כתב העת רליגיה, אדם סליגמן, וחשיבותו של טקס

כתבתי בעבר על כתב העת 'רליגיה', שאני מתלהב ממנו מאוד, והרשו לי לפרגן לו שוב.

'רליגיה' עוסק בדת ובמחקר דת מנקודת מבט ביקורתית ואוהדת, והוא יוצא באופן פלאי דווקא על ידי מרכז 'קדם' מבית תנועת הנוער עזרא, "התורנית-לאומית" כהגדרתה העצמית. באמת יפיפה.

בינתיים יצאו ארבעה גיליונות, וכל אחד מהם מכיל אוצרות ממש, כמו התרגום לעברית של ההקדמה לספרו של צ'רלס טיילור, מההוגים הגדולים בעולם כיום, A Secular Age, או שיחה של אחד העורכים, הרב עוז בלומן, עם פרופ' פיני איפרגן, מומחה להגותו של הגל, ועוד ועוד. באמת דברים נהדרים.

בגליון ד', שיצא לאחרונה, מובא מאמר של אדם סליגמן, פרופסור למדעי הדתות באונ' בוסטון והוגה מבריק ומרתק לדעתי. סליגמן כותב רבות על המתח בין תרבות ריטואלית לתרבות "כנה". בצד אחד נמצאת תפיסה הרואה בטקס, חוק, דיוק, הקשר, נימוס, נורמטיביות ופורמליות ערך ואידיאל, ובשני תפיסה הרואה בכנות, אותנטיות, ספונטניות, רגש, כוונה, ייחודיות ואף חתרנות משאות נפש ואידיאלים.

חישבו על הטיפוסים השונים של התרבויות האלה כפי שהם מתקיימים ביהדות ובנצרות. הדגש על החוק מול הדגש על אמונה. חשיבות הטקס מול ביטולו והקטנתו. ויתור על הכוונה ("דברים שבלב אינם דברים") מול הפיכת הכוונה לדבר היחיד שחשוב. לא בכדי הקצנה דתית נוצרית פירושה התרת מסגרות והעצמת "התלהבות" וחוויה, ואילו הקצנה דתית יהודית פירושה התחפרות עמוקה יותר בדקדוקי הלכה ומנהג.

אנחנו חיים כיום בתרבות ששמה דגש עצום על הלב ועל המיוחד ושלמדה לזלזל בטקס ובמנהג. תרבות נוצרית פרוטסטנטית, בקיצור. אולי לכן כשאני כותב כאן על חשיבותו של טקס או פורמליות אתם נרתעים מעט, או פשוט חושבים שאני טיפש.

סליגמן מבהיר בכתביו את חסרונותיה ואת נקודות התורפה של תרבות המושכת בכוח לכיוון ה"כֶן" ומבטלת את המימד הטקסי.

מאמרו המתורגם בגליון, "כנות וריטואל: ודאות והאחר", מצג את התזה של על הריטואל כמכונן עולם דמיוני ו"ראוי", ועל חשיבותו לחיי החברה הכי בסיסיים שלנו. לא אכנס כאן להגותו, אלא אביא רק פסקה אחת מהמאמר, שבה הוא מדגים את העניין בעזרת דוגמא מחיי משפחה שודאי מוכרים לכולנו:

המאמר מתורגם על ידי יובל סימן-טוב. 'רליגיה' כולה ערוכה על ידי עוז בלומן ומתנאל בראלי, שכאמור עושים עבודה מצויינת. קישור לאתר ואפשרות להזמנת הגליון, בדפוס או ב-pdf.

מסורתיות וממלכתיות – על ספרו החדש של הרב שי פירון

הספר הזה של הרב שי פירון – ישראל השלישית, הוצאת ידיעות ספרים – מצטרף לסדרה הולכת וגדלה של חיבורים שמנסים לנסח תפיסה חדשה (ולפעמים חדשה-ישנה, קידה להרצל) של זהות יהודית ישראלית.

קדמו לו, בין השאר, ספרו של יואב שורק 'הברית הישראלית', ספרו של מאיר בוזגלו 'שפה לנאמנים', ספרו של אריאל פיקאר 'בלשון בני אדם', ספרו של מיכה גודמן 'חזרה ללא תשובה', ואחריו יצא ספרו (המעולה, שעוד אכתוב עליו) של עידו פכטר 'יהדות על הרצף'.

כל הספרים האלה מנסים, מכיוונים שונים, לנסח ולעודד את השינויים שעוברים על הזהות היהודית בישראל, לפחות של המרכז הגדול של היהודים כאן, מהחילונים המתעניינים במסורת ועד לציונות הדתית הלא-חרד"לית. שינויים אלה בתורם גם נחקרו ותועדו בספרים כגון 'מעברי ישן ליהודי חדש' של יאיר שלג ו'יהדות ישראלית' של שמואל רוזנר וקמיל פוקס.

כפי שניתן להבין, משהו קורה. הזהות היהודית-ישראלית נמצאת בתהליכי שינוי, למעשה, הייתי אומר, מאז שנות השבעים, עם הקריסה של מפא"י הן כשלטון המובן מאליו והן ככותרת לזהות יהודית-עברית חילונית-סוציאליסטית. בשנים האחרונות, אחרי דעיכת תהליך השלום, ואחרי התודעה הגוברת והולכת לפיצולים הפנימיים בחברה הישראלית (ע"ע נאום השבטים), נעשים נסיונות להגדיר מחדש זהות יהודית-ישראלית.

פירון (ג"נ: אני חבר בפרויקט חדש שהוא עומד בראשו) עושה זאת בעזרת שני מונחים מרכזיים, ממלכתיות ומסורתיות, אותם הוא מבקש להרכיב יחד לכדי תפיסת עולם שתציע לישראלים סיפור מסגרת חדש.

הממלכתיות אינה אלה העמידה על מרחב אזרחי משותף שבו הפרט משתתף כאזרח המעורב פוליטית. הממלכתיות היא התנאי המקדים לפוליטיקה דמוקרטית, משום שהיא מאפשרת כללי משחק ונורמות בסיסיות שבתוכן מנהלים מאבקים אזרחיים.

