ספר חדש על הסיינטולוגיה, עלייתה ותחילת נפילתה

הסיינטולוגיה, כמו ה-Christian Science או הכנסייה המורמונית, היא תופעה אמריקאית במהותה, ומהווה ביטוי מוקצן של היבט מסויים ב"תת-מודע הקולקטיבי" (או ב-Geist, או באתוס או בתמונת העולם הקולקטיבית) של התרבות הזאת. ספר חדש של חוקר הטנטרה והרוחניות העכשווית Hugh Urban מנסה להראות איך התגבשה התופעה הזאת, וביקורת על הספר נכתבה ב-London Review of Books על ידי רחל אביב. אביא כמה נקודות מעניינות.

ראשית, אורבן מספר בספרו כיצד בעוד שבתחילה התעקש ל. רון האברד שהסיינטולוגיה היא מדע ובשום אופן לא דת, אחרי שהחוק בארה"ב הקשה עליו "לטפל" באנשים – וגם אחרי שהבין שלדתות קל הרבה יותר להתעשר – הוא החליט להפוך את הארגון שלו רשמית לדת.

Had he stuck with his original conception of Dianetics, his practices could have been investigated and judged according to scientific standards. A religion, on the other hand, can turn self-help platitudes into a scarce and privileged resource; criticism can be dismissed as intolerance, or persecution.

אחרי ההפיכה לדת התעקשו הסיינטולוגים לקבל פטור ממס. הם קיבלו אותו אחרי מאבק מתיש עם רשויות המס האמריקאיות:

Scientology might be dismissed as an overgrown vanity project, were it not for its 26-year battle with the Internal Revenue Service. The organisation filed more than 2200 suits against the IRS (claiming harassment and violation of First Amendment rights, among other things). Eventually, in 1993, in a $12.5 million settlement, the IRS, worn down by lawyers’ fees, granted Scientology tax-exempt status. The tax authorities have become a litmus test for whether a religion in America is authentic. ‘The complex legal and extra-legal battles between the church and the IRS,’ Urban writes, ‘have been central to the shifting definition of religion itself.’

קבלת ההכרה מהרשויות, כאמור לעיל, שימשה כגושפנקא לטענות הסיינטולוגים שהם דת, והכרת הסיינטולוגיה כדת שינתה לדעת אורבן את הגדרת הדת בארה"ב. אורבן מתייחס גם לאמריקאיות של הסיינטולוגיה:

Urban details Hubbard’s obsession with surveillance, and attributes his paranoia to the influence of the Cold War. ‘Scientology is best understood not as a counter-cultural rejection of mainstream America,’ he writes, ‘but rather as the fulfilment (if perhaps exaggeration) of many American concerns.’ Just as the Protestant ethic emerged naturally from early modern capitalism, he argues, Scientology, with its corporate hierarchy, reflected the preoccupations of a hyper-technological, late capitalist society mourning the loss of privacy.

יוצא שהסיינטולוגיה היא מיצוין של דאגות אמריקאיות שונות, והמבנה ההיררכי והממודר שהיא הקימה – כולל, ניתן להוסיף, הניסיון לחדור למעמקי הנשמה (כולל גלגולי חיים אחרים שלה) ולטהר אותה מגורמים זרים שמפריעים לה – מהווה ביטוי לחרדה לפרטיות בחברה ההיפר-קפיטליסטית.

אולם אותו מבנה היררכי וממודר מהווה נקודת תורפה לסיינטולוגיה היום, בעידן האינטרנט:

More than any other new religion, Scientology has used secrecy as a source of power. Urban shows that it has been ill-equipped to handle the challenges of the internet age: the ‘haemorrhaging of information online’ is the ‘greatest single threat faced by the church in the 21st century’. Official doctrine, including the revelations formerly available only to those who had reached the highest level of Scientology training (and paid hundreds of thousands of dollars to get there), is freely available on the internet to those who have never taken a course. Over the past decade, according to the American Religious Identification Survey, membership has dropped by roughly 20,000. Defectors have chronicled their disenchantment online, and the Xenu story has circulated widely. One of Hubbard’s biographers, an ex-Scientologist, told Urban that this may be the ‘last generation of Scientologists’.

