על הספר 'הבית אשר נחרב' מאת ראובן נמדר

פני הספר והפסקה הראשונה מתוכו

פני הספר והפסקה הראשונה מתוכו

כבר כתבתי מעט עליו, והשבוע סיימתי לקרוא את הספר. בעוונותי אני קורא מעט מדי רומנים כדי להיות כשיר לכתוב ביקורת ספרותית על הספר הזה, אבל גדולים ממני כבר קשרו לו כתרים כ"יצירת מופת", "תחייתה של השפה העברית" ו"אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו בעברית בעשור האחרון" ועוד.

הספר בהחלט משובח. הביקורת שלו על התרבות הגבוהה הבורגנית העכשווית, על האקדמיה על שלל אופנותיה וגינוניה, על הכוחנות הישראלית והדקדנטיות הניו-יורקית היא ארוחת גורמה מופלאה ומגוונת מנות של שנינה, עוקצנות והומור.

אבל עיקר הביקורת שלו, לפחות כך לקריאתי, הוא על החילוניות הנאורה המודרנית, זו שתופסת את האדם כתודעה אנליטית המנותקת מגופה, עולמה ועברה. בזמן הזה אני קורא כל מני חומרים על תהליך החילון לקראת הקורס שאלמד בסמסטר הבא באונ' תל אביב, והספר היה מעין תגובה נגדית, תשובה אולי, לדברים המלומדים על החילון, שכן הוא מתאר דת קמאית וחיה שמתעוררת בהכרתו של פרט מודרני וחילוני לחלוטין, קריאה ממעמקים של מציאות מיתית שלמרות כל ההכחשות קיימת ודורשת את שלה. בפשטות, מתוך תוכו של גיבור הספר עולות חוויות וחזיונות שמקבילות לעבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש. המציאות המקדשית חוזרת, והיא מבעתת אותו שכן היא מאיימת על כל עולמו כפרופסור מצליח ללימודי תרבות.

מה שמעניין לדעתי בטיפולו של הספר בדתיות הוא שמדובר בקשר אל המציאות הדתית בצורה לא רדוקציונית, אלא – למרבה הפלא – דתית ממש. דהיינו, אין כאן דת שאמורה למלא (אפילו מבחינה עלילתית) פונקציה סוציולוגית או פסיכולוגית מסויימת, אלא דת שהיא דת. פאקינג דת. משהו בנפשו של הגיבור מתעורר בהמייה שבאה ממעמקים, ממעמקים של אלפי שנות היסטוריה שרשומים איכשהו בלבו או בנפשו שלו – ובמקביל אולי של כולנו. הקורא (או לפחות אני, שחושב על זה מזה זמן מה) אינו יכול שלא לשאול שמא משקעים מיתיים קדומים הותירו את רישומן למרות הכל, שקועים היכנשהו בנפש, חרצו את הווייתן אל תוך… התת-מודע? ההכרה הקולקטיבית? התודעה הפרמורדיאלית? נשמת האומה? אלוהים יודע.

זה לא "רומן ישראלי". ממש לא. זה רומן ניו-יורקי יהודי אוניברסלי מיסטי, ואני מקווה מאוד שהוא יתורגם לאנגלית (למרות שהעברית בו ממלאת תפקיד מרכזי ביותר). בינתיים אני ממליץ עליו, ומוסיף קריאה לשבת: פרק אחד מתוך הספר, שדווקא אינו עוסק בחזיונות והתגלויות, אלא באקדמיה, ושיכול לעמוד כמעט בפני עצמו, האינקוויזיטור-הגדול-סטייל. הפרק נוגע ברגישות מדוייקת ונחישות אכזרית באופנת לימודי ה-subaltern והפוסט-קולוניאליזם הרדודים כל כך לא פעם, והמאכלים חלקות טובות רבות ושונות. בפרק פרופ' אנדרו כהן, גיבורנו, מגיע לישיבה בה הוא אמור לקבל רשמית מינוי כמנהל התוכנית הבינתחומית ללימודי תרבות עכשוויים. הנה הקובץ ב-pdf.

