על וולטר ומאמציו לשכנע את הצרפתים להתחסן

שמו של וולטר נודע כאחד מהוגי הנאורות המבריקים והשנונים ביותר, אבל וולטר היה יותר מפילוסוף. וולטר למעשה כונן את המוסד החברתי הידוע כ"אינטלקטואל", דהיינו ההוגה המעורב (engagé), הפילוסוף האקטיביסט, הסופר בעל הדעה.

עד שוולטר קם ועשה הוגים בעיקר דיברו, בעיקר ביניהם, ובוודאי לא התיימרו לנסות לתקן את החברה. וולטר, מלבד כתיבת פרוזה והגות, נאבק נגד עינויים, למען רפורמה של מערכת המשפט, בעד חופש הביטוי והפרדת דת ממדינה.

בין שאר מאבקיו אפשר לזקוף לזכותו גם את שכנוע הצרפתים להתחסן.

לרגל תחילת הסוף של הגל החמישי (אמן כי"ר), הבא נספר את הסיפור הקטן הזה.

אחרי שהוגלה לאנגליה ב-1727, בעקבות סכסוך עם בן אצולה, ושהה בה שנתיים וחצי, כתב וולטר את "המכתבים האנגליים", בהם הוא משתמש בסקירה של החברה באנגליה כדי לבקר את זו שבצרפת. הוא מתלהב מהמונרכיה החוקתית הבריטית, מהחירויות שהאנגלים נהנים מהם, מהסובלנות הדתית בבריטניה, מהבורסה בלונדון – וגם ממנהגם של האנגלים לחסן את עצמם כנגד אבעבועות שחורות.

אבעבועות שחורות היא מחלה נוראית, ויראלית ומדבקת, בה החולים מפתחים אבעבועות על גופם, לפעמים גם בגרונם, ובמקרה הרע מתים אחרי כמה ימים מדימומים בדרכי הנשימה או במערכת העיכול. כ-30% מהחולים מתים. זו לא שפעת. חיסון למחלה יש באירופה החל מהמאה ה-18, לאחר שהגברת Mary Wortley Montagu, אשת השגריר הבריטי בטורקיה, ראתה חיסונים לאבעבועות שחורות ניתנים שם ב-1717 והביאה את הידע למולדתה.

הטורקים בתורם למדו על החיסונים מהצ'רקסים והגרוזינים, או לפחות כך מדווח באותה תקופה ד"ר Emmanuel Timmonius, שחי באיסטנבול. יש הטוענים שהצ'רקסים המציאו את אמנות החיסונים כולה, או לכל הפחות במערב. כך או כך וולטר, שכותב מעט יותר מעשור מאוחר יותר, מייחס לצ'רקסים את פיתוח החיסון לאבעבועות שחורות.

על פי וולטר הצ'רקסים – קבוצה אתנית אירופאית מוסלמית שחיה אז בצפון הקווקז, על שפת הים השחור – היו מוכרים את בנותיהם לעבדות, וכדי שעורן של הבנות הצעירות לא יוכתם על ידי הצלקות מהאבעבועות, הם היו מחסנים אותן בינקותן על ידי החדרת מוגלה שעולה מאבעבועות של חולים לחתך שהיו מבצעים בזרוע. הילדות היו עוברות גרסה קלה של המחלה ומוכנות למכירה ללא צלקות.

מי שמאמין שכל דבר שנגע בעבדות מוכתם בגזענות סיסטמית מוזמן מעכשיו להאמין שגם חיסונים נגועים בכך.

הצ'רקסים, אגב, סבלו מרצח עם שבוצע בידי האימפריה הרוסית יותר ממאה שנה לאחר מכן. צבא הצאר רצח בין מיליון למיליון וחצי צ'רקסים, סביב 90% מכלל הקבוצה האתנית. בריחתם של היתר לגלות הביאה לכך שיש כיום צ'רקסים בישראל.

