איך דווקא דתיים שוכחים את מעמדה המיוחד של הדת

הרב חיים נבון התייחס הבוקר בסטטוס שכתב לתרעומת שהועלתה על דבר תשדירי ספירת העומר שמשודרים כחלק ממהדורת החדשות בערוץ הראשון ומספרים לצופים אילו מעשים מותרים ואילו אסורים במהלך העומר. על פי נבון המתלוננים "כלואים בקונכייתם הנאורה ובטוחים לחלוטין שהם העולם כולו", בעוד שלמעשה "יש בישראל הרבה-הרבה אנשים שספירת העומר חשובה להם הרבה יותר מאשר, נאמר, ההופעה של הרולינג סטונז. אתם יודעים מה? אפילו יותר מהעדכון היומי על מזג האוויר."

אני רוצה לחרוג מעניין ספירת העומר (לי אין בעיה עקרונית עם העניין, למרות שהביצוע הנוכחי פטרוני ומעורר אנטגוניזם), ולנצל את ההזדמנות ולהתייחס להשוואה שעושה כאן הרב נבון, מפני שהיא נפוצה, ודווקא מפי שומרי מצוות. דהיינו, נוהגים להשוות חוקים הנוגעים לענייני דת לחוקים אחרים, אירועי דת לאירועי ספורט, ושידורי דת ל'אח הגדול' (או במקרה זה ל'רולינג סטונז').

כתבתי *דווקא* שומרי מצוות מפני שהייתי מנחש ש*דווקא* הם יבינו שדת היא תחום שונה ומיוחד במרחב הציבורי. זה לא פשוט עוד אחד מהדברים "שהציבור מתעניין בהם" או עוד אחד מהחוקים שנכפים על הציבור. זה לא ספורט או תרבות או מוזיקת פופ או מזג האויר. זו דת, וחופש דת הוא תחום מיוחד במשפט הדמוקרטי. לא בגלל שדת אינה חשובה, אלא להפך, כי היא חשובה במיוחד. כי דת, או החוסר-בדת, הם חלק מהותי מהזהות שלנו. וזה אומר שאי אפשר פשוט להשוות אותה לתחומים אחרים ולומר שזאת לא בעיה, למשל, שמשדרים את ספירת העומר, כי מדווחים גם על נינט. נינט חשובה הרבה פחות לזהותם של הצופים מאשר ספירת העומר. לכן העניין כאן הרבה יותר רגיש, וטוב שכך.

מתי שומרי מצוות נזכרים שלדת יש מעמד מיוחד ולכן אין לכפות עניינים הנוגעים לה על הפרט? בדרך כלל כשהכפייה היא לכיוון שלהם. משירת נשים ועד גיוס לצה"ל, נזעקות קבוצות שונות מבין הציבור הדתי ומוחות שמדובר בהפרה של זכויותיהם הדתיות. לעיתים בצדק. אז שום אין בעיה לשום שומר מצוות להבין שדת היא תחום מיוחד, שיש עליו הגנות מיוחדות בחוק. ו-ב-צ-ד-ק.

לכן מה שכתב הרב נבון חותר תחת האינטרסים שלו. משל למה הדבר דומה? לקהילה יהודית שתידרש על פי חוק אירופאי חדש לא למול את בניהם. אותה קהילה תתנגד לכפיית האיסור הזה בשם חופש הדת, ואז יאמרו לה שממילא הם גם מנועים על פי חוק לכבות סיגריות על התינוק שלהם, אז מה הבעיה? למה לחוק הזה הם לא מתנגדים? למה? כי מילה קשורה לדת, וכיבויי סיגריות אינו. התערבות בפרקטיקה דתית היא משהו שהחוק בדמוקרטיה מגן מפניו (לא בכל מחיר כמובן).

עוד דוגמא: קהילה יהודית שתידרש על פי חוק לא לקיים בבריכה בישוב שלה הפרדה בין המינים (נאמר שהמחוקק טוען שזה מפלה נשים לרעה). אותה קהילה תתנגד לכפייה של רחיצה משותפת בשם חופש הדת, ואז יאמרו לה שממילא הם מחוייבים במציל, אז למה לחוק הזה הם לא מתנגדים? למה? כי מציל לא קשור מבחינתם לדת, ושחייה מעורבת כן. אין החוק ההוא מכשיר את החוק הזה.