נישואים אזרחיים – הרב סתיו מדבר שטויות

באמצע הכתבה האחרונה של ברוך קרא על מצב מערך הנישואים בישראל הייתי צריך לשפשף את אזני ולתהות האם שמעתי את מה ששמעתי. הרב סתיו, מבכירי ומחשובי, מספק את הנימוק הבא להתנגדות לנישואים אזרחיים בישראל – שימו לב: מסלול נישואים אזרחיים ייתר את בירור היהדות של חלק מהעולים הישנים מברהמ"ל. הם לא יסורו ללשכת הרבנות הקרובה לביתם ויבררו את יהדותם (למרות שהם כנראה יהודים על פי ההלכה, כן?) כי לא יהיה להם כוח לבלבול המוח הזה, ויתחתנו אזרחית. ילדיהם כבר לא יוכלו לברר את יהדותם עכל פי ההלכה, ואז מה שיקרה הוא שייווצרו כאן על פי סתיו "ממלכת ישראל" ו"ממלכת יהודה", ו – שימו לב לזה – זו תהיה סכנה לצה"ל, וגם למדינת ישראל מפני ש"המערכת לא תגדיר אותם כיהודים" והם יהיו הרוב במדינת ישראל.

אני מתבייש בשביל הרב סתיו שהוציא מפיו קשקוש מבולבול שכזה. ראשית, איך אותם אנשים יהיו הרוב, אם כרגע כל אותה אוכלוסייה (ולא רק החלק שיהדותו מוטלת בספק על פי הרבנות) היא שישית מאוכלוסיית ישראל והפריון שלהם לא גדול משאר חלקי האוכלוסייה? שנית, מה הקשר לביטחון צה"ל? האם לא-יהודים נלחמים פחות טוב או מסרבים פקודות יותר? אנחנו יודעים שלא. שלישית, הרי ממילא כל זה לא לוקח בחשבון את מאות האלפים שלא יעזור להם כל בירור יהדות, שהרי הם פשוט לא יהודים על פי ההלכה. מה איתם? זו לא "סכנה למדינה"? רביעית, הרי ממילא כל אותם אנשים יכולים כבר היום להתחתן בחו"ל, או לחיות יחד כידועים בציבור. אולי נשלול מהם גם את האופציה הזאת? הרי מדובר בסכנה למדינה!

וחמישית וחשוב ביותר: טיעונו של הרב סתיו נסמך על ההנחה שעמדתה של "המערכת", כלומר הרבנות, משנה משהו. אז נכון שכיום היא משנה לרבים, אבל יותר ויותר ישראלים רואים בעולים מברהמ"ל יהודים לכל דבר, והסטטוס ההלכתי שלהם לא ממש משנה להם. זו תוצאה מובנת של חיים משותפים, חלוקת תרבות משותפת ובעיקר הזדהות משותפת עם האתנוס והלאומיות הישראלית. ריבוי הנישואים בין צברים לעולים מדגים את זה היטב. סביר שבעוד שלושים-ארבעים שנה היחידים שזה יהיה אכפת להם הם החרדים, שמהווים מיעוט. אני לא מזלזל בבעיה שהדבר יכול ליצור עבורם, אבל הם יאלצו להתאים עצמם למצב, כי המצב ממש לא יתאים עצמו לעמדתם.

אבל באמת, אם הגענו לכך שרב רציני צריך להשתמש לצורך התנגדותו לנישואים אזרחיים באיום הבטחוני, המצב מעודד. הגענו לתחתית החבית, ואין כנראה כבר מה לומר, אז זורקים פנימה את גמביט "הביטחון". אפשר להיות אופטמים: בעזרת השם עוד קצת ונקבל נישואים אזרחיים.