פירון עומד על הכרסום בממלכתיות שהביאה התפיסה הליברלית, שהתעצמה מאז שנות השמונים ומקדשת את הפרט, גם על חשבון אתוס לאומי משותף. הממלכתיות אמורה להחזיר את אותו אתוס, ולחזק לא רק את הסולידריות אלא לקבוע את אותה מסגרת שקריסתה מסכנת את שלטון החוק.

איתה מגיעה המסורתיות. זו, טוען פירון נכונה, אינה מעין פשרת ביניים בין חילוניות לאורתודוקסיה, אלא למעשה קרובה מהם ליהדות הפרה-מודרנית, או כפי שפירון מנסח זאת, "המסורתיות היא המופע הבסיסי של היהדות".

פירון משתף כאן את סיפורו האישי – הוא גדל בבית מסורתי, אביו עלה ממצרים ואמו מצ'רנוביץ – וגם מזכיר את חטאיו, איך שהפך לאורתודוקסי והתנשא על מנהגי משפחתו. הוא מבקש לחזור ולבסס את המסורתיות "כביטוי הראשוני לחיים יהודיים", ובכך כזהות יהודית לגיטימית ועומדת בזכות עצמה.

פירון מפרש את המסורתיות כדרך של "מסירה, מסר ומוסר", דהיינו של העברה, תמצית ומסגרת. הוא מבדיל בינה ובין האורתודוקסיה, שהתפתחה (יחד עם היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית) רק במאה ה-19 ומתאפיינת בהעדפת החוק על המנהג, באובססיה לפרטים (מהו שיעור "כזית"?) ובחשש מתמיד משינוי וחידוש.

עם כל זאת, פירון מדגיש שוב ושוב שהוא באופן אישי איש של הלכה ושמירת מצוות – אבל כאן אולי לב העניין: מחד הוא לא חוזר את המסורתיות של בית הוריו, ומאידך הוא מציג את שמירת המצוות שלו כבחירה אישית שנובעת מאופיו ומהעדפותיו, דהיינו אין כאן היררכיה ולא דרישה לציות כללי לצו האל האחיד לכאורה.

יתרה מכך, פירון כותב כי "במידה רבה, החרדיות והדתיות הלאומית […] מובילות, כל אחת בדרכה, לקרע אידיאולוגי עם הרוב החילוני בישראל." הוא מבקש למנוע את הקרע הזה על ידי העצמת האופציה המסורתית, שיכולה לאפשר זהות יהודית גמישה, זהות שאינה פשרה אלא נקודת בסיס ופתיחה להתפתחות יהודית בישראל.

זאת, במסגרת התפיסה הממלכתית, שכאמור מאפשרת זהות לאומית תוך העצמת המרחב האזרחי ושמירה על נורמות מקובלות של חלוקה הוגנת, מנהל תקין ושוויון לפני החוק.

אם לסכם, הספר מעלה תובנות יפות ורעיונות טובים, ובונה עוד חלק מהבניין שמנסים גם אחרים לבנות בניסוח מחודש של הזהות היהודית-ישראלית. התרומה שהוא משיא היא לדעתי חשובה, אולם לצערי לעיתים נבלעת בחוסר הסדר הבו מתאפיין הספר – הוא פשוט לא ערוך כראוי.

הרב פירון עצמו הופך באמצעותו לדמות מעניינת: אדם שגדל כמסורתי, הפך לרב אורתודוקסי מרכזי (ושר החינוך), וכיום, בסופו של דבר, מקדם מסורתיות, ולא שמירת מצוות אורתודוקסית, כבסיס לזהות היהודית בישראל.

כהנא זה לא רק גזענות

היכן שפעם עמדו יוסף בורג וזבולון המר עומדים היום כהניסטים. תוך חמישים שנה הגיעה הנהגת הציונות הדתית מהניסיון האמיץ לגשר בין המסורת למודרנה להחלפת המסורת בקליפה קנאית של גזענות ושנאה. זה מדכא למדי, אבל זה לא הכל.

אני שם לב שקשה לשכנע רבים שיש הבדל בין סמוטריץ' לבן גביר, אבל לטעמי מדובר בשתי תפיסות עולם נבדלות. אני כמובן לא מכחיש את הגזענות הממארת של סמוטריץ'. הייתי זה שפרסם ראשון את "תוכנית ההכרעה" שלו, בה הוא מציע לפלסטינים לבחור בין טרנספר, אפרטהייד, או ג'נוסייד. אבל בן גביר זה סיפור שונה. ביחס למדינה, ביחס לחוק, בשיקולי ריאל-פוליטיק ובנכונות להתפשר, ביחס לנורמות חברתיות וכמובן בסגנון. אלה הבדלים משמעותיים. זה בית מדרש אחר.

לוז ההבדל נמצא ביחס למדינת ישראל. הציונות של הרב מאיר כהנא היתה אמביוולנטית במקרה הטוב. כפי שכותב שאול מגיד בספר שעומד לצאת ובמאמר ב-The Tablet, אחרי עלייתו לישראל הלך כהנא והתאכזב ממדינת ישראל. הוא סבר שהמדינה חילונית ו"נורמלית" מדי, וראה בה מסגרת זרה, "גויית", לא יהודית. ציונות "אמיתית", על פי כהנא, פירושה מדינת הלכה, נקייה מלא-יהודים. התפשרות, אפילו תועלתנית, עם המבנה הנוכחי של מדינת ישראל מחלישה ומדללת את התוקף של היהדות ושל ההבטחה האלוהית על הארץ.

כפי שכותב מגיד, כשכהנא הושבע לכנסת הוא הוסיף אחרי הנוסח המקובל את הפסוק "וְאֶשְׁמְרָ֖ה תוֹרָתְךָ֥ תָמִ֗יד לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד" (תהלים, קיט, מד). בשל חילוניותה של המדינה כהנא לא ראה במדינת ישראל ישות יהודית לגיטימית, והודה, בתשובה לבית המשפט העליון, שהתכוון באמירת הפסוק לכך שחוקי התורה יגברו בשבילו על חוקי המדינה. אל האחרונים נאמנותו מוגבלת. שבועתו נפסלה והוא התבקש להישבע שוב כמקובל, מה שאכן עשה.

