זכות חוקית ואיסור הלכתי

אני לא מתיר עליה להר הבית, אבל לא יכול להיות שיהודים לא יעלו להר הבית בגלל מניעים שאינם הלכתיים אלא חוקיים. צריך להילחם על זכותו של עם ישראל לעלות להר הבית.

כפתור ופרח. הרב אריה שטרן, הרב הראשי החדש לירושלים, בהתבטאות ציבורית ראשונה, מגלה לנו טפח מעומק כבוד קדושת תורת ישראל: יש להילחם על זכותו החוקית של כל יהודי לעלות להר הבית, וזאת כדי שאותו יהודי יוכל להתגבר כארי, לעמוד מול הפיתוי, ולכפות על עצמו הלכתית דווקא לא לעלות להר הבית. אשרי העם שככה לו. אשרי העם שד' אלוקיו.

ובקטנה, אם כבר, אני בעד אותו סידור בנישואים: להתיר חוקית לכל אחד להתחתן איך שהוא רוצה, ולבקש מהאזרחים להכניס את עצמם מרצונם לחופה אורתודוקסית. האם גם הרב בעד?

רון כחלילי ומלכוד 77

אסתכן בהערה על הראיון המצויין של נרי ליבנה עם רון כחלילי (לינק בתגובות), ואז שוב אסכור פי על כל עניין עדתי (שכאשכנזי אין לי כמובן זכות לדבר עליו באופן ביקורתי). דיסקליימרים: זו רק הערה אחת, על עניין אחד. השימוש במונחים "אשכנזים", "מזרחים" ו"ערסים" כאן עוקב אחרי שימושו של כחלילי באלו. אני ממליץ בכל מקרה לקרוא את הראיון.

לעניין: הראיון עם כחלילי מעלה, נדמה לי, סוג של מלכוד ישראלי-מזרחי. נקרא לו מלכוד 77. מצד אחד, כחלילי הוא יוצא עדות המזרח יצירתי, מוערך ומצליח. מצד שני, הוא עצמו מכנה את עצמו "משתכנז". עוד מזרחיים מוכשרים ומצליחים כמו שלמה בן עמי או מאיר בוזגלו הם גם משתכנזים. ומי הוא מזרחי "אמיתי" לדעתו? הערס. כחלילי אומר בפירוש שהערס הוא "הדבר האמיתי". כלומר כמזרחי יש לך שתי אופציות: או להישאר דפוק ונמוך, וכך להיות לכאורה נאמן למורשתך, או לצאת מהדפיקות ולכאורה לבגוד בכור מחצבתך – להשתכנז.

מה קורה כאן? מאיפה הגיעה החלוקה הזאת, ערס-אותנטי מול משכיל-מזוייף? אני חושב שכולנו יכולים להבין אינטואיטיבית למה אדם חסר השכלה וגס רוח נחשב לכאורה יותר "אותנטי": הוא קרוב לכאורה יותר למצב ה"טבעי", הלא מתורבת, הפראי, וכולנו ירשנו מהרומנטיקה את האידיאליזציה של "הטבע", של הפרא האציל, ואף את זו של הפרא הלא-כל-כך-אציל. הרומנטיקנים נאבקו כנגד העמדת היכולת האנליטית, ולפעמים התרבות הגבוהה בכלל, כמיצוי האנושיות, והאדירו דווקא את הקרבה לטבע, זה החיצוני וכן זה הפנימי. על פי תפיסה זו האדם הנאור, ה"תרבותי", המשכיל, הוא מזוייף משהו, רחוק ממקורו, תלוש, מנוכר.

והנה, נדמה שהחלוקה האירופאית הזאת, בין משכילים לאותנטים, הועתקה בשלמותה אצל כחלילי (וכמובן, אצל רבים רבים אחרים) לחברה המזרחית בישראל. בעוד שבעיראק יכול היה יהודי להיות משכיל ולא להיחשב משתכנז, ובעוד שבמרוקו יכול היה יהודי להיות היועץ למלך ולא להיחשב בוגד בשורשיו, בישראל כל תנועה מחוץ ל"שכונה" של הערס פירושה פרידה מהמקורות והשתכנזות.