מי שמאמין שבארץ הזאת חי רק עם אחד שעבר שואה מוזמן להתעדכן.

וולטר כותב ב"המכתבים האנגליים" שלו (מכתב 19) על הצגת החיסונים על ידי הגברת מונטגו לאנגלים, שמיהרו לאמץ את הנוהג ועל ידי כך להציל רבים מהם ממחלה קשה וממוות. הוא ממליץ לצרפתים לעשות אותו דבר. "האם הצרפתים מחשיבים חיי אדם באופן מופחת?" הוא שואל. "האם נשות צרפת מודאגות פחות לשמר את קסמיהן?"

כשהוא חוזר לצרפת מתחיל וולטר לנהל קמפיין שלם למען החיסונים. בשבילו זו היתה דרך לא רק לשמור על חיי אדם, אלא לקדם את ההבנה שרפואה מבוססת אקספרימנטציה, "פילוסופיה של הטבע", כמו שקראו למדע אז, היא הדרך לעולם טוב יותר (הפרוגרסיבים האלה עם האג'נדות שלהם!). בשבילו זו ההוכחה שדרכה של הנאורות היא נכונה: שימוש בתבונה על מנת להבין את העולם מוליד קידמה, דהיינו שיפור מתמשך בחיי האדם.

וולטר נאבק מחד בכנסייה הקתולית הצרפתית, שנציגיה סברו שיש להשאיר את כל סוגיית המחלות וריפויין לרצון האלוהי, ומאידך בממסד הרפואי, שבאותו זמן סבר שאבסורד הוא לרפא אנשים על ידי החדרת מחלה לגופם. הדבר מנוגד לכל האתוס הרפואי, טענו כנגדו הרופאים, ממש כפי שהבישופים טענו שחיסונים מנוגדים לאתוס הדתי.

"ייקח מעט זמן", כותב וולטר באותו מכתב על החיסונים, "לפני שרוחה האמיתית של התבונה ואומץ מסויים של השקפה יחצו את מיצרי דובר".

אבל זה לקח לא מעט זמן. יותר מעשרים שנה הטיף וולטר לחיסונים לפני שהצרפתים התחילו לחסן את ילדיהם נגד אבעבועות שחורות, ורק אחרי מותו של לואי ה-15 מהמחלה, ב-1774, כשהחליט יורשו לואי ה-16 להתחסן מיד כדי להימנע מגורל דומה, אומצו החיסונים בצרפת באופן נרחב.

ב-1958 פתח ארגון הבריאות העולמי (WHO) במבצע חיסונים עולמי נרחב כנגד אבעבועות שחורות, שהוכנס לשלב מתקדם ב-1967. ההתפרצות האחרונה של המחלה באירופה התרחשה ביוגוסלביה ב-1972. ב-1975 המחלה הודברה בכל העולם מלבד אתיופיה וסומליה. החולה הטבעי האחרון אותר בסומליה ב-1977. ב-1980 הכריז ארגון הבריאות העולמי כי הוירוס הוכחד לחלוטין.

ב-1978 מת האדם האחרון שחלה באבעבועות שחורות. ג'נט פארקר, צלמת רפואית אנגליה, נדבקה במעבדה שהחזיקה את הוירוס. היא מתה מהוירוס חודש אחרי ההדבקה, ומאתיים שנה אחרי מותו של וולטר.

ג'ון לוק והקשר בין העמדת הדת לביקורת התבונה לדרישה לשוויון זכויות ליהודים

ג'ון לוק הוא פילוסוף מעניין. מבחינת רעיונותיו, הוא לא המסחרר ביותר ולא המתוחכם ביותר, ואילו מבחינת השפעתו החברתית כמעט שאין שני לו. "אבי הליברליזם" שהאבות המייסדים של ארצות הברית ציטטו כמעט מילה במילה בהכרזת העצמאות של הדמוקרטיה הראשונה בעולם, מראשוני מנסחיה של הסובלנות הדתית והדרישה לשוויון זכויות בין בני דת שונים, ולא פחות מאלה מקדם הרעיון על פיו האדם נולד כלוח ריק וקולט את תפיסותיו מחושיו, תמונה אדם שעבורנו היא המובן מאליו ואשר (כפי שאומר ההיסטוריון של הרעיונות אלן צ'רלס קורס) כל רומן שבו הגיבור "עובר תהליך" אינו אלא ביטוי מפותח שלה.

