על האלוהים של ליבוביץ והאלוהים של רועי חסן

אתמול שודר הפרק השלישי בסדרת הכתבות של אבישי בן חיים על אלוהים בחברה הישראלית, פרק שעוסק באלוהים המסורתי-מזרחי, ולו גם אני תרמתי כמה מילים. שתי הערות עליו:

1. בפרק אני דיברתי על האל הליבוביצייני, שהוא כידוע טרנסצנדנטי לחלוטין, נבדל ונפרד מהעולם, בלתי מובן ובלתי נגיש. מה שניסיתי לומר (וקצת נחתך בעריכה) הוא שהאלוהים הזה בנוי על פי דגם האדם שנולד מתוך תנועת הנאורות באירופה. אותו אדם אידיאלי לכאורה הוא גבר, רציונלי, קר-רוח, "בוגר", מנוכר לעולם ומביט בו בחשדנות, שולט ברגשותיו ותשוקותיו (ולמעשה מדכא אותן), שומר תמיד על פאסון ורצינות, הגון וחסר-פניות, ופועל אך ורק בהתאם לציוויים מוסריים דאונטולוגים אותם הוא מפיק מתוך שכלו בצורה שיטתית ואוטונומית. בקיצור, אותו אדם הוא בעיקרו תודעה רציונלית המרחפת מעל לעולם. והנה, כך בדיוק נראה גם האל הקאנטיאני-ליבוביציאני.

2. הנקודה המעניינת ביותר בפרק היתה לדעתי הזיהוי בין זהות מזרחית לאמונה באלוהים. שני אלו קשורים בטבורם. כך מעיד גם רועי חסן וגם אמנון לוי , כאשר הראשון היה אתאיסט עד שאימץ מחדש את מזרחיותו וגילה שהוא חייב גם לאמץ מחדש את האמונה, והשני עדיין מחזיק באתאיסטיותו, למרות שגם "החזיר עטרה ליושנה" מבחינה עדתית. מה שמעניין כאן הוא לא רק ההיבט החברתי של התופעה ביחס לישראל, אלא גם למה שעולה ממנה, והוא שאמונה וחילון קשורים פחות להשכלה או לתגליות מדעיות, ויותר לזהות ולאידיאלים של זהות: למעמד, לעדה, לשיוך חברתי, ולמה שהיינו רוצים להיות. וזה הרי גם קשור לנקודה הראשונה: האל שלנו מעוצב לא מעט על פי הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו.

זימון פגאני בישיבת המועצה

בזמן שאנחנו נפשנו בראש השנה והתכוננו לדין אלוהינו, במחוז אסקמביה אשר במדינת פלורידה נפתחה ישיבת המועצה בתפילה פגאנית. כפי שדיווחתי במאי, פסיקת בית המשפט העליון של ארה"ב התירה תפילות של דת ספציפית, כלומר שאינן "ממוענות לאל גנרי" (כדברי השופט קנדי), בפתיחת ישיבות של מוסדות ציבור. התפילות מתחלפות בין נציגי הדתות השונות, אולם מובן שרובן יהיו נוצריות, ועל כך מחו העותרים, אולם ללא הצלחה.

אולם בהתאם לכלל האמריקאי הידוע if you can't beat them, join them החליטו קבוצות שונות לנצל את ההזדמנות ולהציע תפילות שמאתגרות מאזיניהם המונותאיסטים. כבר ביוני התפלל(?) נציג אתאיסטי, ואילו לפני כמה ימים התפלל אדם שמכנה את עצמו "פנתאיסט אגנוסטי פגאני".

למעשה הוא לא ממש התפלל – זה היה invocation, כלומר "זימון", שהוא הפנה לארבע רוחות השמיים, או אולי ארבע היסודות, או משהו. אבל הוא עשה את זה באופן יפיפה – ראו בסרטון. בתגובה עזב ראש המועצה את האולם (כאן דיווח על זה). הפנתאיסט, דיויד סוהור, אמר לתקשורת שהוא רוצה שהאחרים במועצה ירגישו איך הוא מרגיש כשהוא חייב לשמוע תפילות שהן בניגוד לאמונתו, וזה כנראה עבד.