אם כל זה נכון, דבריו של כחלילי מציגים טרגדיה כפולה: ראשית, מציאות שבה השכלה אצל מזרחיים היא בגידה, ושנית, מציאות שבה עצם התפיסה הזאת, כלומר עצם התפיסה לגבי הזהות העצמית המזרחית והערכתה, נגזרת מתוך קטגוריות אירופאיות. והרי זו ההשתכנזות האמיתית.

ועוד בקטנה שתי הערות:
1. כחלילי טוען ש"רוב המזרחים יעדיפו להצביע לאשכנזי ולא לאחד משלהם שנתפס אצלם כמשתכנז". האם זאת הסיבה שלמרות שהתרבות הפופולרית נכבשה על ידי יצירה מזרחית, המזרחיים עדיין אינם "האליטה החדשה"? האם לכן אותם "ערסים" (כלשונו של כחלילי) תמיד יצביעו לאשכנזי משכיל ולא למזרחי משכיל (בגין, ביבי, בנט ולא לוי, פרץ)? האם לכן לליכוד מעולם לא היה יו"ר מזרחי? כאמור, מלכוד 77.

2. נדמה לי שקרבה למסורת, אמונה באלוהים, קיום מצוות, מחסנים מפני השתכנזות גם מזרחיים משכילים. לכן אני לא בטוח שפרופ' בוזדלו נחשב משתכנז. ודאי לא יחשבו כך רבנים משכילים יוצאי עדות המזרח.

דת ומדינה, אריק כרמון ובני לאו

סיון רהב מאיר פרסמה בעמוד הפייבוק שלה חילופי דברים מרתקים בין ד"ר אריק כרמון, עד לא מזמן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, והרב ד"ר בני לאו.

מהצד האחד, זועק כרמון כנגד ההדתה של המדינה, ומביא כדוגמא את מכתבו של אל"מ עופר וינטר מ'צוק איתן' (מכתב שגם אני חושב שהתעלל קשות בגבול הרגיש בין דת למדינה). על פי כרמון "האלוהים הוא תופעה/ישות/עניין פרטי לחלוטין [...] ואין מקום לאלוהים בספרה הציבורית", שחייבת להתנהל על טהרת הדמוקרטיה, שהיא לדעת כרמון חילונית לחלוטין.

מהצד השני, עונה לאו (במכתב יפיפה לדעתי, שראוי להיות מודפס כמאמר בעיתון הראשון שיהיה לו שכל לקחת אותו), שהדמוקרטיה אינה חילונית, אלא "צורת שלטון [אשר...] את רוחה היא יונקת מעקרונות מכוננים ובראשם הערך הגדול של שוויון ערך האדם. את העיקרון הזה למד האדם מתודעת האלוהים שבקרבו." לדעתי לאו צודק ששורשי עקרונות הדמוקרטיה, וההומניזם בכלל, ברעיון צלם אלוהים והמעמד העצום שהעניקה היהדות, ואחריה המונותאיזם בכלל, לאדם. וראו גם הצהרת העצמאות של ארה"ב לעדות על מקומו של אלוהים (נכון, הדאיסטי) בעולם הערכי של מנסחיה.

