ספר על החסידות, ומאמר שלי על נאו-חסידות

ספר חדש שיצא עכשיו מנסה להיות מעין אינציקלופדיה לחסידות.

הספר, 'אור חוזר: עולמה של החסידות' (הוצאת מגיד ואוניברסיטת בר-אילן), מגיש מאמרים על ערכים מרכזיים שקשורים לתנועת החסידות, כגון דבקות, הלכה, התבודדות, חלום, ארץ ישראל, ניגון, הצדיק ועוד – כמו גם פרקים מקיפים יותר על התופעה בכללותה.

הספר הופק על ידי פרופ' רלה קושלבסקי ונערך על ידי ד"ר אבישר הר-שפי ואת הערכים כתבו חוקרי חסידות מובילים, כצבי מרק, ציפי קויפמן ז"ל, ביטי רואי, רועי הורן, דניאל רייזר ואבישר הר שפי עצמו. מבלי למנות את עצמי ביניהם, יש גם לי מאמר בספר, על נאו-חסידות.

המאמר שלי מחולק לתת-הפרקים הבאים:

– מבוא
– שלב ראשון – נאו חסידות לפני מלחמת העולם השניה: הפניה לפסיכולוגיה ולרוחניות אוניברסלית
– מרטין בובר: נאו חסידות א-אורתודוקסית
– מנחם עקשטיין והאדמו"ר מפיאסצנה: נאו-חסידות אורתודוקסית
– שלב שני: נאו חסידות אחרי המלחמה
– הפריחה על אדמת ארה"ב: נאו-חסידות כתחייה יהודית רוחנית – קרליבך, שחטר שלומי והניו-אייג' היהודי
– הפריחה על אדמת ארה"ב: חב"ד
– נאו-חסידות בישראל (ובאומן): ברסלב
– נאו-חסידות בישראל (וביו"ש): נוער הגבעות והרב גינזבורג
– נאו חסידות בישראל: יצירה ואמנות
– נאו-חסידות בישראל: קולות ציונים-דתיים

לקח לספר הזה לא מעט זמן להגיע לדפוס, אבל הנה הוא כאן, והוא נראה נהדר. תודה לעושים במלאכה.

מחזה מיסתורין ובעיית הקאנון האנטישמי

בגליון האחרון של ה-The New York Review of Books כותב סטיבן גרינבלט, פרופ' מהארוורד, מומחה לשייקספיר, על "מחזה מיסתורין", מהאחרונים שעדיין מומחזים, שצפה בו בעיר אלש שבספרד.

מחזות מסתורין היו מופעים/פסטיבלים שהיו שכיחים באירופה הנוצרית עד המאה ה-16, ותיארו סצנות מוכרות מכתבי הקודש. המחזות הועלו על ידי הדיוטות, כללו משתתפים רבים, והיו דרכו של הציבור להיות אקטיבי בפולחן ולאשרר את אמונותיו.

המחזה באלש הוא מהיחידים ששרדו כאמור, וזכה להכרה מ-UNESCO כחלק מה"מורשת האנושית העולמית". המחזה מציג את עלייתה של הבתולה הקדושה לשמיים בגופה – ללא סבל מהמוות וללא ריקבון – כפי האמונה של נוצרים רבים. הוא כולל תהלוכה ברחובות העיר והמחזה של הסצנה. חלק מהנראטיב כולל יהודים תוקפנים שמנסים לחטוף את גופת אם האלוהים מבין זרועות השליחים של ישו. נס מונע זאת מבעדם, והם נופלים על אפיהם ומתנצרים.

גרינבלט, יהודי בעצמו, שואל את השאלות המתבקשות: עד כמה עלינו לסבול המחזת יהודים באופן סטריאוטיפי (כגנבים מכוערים עטויי טליתות, למשל) בשם שימור "מורשת אנושית" שכזאת. מצד אחד, אנטישמיות נוטפת רוע. מצד שני, אם נבטל כל טקסט או טקס אנטישמי לא מעט מהתרבות המערבית יבוטל. כמומחה לשייקספיר הוא כמובן מכיר גם את האנטישמיות של "הסוחר מוונציה", אבל ודאי לא מעוניין לוותר על מחזה שייקספירי כלשהו.

ההצעה שלו במקרה של המחזה באלש היא להלביש את כל הנוכחים בסצנה בטליתות – הרי כולם שם בסופו של דבר יהודים. ככה לא יהיה זיהוי פשוט של רוע עם "היהודים", אלא רק של חלק מהם. פתרון יפה, שכמובן לא ישים ביצירות קלאסיות אחרות שמפגינות אנטישמיות.