עם זאת, כל כמה שאני מחבב חתרנות דתית בכלל ופנתאיזם פגאני אגנוסטי בפרט, יש משהו לא לגמרי הוגן בניצול הזכות לתפילה אישית למען הפגנה. הרי התפילות של התושבים האחרים הן מרכיב משמעותי בחייהם, חלק מהזהות שלהם – בפשטות, באמת *אכפת להם* מהאמונה שלהם. קשה להאמין שה"זימון" של סוהור הוא משהו כזה, והרי הוא עצמו מדבר על כך שמדובר בנא-באוזן. אני עומד על זכותו להפגין כך, אבל יש כאן פספוס של הרעיון, והוא שהתפילות אמורות לבטא לא התרסה, אלא דאגה כנה, כלומר בקשה מהאל(ים/ות/והות) להדריך נכונה את חברי המועצה.

אם המשיח חוטאת – מין אסור והמסורת המשיחית היהודית

לא מזמן, בהקשר מעשיו של דוד "הכי טוב", ששכנע נשים לזנות עבורו בכך שהסביר להן שמחטאים יצא המשיח, כתבתי בפייסבוק על הרעיון המדהים שעובר כחוט השני המסורת היהודית, והוא שהמשיח יבוא דווקא מתוך חטא. והנה כעת הגיע לידי ספרה של עמיתתי וידידתי ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל, שעוסק בדיוק ברעיון הזה.

הספר מטפל באותו נושא מרכזי אבל נשכח, ונשכח למרות שהוא מרכזי ומפני, אפשר לתאר, שהוא בסופו של דבר עוסק בנשים – ועוד נשים אסרטיביות. מדובר בסיפוריהן של אמהות המשיח, כלומר אותן נשים שמעטרות את שושלת בית דוד, החל מראשיתה אצל בנות לוט המפתות את אביהן לשכב עמן ולעבר אותן, דרך תמר המתחפשת לזונה ומפתה את יהודה (אבי שני בעליה שמתו) לשכב עמה ולעבר אותה, ועד רות המפתה את בועז לשכב עמה ולעבר אותה (ואפשר להוסיף כאן את בת שבע שמפתה – אמנם ללא ידיעתה – את דוד המלך עצמו).

קניאל מזהה כאן "סצנת דפוס" שבה האישה יוזמת מגע מיני אסור, הגבר אינו מודע, חלש או טיפש, הצדדים חוטאים, אולם תוצאות החטא משמחות עד בלי די: אותו מגע מיני הוא חוליה בשושלת שתביא את המשיח.

המסע של קניאל עובר מהמקרא, דרך חז"ל ועד ספר הזוהר, כאשר בכל תחנה מתווספת שכבה המסבירה בצורה נוספת את אותו felix culpa. היא מגייסת לטובתה את אליאדה, בטאיי, פוקו ויונג כדי לרדת לעומק חידת הנהפוך-הוא הזאת, ומעלעול ראשוני בספר המסע נראה מרתק ביותר.

אגב, לידיעת הקורא בנצי גופשטיין ודומיו, כדאי לשים לב שכל אותן אמהות משיח הן נשים זרות: בנות לוט כמובן אינן יהודיות, רות היא מואביה, תמר אמורית, ובת שבע היא אשת אוריה החתי. אבל היי, מה זה משנה מה שכתוב בתורה, לא ככה?

אבל אותי דווקא עניינה אישה נוספת, גם היא אם משיח, אחת – מריה. בניגוד לאמהות המשיח האחרות היא יהודיה, ובניגוד אליהן לא רק שהיא לא מקיימת יחסי מין אסורים, אלא שהיא לא מקיימת יחסי מין בכלל. היא "טהורה" לחלוטין. מעניין לא? קניאל מתייחסת למריה בסוף ספרה, ומציעה שהיא מייצגת את "שיבת המודחק" המקראי, מציפה את חטאיהם של אמותיה הקדומות (שהרי היא מבית דוד), אולם מטהרת אותם ואותן על ידי הדגם ההפוך בדיוק.