 

בשעה טובה מעניקה לנו הוצאת המרכז האקדמי שלם המעולה – כמה אנחנו חבים לאנשים הטובים האלה שמתרגמים עבורנו ספרות מופת ודורשים עבורה גרושים – תרגום חדש, רציני, שלם ומוער של חיבורו החשוב 'מסה על שכל האדם'. חגיגה.

 

הספר, על שש מאות ומשהו עמודיו, מלא וגדוש, וכמובן לא אצליח להביא כאן אף על קצה המזלג. הקדמתו של פרופ' דוד הד, שמצורפת לכרך המרשים שיצא כעת (היא עצמה בת שישים עמודים) אמורה להגיש לקורא את זה ואולי גם דחיפה קלה שתעזור לו להתחיל בעיון. כאן אביא רק כמה משפטים משל לוק ואנסה להבהיר מה חשוב בהם עד מאוד.

 

ובכן לקראת סופו של הספר ניגש לוק לכתוב "על האמונה והתבונה, ועל מחוזותיהן המובחנים" (ספר 4, פרק יח). אחרי דיון בעניין הוא קובע כי

 

אם לא נקפיד להבחין בין מחוזות האמונה והתבונה לא יוותר כלל מקום לתבונה בענייני הדת, ואי אפשר יהיה לגנות את הדעות ואת הטקסים הפרועים שאפשר למצוא בדתות העולם השונות. [… אם לא נעשה כן] הדת, אשר יותר מכל דבר אחר אמורה להבדיל אותנו מן הבהמות […] דווקא בה יותר מכל נראים אנשים בלתי רציונליים ופחות הגיוניים מן הבהמות עצמן.

החידוש המדהים במשפטים האלה אינו רק העמדתה של הדת לבחינת התבונה, כלומר הוצאתה של התבונה מתחת סמכותה של הדת והצבתה מעליה, כמי שאמורה לבחון אילו אמונות הן סבירות ואילו אינן. זה כמובן מרגש וחשוב ומשמעותי מאוד. הדבר מסמן את תחילת היחס המודרני לדת, וספציפית את תחילתה של המסגרת האמונית הדאיסטית, שתעשה לה נפשות רבות במאתיים השנים הבאות (אפרופו האבות המייסדים של ארה"ב).

 

אבל המילים האלה של לוק משמעותיות כל כך גם משום שהעמדתה של התבונה כקריטריון-על לבחינת הדת מאפשרת ללוק לא רק לנתח את הדת כתופעה אנושית, אלא במקביל ובאופן שנגזר מכך להשוות בין דתות שונות. כך הוא יכול לכתוב על "טקסים פרועים" שנמצאים "בדתות העולם השנות".

 

אל יהה הדבר קל בעיניכם: עצם התפיסה כאילו יש מגוון של "דתות" בעולם (ולא דת אמת אחת וכפירות אינספור), עצם הקביעה שיש סיבה משותפת אחת לטקסיהן הפרועים ול"אמונות טפלות" (כפי שהוא כותב), והיא חסרון ביקורת התבונה – כל אלה קביעות חלוציות אדירות. זהו למעשה תחילתו של מחקר הדתות ההשוואתי המודרני.