בקיצור, יש הבדל מהותי בין מנהגים דתיים לבין חלקים אחרים מהמרחב הציבורי. כך לגבי שומרי מצוות, וכך לגבי חילונים. אין לכפות לא על אלו, ולא על אלו. ואי אפשר לקבל רק את הזכויות של המעמד המיוחד של הדת בלי החובות.

אז רוצים או לא רוצים מקדש?

לא יודע אם שמתם לב, אבל יש איזה ענין מסויים בהר הבית לאחרונה. אז נטעאל בנדל הביא כמה נתונים על העניין באתר 'כיפה'. הוא כותב ש"כנראה שמשהו בציונות הדתית השתנה", כי פתאום כולם מדברים על הר הבית ואפילו נפתלי בנט אמר שהוא יעלה בקרוב להר (התחזית: חם). בנדל גם מבשר ש"הרב ראם הכהן, מראשי ישיבת עתניאל, הממוקם בצד הרבנים הליברלים, הוא מהמובילים בעלייה להר הבית, עד כדי כך שהוא עצמו מגדל ציפורן בזרת, על מנת שיוכל למלוק ציפורים בבית המקדש" (התחזית: דביק).

אפשר לומר הרבה דברים על התשוקה המתעוררת דווקא עכשיו אל ההר והמקדש (וכבר אמרתי פה ושם), וכאן אני רוצה להתייחס לסקר שמביא בנדל. שימו לב: "בסקר שערך מכון "מאגר מוחות" עלה, תאמינו או לא, כי כשליש מהציבור היהודי בישראל תומך בהקמת בית מקדש שלישי על הר הבית בירושלים."

שליש! לא רע, הא? בהחלט לא רע, אלא שבסקר שנערך לפני חמש שנים על ידי מכון המחקר 'פאנלס' עלה כי 64% מהישראלים רוצים בית מקדש, כלומר שיעור שוחרי המקדש צומצם כמעט במחצית! אבל רגע, בסקר שנערך לפני שנתיים ענו על השאלה "האם צריך להתחיל עכשיו בבניית בית המקדש?" 61% מכלל הציבור בשלילה, כולל 91% מהחילונים ו-57% מהציונים-דתיים, ומכאן נראה שהמצב לפני שנתיים היה מבחינת המצפים לבניין המקדש גרוע יותר מאשר היום, כלומר חל שיפור מסויים במצב.

אין זאת אלא שבסקרים שנוגעים לשאלה כל כך ערטילאית ובעצם חסרת מובן לרוב יושבי ציון ניסוח השאלה הוא קריטי. יש הבדל גדול בין "האם אתם רוצים מקדש" כללי לבין "האם יש להתחיל לבנות" ספציפי לבין "האם אתם בעד חידוש עובדת הקורבנות" שיורד לפרטים המעט דביקים כאמור. לא שאני חושב שהמילה מקדש לא מעוררת ערגה בקרב יהודים רבים (כן, אולי שליש מהציבור, מי יודע). אבל צריך מאוד להיזהר בהשענות על סקר באשר לכל עיסוק במקדש.

ועוד עניין קטן לסיום, על העלייה להר הבית: "בתשובה לשאלה עד כמה חשוב לך שיהודים יבקרו בהר הבית השיבו 78% אחוזים מהדתיים כי חשובים להם ביקורי יהודים בהר הבית, בציבור החרדי והחרד"לים השיבו בחיוב רק 18% ובציבור החילוני והמסורתי השיבו 45% בחיוב" – כלומר הרבה יותר חילונים ומסורתיים מעוניינים בכך מאשר חרדים וחרד"לים. לא רק ענייני הלכה, אלא גם סוגיות של לאומיות יש כאן. מרתק.