נחזור לכרמון: כרמון בעצם מבקש להעביר את היהדות תהליך של פרוטסטנטיזציה, ולהפוך אותה מדת של קולקטיב, לאום, לדת פרטית. כמובן, אין ספק שכל דת במערב המודרני עוברת תהליך של פרוטסטנטיזציה, שהרי אי אפשר שלא להיות מושפעים מרוחות הזמן. אפשר גם לומר שראוי שכך, שהרי אבותינו לא חשבו על רעיון זכויות האדם, על הפמיניזם, על המדינה המודרנית, וכל אלה היום הם חלק מהותי מעולמנו הפוליטי ועולמנו הערכי. אבל האם אין כאן דרישה שמצמצמת בצורה לא הוגנת את המסורת היהודית? והאם אכן אי אפשר שאלוהים יציץ אף לרגע במרחב הציבורי? הרי גם בארצות הברית, בה מקפידים להפריד דת ומדינה, הוא מופיע ללא סוף.

לאו לא מתייחס לטענת כרמון על אלוהים במרחב הציבורי, אבל מבהיר שאלוהים במרחב הפרטי, בנפשו, הוא שעומד מאחורי נאמנותו לדמוקרטיה. הוא מבהיר: "אני דמוקרט בגלל היותי דתי ולא למרות היותי דתי", כלומר דווקא המסורת היהודית היא שמבהירה לו שעל כל אדם לקבל זכות בחירה וכו'. קראו אותו, יש לו עוד כמה נקודות חשובות.

הפולמוס הזה כמובן רחוק מלהיות ממוצה.

בית המקדש במרכז המאבק על הריבונות

מה מלבה את מלחמת ירושלים? כמה דברים, וביניהם, טוענים ניר חסון ועמוס הראל, העלייה ברמת העניין והעיסוק הפוליטי הישראלי בהר הבית:

ישראל, מצדה, תרמה לליבוי הלהבות באמצעות הפעילות הבלתי פוסקת של ארגונים דתיים ופוליטיקאים מן הימין לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית. "מה שקורה בירושלים היום מאחד את כל הפלגים", אומר גורם ביטחוני בכיר עמו שוחחנו. "חמאס, פתח, חזית עממית וחזב אל־תחריר (מפלגה פאן איסלאמית, נ"ח, ע"ה), כולם מדברים איתנו על הר הבית". במערכת הביטחון רואים קשר ישיר בין העיסוק הישראלי בנושא הר הבית ושינוי הסטטוס קוו לבין האלימות וכן קשר ישיר בין האלימות בהר לבין הפרות הסדר בכל שכונות מזרח ירושלים.

אבל חוץ מלומר שאמרתי לכם אני רוצה עוד משהו, והוא להביע תמיהה על הכאילו מובן מאליו אבל בעמת מסתורין שהוא הר הבית, על הנקודה הזאת שמרכזת כל כך הרבה היסטוריה וכל כך הרבה אמוציה ושהפכה בזמן הזה למוקד של רגשות לאומיים, לסוג של טוטם של לאומיות (כן, פחות דת, יותר לאומיות), כאשר הריבונות, והמאבק על הריבונות, על השטח הקטנטן הזה במרכז העיר לכאורה אומרים משהו על המאבק הכללי לריבונות של שני העמים בין הירדן לים. המיתוס קם לחיים ודורש את שלו, ואפשר ללמוד מזה דברים חשובים. מרתק.

מפגש שלישי עם הרב אורי שרקי

המפגש השלישי שלי עם הרב אורי שרקי. הפעם: יחסה של היהדות לדמוקרטיה ולפמיניזם. בקצרה: לא לכתחילה. "לא כל אדם הייתי רוצה שיקבע מי ישלוט עליו." (מפגש א' על ייחודו של עם ישראל, מפגש ב' על היחס לדתות המזרח.)

לארח משפחה דתית – הוראות הפעלה

אתחיל בעיקר: אני מכבד ומעריך את ארגון הרבנים 'בית הלל'. אני חושב שהם עושים עבודת קודש, ממש כך, שמדובר באנשים טובים ומיטיבים מבחינות רבות, ושתפקידם בעת הזאת בחברה הישראלית הוא חשוב וחיוני ביותר.