עם כל גזענותו, ואף עם תקוותו למדינת הלכה, סמוטריץ' רואה במדינה כפי שהיא כיום מסגרת לגיטימית ואת חוקיה כמחייבים. בן גביר לא (כדאי גם לעקוב אחרי שבועתו של בן גביר אם וכאשר ייכנס לכנסת). הסמליות שבאימוץ בן גביר על ידי מפלגת "הציונות הדתית" היא פלסטית, אבל הבוטות שלה לא צריכה להסתיר את האמת שהיא מחזיקה: לאורך השנתיים האחרונות הציונות הדתית שוב ושוב שיתפה פעולה עם ממשיכי דרכו של הרב כהנא. הכהניזם שפעם נדחה בברור על ידי מנהיגיה של המפד"ל, הפך בן בית.

אין זה דבר פעוט עבור ממשיכי דרכם של הרב ריינס והרב קוק, שקידשו את המדינה שכהנא דחה. מגיד קושר את הפופולריות העולה של תורת כהנא בקרב הציונות הדתית לשברונו של הקוקיזם, ואני חושב שהוא צודק. רק עם אבדן התקווה המשיחית שהביא איתו גוש אמונים, רק אם ההכרה שהיהודים החילונים לא עומדים לחזור בהמוניהם בתשובה בעקבות המפגש עם יהודה ושומרון, שנסיגות משטחים כבושים קורות שוב ושוב בניגוד להבטחתו של הרצי"ה, ושבאופן כללי שום משיח לא עומד פתאום לנחות עלינו, נזנח הקוקיזם כמסגרת טוטלית ונפתח הפתח לאימוצם של דרכים ורעיונות אחרים.

כמו העניין הסרוג המתגבר בחסידות, בפמיניזם, בליברטריאניות, בשמרנות, כמו הלייטיות והדתל"שיות והלהט"ביות הדתית, גם הכהניזם סולל לעצמו מסילות בתוככי הציונות הדתית. כמו אותם כיוונים אחרים גם הוא מחליף את הרומנטיקה המשיחית הקוקניקית, אלא שהוא מחליף אותה באקטיביזם פונדמנטליסטי, אלים וגזעני באופן בוטה. במקום הממלכתיות והנאמנות למדינה הוא מציע אנטי-ממלכתיות וחתירה תחת יסודותיה של מדינת ישראל הדמוקרטית והחילונית.

בן גביר, מרזל, גופשטיין בן ארי – אלה אינם אלא הזרוע הפוליטית של נוער הגבעות. כמו אותם צעירים שעורכים פוגרומים בפלסטינים ותוקפים חיילים ושוטרים, אין להם נאמנות לדבר מלבד לאתוס הפונדמנטליסטי שלהם. איתמר בן גביר ינסה ככל יכולתו לפרק את מדינת ישראל מתוך הכנסת.

איילת הופמן ליבסון על פנימיות וכוונה אצל חז"ל

די ברור שאבותינו הקדומים לא חשבו כמונו על אמונה, אהבה, ידע ומוסר, אבל לפעמים אנחנו שוכחים שהם גם לא חשבו כמונו על עצמם. כלומר, האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו שונה מאוד מהאופן שבו הם תפסו את עצמם. כך למשל, לקדמונינו היה מובן מאליו שהם חלק, שהם איבר, מגוף משפחתי-חמולתי-שבטי גדול יותר. הם לא פקפקו לרגע שהם נתונים תחת סמכות פטריארך כלשהו, שזהותם הבסיסית ביותר היא היותם בן-של אב-של או בת-של או אשתו-של, ושהם אינם אוטונומיים לעשות כרצונם. בפשטות, הם לא היו אינדיבידואלים.

 

גם את חיי הנפש שלהם הם תפסו באופן שונה, וכאן כבר אפשר להבחין גם בהבדלים בין תרבויות עתיקות שונות. היוונים, למשל, החשיבו את מה שקורה בתוכם יותר מאשר בני ישראל. הנשמה היתה עבורם (או לפחות עבור חלקם, למשל אפלטון) העצמי "האמיתי", תפקיד שמילא הגוף עבור חז"ל. באופן מובן עבור חז"ל מה שהגוף עושה היה הרבה יותר חשוב ממש שהנפש מרגישה. כאשר פאולוס מכונן את המבנה הנוצרי על גבי היהדות הפרושית הוא עושה זאת תוך השראה הלניסטית, ולכן קל לו להמעיט בחשיבות המצוות ולהעלות את חשיבות הטרנספורמציה הפנימית והאמונה. הנצרות התפתחה תוך הענקת חשיבות עצומה לעיקרי אמונה, ואילו היהדות תוך הענקת חשיבות עצומה למנהגים ומעשים.

 

דיון ער מתנהל בשאלת היחס של חז"ל לפנימיות, וספר חדש של איילת הופמן ליבסון, Law and Self-Knowledge in the Talmud, משיא לו תרומה נאה. השאלה היא כזאת: עד כמה היתה חשובה לחכמינו הכוונה שמאחורי המצווה. מחד, במשנה אנחנו שומעים לראשונה שזה בכלל עניין, בעיקר בדיני קורבנות. המקרא שותק על זה לחלוטין, וחוקרים שונים אכן הראו את החידוש הגדול שיש כאן. מאידך, גם כשכבר מציינים כוונה, המקום שניתן לה הוא קטן. כידוע, את רוב המצוות ניתן לבצע ללא כוונה, כלומר פשוט על ידי מעשה לא מודע. גם בתפילה – עיקר העמידה אל מול האל שמחליפה את הקרבת הקורבנות – נדרשים יהודים להיות מודעים ליוצא מפיהם רק באמירת שמע ובברכת האבות. את השאר ממלמלים תוך חשיבה על כדורגל ויוצאים ידי חובה. מבחינת ההלכה הפורמלית, אפוא, כוונה אינה מספיק משמעותית על מנת להיות תנאי הכרחי.

 

במחקרה הופמן ליבסון מנסה להראות שהצורך במודעות עצמית עלה עם הזמן, כלומר התגבר לארך הדורות השונים של חכמינו. על פיה החל מהאמוראים ניתן לראות פרשנות לחוק שמחדירה אל תפיסתו דגש על הכוונה והחוויה האישית של מי שמקיים אותו. עבור האמוראים לאדם עולם פנימי עשיר יותר ומשמעותי יותר. דגש ניתן למקומו ולמצבו האידיוסינקרטי. במילים אחרות, הוא הופך למעט יותר אינדיבידואל.