 

וזה לא הכל. אותה תפיסה של לוק בדבר "דתות העולם", כלומר התפיסה שיש הרבה דתות והן כולן עומדות לבחינת התבונה, קשורה בטבורה לתפיסתו בדבר ה-tabula rasa שהאדם נולד איתה, כי אם האדם הוא לוח חלק, הרי ברור שהדת שלו היא משהו חיצוני, שנוסף אליו, משהו שאינו הוא. הדת היא דבר בעולם, היא לא חלק טבעי, מהותי, מאיתנו. אם זה נראה לכם מובן זה רק מפני שאתם לוקיאנים מבלי דעת.

 

התפיסה הזאת לא היתה מובנת מאליה גם מאה שנים אחרי לוק, והיו צריכים לבוא אנשים כרוזן מקלרמון-טונר בצרפת, או כריסטיאן וילהלם פון דוהם בפרוסיה, שבסוף המאה ה-18 יתתעקשו שהיהודים אינם *מטבעם* נוכלים (כפי שרבים חשבו אז), אלא שתנאי החיים דרדרו אותם לאן שדרדרו, ושאם המדינה, כפי שהמליצו, תעניק להם זכויות שוות, הרי הם יהיו אזרחים למופת.

 

היהודים אינם *מטבעם* נוכלים, כמובן, מפני שהם מטבעם tabula rasa, כמו כולם. הם בני אדם, ורק אחרי זה יהודים. היהדות אינה משהו מהותי להם. התבונה – היא מהותית להם. כי הם בני אדם, בדיוק כמו הנוצרים. שוב: תפיסה חדשה, מהפכנית, מודרנית. ולוק אכן דורש, כבר במאה ה-17, שויון זכויות ליהודים.

 

העמדת הדת לביקורת התבונה. שוויון זכויות ליהודים. האדם כאדם, יצור תבוני, חופשי, בעל פוטנציאל להתפתחות מתמדת – לוק עומד בצומת מרכזית שמורישה לנו את הרעיונות האלה. תודה מקרב לב לעפר קובר שתרגם ולאסף שגיב שהוציא לאור את האוצר האנושי שהוא הספר הזה.

הזוהר והמדע על בראשית(?!)

בשבועיים האחרונים עברתי יחד עם הסטודנטים שלי כאן על מיתוס הבריאה הלוריאני. אני מלמד 'מבוא למיסטיקה יהודית', וכמובן שצללנו אל תוך הצמצום-שבירה-תיקון, כלומר סיפורו של האינסוף שמנסה לטהר עצמו משורשי הדין ולא מצליח, מנסה שוב ולא מצליח, ומנסה בפעם השלישית, ואולי, מי יודע, נראה בעתיד אם הוא יצליח.

קבלת האר"י מותחת את הבריאה לאורך זמן ומעניקה לתהליך לא רק אופי נראטיבי, אלא גם אופי פרוזאי. כלומר, זה מעין רומן על משפחה. יחסים רומנטיים ומיניים הם הדימוי העיקרי – ובעצם יותר מדימוי – של המקובלים לתיאור האיחודים הפנימיים בין ה"פרצופים", והיה זה אתגר מופלא לחשוף קבוצה של סטודנטים אמריקאים בני 19 למתחים המינייים של המשפחה האלוהית, ולפורקניהם.

איכשהו, דווקא הפן הזה, העסיסי למדי, שבמסורת הקבלית, לא ממש זוכה לתשומת לב בפרשנויות הנאו-קבליות של תנועות רוחניות עכשוויות. הקבלה הפופולרית בזמן הזה, בין אם של 'המרכז לקבלה' ובין אם של 'בני ברוך', מתמקדת בעיקר בקבלה כדרך רוחנית, כלומר כשיטה להתפתחות אישית.