סודות הסיינטולוגיה נחשפים, כפי שאני עצמי חשפתי אותם כאן בעבר, וקשה יותר לגייס מאמינים פותים. גם סיפורי הפורשים מהדת מופצים, ונושאים מסרים שלא ממש מעודדים הצטרפות לארגון. המאמר מביא לעיל הערכה שעשרים אלף איש עזבו את הסיינטולוגיה בעשור האחרון, ותחזית של פורש שזהו הדור האחרון של הסיינטולוגים. לצערי קשה לי להאמין שכך. יש כיום אנשים רבים שנולדו וגדלו בתוך הסיינטולוגיה, והיא כל חייהם. יש לסיינטולוגיה מאמינים בכל שדרות  החברה, ותתי-ארגונים תחת שמות שלא קושרים אותם לארגון האם. ויש להם כמובן הרבה מאוד כסף. הסיינטולוגיה במשבר, אין ספק, אבל מה יותר טבעי לדת ממשברים?

מדעי המוח והמדיטציה

השפעותיה של המדיטציה על המוח האנושי נחקרות בצורה מדעית החל משנות השישים, אבל רק בשנות התשעים נכנסו לפעולה טכניקות הדמיה שמסוגלות ליצור ייצוג תל-מימדי של המוח, ולמדוד את איזורי הפעילות שלו על ידי יצירת שדה אלקטרו-מגנטי. היום תרמתי את זמני למדע ונבדקתי ב-MEG של מחלקת מחקר המוח המפוארת של אונ' בר-אילן, וכן ב-MRI של מכון ויצמן, כדי לנסות לראות איך שנים של מדיטציה משפיעות על המוח והיכולות הקוגניטיביות.

לדעתי יש חשיבות רבה למחקר המוח על כגון דא, שכן ניתוח הקורלציה הנוירולוגית של חוויות דתיות יכולה לעזור (גם אם מעט) להבנת מקומן ותפקידן מבחינה ביולוגית-אבולוציונית, תרומתן לחיי האדם ולמימוש הפוטנציאל האנושי, וגם אולי לסייע להכריע בויכוח הגדול שניטש כבר שנים בשדה חקר המיסטיקה: האם יש בסיס מהותי זהה לחוויות מיסטיות בדתות ותרבויות שונות, או שמא החוויה המיסטית תמיד ולחלוטין מובנית על ידי הדת והתרבות המסויימת. כמו שאומר חוקר המוח ג'רי פודור (בהגזמה מסויימת כמובן): "בהיסטוריה האינטלקטואלית הכל קורה פעמיים: ראשית כפילוסופיה ואחר כן כמדע קוגניטיבי."

האמת היא שהיה די מפרך. שוכבים יותר משעה בכל פעם על הגב, אסור לזוז, ומקבלים הוראות כמו "עכשיו תעשה מדיטציה", "עכשיו תחשוב על שאלת הרצון החופשי", "עכשיו רוקן את הראש ממחשבות", "עכשיו היה בהווה", "עכשיו היה בעבר", וכו'. החוקרת הראשית היא ד"ר אביבה ברקוביץ', ואיתה היה גם יאיר זיידרמן. הנה התמונות, ותיאוריהן בהזזת הסמן מעליהן:

מתכונן ל-MEG, לידי יאיר זיידרמן

מתכונן ל-MEG, לידי יאיר זיידרמן

מתכונן ל-MEG, לידי יאיר זיידרמן

במתוך ה-MEG

גלי מוח שלי

עוד גלי מוח שלי

נכנס ל-MRI

נכנס ל-MRI

יוצא מה-MI

הדמיית תלת-מימד של המוח שלי

 

שאול מופז מציג את עיקרי האמונה הישראלית-חילונית-לאומית

שאול מופז מציג הבוקר ב'ישראל היום' את עיקרי האמונה החילונית-לאומית:

אני מאמין באלוהים. אמונה פנימית גדולה וחזקה. אני מאמין בטוב של אלוהים ובמוסר היהודי. אני מאמין באלוהים שרואה בכל בני האדם שווים וצלם הבריאה, אני מאמין באלוהים שמכבד ומאדיר את האישה ולא משפיל אותה ומדיר אותה. אני מאמין באלוהי צבאות ישראל, אבל אני מאמין גם בצבא ההגנה לישראל. אני מאמין באלוהים אך במקביל אני מאמין גם במדינת ישראל – בריבונותה ובחוקיה – שאליהם נשבעתי אמונים ולאורם אני פועל. אני מאמין כי דינא דמלכותא דינא ואין ההלכה יכולה להתיר את דמם של עובדי הציבור ונבחריו.