לא שיש פתרון כללי למציאות הזאת, אולי לבד מההכרה בבעיה והנכחתה, בדיבור עליה ובבקשת תשומת לב מהקהל והמשתתפים. חלק מהמורשת האנושית היא שנאה, אבל לא נוותר בגלל השנאה על המורשת האנושית.

כדאי לקרוא. המאמר נותן הצצה לאירוע כמו-ימי-ביניימי ושואל שאלות טובות לגביו.

ספר חדש על הציונות הדתית ובו מאמר שלי על נאו-חסידות

ספר חדש מהמכון הישראלי לדמוקרטיה כולל שלל מאמרים על הציונות הדתית מאת חוקרים ואנשי הגות כמוטי ענברי, רות קלדרון, חנה קהת, ניסים לאון, שוקי פרידמן, אבינועם רוזנק, גילי זיוון ואליעזר שביד. הוא נערך על ידי יאיר שלג וכולל גם מאמר פרי עטי.

כותרת המאמר שלי היא "'הגיע הזמן לשים דגש על הנפש': ההתעוררות הנאו־חסידית בציונות הדתית ומשמעותה". הוא סוקר את חדירת הרוחות הנאו-חסידיות לתוך הציונות הדתית, את המאבק נגדן, ולבסוף את נצחונן המובהק. להלן קישור למאמר.

מחקר אתנוגרפי ראשון על להב"ה

בתזמון מושלם התפרסם בדיוק עכשיו מאמר של עמיתי מהחוג למדעי הדתות באונ' תל-אביב, ארי אנגלברג, על ארגון להב"ה והמערכה שלו כנגד זוגיות ונישואים בין יהודים לערבים בישראל.

 

המאמר התפרסם ב-Journal of Israeli History and Culture, ונדמה לי שהוא המחקר האתנוגרפי הראשון על הארגון. אנגלברג מנתח את להב"ה כאחד מכמה ארגוני ימין קיצוני שצמחו בשנים האחרונות ומבטאים אתנוצנטריזם יהודי-ישראלי.

 

הוא מצביע על הבדל בין ארגוני ימין קיצוני בישראל ובאירופה: בעוד האחרונים בדרך כלל בעלי אופי חילוני, כאן האופי בדרך כלל דתי, או לפחות מסורתי. גם עולם הערכים שונה: פמיניזם וגאווה להט"בית ממש לא מקובלים.

 

להב"ה היא דוגמא מובהקת לכך. כל פי אנגלברג שלוש קבוצות אוכלוסייה נפגשות בארגון: הרוב בנוי מצעירים מזרחים-מסורתיים. אליהם מצטרפים סוגים שונים מהשוליים של העולם החרדי (על פי רוב חרדים ממוצא מזרחי, חסידי ברסלב וילדים של חוזרים בתשובה חרדים), וכן הקצוות הקיצוניים של הציונות הדתית.

 

מובן שהאופי הוא מסורתי-דתי. אנגלברג שולל את ההסברים שהעלו החוקרים שונים (בעיקר מ'הקשת הדמוקרטית המזרחית', למשל יהודה שנהב) על ימניותם של המזרחים, כאילו היא באה להבדיל אותם מהערבים בישראל ולהוכיח פטריוטיות. הוא מסתמך על כתיבתו של ניסים מזרחי כדי להדגיש שמה שמטריד את פעילי להב"ה המזרחיים הוא שבירת הגבולות בין הקבוצות האתניות, כלומר האיום לכאורה על שלמות (או "טוהר", או "כבוד") קבוצת הבית.

 

מצד שני, הפעילים החרדים והציונים-דתיים מוטרדים לא פחות מהחריגה שהם תופסים מגדרי המסורת, ובנצי גופשטיין עצמו פועל, לפחות על פי דבריו, מתוך מניעים הלכתיים. להב"ה בעצם מרוויחים אפוא, כותב אנגלברג, משני יסודות שונים שמזינים את האתנוצנטריזם הישראלי: ההגנה על היהדות כלאום במאבק, ואדיקות דתית.

 

מתוך מאמרו של אנגלברג עולה שניתן לשרטט מדרג של קבוצות שונות בימין הקיצוני הנמתח בין מניעים הלכתיים בעיקרם ללאומיים בעיקרם. למשל:

 

יד לאחים

להב"ה

לה-פמיליה

האריות של הצל

אם תרצו

ישראל שלי

 

ככל שיורדים חברי הקבוצה יותר חילונים, ציונים/לאומיים ואשכנזים. את התנאים החברתיים-תרבותיים לצמיחת הקבוצות האלה יש לחפש, טוען אנגלברג, לא רק על פי המודל של הפאשיזם האירופאי אלא לא פחות מכך בהשוואה למאבקים לאומיים ודתיים פוסט-קולוניאליים במרחב המזרח-תיכוני והאסיאתי.