לפני כחמישים שנה גם זה לא היה. אז הקבלה, ועוד יותר ממנה מסורות פילוסופיות ומיסטיות מהמזרח הרחוק, שימשו כדי לתת מקבילה לתגליות באסטרונומיה ובמכאניקת הקוונטים. להיטים כמו The Tao of Physics של פריטיוף קפרה או The Dancing Wu Li Masters של גארי זוקוף (ולמהדרין גם חיבורים במשקל כבד כמו Wholeness and the Implicate Order של דיויד בוהם) סיפרו לנו שהמדע המערבי מגלה רק עכשיו את מה שחכמי הודו וסין ידעו כבר לפני אלפי שנים. הז'אנר הזה היה פופולרי להפליא, הפך הרבה אנשים לעשירים מאוד. ואז דעך.

אבל הנה אנחנו כאן. דניאל מט הוא מבחירי חוקרי הקבלה בעולם, וכפי הנראה גם קנה לעצמו אלמוות בכך שלא מזמן השלים את תרגום הזוהר כולו לאנגלית, בתרגום מופתי, מדעי ומוער. ספרו החדש, 'אלוהים והמפץ הגדול' (הוצאת ידיעות ספרים שאוהבים), מכוון לקהל הרחב, ומביא, ובכן, מקבילות בין "סיפור הבריאה העכשווי", כלשונו של מט, דהיינו הנראטיב שמצייר המחקר המדעי על המפץ הגדול, לבין סיפור הבריאה כפי שהוא מתואר בקבלה, מתוך ניסיון לגלות לא רק אמת בשניהם, אלא השראה, פליאה ורוח.

למען האמת אני לא יודע אם הוא מצליח מפני שלא קראתי את הספר. אבל אני רוצה להביא שני דברים. כאן, את התיאור של הזוהר לרגע הבריאה (מתורגם מארמית לעברית) מתוך הספר. ובתגובות, רשימה של אירועים שמט, שכרגיל הוא שכני כעת בברקלי, עורך בישראל לרגל צאת הספר בעברית.

אז הנה הזוהר (ח"א טו ע"א):

ניצוץ של קדרות יצא בתוך סתום הסתימות מסוד אין-סוף, אד בגולם. […] לא נודע כלל, עד שמתוך דוחק בקיעתו האירה נקודה אחת סתומה עליונה. מעבר לאותה נקודה לא נודע כלל. ועל כן נקרא 'ראשית'.

משה רט, 'פשוט להאמין' – מסתבר שזה לא כל כך פשוט

משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה ואדם מעניין באופן כללי, והוא הוציא תחת ידיו לאחרונה ספר על אמונה: 'פשוט להאמין: מדריך למאמין הרציונלי' (ידיעות ספרים). הספר הוא מעין מדריך 'דע מה שתשיב לאתאיסט', אולם אולי אף יותר מכך הוא כתב הגנה על האמונה, המנסה לתת למאמינים את הלגיטימציה שהם צריכים עבור עצמם, כלומר עבור אמונתם. רט מספר לנו שלהאמין זה בסדר, שאלוהים זה רציונלי, ושבעצם אין הבדל גדול בין המאמינים באלוהים למאמינים באין-אלוהים.

 

והעניין האחרון הזה הוא חוט השני העובר בספר. רט מנסה לבסס שוב ושוב את העמדה ש"בסופו של דבר, גם מה שאנחנו מכנים 'ידיעה' מבוסס על אמונה", ועל כן "האמונה היא הבסיס לכל" (14 – רט חוזר על קביעות אלה לאורך כל הספר). מכיוון שכך, הרי שזה לגמרי בסדר להאמין. ולמה בעצם כולנו מאמינים בני מאמינים? כאן משתמש רט בתרגילי הספקנות של דקארט ומפקפק ביכולתנו לדעת אם "המציאות שסביבנו אינה חלום או אשלייה", כאשר הספק שאולי כן מכריח אותנו להאמין שלא.

