מפגש שלישי עם הרב אורי שרקי

המפגש השלישי שלי עם הרב אורי שרקי. הפעם: יחסה של היהדות לדמוקרטיה ולפמיניזם. בקצרה: לא לכתחילה. "לא כל אדם הייתי רוצה שיקבע מי ישלוט עליו." (מפגש א' על ייחודו של עם ישראל, מפגש ב' על היחס לדתות המזרח.)

לארח משפחה דתית – הוראות הפעלה

אתחיל בעיקר: אני מכבד ומעריך את ארגון הרבנים 'בית הלל'. אני חושב שהם עושים עבודת קודש, ממש כך, שמדובר באנשים טובים ומיטיבים מבחינות רבות, ושתפקידם בעת הזאת בחברה הישראלית הוא חשוב וחיוני ביותר.

ועכשיו לעניין: אחד הפרוייקטים שלהם נקרא "שבת ישראלית", והוא כולל אירוח של משפחות חילוניות אצל שומרי מצוות, ולהפך, מתוך כוונה להכיר ולהעשיר, או כמו שהם כותבים: "מארחים ומתאחרים, נותנים ומקבלים". יופי של דבר.

אה, רק בקטנה: מסתבר שכשהחילונים מתארחים אצל הדתיים, הם נאלצים כמובן לשמור שבת וכשרות, שהרי המארחים שומרי מצוות. וכשהדתיים מתארחים אצל החילונים, גם אז החילונים נאלצים לשמור שבת וכשרות, שהרי.. אה… טוב, צריך להתחשב בדוסים, לא? מצ"ב מנשר הוראות לחילונים המתעדים לארח שומרי מצוות. אפשר לגשת ישר לסיכום: אוכל קנוי, "סביבה שומרת שבת", כלים חד פעמיים וכו'. כיף חיים.

גם אחרי שנודה שההתחשבות מובנת, שהרי אנחנו לא מצפים ששומרי המצוות יפעלו בדרך שעבורם היא חטא חמור, נישאר עם תחושה לא נעימה, שאין כאן באמת הפרייה הדדית. הרי הדתיים לא באמת רואים או חווים שבת נורמלית אצל מארחיהם. הם לא נחשפים לאורח חייהם, ובעצם לא מתקרבים אליהם בשום צורה מלבד ההיכרות הפשוטה בין בני אדם. אין כאן, במילים פשוטות, מצב הדדי של "נותנים ומקבלים". החילונים מקבלים שיעור בשבת, כשרות והתחשבות. הדתיים נותנים שיעור, ולא מקבלים הרבה.

ובעומק הדברים, העוול האמיתי כאן הוא כלפי שומרי המצוות. לא רק שהם לא מועשרים בחשיפה לאופני חיים ישראלים שלא הכירו, אלא שהמסר שעובר כאן הוא כזה: חילונים חיים בצורה פשוטה, "רגילה". להיות דתי פירושו לנהוג בכל מני מנהגים משונים. כלומר החילוניות היא "נורמלית", ואילו הדת היא ה"אקסטרה". הדת היא התחביבים המוזרים של הדודים מאלון שבות או מביתר, השטויות שעושים אנשים ש"צריך להתחשב בהם".

וזה לא רק עוול כלפי הדתיים, אלא גם כלפי הדת, שהרי כך מאששים את ההנחה המובלעת של פרוייקט החילון: רוצים להיות נורמלים? זרקו את המסורת.

10662040_1559298894299751_2513892307535821711_o

10661766_1559298887633085_4562019287222401075_o

התגלות המונית של התגלות המונית

בשנים האחרונות כל כמה שבועות מגיע אלי מייל שסובב סביב שאלה אחת מסויימת: האם קיימת עוד דת שמבוססת על התגלות המונית. מאז שר' יהודה הלוי ניסח את התנאי הזה לאמיתותה של דת, רבים מהחוזרים בתשובה או היוצאים בשאלה נאבקים איתו, אלו מנסים להבין ממנו שהיהדות היא אכן (ורק היא אכן) דת אמת, ואלו – שדווקא לא. אז מדי פעם אני שומע מהם.