ראו את הפרק, הוא כולל גם חלק על הלחץ שמגיע מיהדות ארה"ב.

איינגר מת

מורה היוגה הנודע ב.ק.ס. איינגר מת היום בגיל 95. איינגר הוא אולי האחראי המרכזי לכך שיוגה עבור רוב בני המערב פירושה תרגילי-גוף ולא דרך רוחנית רבת מימדים. איינגר לא הכחיש שבמקורה היתה היוגה תרגול מדיטטיבי שכלל אתיקה שלמה, אולם הוא הדגיש את הפרקסיס הפיזי, את נחיצות הדיוק שבתנוחות, ושיבח את היתרונות הבריאותיים, ופחות את הרוחניים, של היוגה. איינגר התחיל לתרגל יוגה בתור נער חולני מאוד, והתרגול חיזק את גופו והבריא אותו. הוא פתח מרכז לימוד בפונה בשנות השלושים, ובשנות החמישים פנה לאירופה (בתיווכו של יהודי מנוחין, אגב). שם היתה לו הצלחה אדירה, בעיקר אחרי פרסום ספרו, Light on Yoga, ב-1966. בהמשך נפתחו מרכזים של תנועתו בכל העולם המערבי, והוא השפיע על מאות אלפים, אם לא מיליונים.

כאן ידיעה מתורגמת מ-IP ב'הארץ'.

מחרימים את הרבנות

אתמול שודר הפרק החשוב ביותר לדעתי בסדרת הכתבות של ברוך קרא על המונופול על הנישואים של הרבנות, מפני שבו הוא נגע בתופעה שאני חושב שהיא המעניינת ביותר, והיא מרד אזרחי הולך ומתגבר של יהודים, חלקם שומרי מצוות, שיכולים להתחתן ברבנות אבל מעדיפים שלא. פגשתי כמה זוגות כאלה (וחיתנתי אפילו זוג כזה), וגם אני ואשתי התחתנו בטקס הלכתי אבל ללא רישום ברבנות (או במשרד הפנים).

ולמה לא להתחתן ברבנות? ודאי שנעים וטוב לא להיות בקשר עם המוסד המושחת הזה, אבל זה לא כל הסיפור. יש כאן גם עקרון של סולידריות ושוויון לפני החוק. אותם זוגות, וגם אנחנו, לא מוכנים לנצל את האפשרות שיש לנו להתחתן במדינה שבה אזרחים אחרים לא יכולים על פי חוק לממש זכות אלמנטרית שכזו.

ולמטה סקר שנערך ומראה בצורה מאוד ברורה שרוב החילונים סבורים שהרבנות מרחיקה אותם מהיהדות. בקרב דתיים וחרדים, שממילא אינם הציבור שאמור להתקרב או להתרחק מהמסורת, יש יותר שנהנים מהאשלייה שהרבנות מקרבת חילונים למורשתם.

הכיבוש בטיבט מעמיק

נמאס לכם מהסכסוך שלנו? קחו סכסוך אחר: ראיון עם זוג משוררים-סופרים-אקטיביסטים טיבטים (שפורסם בגליון האחרון של ה-New York Review of Books) על מה שקורה כיום בטיבט. ומה שקורה לא נראה טוב: מאז 2008 הציתו עצמם 125 טיבטים במחאה על הכיבוש הסיני, שרק הולך ומעמיק. הסינים מנסים מזה עשורים להביא לטיבט כמה שיותר מתנחלים מהקבוצה האתנית הגדולה בסין (Han), וזאת כדי להפוך את הטיבטים למיעוט בארצם. זה לא ממש הולך, כי ההאן לא ממש מעוניינים לגור בטיבט, אז ממשלת סין משקיעה מאמצים לא קטנים בהפיכת לאסה, בירת טיבט, לדמויית עיר סינית ממוצעת, כולל שינויים ארכיטקטונים, פתיחת מועדוני קריוקי ובתי זונות, ואף הכנסת מכונות חמצן לשינוי האטמוספרה.