מאמר אקדמי שלי על הר הבית

מאמר שלי על יחסי הציונות, החילונית והדתית, להר הבית, ועל העיסוק המוגבר סביב ההר (ואף בית המקדש) בזמן האחרון, התפרסם בגיליון האחרון של Israel Studies Review, שכולו מוקדש לסוגיית הר הבית. המאמר עוסק, בקצרה, במפגש בין עמדות המחתרות של לפני קום המדינה, שראו (בעיקר הלח"י) בהר הבית סמל ללאומיות יהודית על כל ארץ ישראל, עם הציונות הדתית של העשור האחרון, שבשונה מפני כן מעודדת עליה להר ותופסות אותו גם כן כמעצים לאומיות, ובעצם כמוקד אתנוצנטרי. אני מתייחס גם לעיסוק סביב הר הבית כניסיון, מודע או לא מודע, לביטול ההיגיון הפנימי של תהליך החילון.

כאן המאמר בגרסתו הלפני-אחרונה (מסיבות של זכויות יוצרים אסור לי להעלות את הגרסה האחרונה ממש).

כאן אפשר למצוא את כל הגיליון ואף לרכוש את הגרסה הסופית של המאמר (22$ בלבד!).

על מקורותיה החברתיים ומאפייניה של הנאו-קבלה – מאמר

מאמר חדש שלי שפורסם בספר חדש על הרוחניות העכשווית בישראל. המאמר דן בשתי תנועות הנאו-קבלה הגדולות, 'בני ברוך' (קבלה לעם), והמרכז לקבלה. אלו בעצם מהוות את המקבילות הניו-אייג'יות היהודיות של היוגה ההינדואית: מספקות תרגום עכשווי לחלק מסויים מהמסורת, אותו הן מוציאות מההקשר הרחב שלו ומשווקות כ"שיטה" שכל אחד ואחת מוזמנים לאמץ. זה לאו דווקא רע – כמו היוגה במערב, יש כאן כמובן גם צדדים חיוביים. זה גם מתבקש ומאפיין את התקופה שבה אנחנו חיים, ובמובנים רבים לא היה יכול להיות אחרת. במאמר אני שואל איך בכל זאת הופכים את חכמת הקבלה ל"שיטה" (ופעמים רבות – למוצר) ומהם התנאים החברתיים שעומדים בבסיס העניין.

 

כאן המאמר: https://tomerpersico.files.wordpress.com/2017/03/tomer-persico-kabbalah-through-the-utilitarian-prism-contemporary-neo-kabbalah-in-israel-as-a-form-of-consumer-culture.pdf

 

המאמר נכלל בספר שערך Shai Feraro המוכשר והנמרץ, יחד עם ג'יימס לואיס, חוקר ותיק מאוד של התחום, ויצא בהוצאת Palgrave Macmillan. הוא כולל עוד כמה וכמה מאמרים מעניינים על סצנת הרוחניות העכשווית כיום. הנה דף הספר שכולל את התוכן.

החברה החרדית כמהפכה שקפאה

הרב שטיינמן, מנהיג רוב הציבור החרדי הליטאי, כבר בן 103, ובימים האחרונים הוא מאושפז במצב קשה בבית חולים. החברה החרדית מתכוננת לחילופי הנהגה, אולם קשה להאמין שאלו יביאו בשורה של ממש. בדורות האחרונים, מאז מותו של הרב שך, אין מנהיג חרדי בעל חזון ברור ומשנה סדורה, אין מנהיג חרדי בעל סמכות עליונה כשהיתה, ובמקביל הועצם כוחן של חצרות המנהיגים, המלאות בעסקנים ופוליטרוקים שהאינטרס הציבורי לאו דווקא לנגד עיניהן.

 

בגיליון השילוח השני התפרסם מאמר טוב מאוד לדעתי של הרב יהושע פפר, חרדי בעצמו ומנהל המחלקה החרדית בקרן תקווה (שגם מממנת את כתב העת). פפר כותב על המשבר הרעיוני-חברתי בחברה החרדית, משבר שמאיים להביא לקריסתה.

 

פפר מצביע על כך שהחברה החרדית, שהוקמה מתוך תנועה מהפכנית, התאבנה בתוך אותו אתוס מהפכני רדיקלי ואינה מסוגלת להרפות ממנו ולאפשר לעצמה לערוך שינויים הכרחיים. מנגד שיעורי עוני גבוהים, החשיפה הגוברת לעולם החיצוני (שמאפשרת, למשל, האינטרנט) ותחושת תסכול עולה גורמים לקבוצות חרדיות שונות להתנתק מהזרם המרכזי, אם לתוך החילוניות ואם לתוך סוגות חדשות של חרדיות.