ראשית, אני תמיד מפנה אותם להתגלות ההמונית שחווה לכאורה קונסטנטינוס וכל צבאו. על פי ההיסטוריון הנוצרי אוסביוס כל הצבא ראה יחד עם קונסטנטינוס צלב גדול בשמיים ומתחתיו המילים "בסימן זה תנצח!". קונ' לקח את זה לתשומת לבו, יצק צלב של זהב ואבנים טובות, והוא וצבאו אכן ניצחו באיזה קרב חשוב. משם הדרך לניצור כל האימפריה הרומית היה קצר. אוסביוס עצמו טוען שהוא ראה את הצלב היצוק ההוא, והצבא לכאורה העיד שכל הסיפור קרה (כאן עוד פרטים). אני מודה שזה לא מרשים כמו אש ורעמים על פסגה של הר, ברם התגלות המונית היא התגלות המונית.

אבל כמובן, הסיפור האמיתי הוא שאין שום סיבה בעולם שמיתוס לא ייווצר פשוט במהלך דורות על גבי דורות של סיפור מעשיות, כאשר קבוצת אנשים יוצקת לעצמה, כמו צלב מוזהב, נראטיב גנאולוגי, וכזה שממילא גם נותן לגיטימציה לזהותה וצרכיה. It happens all the time. אין צורך להאמין שאכן היו עשרות אלפי אנשים שראו משהו כדי לתרץ שבגלל זה צאציהם סבורים שהסיפור הוא אמת. למשל סיפור קונסטנטינוס. או למשל, בזמנו כתבתי על החיזיון ההמוני של מריה הקדושה בפאטימה. אז? האם באמת הופיעה שם מריה הקדושה?

מעבר לכך, צריך לשים לב שאם כאשר אנשים מנסים להשוות בין דתות ולהוכיח לעצמם שהיהדות היא האמיתית היחידה או האמיתית ביותר, והם לצורך כך לוקחים את הקריטריון שקבעה *היהדות עצמה* לבחינת אמיתותה של דת, הרי שיוצא שהם מנסים להכניס דתות אחרות לסד היהודי, רק כדי לגלות כמובן שהן לא נכנסות. בצורה דומה מסורות בודהיסטיות יכולות לקבוע שרק חוויה אישית ופנימית של הארה יכולה לאשר עבור אדם את אמיתות תורת הבודהה, ושזה הקריטריון לאמת. כלומר, עלינו לקבוע קודם כל קריטריון לאמת לקריטריון לאמת, ורק אחרי זה לבדוק האם דת מסויימת עונה לאותו קריטריון, שעונה לאותו קריטריון.

(ולדעתי כל הדתות מכילות אמיתות, וכולן מכילות בדיות, ואין אחת שהיא "האמת", ואין אחת שאינה נושאת סוד אחד חיובי לפחות. לכן זה כל כך מעניין, דתות. ובתמונה חזיון הצלב של קונסטנטינוס, כפי שדמיין אותו רפאל)

Raphael_Vision_Cross_detail

מודעות של מיכאל לייטמן בנ"י טיימס

מיכאל לייטמן, מנהיג תנועת הנאו-קבלה 'בני ברוך', פרסם בחודש האחרון שתי מודעות בנ"י טיימס, אחת ב-20 לספטמבר ואחת ב-13 לאוקטובר (האחרונה להלן). מחיר מודעה על עמוד שלם הוא כפי הנראה סביב 150,000 דולר, והמודעות האלה תופסות איזה חצי עמוד. מה שמעניין בהן הוא שהן ממוענות בכלל ליהודים. הנה סיכום המסרים בהן:

*ליהודים יש משימה מיוחדת
*השנאה כלפיהם היא משום שהם לא ממלאים את המשימה
*המשימה היא להציל את העולם
*הדרך להצלת העולם טמונה באחדות, תכונה שהיא באופן מיוחד יהודית (נשבע לכם, כך הוא כותב)
*אם היהודים יתאחדו, יתאחדו בעקבותיהם כל אומות העולם
* אם לא, יבואו אסונות שיכריחו אותנו להתאחד.