 

הופמן ליבסון מזכירה את ההנחה על פיה סביב המאה השניה לספירה חל שינוי (או התפתחות) בתודעה של פרטים בעולם הנוצרי, ונוצרה תפיסה חדשה של סובייקט רפלקסיבי. אוגוסטינוס (354-430) מהוה דוגמא מובהקת ליכולת החדשה להתבונן פנימה ולהעניק ערך מוסף לחיינו הפנימיים. על פי הופמן ליבסון רגישות חדשה זו נוצרה גם למעגלי החכמים באותו זמן, והשפיעה על דרכם לפירוש ההלכה.

 

המחקר מנסה להראות שבעוד אצל התנאים (מאה ראשונה ושניה) הפניה למימד הפנימי, לחיי הנפש, בא רק בצמוד לחוק ורק לשימוש החוק, אצל האמוראים (מאות שלישית עד חמישית) אפשר למצוא כבר חשיבות נפרדת לנפש, כלומר לא רק בהקשר לחוק. היא מזכירה חוקרים (יהושע לווינסון ומירה בלברג) שטענו שתפיסת הסובייקט העולה מהמשנה כבר מקבילה לסובייקט שניתן למצוא בפילוסופיה הלניסטית, למשל בסטואה. כנגד זאת היא מפנה למחקרו של ישי רוזן צבי ששולל זאת (“The Mishnaic Mental Revolution: A Reassessment”, 2015).

 

כפי שהראה ישי רוזן צבי, אף כאשר מתייחסים חכמי המשנה לכוונה כקריקטריון הלכתי, למשל בהלכות פיגול, הכוונה אינה אלא המשך "פנימי" של המעשה ה"חיצוני". במשנה, טוען רוזן צבי, "'מחשבה', 'כוונה' ו'רצון' אינם תופעות נפשיות עצמאיות, אלא מחוות מנטליות שקודמות או מתלוות למעשים החיצונים". כלומר הסובייקט המשנאי שונה מזה ההלניסטי באותה תקופה, ועני הרבה יותר בחיי נפש. אין בו "אדם פנימי" שעומד כנגד (ובוודאי לא כחשוב יותר) מהאדם החיצוני. העצמי אינו נמצא לכאורה בפנים, בנפש, אלא הגוף כולו הוא העצמי. אין במשנה ניגוד בין פנימי לחיצוני כפי שאנחנו מוצאים אצל ההלניסטים (ובנצרות).

 

העולם הפנימי התנאי, אפוא, מוגבל ביותר, ומשועבד כולו לפרוייקט התנאי של פיתוח ההלכה. האמוראים, טוענת הופמן ליבסון, כבר הולכים מעבר לזה. דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא באמירה של רב נחמן בר יעקב (מת בתחילת המאה הרביעית) כי "הרהורי עבירה קשים מעבירה" (יומא, כ"ט.). כאן העולם הפנימי מקבל בכירות על החיצוני. הופמן ליבסון מביאה עוד דוגמא מאת רב נחמן בר יצחק (מת באמצע המאה הרביעית) שאמר "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" (הוריות, י:), כלומר לכאורה עדיף לבצע חטא מתוך כוונה ראויה מאשר מצווה ללא כוונה ראויה!

 

אלה דוגמאות משכנעות לפניה פנימה, אולם יש לזכור שקביעות אלה לא נפסקו להלכה. חכמינו לא רצו לסמוך על מצבו הפנימי של האדם בבואם לכונן את הקשר שלו אל מול האל, בשונה, למשל, מהנוצרים שפעלו במקביל אליהם. הופמן ממשיכה ומציגה מצבים בהם ההלכה נקבעת בהתאם לידע המוגבל לפרט, כלומר הנובע מפנימיותו. המהלך מרתק ומהווה שלב נוסף בדיון על תפיסתם העצמית של חז"ל, ובכלל בדיון על המפגש בין ההלכה לבין האינדיבידואל.

קל להבין איך המוח של הרב טאו פועל

תשמחו לדעת שהרב צבי טאו הוציא קונטרס חדש של דבריו הקדושים. בטקסט האמוני-תורני-השקפתי הוא יוצא נגד – חכו לזה – ההומוסקסואליות ועוטף את הכל בהתקפה על – התכוננו לשוק חייכם – "התרבות הפוסט-מודרנית", מילת הקסם שבלעדיה כנראה אי אפשר לכתוב מנשר רבני שמרני בזמן הזה. מסתורין גדול: הוא האם קיימת חשיבה אורתודוקסית בזמן הזה ללא הומואים ופוסטמודרניזם?

נראה שלא. אז שוב ילמד אותו כבוד תורתו שהעולם המערבי שוקע ושאל לנו לחקות את דרכי הגויים ("הצורה הלאומית החילונית הולכת ונחלשת, הולכת ומתנוונת, והרעיונות והתרבות מושפעים מהתרבות הכללית, מאמריקה ואירופה הגוססת"). ושוב הלהט"ב איכשהו מגלמים את יצר הרע הבינלאומי ולסמל של כל עוולה בעולם.

אממה? ייתכן שגם הרב טאו הרגיש שמערכות יחסים הומוסקסואליות כבר לא באמת מפחידות אף אחד, אפילו לא את צאן מרעיתו. לכן הוא ניסה להגביר את הווליום עד הסוף ולהפחיד בכל מחיר. על פי טאו

הם כבר הכשירו סטיות מין, ועכשיו הם עמלים על הכשרת עריות בתוך המשפחה – קשרים בין אמא ובן, אבא ובת או אח ואחות, וגם על משכב בהמה כבר מותר לדבר

עכשיו אני לא יודע באילו מעגלי פרינג' רדיקלים מסתובב הרב ו/או מה מאכילים אותו עוזריו, אבל אין שום מגמה ושום תופעה, לא "פוסטמודרנית" ולא אחרת, שבמסגרתה מדברים על גילוי עריות או משכב בהמה כמשהו שיש להכשיר. יתרה מכך, העובדה שהוא מאמין שזה נכון מסגירה לא רק ריחוף בהיכלות העליונים אלא חוסר הבנה מוחלט ברוח הזמן ובהגיון הפנימי שמנחה את הפרוגרסיבים העכשוויים.

.