האמונה שלי פרטית וזכותה להתקיים כל עוד אינה מתערבת ואינה באה על חשבונו של זה הנמצא משמאלי או של זו היושבת מימיני, וכל עוד היא אינה מרימה את ידה על מדינת ישראל.

שימו לב, אלוהים הוא: טוב, ליברלי, לא מתערב לנו בחיים, ואפשר להחליף אותו מדי פעם עם המדינה כמו שמחליפים מכשיר סלולרי; שולפים את סים-האמונה מכאן, משחילים אותו לשם. מופז הוא כמובן לא תיאולוג, אפילו לא חובב, אבל דווקא משום כך הוא מנסח בפשטות את עיקרי האמונה המובנים מאליהם של הדת האזרחית הישראלית: הצהר על אמונה באל, היה טוב, דע ששוויון זה חשוב, תן את הכבוד לצה"ל.

הלכה בין קודש לחול – ערב עיון

ערב עיון חשוב ומעניין יתרחש בשבוע הבא בבית מורשה, כתוצאה משיתוף פעולה בין המוסד הנ"ל (על כתב העת אקדמות שלו) ומוסף 'שבת' של מקור ראשון (על העורך שלו, יואב שורק). הערב יעסוק באפשרות, ואף בצורך, של תפיסה של הלכה חילונית, או "הלכה של חול", ככותרת מאמרו של שורק בגיליון אקדמות האחרון (כ"ז).

באופן אישי יש לי חיבה רבה לרעיון הזה. אני חושב שאכן יש צורך להרחיב את גבולות ההלכה כך שתוכל להכניס תחת כנפיה (מרצון בלבד כמובן!) חלקים הרבה יותר גדולי מהציבור היהודי בארץ. זה כמובן ידרוש את דילולה. כפי ששורק כותב במאמרו, ההלכה האורתודוקסית כיום היא "הלכה לאנשי קודש", כלומר היא מבנה את החיים (על ידי האיסורים שהיא גוזרת, על ידי הזמן שהיא גוזלת) כך שהמוקד שלהם הוא "הקודש". כדי שמסגרת הלכתית מסויימת תהיה משותפת לרבים, יש צורך ב"הלכה לאנשי חולין", שממילא תהיה רחבה יותר, מקורקעת יותר, וגם שפויה יותר (מבחינת הקשר שלה לשכל הישר).

הערב הוא חלק ממש שנראה כניצנים ראשונים של תנועה לכיוון הזה בחברה הישראלית כיום, ששורק הוא אחד מדובריה המעמיקים והעקשנים. על איתמר לפיד שמעתי, כלומר שהוא גם מכוון לכך, אבל עדיין לא שמעתי אותו. הוא מגיע אל הנושא מהכיוון החילוני, ולא, כמו שורק, מהאורתודוקסי. בקיצור, לדעתי צריך להיות מעניין.

מתי טוכפלד רואה את הרבי

מתי טוכפלד, עיתונאי 'ישראל היום', מצהיר שראה את הרבי בביקורו בברוקלין. טוכפלד הוא "משיחי" כבר מזמן, אבל מה שמעניין בראיון הזה הם הנימוקים שבהם הוא מנסה להסביר את עמדתו. למשל:

"היהדות אף פעם לא התחשבה ברצון שלנו להיות רציונאליים" – ומה שמעניין הוא שזה נותן לנו רישיון להאמין בכל שטות שהיא.

"בימות המשיח, הרבי כותב ואומר את זה באופן מפורש, כל העניין של פטירה לא שייך, כל העניין של תחיית המתים זה משהו שהוא כבר כאן" – דהיינו, אנחנו יודעים שאנחנו בימות המשיח מכיוון שהרבי אמר, ואנחנו יודעים שהרבי לא מת, מכיוון שאנחנו בימות המשיח.

ויש גם איזו התלבטות מצידו איך בדיוק רואים את הרבי:
מצד אחד "רק צריך לפתוח את העיניים ולראות";
מצד שני "אנחנו לא יכולים לראות אותו פיזית, בדמות הגוף. אבל אנחנו כן יכולים לראות אותו בכל המשמעויות האחרות."