השתכנעתם יהודים? אז קדימה, להתאחד (כלומר להצטרף לתנועתו של לייטמן, יש להניח). ואגב, שימו לב לתארים שנושא לייטמן בסוף המודעה: פרופסור לאונטולוגיה (לפני שנה הוא עוד היה ד"ר, כנראה קיבל משרה במוסד אקדמי או משהו), דוקטור לפילוסופיה וקבלה, ומאסטר בביו-קיברנטיקה רפואית. אני אמנם אקדמאי זוטר למדי, אבל לבד מ"דוקטור לפילוסופיה", מעולם לא שמעתי על תארים שכאלה.

laitman oct 13 2

שיר של בורחס

2014-10-17_122726אני לא יכול להפסיק לשוב ולקרוא את השיר הזה. שיר של חורחה לואיס בורחס, מתורגם (לטעמי מופתית, אם כי ספרדית אני לא יודע) על יד אורי בן-דוד, שמופיע בספר 'שאין יודעים דבר: כתבים על אמונה' של בורחס בהוצאת כרמל. יש בו משהו שמכשף אותי, וזה מעבר לתובנה היפה שנותן לנו בורחס בסופו.

כדי להבין את השיר צריך לתאר את הסצנה שמופיעה בבשורה על פי לוקס, פרק 23: ישו נצלב, והוא מוצב בין שני גנבים (הרומאים לא טרחו להקדיש מקום מיוחד לכל פושע שהם הוציאו להורג). אחד הגנבים לועג לו וקורא לו להושיע את שלושתם אם אכן הוא המשיח; השני גוער בראשון, ספק רומז שישו הוא האלוהים, ומבקש מישו לתת איזו מילה טובה כשהוא מגיע למעלה. אומר לו ישו: אנחנו ניפגש למעלה. יענו, התקבלת, see you in heaven.

בורחס לוקח את הסצנה הקטנה הזאת ומחלץ מתוכה ביד אמן את היסודות הדרמטיים העצומים שיש בה. כסופר יצירתי מאין כמוהו דווקא כאן הוא משתמש במיתוס הדתי, בכתב הקודש, כדי להוסיף עליו ערבסקות ולהעצים את היופי שבו, ויש בזה משהו שיוצר לפחות עבורי חוויה אסתטית מיוחדת ומרגשת.

קמפיין חדש של נשות הכותל

נשות הכותל יוצאות בקמפיין חדש שמעודד בנות-מצווה לקרוא את התורה בכותל, שמציג מודעות על אוטובוסי בירת ישראל.

אבל צריך להבין את ההקשר כי לעמוד על משמעותו: כזכור, נשות הכותל נאבקות על זכות התפילה שלהן בכותל כבר 25 שנה. לפני כשנתיים המאבק הגיע לתודעה הבינלאומית לאחר שמנהיגות הקבוצה נעצרו כמה פעמים בעוון תפילה בטלית. הפגנות חרדים המוניות התארגנו נגדן, והמשטרה נאלצה להפריד בין הצדדים ברחבת הכותל בשל אלימות מצד המפגינים החרדים, ותוך המשך מעצרים של הנשים. המדינה ביקשה להגיע עם הארגון להסדר שבמסגרתו חברותיו תסכמנה להתפלל באזור אחר של הכותל, אבל באפריל 2013 פסק השופט משה סובל שליט"א זי"ע שאין בתפילת נשים בטלית משום הפרעה שאינה "מנהג המקום", ומאז אין עוצרים יותר את הנשים. הנחישות הוכיחה את העצמה והפגנות החרדים דעכו (זכרו את זה: ברוב המוחלט של המקרים קבוצות חרדיות נכנעות כשהן נתקלות במאבק נחוש). מצד שני, המשא ומתן עם המדינה מתמשך ויש פער שקשה לגשר עליו, שכן המדינה כפי הנראה מהססת לאשר את כל בקשותיהם של הארגון והתנעות הלא-אורתודוקסיות לרחבה שאינה נופלת במעמדה ובהידורה מרחבת הכותל הנוכחית.

ועל רקע כל זה, הקמפיין הנוכחי מגיע – שבוע אחרי שבית המשפט פסק שמותר(!) להציג(!) נשים(!) על מודעות(!) בירושלים(!) – ויכול להוות נקודת לחץ נוספת על המדינה להגיע להסדר עם הארגון, ולא בנות מצווה(!) תקראנה(!) בתורה(!) ברחבת הכותל(!)!