זו הצעה מעניינת ובהחלט אפשרית, אולם הייתי רוצה להציע הצעה נוספת. סיפור לידת הבתולין של ישו כנראה לא היה ידוע לרבים מהנוצרים הראשונים. באוונגליון הקדום ביותר, זה של מרקוס, הוא לא מופיע כלל. גם בבשורה על פי יוחנן הוא איננו. לעומת זאת אצל חז"ל מופיע הסיפור הידוע על החייל הרומאי פנטרא, שהוא – הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף – זה שהקדים את יוסף ועיבר את מריה.

ובכן, מה אם הסיפור המיני-עברייני הזה היה מקובל גם על הנוצרים הראשונים (שהיו כמובן יהודים)? מה אם להם היה ברור שהמשיח – אם הוא באמת משיח – נולד מחטא? מה אם לא רק שהסיפור על פנטרא לא הפריע להם, אלא שהוא דווקא אישר מבחינתם את משיחיותו של ישו? ומה אם אחרי כמאה שנה, כאשר הנצרות כבר התחילה, בעקבות פאולוס, את תהליך ההלניזציה שלה, היה חשוב לנוצרים (שאז כבר היו לרבים מהם שורשים יווניים) לעמוד על טוהר אמו של המשיח (שאז כבר היה גם אלוהים)? מה אם רק אז הפכה לידת הניאופין ללידת בתולין?

הרעיון של קניאל עדיין תקף, משום שכך בסופו של דבר הנצרות התגבשה, אבל מעניין מאוד מה קרה באותן מאה-מאתיים שנים ראשונות לתולדות הנצרות. ולמי שרוצה להבין יותר את הדי-אן-איי הסקסו-חתרני של המסורת המשיחית היהודית, כדאי לעיין היטב בספרה של רות קרא-איוונוב קניאל.

דף הספר.

31-5963_b(2)

כשרות מוסרית ב'בית הלל'

ארגון הרבנים והרבניות 'בית הלל' מתייחס בחוברת האחרונה שלו, שתחולק בבתי הכנסת בראש השנה, לאיסור צער בעלי חיים בכל הקשור לתעשיית הבשר בזמננו.

הרבנים והרבניות שהשתתפו בהכנת המאמר סוקרים תחילה את מגוון האיסורים התורניים המכוונים להפחית את סבלם של בעלי חיים, כגון הציווי לפרוק מטען בהמה כשאפשר, לא לחרוש בשור ובחמור יחד (כי חמור חלש יותר ולא יעמוד בזה), לא תחסום שור בדישו, וכו'. המאמר לא מערער על ההנחה המקראית שהאדם עליון לבעלי החיים ושהוא רשאי להשתמש בהם, כולל בבשרם, לטובתו, אבל הם קובעים שאמור להיות גבול שמעבר אליו השימוש הזה הוא אסור, וש"תעשיית המזון בימינו גורמת בחלק מהמקרים סבל קשה ובלתי סביר לבעלי החיים."

עם זאת, כאשר עוברים הרבנים והרבניות לפסוק הלכה, הם מהססים לקבוע מסמרות:
"לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי היכן בדיוק עובר הגבול בין פגיעה סבירה בבעלי החיים לצרכיו של האדם ובין גרימת סבל בצורה לא ראויה. אולם אין זה ראוי שבתעשיית המזון תהיינה פגיעות קשות בבעלי החיים, ואנו נאכל את מזוננו בלי לשים גבולות כלשהם. על כן ראוי שכל אדם יהיה מודע ככל האפשר לאופן הטיפול בבעלי החיים עד שהמזון מגיע לשולחנו, להכריע מה ראוי בעיניו ולמה הוא מתנגד, ולפעול כדי לשפר את היחס לבעלי החיים בתעשיית המזון."

אחרי מילים אלה הם/ן מציעים/ות מגוון הצעות, כגון הפחתת כמות הבשר לאכילה, קניית ביצי חופש, חינוך ילדים לרגישות לצער בעלי חיים ותמיכה ביוזמות חקיקה בעניין. הצעות אלה מנוסחות כך שהמילה הראשונה בהן היא "ניתן". אלו לא פסקי הלכה, אלא יותר המלצות הלכה. המקום היחיד בו הכותבים והכותבות נחרצים הוא בעניין מותרות: "יש להימנע לחלוטין מצריכת מוצרי מותרות שייצורם כרוך בסבל גדול ורב לבעלי החיים, כגון כבד אווז ובשר עגלי חלב."