ולסיום: "אני מציע לך לא לסמוך על אף אחד, אלא לעשות מה שאני עשיתי כעיתונאי, ולקרוא את מה שהרבי בעצמו כתב [...] ואתה מבין שהדברים שלו הם אמת וחקוקים בסלע." – כלומר, בסופו של דבר עיתונאי נשאר עיתונאי. עוסק בע-ו-ב-ד-ו-ת.

על פי הרב אברהם וסרמן חלק מהיהודים הם 'חיצונים'

בבטאון עולם קטן (גיליון 327, ו' כסלו) שיחולק מחר בבתי הכנסת יוכלו הקוראים ללמוד מה גורם לכך שהתוכנית האלוהית משתבשת שוב ושוב, שהעם כולו לא מקיים מצוות, וכיבוש יהודה ושומרון רק הולך ומסתבך. ובכן, הבעיה היא שה"חיצונים", כינוי קבלי לכוחות האופל, או פשוט לשדים, השתלטו על המדינה:

[…] aaaaaמתוך התפילה לפני לבישת טלית לומד הרב וסרמן  שאותם 'חיצונים' "משתלטים בערמה על כוחותינו הרוחניים". אותן 'חיצונים', מסתבר, חיבלו בדרכה של הציונות הדתית מראשית ימי המדינה, ואף העבירו את בניה על דתם, זדים שכמוהם. אני מקווה שזה מובן: אותם שדים ומלאכי חבלה שהתפילה לפני עטיית טלית מגינה מפניהם, הם, מסתמא, אנשי מפא"י, שהקימו את המדינה.

כיום שדונים אלה יושבים ב"מוקדי ההשפעה הפוליטיים, המשפטיים, הכלכליים והתרבותיים", ומשם יש "להעביר" אותם. יש כאן קבליזציה המאבק התרבותי והפוליטי שבתוך ישראל, ודמוניזציה, פשוטו כמשמעו, של ההגמוניה התרבותית בישראל בכלל ושל השמאל בפרט.

הרב וסרמן, אם אני לא טועה, מלמד בישיבת ההסדר ברמת גן. אין אלא לקוות שהוא מכין היטב את הדור הבא של החיילים למאבק ב'חיצונים'.

כוונה לסגור את ערוץ הניו-אייג' באתר מעריב

ערוץ הניו-אייג' באתר מעריב-Nrg שימש לי בית במשך שנים. אם אני לא טועה מ- 2005 ועד לפני כשנתיים כתבתי בו טור קבוע, רוב הזמן על בסיס שבועי, כל הזמן על בסיס חצי-התנדבותי. הסכמתי לכתוב כמעט בחינם מפני שאני חושב שהערוץ הוא אתר חשוב של שאילת שאלות ונתינה של מידע ראשוני עבור מחפשים רוחניים רבים בארץ. האתר כמובן לא חף מחסרונות, אבל הוא ניסוי ייחודי בנוף התקשורתי בארץ לאפשר שיח רוחני, וגם רוחניקי כמובן, באתר של עיתון לאומי גדול (אחריו קמו ערוצי רוחניות גם בנענע, וואללה ומאקו).

ומסתבר שהוא הולך להסגר. אני לא בדיוק מודע לפרטים, אבל אורי יריב, כתב באתר, פתח במסע להצלתו. לטובת העניין נפתח דף פייסבוק וכן עצומה. נכתב גם מניפסט קצר בעניין, והנה הוא:

לדעתנו, עיתון אינו רק אמצעי שמיועד להרוויח ולתת הכנסה לבעליו ולעובדיו. עיתון, ובייחוד עיתון ראשי כמעריב, הינו אמצעי ראשון במעלה להשפיע לטובה על סדר היום ועל הלך המחשבה של אוכלוסיות רחבות. לסגור מדור שלם זה כמו לסגור פקולטה שלמה באוניברסיטה, וזוהי טעות גדולה לסגור מדור כזה. החשיבות של המדור היא גדולה במיוחד מפני שאין עוד עיתון בארץ שהצליח להעמיד ברשת מדור ניו אייג' רציני. בעיתוני הרשת האחרים מדור כזה לא קיים כלל.