אירופה מתאסלמת וכל הג'ז הזה

yaron cohen tzemach

אני רוצה לנצל את הפסקה להלן שנאמרה על ידי השר יאיר שמיר כדי לומר כמה מילים על כל הרטוריקה שמלווה את ההתנגדות ההיסטרית להגירה לאירופה, ובכלל את היחס לאירופה בישראל היום. כי מקבץ המילים הזה של שמיר מדגים באופן מופתי את הבלבול שבו שורים המלעיזים על אירופה.

שהרי שמיר מצד אחד מספר לנו ש"אירופה הולכת ומתאסלמת", ומצד שני ש"זה קוצר ראיה להתעלם ממה שקרה לפני 60-70 שנה", הינט הינט. לגבי הטענה הראשונה, אין מדינה באירופה ששיעור המוסלמים בה עובר את ה-10%. בכלל אירופה שיעור המוסלמים עומד על 6%, ועד 2030 צפוי להגיע ל-8%. ב*מדינת* ישראל שיעור המוסלמים עומד על 20%, ובין הירדן לים (כלומר במדינה הדו-לאומית שיאיר שמיר יביא אותנו אליה) הוא מגיע לסביבות ה-50%. אז אירופה מתאסלמת?

אבל הטענה השניה לא פחות תמוהה, משום שנראה ששמיר אינו מבין כלל מהי תרבות ומהי אירופה. דהיינו, שמיר שוכח שאירופה היא תרבות שהוציאה שתי מלחמות עולם ושואה. ולפני זה תרבות ששלחה זרועות קולוניאליות והתיישבה על כל הגלובוס כולו. ולפני זה תרבות שעסקה מאות שנים במלחמות דת איומות. ולפני זה תרבות שהוציאה מתוכה את האימפריה המקדונית והרומית. התפיסה (שמשום מה רווחת בישראל כיום) שהתרבות האירופית "מתה" או "גמורה" או "מאבדת את עצמה לדעת" מתעלמת מהכוחות האירוטיים והתנטיים העצומים של התרבות המטורפת הזאת. מי שמדמיין שאלו נעלמו לנצח הוא זה ששכח מה קרה כאן רק לפני 60-70 שנה.

ולבסוף, עוד פליקפלק שסותר את כל מה שאמר: "אי אפשר לחיות בארץ בלי לשלם בדם". וואלה. אבל הרי גם באירופה אפשר לשלם בדם, אז מה הועילה התנועה הציונית? וזו הרי השאלה האמיתית, ואחת הסיבות המרכזיות להגירה. וראה סעיפים א ו-ב.

הרב אבינר ומלחמתו בנפתלי בנט ובאריתמטיקה

הרב אבינר יוצא במתקפה חריפה כנגד נפתלי בנט והבית היהודי. אחרי שהוא מבהיר שהעיקר הוא להרבות אמונה ואהבה באומה, הוא מתלונן שהמפלגה לא דתית מספיק, וכותב:

"מי שמנהיג עתה בפועל את המפלגה הוא קוואדריומוירט של אנשים,על פיהם יישק דבר: יו"ר שהוא דתי למחצה, אותה ח"כ שהיא חילונית, היועץ הפוליטי שהוא דתי למחצה, ויועץ התקשורת שהוא חילוני. הרי מפלגה 8\7 חילונית ו8\1 דתית."

אבל איך הגיע הרב אבינר לתוצאה הזאת? הרי החישוב הוא כדלהלן:

***
החצי הדתי של נפתלי בנט
+
החצי הדתי של היועץ הפוליטי
=
אדם דתי שלם אחד

***
החצי החילוני של נפתלי בנט
+
החצי החילני של היועץ הפוליטי
+
חברת כנסת חילונית שלמה (איילת שקד)
+
יועץ תקשורת חילוני שלם (משה קלוגהפט)
=
שלושה חילונים שלמים

***
כלומר על פי החישוב שלי מדובר במפלגה שהיא 3/4 חילונית, ולא 7/8. אז יש עוד תקווה, לא?

ונסיים בקטע ההומוריסטי באמת: לא רק הרב צבי טאו אלא גם הרב אבינר הם עכשיו רשמית נגד המפלגה הציונית דתית. שמח במגזר.