בראיון קובע אחד מבני הזוג שתפקידו ההיסטורי של הדלאי לאמה מוצה. הוא העלה את העניין הטיבטי למודעות העולמית, אבל הוא חסר כוח לחולל שינוי כלשהו. הוא לא הצליח להביא לשיפור במצבם של הטיבטים כאשר סין היתה חלשה הרבה יותר, ועכשיו עם עלייתה כמעצמה הסיכוי כנראה אבד לחלוטין. הטיבטים בטיבט מדוכאים ומסכנים, ואלה שמחוץ לטיבט כבר מגדלים דור שלא ידע את המולדת, שבקושי מדבר טיבטית, שמתעניין בדברים אחרים וחי על העזרה הבינלאומית שבעצם אמורה להגיע לקרוביו בטיבט.

הראיון מסתיים בטון פסימי, ונראה שהזוג כמעט השלים עם העובדה שלמרות כל המאמצים טיבט לא תהיה חופשיה, ואף לא תזכה לאוטונומיה תרבותית.

לא חזרה בתשובה, חזרה למשפחה (המסורתית)

במאקו פורסמה כתבה מעניינת על תופעה של אימוץ מנהגים מסורתיים (הפרשת חלה, הדלקת נרות, טבילה במקווה) על ידי נשים יהודיות חילוניות. המעניין הוא שלא מדובר בחזרה בתשובה ואין כאן כל ניסיון או רצון לקבל עול מצוות. מה אפוא יש כאן? הנה ציטוט אופייני מפי ג'קי אזולאי (תואר: "כוכבת מאסטר שף"):

"דיברתי לאחרונה עם כמה חברות שלי מהברנז'ה של תל אביב על המקווה והייתי בשוק חיי. הסתבר לי שהן הולכות, שהן שומרות נידה ויודעות על זה הכל,אלה בנות שלא שומרות שבת ולא מקיימות שום מצווה אחרת, אבל עושות את זה כדי לשמור על הזוגיות"

כלומר אין כאן חזרה בתשובה, אלא חזרה למשפחה. הביטוי הזה אינו שלי, אלא של אורית הירש, דוקטורנטית באונ' בן גוריון שפרסמה מאמר בכרך חדש (שכבר כתבתי עליו מעט ושאמורה להתפרסם סקירה שלי עליו במוסף 'ספרים' של הארץ) שנקרא 'מעבר להלכה'. הירש כותבת במאמר על תופעה של נשים ישראליות חילוניות שמשתתפות בפעילויות של חב"ד מתוך כוונה לא לחזור בתשובה אלא ללמוד להיות "נשים טובות" וכך למצוא זיווג. כלומר החזרה ליהדות קשורה כאן למשפחתיות, ליציבות רומנטית.

בכתבה של מאקו המוטיב הזה חוזר שוב ושוב. כך הרבנית ימימה מזרחי אומרת שהיא "חושבת שאימוץ המצוות האלה על ידי חילוניות והחזרה למסורת הוא גם חלק מהרצון להחזיר את המשפחתיות", וד"ר דריה מעוז (מכללת הדסה והמכללה למנהל) גורסת ש"מה שמאוד מוזר זה שאותה מגמה הולכת יד ביד עם איזושהי חזרה לשמרנות מסוימת, שהיא מעין חזרה אחורה מבחינת התפתחות חברתית. חזרה לזוגיות מסורתית שמגדירה מהו תפקיד האישה ומה תפקיד הגבר."