אפשר לומר שהרבנים והרבניות היו יכולים/ות להיות נחרצים/ות יותר, והרי קל מאוד לראות שרוב רובה של תעשיית הבשר היום גורמת סבל עצום לבעלי החיים שאיתרע מזלם להיוולד לתוכה. עם זאת, עצם ההתעסקות בנושא היא כמובן חיובית, ויש לזכור שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה. ההידרשות לצער בעלי חיים בנוגע לאכילת בשר מראה על הרגישות המתגברת לנושא, וספציפית באשר ל'בית הלל', על רגישותו שלו, ועל נכונותו להיות הן קשוב והן יוזם. לדעתי זה מאוד יפה.

2014-09-22_134348

אלוהים ומפלצת הספגטי המעופפת

פולמוסים על קיומו של אלוהים הם לדעתי דרך מגוחכת למדי לבזבז את הזמן, אבל למי שבעניין, קית' דה-רוז, פרופ' לפילוסופיה מאוניברסיטת ייל, יוצא בראיון בנ"י טיימס נגד הטיעון האנטי-תאיסטי שמבקש למצוא אנלוגיה בין אמונה באלוהים לאמונה במפלצת הספגטי המעופפת (או בורייציה של ברטרנד ראסל, כוס התה שחגה סביב כדור הארץ).

דה-רוז טוען שהטיעון הזה נשען על ההנחה שאין צורך להסביר למה לא צריך להאמין בדברים ביזאריים, ומספיק פשוט להעלות ספקות באשר לקיומם. בניסוח קצת יותר אקדמי אוהבים לומר שלתיקוף קיומן של תופעות חריגות נדרשות ראיות חריגות (דהיינו, אם אין לך ראיות חריגות בטיבן, אין סיבה להאמין שקיימים דברים חריגים).

אלא שדה-רוז טוען שאלוהים אינו דומה למפלצת הספגטי המעופפת בכך שבעוד שזו האחרונה נראית ביזארית לכולנו, אלוהים לא נראה ביזארי למסה עצומה של בני אדם (למעשה לרוב בני האדם בעולם). כלומר המשתמשים בטיעון הזה מתעלמים מכך שאנשים רבים, שפויים ואינטליגנטים, מאמינים באלוהים. "הנקודה המרכזית היא", הוא טוען, "שאם יש אנשים רבים ונבונים שלא מסכימים איתך, אתה צריך טיעון טוב כדי לטעון שהם טועים." (דהיינו, צריך טיעון על דרך החיוב, ולא מספיק רק לומר שלא הגיוני שהם צודקים.)

הרב פינטו מודה בשוחד

באוגוסט 2009 קנה איש העסקים אילן בן-דב את 'פרטנר' ב-5.29 מיליארד שקל. הוא עשה זאת אחרי שקיבל עצה מפורשת מהרב הצדיק יאשיהו פינטו בעת שביקר בקבר ה'פלא יועץ' בבולגריה. בראיון לשלום ירושלמי אמר אז בן-דב ש"ישבתי תקופה ארוכה עם הרבה מזומנים ביד. לא רציתי לעשות עסקה עד שלא תגיע הציפור עם עלה הזית. עכשיו יש תיקון".

הרב יובל שרלו כתב אז שבקשר בין אנשי עסקים לרבנים-צדיקים האמונה נתפסת כ"סוג מסוים של עיסקה, שאינה מחייבת אלא הליכה לקבר צדיק בלווי רב, תרומת כסף, תחושה פנימית של משהו טמיר ונעלם [...] והכל בעטיפה של אמונה, מיסטיקה וסוד. האם לא זו ההגדרה של עבודה זרה?"