בחירות לרבנות הראשית ירושלים וסכנת הרב שמואל אליהו

ביום שלישי הבא תערכנה הבחירות לרבנות הראשית ירושלים. לא היה לירושלים רב ראשי מאז 2003 וחיי הדת של תושבי עיר הבירה של ישראל לא נפגעו מכך, אבל אני לא מזלזל במוסדות וסמלים, ואין לי בעיה עם עצם המשרה. השאלה היא כמובן מי ייבחר. הנה מה שקורה מאחורי הקלעים.

כבר לפני ארבע שנים נבחר הרב אריה שטרן להיות מועמד הציונות הדתית לרב האשכנזי בירושלים. כדי להבטיח את בחירתו הגיעו אנשי ברקת + הבית היהודי לדיל לא רשמי עם נציגי ש"ס, על כך שהרב הראשי הספרדי יהיה הרב שלמה עמאר, נציג ש"ס, ובתמורה ייבחר שטרן לאשכנזי. הרב שטרן עושה רושם חיובי וכנראה שיהיה רב סמלי חביב, קצת בסגנון הרב הראשי דוד לאו. הרב עמאר כבר היה הרב הראשי ואנחנו יודעים שאין לו שום בשורה, אבל כסוג של פסל-שעווה הוא נאה למדי ולא מזיק.

עכשיו, ש"ס לא יכולה לצאת בגלוי בעד עמאר, משום הסכסוך הפנימי שם, אולם לעמאר יש תמיכה גדולה בקרב השטח השסניקי, וגם לדרעי בחירתו לא תהיה רעה, כי במובן מסויים זה מוציא אותו מהמשחק הפוליטי – הוא הופך לאיש ציבור, ולא יוכל לתמוך פומבית במפלגה פוליטית, למשל קונסטרוקציה חדשה של אלי ישי. בקיצור, הדיל הזה הבטיח למעשה את בחירת שני הרבנים.

ואז נכנסו למרוץ רבנים נוספים. הראשון היה הרב חיים אמסלם, שאישית הייתי בהחלט רוצה לראות אותו על כס הרב הראשי הספרדי כי אני בטוח שהוא יכול להזיז דברים, אבל לצערי הרב ההערכות הן שאין לו סיכוי ממשי. גם הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת 'מרכז הרב', הגיש את מועמדו, בניגוד להחלטת אספת רבני הציונות הדתית כאמור, אבל גם לו אין סיכוי. גם הרב יהודה דרעי, אח של, הגיש מועמדות, וגם הרב משה חיים לאו, בן של ואח של, הגיש מועמדות, כמיטב המסורת הנפוטיסטית של מוסד הרבנות בישראל. והנה, חצי שעה לפני סגירת הרישום למועמדות הגיע גם נציגו של הרב שמואל אליהו ורשם אותו – וזה כבר סיפור אחר לגמרי. הרב אליהו קנה בית בירושלים לפני כמה שנים, ובשנתיים האחרונות עבד קשה בין נציגים שונים בגוף הבוחר כדי שיבחרו בו. כפי הנראה יש לו כמה וכמה קולות בטוחים.

על פי אלעד קפלן: "הסכנה היא שיטת הבחירות שמתנהלות בסבב אחד בלבד. כלומר, אם יש פיצול קולות, אפשר לנצח ביתרון של קול אחד בלבד. השאלה היא אם נציגי הבית היהודי, שהם כמעט חצי מהגוף הבוחר, אכן יתמכו ברב עמאר [בהתאם לדיל הנ"ל] בהצבעה חשאית. צריך לזכור שגם בן-דהן וגם ברקת הם חברים\מקורבים לרב אליהו. יתרה מכך, ש"ס החליטו לא להריץ אף מועמד. רבים מהם היו רוצים לראות את הרב עמאר מושפל וייתכן שיתמכו במועמד שיכול לנצח אותו. והחרדים האשכנזים ממילא בכיס של הרב אליהו. בעצם הכל תלוי בתריסר הקולות של הבית היהודי."