דהיינו התנועה למסורתיות באה מתוך רצון לעזוב את השדה הרומנטי-מיני החילוני, שמתאפיין בחוסר יציבות, בליברליזם חריף ובשינויים רדיקליים לפעמים של התפקידים המגדריים המסורתיים. כשדיברתי לאחרונה בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' הזכרתי שגם אימוץ הנצרות הפנטקוסטלית בברזיל קשור לרצונם של בני מעמדות מוחלשים ביציבות משפחתית. הדת והמסורת נותנות מסגרת שבלעדיהם רבים חשים חסרי הגנה או מועדים לפורענות. זו תופעה מרתקת לדעתי, של הדתה שהיא בברור יותר חברתית מאשר אמונית או רוחנית, ושמצביעה על איזושהי שארית, איזשהו אזור ספר, שבו המהפכה המינית והפמיניסטית לא הביאו לתוצאות חיוביות, ויסודות בהן נדחים.

2014-08-09_192015

כמה מילים ראשוניות על דאע"ש

דאע"ש היא תופעה אנושית, תרבותית וחברתית, אבל דאע"ש היא גם תופעה תיאולוגית. כך למשל, היא מקשה מאוד על אנשים (כמוני) שמעוניינים למצוא סיבות ונסיבות מקלות לאכזריותם של אנשים. נראה שדאע"ש פשוט אכזריים, בלי להיות זקוקים לסיבה. הם לא תחת כיבוש, לא מוחים נגד הקולוניאליזם, לא נאבקים לחופש או לשוויון שחסרים להם. הם במוצהר נאבקים כדי להכניס אחרים תחת הכיבוש שלהם, ולגזול מהם את החופש (המועט) שהיה להם, ולפעמים גם את חייהם ורכושם. הם עורפים ראשים, כורתים ידיים. הם לא נחמדים.

אבל נדמה לי שהתנועה מקשה גם על המומחים (ואני בשום אופן איני מומחה לאסלאם). על פניו מדובר באנשים שבזמן הזה במודע ובכוונה חוזרים לנורמות מוסריות קדומות (רצח המוני, אונס המוני, ביזה, סחר בבני אדם, השמדת אוכלוסיות על רקע דתי), דהיינו מתנהגים כסופה אנושית אלימה המשמידה את כל שנקרה בדרכה. מצד אחד, יהיה זה פשטני מדי לומר שמדובר רק באגוטריפ רצחני של קבוצה של כמה רבבות גברים שמתוך הכאוס שסוריה ועיראק התרסקו אל תוכו הצליחו לארגן לעצמם נשק וג'יפים, ומשתמשים בפונדמנטליזם כמסגרת של משמעות ותירוץ לנהוג ככל העולה על רוחם.

מצד שני, גם לראות בהם ביטוי פשוט של פונדמנטליזם איסלאמי אי אפשר, שכן הם נוהגים באופן שתנועות פונדמנטליסטיות אחרות, אל קאעידה למשל, מסתייגות ממנו, ומתעקשים להשמיד את כל מה שהיה לפניהם, כולל לא מעט מסגדים סונים. אני מחכה למאמרי המלומדים שיסבירו שהתופעה היא שילוב של פונדמנטליזם ורוח הטרור המהפכני של האידיאולוגיות המודרניות הגדולות (או משהו). כרגע נדמה לי שלפחות דבר אחד אפשר לקבוע: מול עינינו, אחרי כמעט שבעים שנה, אנחנו חוזים בעלייתה של האנלוגיה הדפיניטיבית הבאה לרשע מטורף. מעתה אל תאמר "נאצים", אמור "דאע"ש".

10455839_1582352278657707_1478604207928249481_n
בתמונה (אחת הפחות נוראיות), לוחמי דאע"ש טובחים בחיילים עיראקיים שהם שבו.

אני על בית המקדש בברזיל אצל לונדון וקירשנבאום

התארחתי אתמול בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' כדי לדבר על בית המקדש הברזילאי, שנבנה על ידי אדיר מסדו, ראש כנסיה פנטקוסטלית פופולרית. צמיחתה של הנצרות הפנטקוסטלית היא אחת התופעות המשמעותיות בשדה הדתי העולמי בזמננו, וכאן היא משתלבת עם תופעה נוספת, מינורית הרבה יותר, של אימוץ מנהגים יהודיים על ידי נוצרים אוונגליסטים – ראו הוידאו להלן.
ועוד על פנטקוסטלים ונצרות גלובלית כתבתי כאן.