אחרי ששוויה של פרטנר נפל ביוני 2012 והגיע ל-2.8 מיליארד שקלים, בן-דב החליט שהתיקון נגמר והיונה עפה. הוא מכר את חלקו בחברה וסיכם את תקופתו כיו"ר הדירקטוריון במשפט: "פרטנר הייתה גדולה עליי". לא צויין האם הוא התייעץ עם הרב פינטו לפני שהחליט לבצע את המכירה.

ה'פלא-יועץ', הרב אליעזר פאפו, היה ידוע בצניעותו. בספרו 'יעלזו חסידים' הוא כותב: "כל מעשיך יהיו לשם שמיים. לא יהיה אדם אוכל וישן וכוונתו שיהיה בריא ושמן לעשוק בדברי העולם הזה, ולהיות רודף אחר הממון."

הרב יאשיהו פינטו חתם השבוע על עסקת טיעון עם משרד המשפטים, אשר במסגרתה הודה במתן שוחד של מאות אלפי שקלים לתת־ניצב אפרים ברכה.

מאז שנות השבעים הולך ומתעצמת ההקבלה בין הרוחניות העכשווית לשוק החופשי, עד שזו הופכת ממה שהיה פעם "תרבות נגד", המאתגרת את ההגיון התועלתני-קפיטליסטי, לאחד מזרועותיו היעילות ביותר של השוק.

חוקר הדת והתיאולוג הפרוטסטנטי הארווי קוקס כתב פעם על תקופתנו ש"הסכנה היא שהדת תהפוך ללא יותר מאשר מחלקת שרות של הציביליזציה הגלובלית, אשר אינה עוד מעצבת את ערכיה אלא רק מתקנת את הנזק הרוחני שהיא גורמת." ואפשר להוסיף שלפעמים היא עצמה גורמת את הנזק.

דיון על חקיקה נגד כתות

אתמול השתתפתי בדיון בערוץ הכנסת בעניין חקיקה בענייני "כתות". יחד איתי היו מנהלת 'המרכז הישראלי לנפגעי כתות', רחל ליכטנשטיין היקרה, ועו"ד רון אביטל שכותב דוקטורט במשפטים על אפשרות חקיקה שכזו. מה שטוב בערוץ הכנסת הוא שיש הרבה זמן לדבר, והדיון היה אמור להיות מעניין עוד יותר משום שהיתה אמורה להשתתף בו חה"כ מרב מיכאלי. אבל היא ביטלה ברגע האחרון, וזה קצת עצבן אותי, אז אולי שמים לב שאני לא הכי רגוע. אבל בסה"כ היה נחמד.

'מהלכת בדרכה' מאת מלכה מפיוטרקובסקי

אם אני לא טועה, לפניכם ספר ההלכה הראשון שראה אור מידי אישה בארץ ישראל (כן, לא במדינה ישראל, בארץ ישראל) אי פעם. 'מהלכת בדרכה: אתגרי חיים במבט הלכתי-ערכי' (הוצאת ידיעות ספרים) מהווה מאורע תקדימי ומרגש, שיכול גם ללמד עם התפתחויות חברתיות ותיאולוגיות לא קטנות שמתרחשות סביבנו.

מלכה פיוטרקובסקי, אשת ההלכה המלומדת, מוציאה מבחר מתשובותיה ההלכתיות, תשובות שנתנה למגוון אנשים שפנו אליה. הפרק הראשון מוקדש לשאלה שמהווה בסיס לכל שאר הספר: האם מותר לאישה ללמוד תורה? בעוד שבמשנה מצוטט ר' אליעזר כאומר ש"כל המלמד בתו תורה – כאילו לומדה תפלות", ובתלמוד הירושלמי נקבע כי "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים", היחס לנושא כיום שונה לחלוטין, אם כי יותר בציונות הדתית מאשר אצל החרדים.

פיוטרקובסקי עוקבת אחרי התמורות, שהתחילו אצל הרמב"ם, אבל הפכו משמעותיות רק בתחילת מאה העשרים(!), כאשר ב-1917 מייסדת שרה שנירר את בית הספר הראשון של מה שתהיה לימים רשת 'בית יעקב', בו למדו בנות לראשונה תורה. שנירר קיבלה היתר הלכתי מהחפץ-חיים, שפסק שאמירות חז"ל מתייחסות לתנאים בזמנם, ואילו בזמננו יש דווקא צורך ללמדן. פסיקה שהיא משמעותית לא רק בקביעתה, אלא גם בדרך שהיא מנומקת, שהיר יש כאן שיקול מטא-הלכתי שיכול תיאורטית לשמש כדי לשנות גם איסורים אחרים.