ועכשיו לעניין: אחד הפרוייקטים שלהם נקרא "שבת ישראלית", והוא כולל אירוח של משפחות חילוניות אצל שומרי מצוות, ולהפך, מתוך כוונה להכיר ולהעשיר, או כמו שהם כותבים: "מארחים ומתאחרים, נותנים ומקבלים". יופי של דבר.

אה, רק בקטנה: מסתבר שכשהחילונים מתארחים אצל הדתיים, הם נאלצים כמובן לשמור שבת וכשרות, שהרי המארחים שומרי מצוות. וכשהדתיים מתארחים אצל החילונים, גם אז החילונים נאלצים לשמור שבת וכשרות, שהרי.. אה… טוב, צריך להתחשב בדוסים, לא? מצ"ב מנשר הוראות לחילונים המתעדים לארח שומרי מצוות. אפשר לגשת ישר לסיכום: אוכל קנוי, "סביבה שומרת שבת", כלים חד פעמיים וכו'. כיף חיים.

גם אחרי שנודה שההתחשבות מובנת, שהרי אנחנו לא מצפים ששומרי המצוות יפעלו בדרך שעבורם היא חטא חמור, נישאר עם תחושה לא נעימה, שאין כאן באמת הפרייה הדדית. הרי הדתיים לא באמת רואים או חווים שבת נורמלית אצל מארחיהם. הם לא נחשפים לאורח חייהם, ובעצם לא מתקרבים אליהם בשום צורה מלבד ההיכרות הפשוטה בין בני אדם. אין כאן, במילים פשוטות, מצב הדדי של "נותנים ומקבלים". החילונים מקבלים שיעור בשבת, כשרות והתחשבות. הדתיים נותנים שיעור, ולא מקבלים הרבה.

ובעומק הדברים, העוול האמיתי כאן הוא כלפי שומרי המצוות. לא רק שהם לא מועשרים בחשיפה לאופני חיים ישראלים שלא הכירו, אלא שהמסר שעובר כאן הוא כזה: חילונים חיים בצורה פשוטה, "רגילה". להיות דתי פירושו לנהוג בכל מני מנהגים משונים. כלומר החילוניות היא "נורמלית", ואילו הדת היא ה"אקסטרה". הדת היא התחביבים המוזרים של הדודים מאלון שבות או מביתר, השטויות שעושים אנשים ש"צריך להתחשב בהם".

וזה לא רק עוול כלפי הדתיים, אלא גם כלפי הדת, שהרי כך מאששים את ההנחה המובלעת של פרוייקט החילון: רוצים להיות נורמלים? זרקו את המסורת.

10662040_1559298894299751_2513892307535821711_o

10661766_1559298887633085_4562019287222401075_o

התגלות המונית של התגלות המונית

בשנים האחרונות כל כמה שבועות מגיע אלי מייל שסובב סביב שאלה אחת מסויימת: האם קיימת עוד דת שמבוססת על התגלות המונית. מאז שר' יהודה הלוי ניסח את התנאי הזה לאמיתותה של דת, רבים מהחוזרים בתשובה או היוצאים בשאלה נאבקים איתו, אלו מנסים להבין ממנו שהיהדות היא אכן (ורק היא אכן) דת אמת, ואלו – שדווקא לא. אז מדי פעם אני שומע מהם.

ראשית, אני תמיד מפנה אותם להתגלות ההמונית שחווה לכאורה קונסטנטינוס וכל צבאו. על פי ההיסטוריון הנוצרי אוסביוס כל הצבא ראה יחד עם קונסטנטינוס צלב גדול בשמיים ומתחתיו המילים "בסימן זה תנצח!". קונ' לקח את זה לתשומת לבו, יצק צלב של זהב ואבנים טובות, והוא וצבאו אכן ניצחו באיזה קרב חשוב. משם הדרך לניצור כל האימפריה הרומית היה קצר. אוסביוס עצמו טוען שהוא ראה את הצלב היצוק ההוא, והצבא לכאורה העיד שכל הסיפור קרה (כאן עוד פרטים). אני מודה שזה לא מרשים כמו אש ורעמים על פסגה של הר, ברם התגלות המונית היא התגלות המונית.