כאנשים המעורים בסצנה הרוחנית הענפה בישראל אין לנו ספק כללי כי מדור הניו אייג' באנרג'י הוא מוסד אמיתי בכל זרם הניו אייג' בארץ ומה שמייחד אותו הוא המגע המיוחד שהוא יוצר בין הניו-אייג' למיינסטרים. ברבות השנים, בזכות מיקומו בתוך עיתון ידוע הפך הערוץ לשער כניסה לרוחניות עבור רבים שעד אז לא התחברו כלל ועיקר לכל מה שעלול להיות "נגוע" ברוחניות. גם האנשים הספקנים ביותר נשבו בסגנון הכתיבה, הייחודי שבמדור.

אבל החשיבות של המדור היא לא רק בפתיחת השער לרוחניות לאנשים מה"מיינסטרים" אלא גם בכיוון תנועת הניו-אייג' עצמה אל המיינסטרים. הכתיבה הנבונה והאחראית במדור שהביאה את דברי הרוח בשפה שמתאימה לכולם אפשרה לרבים בעולם הרוח בישראל להמציא ולמצוא שפה והלך חשיבה בוגרת מכפי שהיה בעבר –ואכן, בעשור האחרון משהו זז, התפתח והבשיל ברוחניות בארץ.

הדבר הזה מקביל למגמה הולכת וגוברת בעולם בכלל ובארץ בפרט; הביטוחים של קופות החולים משלמים על טיפולי שיאצו, טיפולי אלכסנדר ודיקור סיני, ההומיאופתיה והרפואה הצמחית הטבעית מתפשטות לכל עבר, היוגה כובשת כל שכונה. כוחות רבים הובילו לפריצת הדרך הזו ומדור הניו-אייג' באנרג'י הוא בוודאי אחד החשובים שבהם.

התפקיד של המדור בישראל לא הסתיים; ישנה כמות לא מבוטלת של קוראים קבועים ונאמנים שנכנסים אליו מדי יום ויום ומעגלים נוספים וגדולים של אנשים שגולשים בו לעיתים תכופות, כך שיחד עם המדור זרם הניו-אייג' בישראל גדל, מתפתח ומבשיל. לסגור את המדור עכשיו זה כמו לחתוך איבר חשוב בגוף שרק עכשיו מתחיל את חייו הבוגרים.

קצת תשומת של שלנו והרבה קריאה לחברים שיבואו לתמוך ולהירשם תוביל ללא ספק להצלחה ולשמירה על המדור הנהדר הזה.

לא להשתקה באמצעות תביעות דיבה – פנייה לציבור לאיסוף מידע

כזכור, לא לפני יותר מדי זמן נתבעתי דיבה על משהו שכתבתי, ללא עוול בכפי. כמובן שלא רק אני, אלא כלי תקשורת בכלל ובלוגרים בפרט חשופים לתביעות דיבה שכל מטרתן להטיל אימה ולמנוע פרסום פרטים שחשוב להביאם לידיעת הציבור. עתה האגודה לזכויות האזרח מבקשת להכין דו"ח על התופעה. אם סבלתם מהתופעה, מסרו להם הפרטים, כדי שיהיו יכולים להכין דו"ח שיהיה שלב ראשון בהערכת התופעה ובנתינת מענה הולם. או לפחות זאת הכוונה והתקווה.

לא להשתקה באמצעות תביעות דיבה – פנייה לציבור לאיסוף מידע

האם ניסו להשתיק אותך באמצעות תביעת לשון הרע?

האם איימו עליך בתביעת דיבה בעקבות משהו שכתבת או אמרת בעניין ציבורי?

אם כן, נרצה לשמוע על כך! דיסקרטיות מלאה מובטחת.

עזרו לנו לחשוף את היקפה האמיתי של תופעה המאיימת על חופש הביטוי, ההשתתפות האזרחית וחופש העיתונות בישראל.