הרוצח מקנזס – נאו-פגאניזם בשירות הגזענות

מסתבר שהרוצח במרכז היהודי בקנזס ביום ראשון זה הוא נאו-פגאני, חסיד של האל אודין (הדמות בתרשים להלן), אחד האלים המרכזיים בפנתאונים של העמים הנורדים. מבחינתו של גלן מילר, הרוצח, פולחן אודין היא הדת הראויה ללבנים גאים, שהרי הנצרות היא המצאה יהודית, וממילא דת אוניברסלית המקבלת לתוכה גם שחורים. בביוגרפיה שהוא פרסם ב-1999 כותב מילר:

הייתי רוצה לראות את מאה מיליון הנוצרים הארים של צפון אמריקה ממירים את דתם לדת שהומצאה על ידי הגזע שלהם ושעבדו בה אלף דורות לפני שהיהודים חשבו על הנצרות. [...] אין כניסה לשחורים לוולהאלה. יש שלט מעל לשערים הלבנים בו כתוב: 'לבנים בלבד'.

אבל מילר לא המציא כלום. כפי שכתבתי ברשימה על מקורותיו האזוטריים של הנאציזם, כבר בסוף המאה ה-19 הבינו לאומנים גזענים גרמנים שיש להם בעיה עם הנצרות, פשוט מפני שישו היה, מה לעשות, יהודי. אחד הראשונים שפנו לפגאניזם הנורדי הקדום היה גידו פון-ליסט. על פי פון-ליסט דתם של השבטים הגרמאנים הקדומים היתה פולחן ווטן (שמקביל לאודין), דת שבמאה העשרים, לדעתו, תביא את הגזע הארי לתפוס מנהיגות, לנער מעצמו את הנצרות הבזויה, לשעבד תחתיו את כל הגזעים האחרים הנחותים ממנו, לבטל את הדמוקרטיה, להכחיד את הפמיניזם, לתקן את עולם האומנות המעוות, ולשלוט בעולם כפי שמגיע לו מימים ימימה.

בקיצור, יש מצב, אומר איזה מומחה ל-CNN בכתבה בלינק לעיל, שמילר ראה עצמו כלוחם אודיני אמיץ כשיצא לרצוח חפים מפשע. בינתיים כמה ארגונים נאו-פגאנים אמריקאים גינו את הרצח ודחו בצורה מוחלטת את האידיאולוגיה הגזענית של מילר. יש לציין שרוב הנאו-פגאנים הם אוהבי שלום ושלווה מהזן היותר צמחוני.

ורק אומר שבכנס הקרוב לחקר דת ורוחניות עכשווית, 23 לאפריל, יום רביעי הבא באונ' תל אביב, יוקדש מושב לנאו-פגאניזם, בו ירצו ממיטב המומחים בעולם. הכניסה חופשית. כאן התוכניה.

אודין

אודין

התשוקה לטוהר אין לה סוף

בלבה של כל מהפכה מקנן פחד – מהמהפכה הבאה. בלבו של כל סגפן קפוצה קנאה – בזה המסתגף אף יותר ממנו. חשבתם שטבעונות זה השיא? די, זה לגמרי 2013. קבלו את הפירותנות – אוכלים רק פירות וירקות שלא בושלו:

במשך שנים הייתי טבעונית, אבל יש עוד היבטים מלבד ההרסנות של תעשיית המזון מן החי. גם בטבעונות יש תעשיית ג'אנק ויש אריזות. בעלי חיים מתים גם בגלל רוטב סויה, בשטח שבו מקימים את המפעל ואת מפעל האריזה, ואחר כך גם מטיסים את הבקבוק. זו תעשייה שלא צריכה להתקיים.

מה שנכון נכון. בעלי חיים מתים בגלל רוטב סויה. אגב, גם בגלל סלילת כבישים. או בניית בתים. או שימוש בחשמל. או נסיעה במכונית. או מוצרי פלסטיק. מי יזכה לוותר על אלה ולהיות הנקי ביותר מחטא? מי יצליח to outveg את כל השאר? הרי לכם דוגמא נאה לכוונות הכי טובות שהופכות לאובססיה לטוהר שמשלבת אמונה לוהטת, תשוקה דתית למשמעת וסיגוף וקורטוב רמייה עצמית.