אבל כמובן, הסיפור האמיתי הוא שאין שום סיבה בעולם שמיתוס לא ייווצר פשוט במהלך דורות על גבי דורות של סיפור מעשיות, כאשר קבוצת אנשים יוצקת לעצמה, כמו צלב מוזהב, נראטיב גנאולוגי, וכזה שממילא גם נותן לגיטימציה לזהותה וצרכיה. It happens all the time. אין צורך להאמין שאכן היו עשרות אלפי אנשים שראו משהו כדי לתרץ שבגלל זה צאציהם סבורים שהסיפור הוא אמת. למשל סיפור קונסטנטינוס. או למשל, בזמנו כתבתי על החיזיון ההמוני של מריה הקדושה בפאטימה. אז? האם באמת הופיעה שם מריה הקדושה?

מעבר לכך, צריך לשים לב שאם כאשר אנשים מנסים להשוות בין דתות ולהוכיח לעצמם שהיהדות היא האמיתית היחידה או האמיתית ביותר, והם לצורך כך לוקחים את הקריטריון שקבעה *היהדות עצמה* לבחינת אמיתותה של דת, הרי שיוצא שהם מנסים להכניס דתות אחרות לסד היהודי, רק כדי לגלות כמובן שהן לא נכנסות. בצורה דומה מסורות בודהיסטיות יכולות לקבוע שרק חוויה אישית ופנימית של הארה יכולה לאשר עבור אדם את אמיתות תורת הבודהה, ושזה הקריטריון לאמת. כלומר, עלינו לקבוע קודם כל קריטריון לאמת לקריטריון לאמת, ורק אחרי זה לבדוק האם דת מסויימת עונה לאותו קריטריון, שעונה לאותו קריטריון.

(ולדעתי כל הדתות מכילות אמיתות, וכולן מכילות בדיות, ואין אחת שהיא "האמת", ואין אחת שאינה נושאת סוד אחד חיובי לפחות. לכן זה כל כך מעניין, דתות. ובתמונה חזיון הצלב של קונסטנטינוס, כפי שדמיין אותו רפאל)

Raphael_Vision_Cross_detail

מודעות של מיכאל לייטמן בנ"י טיימס

מיכאל לייטמן, מנהיג תנועת הנאו-קבלה 'בני ברוך', פרסם בחודש האחרון שתי מודעות בנ"י טיימס, אחת ב-20 לספטמבר ואחת ב-13 לאוקטובר (האחרונה להלן). מחיר מודעה על עמוד שלם הוא כפי הנראה סביב 150,000 דולר, והמודעות האלה תופסות איזה חצי עמוד. מה שמעניין בהן הוא שהן ממוענות בכלל ליהודים. הנה סיכום המסרים בהן:

*ליהודים יש משימה מיוחדת
*השנאה כלפיהם היא משום שהם לא ממלאים את המשימה
*המשימה היא להציל את העולם
*הדרך להצלת העולם טמונה באחדות, תכונה שהיא באופן מיוחד יהודית (נשבע לכם, כך הוא כותב)
*אם היהודים יתאחדו, יתאחדו בעקבותיהם כל אומות העולם
* אם לא, יבואו אסונות שיכריחו אותנו להתאחד.