באגודה לזכויות האזרח מכינים דו"ח על התופעה של יחידים וקבוצות שמאוימים בתביעת דיבה – ובחלק מהמקרים האיומים אף ממומשים – בגין דברים שכתבו או אמרו במסגרת פעילותם הציבורית או השתתפותם בשיח הציבורי (הכוונה לכל אמירה שיש בה עניין ציבורי שמעבר לפרטים המעורבים, כולל גם למשל ביקורת על ספק שירותים, יזם נדל"ן או מעביד). התגוננות מפני תביעת דיבה כרוכה בהוצאות כספיות ובמתח נפשי גדולים, ולכן יש לעצם האיום בהגשת תביעה כזו אפקט משתיק ומצנן על הזכות שלכם להתבטא ועל הזכות שלנו לשמוע אתכם. מדובר בתופעה מדאיגה שמרתיעה אנשים מכל מגזרי החברה מלהשתתף בשיח הציבורי, ובכך פוגעת פגיעה קשה בחופש הביטוי ובשיח הדמוקרטי.

לצורך הדו"ח אנו מבקשים לנסות למפות את התופעה – מי מאוימים, באילו זירות ובאילו נושאים, מי המאיימים, ובאילו מקרים האיומים ממומשים. נשמח לקבל מכם מידע כמה שיותר מפורט. המידע יישמר בדיסקרטיות מלאה – הוא לא יתפרסם בדו"ח, אלא ישמש אותנו כדי למפות ולאפיין את התופעה. אנו מתחייבים, שככל שנבקש להזכיר בדו"ח מקרה שהועבר לנו על-ידיכם, זה יהיה אך ורק באישור מוקדם שלכם, ובחשיפה רק של אותם פרטים שתסכימו לחשיפתם. ניתן גם להעביר אלינו את המידע בעילום שם, אם אתם עדיין מודאגים מחשיפת שמכם.

א – פרטים אישיים: שם, עיסוק, אזור מגורים.

ב – ההתבטאות: מה ההתבטאות שבגינה קיבלת את האיום? מתי והיכן היא התפרסמה? אם נאמרה בעל-פה, באילו נסיבות? מה היה הרקע להתבטאות (פעילות פוליטית/חברתית שלך; עבודה עיתונאית או אקדמית; יחסי עבודה; וכו')?

ג – האיום: מי איים עליך בתביעת דיבה? באיזה אופן שוגר אליך האיום? מה היה תוכן האיום?

ד – בעקבות האיום: האם הגבת בדרך כלשהי לאיום? אם כן כיצד? אם לא הוגשה תביעה, כיצד הסתיים העניין?

ה – האם הוגשה נגדך תביעת דיבה? אם כן נא לפרט – מספר תיק, בית משפט שבו הוגשה, כיצד הסתיימה אם הסתיימה, או מה קורה איתה היום.

ו – הערות נוספות: כל דבר רלוואנטי נוסף שברצונך לספר.

ז – יצירת קשר: האם ניתן ליצור איתך קשר, במקרה שנבקש לשאול אותך פרטים נוספים או לבדוק איתך אפשרות להזכיר את המקרה בדו"ח? אם כן, נא לציין כתובת דוא"ל או מספר טלפון.

 

נא להשיב לכתובת:  dibah@acri.org.il

או: האגודה לזכויות האזרח בישראל, רח' נחלת בנימין 75, תל אביב 65154

תמימות קדושה

במוסף מוצש של מקור ראשון מתפרסם מדי שבוע פשקוויל סאטירי מידיהם האמונות וחסרות המורא של גורנישט וגיל סלוביק. השבוע הם התעלו על עצמם, ופרסמו את השער הפיקטיבי המבריק הזה לירחון דוסי לנשים:

מה שבאמת מדהים הוא שנודע לי שהתקבלו במערכת טלפונים מקוראים שהתעניינו ברכישת מנוי על כרצונו. כלומר היו גברים ונשים שהכותרות הללו עוררו בהם עניין – כל כך בתוך הסיפור, שלא שמו לב שהטקסט מביט עליו בחיוך מהצד.

ערב על הקבלה אצל עגנון

לרגל צאת ספרו המקיף של אלחנן שילה על הקבלה אצל שי עגנון (כתבתי עליו כאן), יתקיים ערב שנראה מעניין למדי:

העמוד הבא »


מה זה פה?

הבלוג הזה נועד לאפשר לי, תומר פרסיקו, להעיר בקצרה על הא ודא, ומטרתו להווה השלמה אנקדוטלית לבלוג הראשי שלי, "לולאת האל":
לולאת האל

הצטרפו אל 25 שכבר עוקבים אחריו


Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 25 שכבר עוקבים אחריו