טים פריס ממליץ לא לאונן

טים פריס, שהוא מעין קאוצ'ר-גורו-מדריך עסקים פעיל-יעיל (כתב איזה רב מכר או שניים על איך לעשות ימבה ג'ובות במינימום מאמץ), נתן לאחרונה טיפ לתלמידיו-מעריציו: התחילו בדיאטה מיוחדת של שלושים יום ללא אלכוהול וללא אוננות. פריס טוען שמדובר בתרופת פלא שתגביר את הפרודוקטיביות שלכם ואת האנרגיה הכללית. כפי שאתם רואים בתמונה מתוך האתר שלו, נשים ואלכוהול הם "דברים שמסיחים את הדעת." גבר רגיש.

כפי שמבהירים במאמר להלן מהניו-יורק מגזין, אין שום ראיה מדעית לכך שאוננות פוגעת באנרגיה או בתפוקה. לעומת זאת, דבר כזה פחות או יותר נטען כבר אלפי שנים על ידי תורות רוחניות רבות, ממזרח וממערב. למרות שהנצרות דווקא לא עשתה עניין מיוחד מאוננות עד המאה ה-18, ספר שיצא אז תחת הכותרת Onania; or, The Heinous Sin of Self Pollution, and all its Frightful Consequences הצליח לשנות תוך דור את היחס הנוצרי לאוננות (למה? עלייתו של הסובייקט המודרני וכו'), והפך את המעשה לחטא חמור. מאוחר יותר, עם התרחבות השיח המדעי, האוננות עברה פתולוגיזציה, ונטען שהיא מביאה מחלות ונכויות (לכן בארה"ב מלים ילדים – ראו כאן).

פריס כמובן אינו טוען שאוננות מביאה מחלות, אבל, ככתוב במאמר המוצלח, הוא מתאים את ההזהרה מאוננות עבור דור שבו "פרודוקטיביות" היא מילת קוד שמחליפה את המילים "טוהר" או "אדיקות" שהיו משמעותיות כאשר נרשמה לראשונה פאניקה מהמעשה האוטואירוטי.

כל זה מבטא שוב את ההגיון הפנימי של הרוחניות העכשווית שבו משטור העצמי והרצון בטרנספורמציה דוחפים אותנו לקבל על עצמנו "דרך רוחניות" או אתיקה כזו או אחרת (מיוגה ועד טבעונות). כמובן, אני לגמרי בעד שיפור עצמי וטרנספורמציה פנימית, וגם לי יש את האתיקה שלי. אם כי אישית אני לא נגד אלכוהול או אוננות.

2014-08-05_232049

עוד קצת על המקדש בברזיל

בעוד אנחנו מתאבלים על מקדשנו שנחרב, בסן פאולו (ברזיל) חונכים את "מקדש שלמה" החדש והמחודש. שימו לב לחגיגה שהתרחשה בסוף השבוע האחרון: המבנה העצום ביום ובלילה; ההמונים הצובאים על פתחו; בפנים מסודרים בישיבה, שורות שורות, ועל הקירות מנורות; אדיר מסדו, ראש הכנסייה, בכיפה וטלית; וארון הקודש, לא פחות, מוכנס פנימה בטקס חגיגי. ולטר בנימין דיבר על האמנות בעידן השעתוק, כאן אפשר לדבר על הדת בעידן השעתוק.

עוד פרטים על הזרם הנוצרי הזה הבאתי כאן.
כל התמונות מהסרטון כאן.

2014-08-05_104007

 

2014-08-05_104058

2014-08-05_104041

2014-08-05_103807

2014-08-05_103838

2014-08-04_181809

2014-08-05_103917