האם הרב אליהו ייבחר? יש לזכור שמדובר באדם שהורה "לנקום בחילונים", שסבור שהתרבות החילונית היא "תרבות של מוות", שפסק שאסור להשכיר דירות לערבים, שדיבר על האפשרות "למחוק את המסגדים מעל ההר הקדוש הזה", שאמר שהומוסקסואלים הם "נגד החיים" ולכן רוצחים בפוטנציה, שגורס שהאירופאים והנוצרים נמשלים לחזיר, ושקבע שהמתים מהוריקן קתרינה נהרגו על ידי האל כעונש על תמיכת ארה"ב בהתנתקות.

מדובר באיש ריב ומדון, קסנופוב אלים ששונא את כל מי שאינו דומה לו. על ניר ברקת להבין שהעמדתו בראש הרבנות הראשית ירושלים תאותת לחילונים, לערבים, לנוצרים ולמוסלמים שאין להם מקום בירושלים, ולאירופאים ולאמריקאים שעריית ירושלים נפלה על הראש.

כרגע הסיכוי לבחירתו נראה סביר (על פי ההערכות יש לו 17 קולות בטוחים מתוך 48 קולות הגוף הבוחר), אבל הרב עמאר עדיין חזק יותר. אלא שעמאר נכנס למרוץ מפני שהובטח לו שהוא מקבל את הרבנות על מגש של כסף. אין לו שום רצון להיות מושפל. אם נראה את הרב עמאר פורש מהמרוץ בזמן הקרוב נבין שהוא כנראה הסיק שהדיל התפרק ואליהו יזכה. גם אם לא, יש להזהיר את נבחרי הציבור בירושלים לבל יעשו טעות קשה ויבחרו אדם שכזה לתפקיד הרב הראשי בירושלים.

'אני ה" – סרטו החדש של רינו צרור

2014-10-11_224356

ראיתי סוף סוף את סרטו החדש של רינו צרור, 'אני ה". סרט טוב, מעניין, מלמד, לא כתב פלסתר, לא עוסק בדמוניזציה של "האחר". שתי נקודות תפסו את עיני:

1. הראיון ממנו לקוחוים הפריימים להלן, עם הרב ישראל אריאל, תלמיד ותיק של הרב יצחק גינזבורג. מפחיד, מדכא, מעורר. יהודי שצוהל מטבח 29 מתפללים מוסלמים, שמשבח ומהלל את ברוך גולדשטיין. יש עוד רבים כמוהו, שלא יהיה ספק, אבל כשהוא מדבר בהתלהבות, בכנות, מול המצלמה, אנחנו נחשפים לתורה הזאת כפי שמעולם לא נחשפנו אליה. אני לא זוכר שראיתי אי פעם דיבורים כאלה אל המצלמה. (הערה: לדעתי לא הודגש מספיק ההבדל בין תלמידי הרצי"ה קוק לתלמידי הרב גינזבורג. אלו שתי אסכולות שונות).

2. כל המרואיינים בסרט הם מתנחלים מהציונות הדתית ולווייניה, וצרור דואג להביא קולות שונים מקרבם, מתונים לצד קיצונים. קול מתון אחד שייך לד"ר מיכה גודמן, שהוא כריזמטי ואולטרה-רהוט כהרגלו. קול מתון שני הוא של הרבנית ואשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי. בעוד שגודמן אינפורמטיבי ומעניין, פיוטרקובסקי מדברת מהלב. בצורה ראויה לשבח צרור פותח וסוגר את הסרט איתה, והיא אומרת דברים נכוכים וקשים על הקלקולים שהיא רואה סביבה. הסרט מסתיים באמירה קשה ביותר שלה, בתקוותה "שהדברים ילכו לפיצול", כלומר פיצול בתוך הציונות הדתית, כשמצד אחד החרד"ל והימין הקיצוני, ומצד שני הציונות הדתית המתונה יותר. אני בטוח שלפיוטרקובסקי לא קל, בלשון המעטה, לומר דברים כאלה, אבל טוב מאוד שאמרה אותם. הפיצול כבר קיים בממדי-חיים רבים, והפיכתו לרשמי תאפשר לכל צד לחדד את עקרונותיו, ולהאבק עליהם. ומאבק כזה נחוץ.

מילה אחרונה: הבימוי (של צרור) והצילום (דנור גלזר) מצויינים, והופכים את הנופים והדוברים לקרובים, לחיים, לעיתים למאיימים ולעיתים לחודרים. בקיצור, מומלץ. כאן.