השתכנעתם יהודים? אז קדימה, להתאחד (כלומר להצטרף לתנועתו של לייטמן, יש להניח). ואגב, שימו לב לתארים שנושא לייטמן בסוף המודעה: פרופסור לאונטולוגיה (לפני שנה הוא עוד היה ד"ר, כנראה קיבל משרה במוסד אקדמי או משהו), דוקטור לפילוסופיה וקבלה, ומאסטר בביו-קיברנטיקה רפואית. אני אמנם אקדמאי זוטר למדי, אבל לבד מ"דוקטור לפילוסופיה", מעולם לא שמעתי על תארים שכאלה.

laitman oct 13 2

שיר של בורחס

2014-10-17_122726אני לא יכול להפסיק לשוב ולקרוא את השיר הזה. שיר של חורחה לואיס בורחס, מתורגם (לטעמי מופתית, אם כי ספרדית אני לא יודע) על יד אורי בן-דוד, שמופיע בספר 'שאין יודעים דבר: כתבים על אמונה' של בורחס בהוצאת כרמל. יש בו משהו שמכשף אותי, וזה מעבר לתובנה היפה שנותן לנו בורחס בסופו.

כדי להבין את השיר צריך לתאר את הסצנה שמופיעה בבשורה על פי לוקס, פרק 23: ישו נצלב, והוא מוצב בין שני גנבים (הרומאים לא טרחו להקדיש מקום מיוחד לכל פושע שהם הוציאו להורג). אחד הגנבים לועג לו וקורא לו להושיע את שלושתם אם אכן הוא המשיח; השני גוער בראשון, ספק רומז שישו הוא האלוהים, ומבקש מישו לתת איזו מילה טובה כשהוא מגיע למעלה. אומר לו ישו: אנחנו ניפגש למעלה. יענו, התקבלת, see you in heaven.

בורחס לוקח את הסצנה הקטנה הזאת ומחלץ מתוכה ביד אמן את היסודות הדרמטיים העצומים שיש בה. כסופר יצירתי מאין כמוהו דווקא כאן הוא משתמש במיתוס הדתי, בכתב הקודש, כדי להוסיף עליו ערבסקות ולהעצים את היופי שבו, ויש בזה משהו שיוצר לפחות עבורי חוויה אסתטית מיוחדת ומרגשת.

קמפיין חדש של נשות הכותל

נשות הכותל יוצאות בקמפיין חדש שמעודד בנות-מצווה לקרוא את התורה בכותל, שמציג מודעות על אוטובוסי בירת ישראל.

אבל צריך להבין את ההקשר כי לעמוד על משמעותו: כזכור, נשות הכותל נאבקות על זכות התפילה שלהן בכותל כבר 25 שנה. לפני כשנתיים המאבק הגיע לתודעה הבינלאומית לאחר שמנהיגות הקבוצה נעצרו כמה פעמים בעוון תפילה בטלית. הפגנות חרדים המוניות התארגנו נגדן, והמשטרה נאלצה להפריד בין הצדדים ברחבת הכותל בשל אלימות מצד המפגינים החרדים, ותוך המשך מעצרים של הנשים. המדינה ביקשה להגיע עם הארגון להסדר שבמסגרתו חברותיו תסכמנה להתפלל באזור אחר של הכותל, אבל באפריל 2013 פסק השופט משה סובל שליט"א זי"ע שאין בתפילת נשים בטלית משום הפרעה שאינה "מנהג המקום", ומאז אין עוצרים יותר את הנשים. הנחישות הוכיחה את העצמה והפגנות החרדים דעכו (זכרו את זה: ברוב המוחלט של המקרים קבוצות חרדיות נכנעות כשהן נתקלות במאבק נחוש). מצד שני, המשא ומתן עם המדינה מתמשך ויש פער שקשה לגשר עליו, שכן המדינה כפי הנראה מהססת לאשר את כל בקשותיהם של הארגון והתנעות הלא-אורתודוקסיות לרחבה שאינה נופלת במעמדה ובהידורה מרחבת הכותל הנוכחית.

ועל רקע כל זה, הקמפיין הנוכחי מגיע – שבוע אחרי שבית המשפט פסק שמותר(!) להציג(!) נשים(!) על מודעות(!) בירושלים(!) – ויכול להוות נקודת לחץ נוספת על המדינה להגיע להסדר עם הארגון, ולא בנות מצווה(!) תקראנה(!) בתורה(!) ברחבת הכותל(!)!