שהרי ההגיון המוסרי הנוכחי קשור באופן מהותי לאוטונומיה של הפרט ולמימושו העצמי, ושני אלה דורשים רפלקסיה ויכולת בחירה. שני גברים שהופכים לבני זוג מקבלים את ברכתנו מפני שברור לנו – ורק אם ברור לנו – ששניהם מעוניינים בכך מתוך בחירה חופשית ורצון אמיתי. מי שזועק בזמן הזה על כל רמז להטרדה ולכפייה מינית בתנועת #metoo לא יעלה על דעתו להכשיר יחסי מין בין מבוגר לילד, גם לא בין אדם לבעל חיים.

.

טאו מפגין כאן חוסר הבנה בסיסי, ושמא יכולת מוגבלת בכלל לתפוס עמדה מוסרית ששונה משלו. הוא מורגל שהמוסר נגזר בהתאם לציוויים קבועים (עבורו: חוק אלוהי) וללא קשר למצבו הסובייקטיבי של האדם. דף ההוראות שלו במקרה דנן הוא ויקרא י"ח, שם מנויים כל האיסורים האלה ברשימה אחת. אפשר להבין בקלות איך המוח של הרב פועל: הוא פשוט מניח שאם החילוניות המנוונת הכשירה פרט אחד מהרשימה ודאי ימשיכו לפי הסדר ויכשירו אחרים. הוא לא מסוגל לצאת מתפיסת העולם שלו ובוודאי שלא יכול להבין תפיסה מוסרית אחרת.

.

וחוסר ההבנה המוסרי ממשיך לחוסר הבנה חברתי. טאו לא מסוגל להבין את החברה המערבית בזמן הזה ואת קבלתה את ההומוסקסואליות, אבל במקום לנסות הוא ממציא תיאוריה שתסביר לו למה כולם, מבחינתו, השתגעו:

יש כאן ניסיון חסר אחריות לתכנת מחדש את החברה האנושית. ניסיון זה נעשה על ידי אנשים בעלי 'צווארון לבן', שנמצאים מאחורי הקלעים.

כנראה שאי אפשר בלי איזו תיאוריית קונספירציה מפגרת. וזה המנהיג הרוחני של החרד"ל בעת הזאת.

עכשיו בחנויות: דיסטופיה יהודית

הספר הזה, מדינה כהלכה, שיצא לפני כמה חודשים (הוצאת מגיד – הגות יהודית), מנסה לתת "תמונה רחבה של המשטר הרצוי על פי התורה", ומצליח לתת תמונה זוועתית למדי. הרב עדו רכניץ, שכתב אותו (וקיבל הסכמות מהרבנים אריאל, רימון וגיסר), הוא בעל תואר שני במדעי המדינה, ומנסה אכן להתמודד עם, כמו שאומרים, "אתגרי" המדינה המודרנית, אבל, לפחות בסוגיות מפתח, הוא נכשל.

 

אומר מיד: לא קראתי את כל הספר. קראתי את החלקים שעניינו אותי, שהם לדעתי המהותיים, אלה העוסקים באופי המשטר, ואם יש משהו שסותר את מה שכתוב שם בחלקים האחרים, אשמח לתקן את טעותי. אם כי קשה לי להאמין שיש. רכניץ ברור למדי, ישיר מאוד, וקל לראות שהוא חוזר אחת לאחת על הטעויות של האידיאולוגיות הטוטליטריות של המאה העשרים.

 

הנה למשל: "המשטר הרצוי לעם שרמתו המוסרית גבוהה הוא משטר דמוקרטי בעיקרו. לצדו מלוכה שסמכויותיה מוגבלות מאוד". לכאורה, נהדר, משטר דמוקרטי ("בעיקרו"), אלא שגם אם זה המצב (וזה לא, ראו להלן), מדובר בבונוס שמקבל רק עם שרמתו המוסרית גבוהה. מהי רמה מוסרית גבוהה? התורה תקבע. ומי יקבע האם העם מגשים רמה מוסרית גבוהה? אני משער שפוסקי הלכה למיניהם. אבל כל זה מיותר, שהרי התניית דמוקרטיה ברמה מוסרית כלשהי של אזרחים לא שונה מהתנייתה בהפיכתם של ההמונים לפרולטריון משוחרר ובלתי-מנוכר. במילים אחרות, מדובר בהנחת היסודות לרודנות אוליגרכית של מומחים היודעים (הלכתית או "מדעית") מתי העם "ראוי" להחליט על עצמו בעצמו.

 

אבל אל דאגה, בכל מקרה לא מדובר באמת על דמוקרטיה. על פי ריכניץ "בהיעדר צאצא ידוע מבית דוד המשטר הראוי על פי ההלכה הוא תיאונומיה חוקתית דמוקרטית בדגם ההשלמה." תיאונומיה = משטר החוק הדתי. ואכן, רכניץ מסביר כי אמנם "סמכות ההכרעה של הציבור מבוססת על הכרעות דמוקרטיות", אבל "סמכות זאת קיימת כל עוד היא כפופה לקוי המתאר של החקיקה שנקבעו בדין הדתי." כלומר האזרחים יכולים להחליט על הכל, חוץ מעל הדברים שמוגבלים על ידי ההלכה. באמת תודה רבה. איך היה אומר בצלאל סמוטריץ'? יש כאן איזה גירעון במובהקות הדמוקרטית.

 

אבל לא רק דמוקרטיה אין כאן ממש. גם לא שוויון. רכניץ מודה במה שברור: אין שוויון בהלכה (האורתודוקסית, במצבה הנוכחי) בין המינים, ולא בין יהודים לאלה שאינם. במדינה שהוא מתאר נשים תופלנה לרעה (למשל, בדיני ירושה), שלא לדבר על לא-יהודים (שלא יצילו את חייהם בשבת, אלא אם יסברו שזה יסכן יהודים), ואני מפחד לחשוב מה יקרה ללהט"בים. בקיצור, ברוכים הבאים לחברה פטריארכלית, מעמדית וגזענית.

 

אבל לא רק דמוקרטיה ושוויון אין כאן ממש. אין גם חירות. פשוט: כפיה דתית היא חלק אינטגרלי ולגיטימי לגמרי מהסיפור. אמנם, יש גם חדשות טובות: ריכניץ מצליח להגיע למסקנה שלא תהיינה רשתות הלשנה מקיפות ושאנשים יורשו לחטוא בפרטיות ביתם. מנגד, "משעה שמעשה העבירה בוצע בפומבי, מאחר שיש בו כדי להשפיע לרעה על אחרים, אין מקום לסובלנות או לבחירה חופשית." כיף.