צ'סטרטון על מסורת

דבר אחד נבצר מבינתי עוד מימי נעורי. נבצר מבינתי מניין שאבו הבריות את הרעיון כי שורר ניגוד כלשהו בין דמוקרטיה למסורת. וכי מהי מסורת, אם לא דמוקרטיה הנמתחת על ציר הזמן? המסורת שמה את מבטחה בקונצנזוס רחב של קולות אנושיים, במקום איזו עדות מבודדת או אקראית. [...] המסורת אינה אלא הרחבה של זכות ההצבעה: היא מעניקה קול לנידח מכל המעמדות – לאבות אבותינו. המסורת היא הדמוקרטיה של המתים. היא מסרבת להיכנע לאותה אוליגרכיה צרה ויהירה שהקימו לעצמם אלה שנתמזל מזלם להלך תחת השמש. הדמוקרטים תמימי דעים בהתנגדותם להפלייתם של בני אדם מחמת נסיבות לידתם; המסורת מתנגדת להפלייתם של בני אדם מחמת נסיבות מותם. הדמוקרטיה מורה לנו שלא לקפח את דעתו של אדם הגון, אפילו יהיה זה נער האורוות שלנו; המסורת מייעצת לנו שלא לקפח את דעתו של אדם הגון, אפילו יהיה זה אבינו.

ג.ק. צ'סטרטון (1874-1936), מתוך ספר חדש שמקבץ ממאמריו שיצא בהוצאת שלם, השנון שבשמרנים והשמרן שבשנונים, האיש שצוטט על ידי קנדי ורייגן, נערץ על ידי בורחס וטולקין, גרם לק.ס. לואיס ומרשל מקלוהן להפוך לקתולים, ושג'ורג' ברנרד שו, מברי הפלוגתא העיקריים שלו, כינה אותו "גאון קולוסלי". עם הקדמה יפה מאת אסף שגיב ותרגום מצויין של עודד וולקשטיין.

10256451_10152273254479724_2687626931846173839_n

וישו אמר להם, אשתי…

jesus-master675

מה שאתם רואים לפניכם הוא חתיכת פפירוס שעליו כתב קופטי. כתובים עליו בין היתר המשפטים "וישו אמר להם, אשתי…" וגם "היא תוכל להיות תלמידה/שליחה (disciple) שלי." הפפירוס הוצג לראשונה ב-2012, אבל היום פורסם שבדיקות מעבדה קבעו שככל הנראה לא מדובר בזיוף, אלא בפריט שנוצר בין המאה הרביעית למאה השמינית. אם זה נכון זה בהחלט לא אומר שישו היה נשוי, אבל זה אומר שהיו נוצרים (או גנוסטים) שחשבו שהוא היה נשוי, וכן שהם כנראה חשבו שנשים יכולות להיות שליחות, דבר המתקשר לדיון בימינו על אפשרותן של נשים לשמש ככוהנות דת בכנסיה הקתולית.

אולי זכור לכם שדן בראון השתמש בטענה שלישו היתה בת זוג כדי לעשות הרבה כסף מהספר/סרט 'צופן דה-וינצ'י'. הוא התבסס על טקסט אחר, 'הבשורה על פי מריה', טקסט גנוסטי שהתגלה בנאג חמאדי ובו ישו בוחר במריה מגדלנה כחסידתו הקרובה ביותר (אבל על פי הטקסט לאו דווקא כבת זוג). הטקסט הנוכחי מזכיר את מריה, וגם כאן, כמו ב'בשורה על פי מריה' יוצאים (כנראה) חסידיו האחרים של ישו וטוענים שמריה אינה ראויה לכבוד שניתן לה, אבל כאן היא (כנראה) במפורש אשתו.

ה-Harvard Theological Review הקדיש את גליונו האחרון כולו לעניין הזה, והעלה אותו היום לרשת. המאמר הפותח אותו שייך לקרן קינג, מומחית לנצרות קדומה וגנוסטיציזם, והיא מתייחסת בו בהרחבה לפפירוס. היא משווה אותו לטקסטים עתיקים אחרים שבהם לישו היה קשר מיוחד עם מריה מגדלנה, ועומדת על קשרים אפשריים ביניהם. בסופו של דבר, היא כותבת, גם אם מדובר בנישואים עם מריה, הם יכולים להיות ללא יחסי מין, או בכלל מטאפוריים. מה שכן, היא חושבת שהדיון על אפשרותן של נשים להיות תלמידות/שליחות בהחלט עולה מתוך המעט הכתוב.

עיתון הואתיקן הכריז כי מדובר בזיוף.

מאמר בנ"י טיימסגליון ה-Harvard Theological Review; מאמרה של קינג.