 

אלא שכולנו, כולל רט, מבינים שיש הבדל גדול בין אמונה שאנחנו כרגע קוראים מילים ממסך מחשב לאמונה שיש אלוהים. אנחנו מבינים היטב שאין מדובר באותו סוג של אמונה (אם בכלל אפשר לכנות את העניין הראשון "אמונה"). אילו לא היינו מבחינים ביניהם לא היינו, למשל, כאנשים דתיים, מתרשמים מבעלי אמונה עיקשת ומוקירים להם כבוד (ולא מתרשמים באותה מידה מהמאמינים שיש אכן עולם). למעשה, רט עצמו לא היה כותב את הספר הזה אם אמונה באלוהים היתה זהה לאמונה במציאות החומרית, שאינה בדיוק נושא מעורר מחלוקת.

 

רט יודע את זה, ואכן מיד מבחין בין אמונה לידיעה (האחרונה מתייחסת אל "המציאות המוכרת והברורה לנו" (15)). הפיכת כל הידוע לנו לאמונה היתה אפוא רק תרגיל רטורי שנועד לתת הרגשה טובה למאמינים, כלומר למאמינים באמת, אלה שמאמינים במה שאינו "המציאות המוכרת והברורה לנו".

 

הספר לוקה בתרגילים רבים שכאלה. רט בונה מגדלים גבוהים על יסודות רעועים מאוד, ומנסה לערער מגדלים אחרים, מבוססים, בעזרת תירוצים שאינם מספקים. הנה שלוש דוגמאות לכך:

—

1. בפרק י"ד רט קובע ש"גם המדע, כמו כל השקפה וגישה שהיא, מבוסס על אמונה. […] בכך אין הוא שונה באופן מהותי מאמונות, דתות ופילוסופיות שונות" (82). אולם רק כמה עמודים לפני כן הוא תקף את "הפוסטמודרניזם" (ה-boogeyman המועדף כרגע בציונות הדתית) וטען שלא נכון שרק משום שבחברה מסויימת מאמינים שכדור הארץ הוא שטוח ועומד על ארבעה פילים אין דרך להכריע בין אמונה זו לתפיסה המדעית המודרנית. "לפחות בכל הנוגע למציאות האמפירית,", הוא כותב, "יש דעות נכונות ויש שגויות." (78). מצויין, ומה מבדיל בין דעות נכונות לשגויות? "המקורות עליהם הן מבוססות. ככל שלחברה כלי מחקר מוצלחים יותר […] כך גדלים סיכוייה לגלות את האמת הריאלית." (79). מסתבר אפוא שיש אמת ריאלית, ושניתן לגלות אותה על ידי מחקר מדעי. המחקר המדעי הוא שגילה את מבנה מערכת השמש, ועניין ארבעת הפילים אינו אלא מיתוס קדום ומטופש למדי. אולי אפוא המחקר מדעי בכל זאת שונה באופן מהותי מאמונות ודתות?

 

2. פרק ל' מוקדש להבדל בין "הסברים מדעיים והסברים אלוקיים". כאן מבלבל רט בין הסברים מדעיים לתופעות שונות לבין הסיבה המטאפיזית לקיומן. הוא לוקח לשם דוגמא את חוקי הכבידה. ניוטון ניסח לראשונה את המשוואה שמתארת את פעולת כוח הכבידה, אולם רט קובע שניוטון לא "הסביר" בכך שום דבר. "לתעלומה הגדולה […] כיצד יכולים חפצים לזוז – אין שום הסבר או תשובה." (189) רט קובע אפוא שלמדע אין הסבר לתנועתם של גופים בחלל, ומציע הסבר משל עצמו: כוח הרצון של אלוהים. הוא אף קובע כי "המדע כנראה לא מסביר כלום ביחס לחוקי הפיזיקה הבסיסיים. הוא פשוט מתאר אותם. אם נרצה בכל זאת הסבר, אז אלוקים הוא הסבר לא פחות מוצלח מאשר 'כוח כבידה' מסתורי." (194).