 

כשאני קורא את הדברים האלה אני שואל את עצמי: בשביל מה נכתב הספר הזה? מה הטעם לשרטט תמונת בלהות שכזאת? אם זה שעשוע אינטלקטואלי גרידא, חבל שלא נכתב כך. אם לא, מה הועילו חכמים בתקנתם אם ברור לכל בר דעת שכל מדינת עולם שלישי חצי-דמוקרטית עדיפה על הדיסטופיה היהודית הזאת? מי חשב שליצור פוחלץ מבהיל של המסורת היהודית הוא רעיון מוצלח?

 

ואני לא יודע מה גרוע יותר, שאדם שכותב ספר כזה לא מנסה בכל כוחותיו להציג תמונה אחרת, להשתמש בכל תירוץ הלכתי כדי להסביר שהרודנות הזאת לא אמורה להתמשש, או שאם הוא לא מצליח, ואכן מנסח אותה בפירוט, לא כותב איזו אחרית דבר של התנצלות וקינה על התמונה העגומה שהוא פרש בפנינו.

 

אבל מעבר לזה, נדמה לי שנחשף כאן חוסר הבנה מהותי באשר למצב האנושי בזמן הזה. מי שלא מבין שללא שוויון לפני החוק, מרחב ציבורי חופשי וחופש דת ומצפון אי אפשר לכונן כיום חברה מתוקנת (ויש שיאמרו, גם משגשגת) כנראה פספס את מה שהתרחש בעולם בשלוש מאות השנים האחרונות. או שמא מבקשים מהקורא את הספר לערוך תרגיל בהשהיית אמון, כמו בכניסה לקולנוע, על מנת לדמיין מציאות בלתי אפשרית? מציאות שבה לאנשים לא אכפת שכופים עליהם לשמור שבת ולנשים לא אכפת שהן נחשבות סוג ב'? מי מאמין שזה סביר?

 

מי שלא מבין שכפייה דתית היא גם עוול וגם איוולת, גם מנוגדת למוסר וגם מנוגדת לרצון האל, חי כנראה בעולם מקביל, מוזר, שבו דת כפויה היא ערך ושבו מה ששנוא עליו אין לו בעיה לעשות לחברו. הספר הזה מתאר עולם שכזה.

הרב חיים נבון והכיבוש הנאו-ליברלי של הציונות הדתית

מאמר קצר שמכה כברק. חנה פנחסי משווה בין המאמר של הרב חיים נבון "על אחווה ואחריות: מבט יהודי על השוק החופשי" מהגיליון האחרון של השילוח – כתב עת ישראלי להגות ומדיניות – Hashiloach, עם מאמר אחר, שנבון עצמו כתב לפני 15 שנה תחת הכותרת "לשאלת תפישתה הכלכלית של התורה". מסתבר שלפני לא יותר מדי זמן נבון החזיק בתפיסות סוציאליסטיות למדי.

אז נבון כתב כי "ההלכה מגבילה את התחרות, כדי לתקן את תוצאותיה, ולהגן על החלשים יותר, שאינם מסוגלים להצליח בתחרות חופשית"

ועוד כתב: "בשוק חופשי אנשים אמנם נותנים צדקה, אך התנהלותם בתחום הכלכלי היא אנוכית במוצהר […] זו אינה דרכה של תורת ה'".

כיום נבון עובד בקרן תקווה ישראל, אולי השופר המרכזי (בוודאי העשיר ביותר) של עמדות שמרניות חברתית וליברליות כלכלית בישראל, ובעצמו מהווה את אחד הקולות הבולטים של הציונות הדתית הרפובליקאית. איך שכוחות השוק עובדים, בחיי.

שתי נקודות עולות מתוך כך:

1. ראשית, זוהי ראיה מרהיבה לשינוי הקיצוני שהתחולל בקרב האליטה האינטלקטואלית והפוליטית של הציונות הדתית בעשור האחרון. מתנועה בעלת קו סוציאל-דמוקרטי מובהק היא הפכה לחזית הנאו-ליברליזם, שלא לומר ליברטריאניזם. זה כשלעצמו מראה עד כמה מדובר באופנה, ולא בתפיסה מבוססת.

2. השימוש הבומבסטי, שבדיעבד מתגלה כמופקר, בהכרזות כמו מה ש"ההלכה" מצווה והקביעות באשר ל"דרכה של תורת ה'" צריך להזכיר לנו שכל שימוש של רב במונחים האלה צריך להילקח במידה של ספקנות בריאה וחצי חיוך. 15 שנה וכבר ההלכה השתנתה, ודרכה של תורה הפכה לרחוב מילטון פרידמן. כי למה לא.

כאן המאמר

ישי מבורך הוא היהודי של הקצה – והוא מקורי, עמוק ומאתגר

ישי מבורך גר באלון שבות. הוא מלמד במסגרות שונות, ערך כמה מספריו של הרב שג"ר ז"ל, וכותב הגות. והוא כותב מצויין. הספר 'היהודי של הקצה: לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה' (רסלינג) הוא ספר שני שלו מתוך טרילוגיה תיאלוגית. סקרתי בעבר את ספרו הראשון ('תיאולוגיה של חסר') ושמחתי מאוד לקבל את ספרו החדש. לא התאכזבתי. הספר נהדר. עשיר, מתוחכם, יצירתי ומקורי. מבורך מציע לקורא הגות יהודית עכשווית, עמוקה ומאתגרת.

 

לא אוכל להתייחס לשלל רעיונותיו של מבורך, ולכן אעמוד על קו עיקרי בהגותו ואתן לו דוגמא, תוך הצבעה על סגולותיו וחסרונותיו. מבורך עומד בכתיבתו על נקודה חשובה מאוד: הפרוייקט המודרני שואף לחלק את העולם לקטגוריות, לעשות סדר, וזאת באופן שמחד מחדד את ההבדלים בין הפכים וקבוצות ומותח גבולות ברורים ביניהם, ומאידך, ובאופן משלים, מטפח את התפיסה שקבוצות שונות והופכיות יכולות להתקיים ללא ניגודיהן (כלומר, ייתכן טוב בלי רע, יופי ללא כיעור – ראו על שני היבטים אלה את כתיבתם של ברונו לאטור וצ'רלס טיילור).