הגיון הלכתי בחוק ממלכתי

ארגוני העובדים בצרפת הגיעו להסכם עבודה על פיו לעובדים אסור לעבוד אחרי השעה שש בערב. הם חייבים להתעלם מהמיילים של הבוסים שלהם מרגע שהם יוצאים מהמשרד, במחשבים ובסמארטפונים. שימו לב: ההסכם לא קובע שמותר להם להתעלם מהמיילים, אלא שהם חייבים להתעלם מהם. אסור להם לעבוד.

זאת התפתחות מרתקת לדעתי מכמה טעמים. קודם כל, כמובן, כוחם של ארגוני העובדים בצרפת. כה לחי. אבל מעבר לזה, ההבנה הפשוטה שאם החוק יקבע שמותר להתעלם מהמיילים, עבור רבים זה לא יספיק. ראשית משום שהמעסיקים שלהם ירמזו להם שלא כדאי, וזה כבר יחזיר אותם לעבודה. אבל מעבר לזה, משום שרובנו לא חזקים מספיק כדי לבחור מחדש בכל יום ובכל ערב לא לבדוק מיילים. אנחנו זקוקים לחוק שיאסור עלינו את מה שיזיק לנו.

אפשר לראות כאן עקרון הלכתי בחוק ממלכתי. שבת נראית כמו שבת רק משום שאסור בה כך וכך. האיסור הוא שמאפשר לעצב את המרחב והזמן, ואפשרות בחירה, עם כל הכוונות הטובות, לרוב לא היתה מספיקה. אנחנו פשוט לא חזקים מספיק.

ואפרופו שבת, מזל שאין ציווי דתי כלשהו שמדבר על איסור בדיקת מיילים בערב, אחרת בצרפת כבר היו זועקים על כפייה דתית. ואת כל הנקודות הללו כדאי להשוות עם המהלך של חולדאי לפתיחת עסקים בתל אביב בשבת.

פחות מנגל, יותר מיצג מדמם

הרבה פעמים מתארים חילונים שרצונם לזלזל בעניין את בית המקדש כ"בית מטבחיים" או "מנגל" ענק, למרות שלו באמת היו רוצים לאתגר את רגישויותינו המודרניות היה מועיל אם היו קוראים את הפרקים הרלוונטים בתורה המתייחסים לעבודת הקורבנות. יש שם פחות על האש והרבה יותר על הדם. לוקחים את הדם בכלי כזה, מזליפים אותו ככה וככה. אוספים את הדם ככה, מתיזים אותו לפה ולשם.

התמונה התחתונה כאן, משחיטת כבש כחזרה גנרלית של "מטה ארגוני המקדש", מדגימה את הזלפת הדם, ולדעתי אין כמוה כדי להמחיש עד כמה התודעה המודרנית רחוקה מהמצווה הזאת, עד כמה אנחנו פשוט לא מסוגלים להיכנס לראש של העבריים שהיו עובדים כך את אלוהיהם.

ודאי, אפשר טכנית לשחזר את המצווה, אבל האם מישהו, ולו היהודי ההלכתי האדוק ביותר, מתרגש באופן דתי מכך שהוא רואה דם של כבש נמרח על קיר אבן? האם עבור מישהו הפעולה הזאת נתפסת כשיא של עבודת השם? האם חוץ מהידיעה הקוגניטיבית שזו מצווה, יש כאן רגש/אינטואיציה/ודאות/התכוונות/חוויה/עמידה/התפעמות/התעלות/הוויה דתית כלשהי?

אני לא רוצה לקבוע שאין משמעות לטקס בפני עצמו או לרוטינה מסורתית כרוטינה מסורתית. אבל ייתכן שמצוות שאנחנו עושים בצורה טכנית ומכאנית לחלוטין יש כבר מספיק.

ידע מוביל לחילון, אעלק

הנה לכם דוגמא לאקדמיה גרועה שממשיכה אותה עיתונות גרועה. מחקר חדש מאוניברסיטת שיקגו מגלה ש"עלייה בהשכלה אקדמית ושימוש באינטרנט מביאים לירידה בהזדהות הדתית", דהיינו ככל שצעירי ארה"ב משכילים וגולשים יותר הם פחות מזהים עצמם עם זרם דתי מסויים.