 

קשה לבחור איפה להתחיל בין הטעויות כאן. נתחיל בסוף: "אלוקים" הוא לא הסבר. הוא מקסימום מונח שאנחנו מציבים במקום למשוך כתפיים ולהודות שאנחנו לא יודעים. ואכן, כאשר שאלו את ניוטון איך בדיוק גופים מושכים זה את זה הוא סירב להעלות השערות לא מבוססות וקבע באופן מפורסם ש- hypotheses non fingo, כלומר "אני לא ממציא היפותזות". למעשה הוא וראשוני המדענים היו גאים למדי שהם, בניגוד לתיאולוגים, מוכנים להודות שהם *לא יודעים* ולא ממציאים גופים מטאפיזיים על מנת להסביר כל דבר. מעבר לכך, רט מבקש כאן לא הסבר פשוט, טכני, לתנועתם של גופים, אלא סיבה מטאפיזית וסופית לכל התנועה כולה. כלומר תשובה לשאלה "מדוע יש תנועה ביקום בכלל". ודאי שהמחקר המדעי לא כשיר ובכלל לא מתיימר לספק תשובה לשאלה כזאת. ולבסוף, רט משתמש כאן בדוגמא שבה המדע אכן ניצב מול שאלה קשה, שכאמור ניוטון עצמו סירב לענות עליה (אם כי איינשטיין הצליח לתת תשובה). אילו היה שואל מגוון שאלות אחרות (איך הגוף נהיה חולה בדיזנטריה? איך צמחים מפיקים חמצן? וכו'), הרי שלמדע היה הסבר פשוט, ולא היינו חייבים לגייס את אלוקים.

 

3. מיד אחרי העניין הזה מנסה רט להגן על "הראייה מהתכנון", כלומר ביסוס האמונה באלוהים על כך שהעולם נראה לכאורה כמיוצר או מתוכנן על ידי מישהו (בדרך כלל הסיפור הוא שאם נמצא שעון ביער נסיק שמישהו יצר אותו וכו'). דיויד יום כבר תקף את הראייה הזאת באופן מוצלח במאה ה-18 בעזרת כמה טיעונים. רט מתייחס רק לאחד מהם, ומנסה לשלול אותו. הנה: יום טען שהאנלוגיה בין שעון (או כל חפץ אחר) לבין העולם היא מאולצת, וזאת מפני שחפצים אנחנו מכירים הרבה, ואילו יקום אנחנו מכירים רק אחד, וגם ממנו רק פינה קטנה. בהשוואה בין שני מקרים דומים אנחנו יכולים להשתמש במסקנות לגבי הראשון כדי להבין את השני, וכמה ששני המקרים דומים יותר המסקנות יהיו תקפות יותר. אולם, טוען יום, בהשוואה בין שני מקרים שונים מאוד העתקת המסקנות תהיה קשה מאוד, וחפץ תוצר אדם דומה מעט מאוד ליקום. לכן אין לגזור מסקנות דומות.

 

לא נורא, קובע רט. לא נורא, מפני שהמסקנה שלנו שהיקום נברא "היא לא מסקנה לוגית אלא רושם ראשוני וישיר […] חווית התכנון בעולם היא אינטואיציה ראשונית של האדם" (197-8), ולכן לכאורה תקפה. רט מנסה אם כן לשלול את הקושי שמציג יום על ידי כך שהוא הופך את ההיסק הלוגי לאינטואיציה. אלא שגם אם נקבל את התוקף של אינטואיציות (וזה חתיכת "אם"), הרי שלרבים תהיה אינטואיציה שונה לחלוטין לגבי העולם. למשל האינטואיציה של הבבלים הקדומים היתה שהעולם הוא גופתה המרוטשת של תיאמת, שהאל מורדוך הרג. או למשל האינטואיציה של חלק מההינדואים שהעולם הוא מסך של אשלייה. או האינטואיציה של זרמי הגנוזיס שהעולם הוא אמנם תוצר מתוכנן, אמנם נוצר על ידי אל, אבל על ידי אל טיפש ו/או אכזר, שיצר עולם דפקט. האם אותה אינטואיציה מופלאה שרט מדבר עליה, שהעולם תוכנן על ידי אל טוב, קשורה בכך שהחש אותה גדל בתרבות מונותאיסטית? דומני שיש יסוד סביר להניח שכן. או לפחות להרגיש זאת אינטואיטיבית. (אגב, יום אכן טוען גם שאם כבר אנלוגיה, אז העולם שלפנינו אינו מבשר יותר מדי טובות על יוצרו. אבל אל הטיעון הזה של יום לא מתייחס רט בספרו.)