 

פפר מציין נכונה שלאתוס המרכזי של הציבור החרדי, על פיו כל הגברים מכוונים לחיים של תלמוד תורה והנשים להיות המפרנסות העיקריות של הבית, אין תקדים היסטורי. הוא תוצאה מהצורך בראשית ימי המדינה לשקם את עולם התורה האירופאי שנחרב בשואה. יש להוסיף כאן שאותו אתוס רכב על התפיסה החרדית שבמסגרתה 'מידת חסידות' (הקפדה מדוקדקת על ההלכה, הנהגות סגפניות שונות, חיפוש חומרות ולא קולות הלכתיות), שהיתה שמורה למעטים בחברה היהודית המסורתית, הפכה לנורמה המחייבת את הכלל, דבר שאף הוא כמובן חריגה מההיסטוריה היהודית (ומתאפשר, יש לומר, דווקא מתוך היווצרותו של הסובייקט המודרני (הרפלקסיבי, האוטונומי), למרבה האירוניה).

 

כל זה הוא מהפכני. דהיינו: הוא אינו שמרני. זאת האבחנה המרכזית של פפר, והיא נאה. החברה החרדית, כותב פפר, מקדמת "נראטיב, תפיסה עצמית ודימוי ציבורי אולטרה-שמרניים […] והתנהלות אוטופיסטית, א-היסטורית, המתאימה לחברה מהפכנית המנהלת את חייה תוך חריגה מן התקדים ההסיטורי של היהדות המסורתית."

 

פפר מביא כמה דוגמאות למצב הזה, ומבקש להביא את החרדיות להיות שמרנית, ולא מהפכנית, דהיינו חברה הנאחזת, ואף מוקירה ומקדשת, את העבר, אבל מסוגלת להשתנות, עקב בצד אגודל, בשום שכל, בהתאם לדרישות הזמן. "לא ניתן לקיים לאורך דורות את המודל המהפכני שנולד בבני ברק", כותב פפר. ממילא, הנסיגה מהחברה גם הופכת את החרדיות לתא לכאורה-אטום שאינו משפיע על העולם (אבל לא מצליח לא להיות מושפע ממנו). "אחרי שנים של להט-נעורים, עם נטייה חזקה (ונצרכת) אל הרדיקלי והדיכוטומי, שמא ניתן לנוע לקראת חרדיות מורכבת יותר, איתנה יותר, ובמובן של מאמר זה – שמרנית יותר."

 

שאלה יפה, אבל אם לחזור לראשית דבריי, נראה שכל עוד החברה החרדית תונהג על ידי הדגם הנוכחי של הרבנים והחצרות, התשובה שלילית. השינוי יגיע מלמטה, במקרה הטוב מתוך התפתחות אורגנית (כפי שכבר קורה), ובמקרה הרע מתוך קריסה ובנייה מחדש.

על ביטול השתתפותם של חברי כנסת ושרים מהימין בועידת הארץ לדמוקרטיה

מאמר דעה שלי על ביטול השתתפותם של חברי כנסת ושרים מהימין בועידת הארץ לדמוקרטיה התפרסם ב-nrg.

עולמו המשתנה במהירות של איש השמאל

על מחשבות שעולות מתוך ההתפתחויות האחרונות בעיראק. טור שלי באתר 'שיחה מקומית'.

מאמר שלי על נאו-חסידות בגיליון 'ארץ אחרת' החדש

גיליון חדש של 'ארץ אחרת' יצא לאור ובתוכו מאמר שלי על נאו-חסידות: שורשיה, מאפייניה, הוויתה כחלק מהרוחניות העכשווית הכללית, וחיבורה המאתגר והמתוח למסורת היהודית. אני מנסה להבהיר כיצד תהליך החילון עצמו הוליד את הטיפוס הספציפי של המחפש הרוחני שמתעניין בחסידות אולם מסרב להיות חסיד, לפחות באופן המסורתי, ומביא שתי דוגמאות מייצגות: את ר' זלמן שכטר שלומי, ואת ר' ארז משה דורון.

הכניסה היא למנויים בלבד, ואפשר לעשות מנוי לחודש תמורת 20 ש"ח, ומי שיעשה יוכל לקרוא גם מאמרים מעניינים של ברוך כהנא על הרב גינזבורג ושל נעמה צפרוני על ר' שלמה קרליבך. ורק אומר שלצערי העימוד של הטקסטים נוראי, הציטוטים אינם מסומנים והטקסט אף לא מחולק לפסקאות. חבל.