הפסיקה של פיוטרקובסקי עוסקת בעיקר בסוגיות של בין אדם לחברו. היא מנסה למנוע עוולות, ובתוך כך למנוע מההלכה להיות סיבתן של עוולות (למשל, אצל נשים 'עגונות'). "נקודת המוצא שלי", היא כותבת, היא "שלא ייתכן ששמירת הלכה תגרום לעוול ומצוקה להולך בדרכה", וגם זו הכרעה תיאולוגית כמובן, מטא-הלכתית. אפשר לקוות שהספר הזה ימדד גם על פי ערכו ההלכתי, ולא רק על פי זה הפמיניסטי, שכן ראוי שכך. הוא כתוב היטב, מעניין ומפגין רגישות ובקיאות הלכתית מרשימה.
mehalehet_bedarka(2)

שיחה עם דוד ויצטום על ענייני קבלה וגאולה

אתמול ב'חדשות הלילה' בערוץ הראשון דיברתי עם דוד ויצטום על תופעת המורים הרוחניים שממליצים על גאולה דרך חטא. בסופו של דבר התפתחה שיחה על ענייני קבלה וגאולה יותר מאשר על ענייני כתות ותנועות, אבל היה בסך הכל חביב.

פאגניזם ללא פחד אינו ממש פגאניזם

אני לא מכיר את בעלת הבלוג הזה, אבל היא כתבה רשימה מצויינת על אחד הכשלים המרכזיים של הנאו-פגניזם העכשווי מנקודת מבט דתית. היא מתחילה את הרשימה מלגלוג על טקסט נאו-פגאני שמוקדש לאלה המצרית הקדומה סחמת, אלה שעל פי המיתולוגיה הרלוונטית ניסתה להשמיד את האנושות כולה, ועל פי הטקסט הנידון מצויינת להעצמה נשית. אבל הכותבת לא עומדת רק על חוסר הדיוק, אלא על חוסר המהות הפגאנית עצמה. הנה העיקר:

וישנה גם ההכחשה של כל מה שלא חביב או מגניב במיתולוגיות הנבזזות. האימה הקמאית האמיתית העומדת כמדומה בשורש הפגאניות הקדומה – הסגידה לכוחות הגדולים ממך, שיכולים למחוץ אותך, ויעשו זאת באופן שרירותי מהסיבות הקלושות ביותר – זרה לגמרי לאנשים האלה. היא דורשת קרבה וכפיפות לטבע, לגחמות של של מזג האוויר ושל חיות פרא, למגפה ולרעב, שכבר לא קיימות כלל במערב אירופה ובצפון אמריקה. ההכרה הבו-זמנית בגדולה ובאדישות זרה לבני המערב, החיים במקדשו מאיר הפנים של אלוהי ההשכלה וההומניזם, הלומדים מגן הילדים על ערך עצמי והתפתחות אישית, ומגיעים לטבע כמו התמימים שבתיירים. [...] גם כשהיא מצהירה אחרת, בלב לבה הניאו-פגאניות מאמינה שהטבע נחמד. גרוע מכך, שהכל נחמד. הם לא יודעים פחד; ובלי פחד, כל העניין הוא משחק.

הכותבת עומדת היטב על לב העניין: הפחד. השרירותיות. הקרבה אל היסודות, אל הטבע (הטבע ממש, זה האכזרי). ללא אלה איזה מין פגאניות יש כאן?!? והאמת היא שזה לא נגמר בפגאניות. כלל המאמינים במערב איבדו מגע עם יסודות משמעותיים מהעולם הדתי הפרה-מודרני. עם היראה, עם האלימות, עם ההקרבה, עם הפולחן ההמוני, עם האקסטזה, עם המאגיה. הזה לא משהו שאפשר לעשות איתו יותר מדי, אבל לדעתי כדאי מאוד להיות מודעים לו.