 

מול כיוון מודרניסטי זה מציב מבורך את הדת. הדת (כלומר, הדת האמיתית, שהיא היהדות, אם כי לא כל גרסה של יהדות, ולמעשה לא רוב מה שמתקרא יהדות כיום) עבור מבורך היא בדיוק אותו מרחב שבו אין חלוקה נאה, שאין בו נחת, שאין בו בהירות. בספרו הראשון, כפי שכתבתי, מבורך "יוצא מתוך האנלוגיה הקלישאתית בין אהבת האל לאהבה זוגית כדי לגלות שקטגוריות כמו אגרסיה, פרוורסיה ומועקה הן אימננטיות לשתיהן. על פי מבורך כפי שהזוגיות בימינו עוברת דילול לכדי 'אורח חיים בריא' כך גם תפיסות מחולנות ומודרניות של הדת מבקשות להפוך אותה למערך של עצות טובות או יצירה אסתטית. מבורך שולל את שני הדברים. ג'יהאד ומסעות צלב, הוא טוען, אינם מקרים של כשלון הדת (בעיני ההומניסטים), של חוסר פתיחות של הדתיים אל האלוהי (בעיני הניו-אייג'יסטים), אלא דווקא 'תולדה הכרחית של פתיחות זו עצמה'." הדת, טוען מבורך, היא תמיד פתולוגיה.

 

בספר הנוכחי, בין השאר, הוא עוסק בתפיסת ארץ ישראל בציונות וביהדות. הוא יוצא מתורתו של ר' צדוק הכהן מלובלין ומספר הזוהר ומראה שחלק מהותי ממעמד הארץ עבור היהודי הוא היותה לקוחה מאחר. ישראל אינה מולדתו של היהודי, אלא פרי כיבושיו. אלא שחטא הכיבוש לא אמור להישכח על ידי הרמוניזציה מודרניסטית-מזוייפת. כפי שהאלוהות עצמה (על פי הקבלה הלוריאנית) נמצאת במצב חירום תמידי של שבירת-כלים, כך גם האדם שבור בדיסוננס מתמשך. המודרנה, כמו הנצרות, מנסה לפתור את המצוקה, אם על ידי ישו האיש המושלם ואם על ידי החילוניות המושלמת בתבוניותה. היהדות היא המציעה "תיאלוגיה של אי-הלימה", שבה האדם הדתי נשאר בבעיה: הוא לעולם לא "מגיע", לעולם לא מזוכה בשלמות, לעולם לא מואר או נאור או חף מפשע.

 

"בהקשר הארץ-ישראלי של ימינו," ממשיך מבורך, "ראשיתה של התשובה תהיה בידיעת הפשעים העומדים נגדנו תמיד, קרי, לחיות את מצב התקיעות והאין-מוצא הפוליטי והאתי כמופע של התיאולוגיה ש'שבי ציון' נושאים בחובם, תיאולוגיה של שבירת הכלים" (עמ' 31). זו העמדה היהודית דתית. מולה ניצבת העמדה הציונית: "הפרוייקט הציוני מבקש לקחת חלק בחילון של העם וזאת על ידי הבניה של הלימה מדומיינת בין עם, ארץ ולשון. במילים אחרות, חוסר היכולת של התנועה הציונית לחיות באי-ההלימה של יהודי בגלות בארץ לא לו או יהודי בארץ ישראל במולדת לא לו, נבעה מההקשר החילוני-מערבי שתנועה זו נוצרה בתוכו. כחילוני, הציוני לעולם לבקש 'לישב בשלווה', זאת מכיוון שישיבה בשלווה זו מאשרת את החילוני שבו." (עמ' 37)

 

לעומת הציונות החילונית, מפעל ההתנחלויות הוא דתי בעיקרו, וככזה לא פותר כל בעיה, אלא אדרבה, מרבה בעיות. מבורך חף מאידיאליזציה של ההתנחלויות (או של הציונות הדתית בכלל). המתנחלים הפכו בעצמם לבורגנים(-חילונים), ומנסים בצביעות לחפות על חוסר-המוסריות שלהם כלפי הפלסטינים על ידי שלל מפעלים אתיים מחד (התנדבות, צדקה) ומני יוזמות אסתטיות מאידך (יקבי בוטיק, צימרים). הוא רומז שהעתיד הוא מציאות דו-לאומית בלתי פתירה בעיקרון, ומבחינתו חוסר הפיתרון הוא יסוד דתי, אנטי-מודרני ואנטי-חילוני, חיובי. הבעיה שלי אם המהלך הזה (רק אחד מני רבים בספר, ואני עושה עוול כשאני מזכיר רק אותו), לבד מזה שאין לי רצון לחיות במציאות דו לאומית, הוא שעבור מבורך הפלסטינים ממלאים תפקיד של סטטיסטים במחזה התיאולוגי שלו. בעצם אין הבדל בכך בינו ובין קיצוני האידיאולוגים של המתנחלים, שראו בפלסטינים לא יותר מכלי בשימוש תסריט הגאולה שלהם. כך או כך אין לאותם בני אדם זהות ומציאות בפני עצמם. וזה רע.

 

אבל הספר טוב. זאת הגות פוסטמודרניסטית, ללא ספק, לא רק משום שהז'רגון (לצערי) פוסטמודרניסטי, אלא משום שמבורך מערער את הקטגוריות הפשוטות של המודרנה. הוא מוצא את נקודות התורפה, שאכן קיימות, בחשיבה המודרנית ומשתמש בהן כזבל המפרה את תפיסת הדת שלו ואת תפיסת היהדות שלו. מבורך מפליג להקבלות וניגודים בין היהדות לנצרות ולאסלאם, כותב על פונדמנטליזם יהודי, על פרויד ולאקאן, על הנבואה, על רוזנצוויג, על פוסט-ציונות, על ההלכה ועל ר' נחמן. הוא מציע מדרשים מתוחכמים ואורג הגות יהודית בת זמננו מקורית ומרתקת. לדעתי הוא ההוגה הציוני-דתי המעניין ביותר כיום.