המחקר (ואני נסמך על הכתבה הזו) יוצא מתוך הנתונים הידועים על כך שבעשרים השנה האחרונות שיעור האמריקאים שמסרבים לזהות עצמם עם זרם דתי כלשהו עלה מ-8% ל-20%, עלייה תלולה לכל הדעות. הוא משלב את הנתון הזה עם הנתון המדהים הבא: לפני עשרים שנה אף אחד לא גלש באינטרנט, והיום כולם גולשים! מסקנה: Americans Losing Religion Due to Internet!!! ולמה? מפני שאנשים שגולשים (או לומדים השכלה גבוהה) נחשפים לדתות שונות ולנתונים שמערערים את אמונתם. וואללה.

אז למה מדובר במחקר כושל? ראשית, מפני שהוא מבלבל קורלציה עם סיבתיות. לא כל שני תהליכים שמתרחשים במקביל נמצאים בקשר סיבתי. שנית, מפני שחוקרים עצמם מודים שהם מצליחים להסביר רק 50% מהשינוי בהזדהות דתית(!). אבל שלישית, ולטעמי הגרוע ביותר, הוא שכדי להסביר את אותה סיבתיות מומצאת החוקרים משתמשים במיתוס הישן של הנאורות, כאילו ידע חדש על העולם מביא ל"התפכחות".

עכשיו, ללא ספק, ידע יכול להביא לערעור האמונה, אלא שדת היא הרבה יותר מהסברים מיתולוגיים על טיבו של העולם, ואפילו הרבה יותר מאמונה. אנחנו יודעים שיש אנשים משכילים רבים שהם דתיים ואף מזדהים עם מסורות דתיות ממוסדות, ואנחנו יודעים שיש רבים שעזבו את הדת ללא קשר למידע חדש שהם רכשו. אנחנו גם יודעים שיש רבים שאימצו את האמונה אחרי שהיו חילונים ונחשפו לכל מני סוגי מידע וידע. כלומר יש כאן משהו מורכב הרבה יותר. שוב: אני לא טוען שאין שום קשר בין תוספת ידע לבין חילון (על סוגיו השונים). אני טוען שהקשר הוא רב מימדי ועשיר הרבה יותר מאשר סיבתיות פשוטה.

פולמוס גרין, סיבוב נוסף

הגליון הנוכחי של מגזין 'שמע' מוקדש לסיבוב נוסף בפולמוס הנאו-חסידות של ארתור גרין (הנה הסיבוב הקודם). כבסיבובים הקודמים, גרין, מהמנהיגים הבולטים של ה-Jewish Renewal בארה"ב, מציג את משנתו בדבר הצורך בהתפתחותה של יהדות (ואולי, היהדות, לכדי) רוחניות פנתאיסטית הנשענת על מקורות חסידיים בעיקר כדי להציע ליהודי של זמננו דרך קוהרנטית מבחינה רציונלית וחיה מבחינה חוויתית של עבודת ה'. כתשובה לגרין מביא הגיליון שלל של דוברים, ממומחה אקדמי לקבלה דרך ראש ישיבה מודרן-אורתודוקסי ועד אמנית. לא תמצאו כאן אף אחד שמתעקש על האמת ההיסטורית ופשט המקרא של מעמד הר סיני, ודווקא משום כך מדובר בפולמוס מעניין ומאתגר. בעיקר לדעתי מעניינת תגובתו של צמח יורה, שומר מצוות שמצהיר שהוא אגנוסטי באשר לקיומו של אלוהים, אבל שהוא חושב שיש ערך רב בדבקות במסורת ובהלכה, אשר מתוכן עולה מסגרת משמעותית לחיים. אני לא אגנוסטי ואני גם לא חושב, כמו שיורה כותב, ש"מה זה משנה" אם חלק מהאמונות שלנו נמצאות בסתירה לממצאי המחקר, אבל אני כן חושב שהוא מזהה משהו שגרין מפספס, והוא שיש רבדים בנפש שמסוגלים לחיות עם דיסוננס לוגי ואף להיות מופרים ממנו. עד כמה שאני אוהב ואף מתרגל את דרכו של גרין נדמה לי שהוא מתעקש יותר מדי על קוהרנטיות רציונלית, ונותן מעט מדי משמעות לכוחות אחרים, לפעמים עמוקים יותר, שגם הם מניעים אותנו.

כאן כעיתון, כאן באתר.

2014-04-02_085558