יום משמעותי: מונופול הרבנות על הכשרות מתפרק

יום חג הוא לנו. ארגון הרבנים 'צהר' הודיע שהוא מקים מערך כשרות נפרד מהרבנות הראשית לישראל. מדובר במכה קשה למונופול המושחת של הרבנות, ובתחילת הפירוק של מערך הכשרות לארגונים שונים שיתנו לציבור שירות טוב יותר.

 

המערך לא ישתמש במילה "כשר", שהיא סימן רשום של הרבנות הראשית כידוע, אלא ייקרא "פיקוח מזון". כפי שמדווח קובי נחשוני בוואינט, "המערך […] יפעל כחברה פרטית תחת ארגון הרבנים הציוני-דתי. בראשו יעמוד הרב רפי פוירשטיין, ממייסדי צהר, היו"ר לשעבר ואחד מבכיריו כיום. גוף הכשרות יעסיק עשרות משגיחים ומשגיחות, שחלקם כבר הוכשרו על ידי הארגון בחודשים האחרונים." אל הארגון יעבור הרב אורן דובדבני, מומחה עולמי לכשרות, שעבד עד כה עם 'השגחה פרטית'.

 

ואכן, צריך לתת כאן את כל הקרדיט למיזם 'השגחה פרטית' ולמייסדיו, חיה גלבוע, ח"כ רחל עזריה והרב אהרון ליבוביץ', וגם למנהלת איילה פאלק. מדובר בפירוש בהמשך של הקו שהוא התווה באופן חלוצי. אלמלא הארגון הקטן הזה היה קם ומצליח במאמצים רבים אך תוך זמן קצר לפרוש רשת מעל עשרים עסקים שמשתמשים בשירותיו לא היה עולה על דעתם של רבני צהר לצאת לדרך עצמאית בעצמם. גם החלטות בית המשפט אחרי עתירת המרכז הרפורמי לדת ומדינה עיגנו את המיזם בחוק. צהר ראו כי טוב, והחליטו לעשות מעשה. אגב, הם ימשיכו כפי הנראה להעסיק משגיחות כשרות, לא רק משגיחים, כמו 'השגחה פרטית'.

 

כמובן, כל זה על רקע השחיתות האיומה והשירות המתעמר, היהיר, העצל, הרשלני, המסואב והמכוער של הרבנות הראשית. שני דוחות שונים של שני מבקרי מדינה שונים מצאו ליקויים מקיפים במערך הכשרות של הרבנות. השטח מוכן לאלטרנטיבה, לאחר שהרבנות החריבה את המוניטין שלה לחלוטין.

 

וקמה כבר התנגדות. הרבנים דב ליאור, אליקים לבנון ושמואל אליהו (שלישיית גזענות-פטריארכיה-תיאוקרטיה) מתעקשים ש"כל פגיעה בבלעדיות של הרבנות הראשית, משמעותה, נזק בלתי הפיך למערכות הדתיות במדינה". עבורם נזק למונופול וליכולת הכפייה הוא נזק ליהדות.

 

יש כאן אפוא מעשה דרמטי, שיכול גם לחדד את קווי השבר בתוך הציבור הציוני דתי. בכל מקרה זו דוגמא נהדרת לפעולה מזהירה של אקטיביזם חברתי שענה על צורך אמיתי ושינה, אמנם במישור אחד, את מצב שדה הדת והמדינה בישראל. כעת להמשך המאבק למען נישואים חופשיים בישראל (שלא תטעו: מיזם הנישואים של צהר הוא חלק מהרבנות).

הקלטה של הרב צבי יהודה על הר הבית והפולמוס בתוך הציונות הדתית

אתר סרוגים מפרסם הקלטה נדירה של הרב צבי יהודה קוק בה הוא אוסר במפורש את העליה להר הבית. כמובן שידענו שהרצי"ה אסר על עליה להר, אבל בין העולים כיום יש באופן מובן רצון לעמעם את העניין. מה שמעניין בהקלטה הוא שהרצי"ה דוחה במפורש תירוצים לעליה להר שנשענים על מחקרים שונים שלכאורה מגלים איך ניתן לעלות מבלי לדרוך במקום המקדש ממש, ולכן לכאורה בצורה מותרת:

 

כל המחקרים וכל החיטוטים האלו, איזה צד שנקרא לזה. המכונים הלכתיים והמכונים מדעיים, נדחים מקל וחומר. מקדשי תיראו. מפני שציווה על מורא המקדש

 

שימו לב לנימוק לאיסור: "מורא המקדש". במאמר שפורסם לפני כחודשיים במקור ראשון טענתי שהתנועה המתגברת של עליה להר היום נובעת לא מפני שגילו פתאום דרך להתיר את העניין הלכתית (בעזרת מחקר כזה או אחר), אלא משום שתפיסת הקדושה של העולים להר עברה תמורה, והפכה מתפיסה שרואה בקדושה יסוד שממנו יש להתרחק ולירוא, קדושה של ייחוד ואיסור, לתפיסה שרואה בקדושה יסוד של ריבונות ושל שליטה, כלומר קדושה שלא הריחוק ממנה אלא השליטה עליה היא הזיקה הנכונה כלפי, אולי אף היא הנותנת לה תוקף. התהליך הזה מתרחש כמובן במסגרת הפיכת הר הבית לחלק מרכזי במאבק הלאומי בין מדינת ישראל לפלסטינים. דבריו של הרצי"ה מהווים ראיה נאה לתפיסה הקודמת, המסורתית יותר, של קדושת הר הבית.

 

בכתבה ב'סרוגים' מובא ציטוט ממאמר של הרב יצחק שילת, שטוען שהרצי"ה דווקא אישר עליה להר, והנה הוא לכאורה טועה (אגב, מה שלא מצוין הוא שמאמרו של שילת נכתב בתגובה למאמר שלי לעיל). מאחורי הקלעים יש כאן מאבק בין חלק הולך וגדל של רבני הציונות הדתית המרכזית, הרב שילת ביניהם, שמתירים עליה להר הבית, לבין רבני ישיבות הקו בהנהגת הרב צבי טאו, שאוסרים את העליה, ובעצם נאמנים לדרכו של הרצי"ה (והראי"ה, ופחות או יותר כל פוסק הלכתי גדול במאתיים השנים האחרונות). סביר שמישהו מהם הוא שמסר את ההקלטה הזאת לאתר 'סרוגים' כחלק מהפולמוס הזה.