—

 

הניסיון של רט לעבור מקיום של אלוהים בכלל לקיומו של אל מונותאיסטי, כזה שאכפת לו מהעולם ומשמש כ"שר ההיסטוריה" עולה עוד פחות טוב, ועוד יותר גרוע אפילו הניסיון לעבור מכך לטענה שהיהדות היא בשורתו הנבחרת של אותו אל מונותאיסטי. כאן מובאים אותם טיעונים לעוסים על ההתגלות הקולקטיבית, ויש גם התעלמות כמעט כוללת מהבעיות שמצאה הארכיאולוגיה המודרנית וביקורת המקרא עם התורה והתנ"ך בכלל, וכמובן שזה מחליש את הטיעון הכולל.

 

יש גם חלקים רציניים יותר בספר. פרק י"ז, על העל-טבעי, נותן לקורא ביקורת נאה על נקודות העיוורון של המתודה המדעית. גם ההגנה שלו על האינטואיציה כמקור (חלקי) לידע היא מעניינת (בניגוד לשימוש בטענה זו שהבאתי לעיל). אילו היה רט כותב ספר צנוע יותר, שמבקש בסך הכל לאתגר את התפיסה המטריאליסטית והמתודה המדעית הגסה יותר הוא היה מוציא תחת ידיו ספר טוב. אבל רט לקח על עצמו משימה אדירת מימדים: את האפולוגטיקה הכוללת על האמונה הדתית, ובתוכה על האמונה באלוהי ישראל. זה לא עלה בידיו.

מה איננו מעזים לחקור?

בגליונו האחרון ביקש מגזין אודיסאה מקבוצה של חוקרים ויוצרים לענות על השאלה: מה איננו מעזים לחקור? הנה התשובה שלי.

הרבי מליובאוויטש וגיל העולם

לאחרונה יצא בהוצאת ידיעות ספרים הספר 'תשובות לשאלות החיים' מאת הרבי מליובאוויטש (מנחם מנדל שניאורסון). הספר הזה מצטרף לז'אנר של ספרי "עזרה עצמית" יהודיים (כתבתי עליו כאן) שעורכים פופולריזציה לתכנים מסורתיים ומציגים אותם כמשאבים למען שיפור חייו של הפרט המודרני.

אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא אמונה מסויימת של הרבי. כידוע, יחד עם גדולתו וייחודו היו לרבי מליובאוויטש כמה אמונות מוזרות. המפורסמת בהן היא שהוא עצמו המשיח, אולם רק קצת פחות מוזרה היא דבקותו העיקשת באמונה שגיל העולם הוא בדיוק כמניין השנים העברי, דהיינו פחות מששת אלפים שנה. הרבי שלל את הממצאים שהיקום הוא בן מיליארדי שנים, וממילא שלל גם את האבולוציה.

בפסקאות המובאות להלן הוא משתמש בידע המדעי הלא מבוטל שלו כדי להטיל ספק בגילם של המאובנים. ראו לאיזו רמה של להטוטנות הוא נדרש רק כדי שלא יהיה חייב להודות שהיקום זקן קצת יותר מכמה אלפי שנים.

כאן דף הספר.

רוב האמריקאים מאמינים שמוצא האדם מהאל

בתזמון מושלם לפולמוסון לימודי האבולוציה כאן, מכון גאלופ שחרר אתמול סקר בנוגע לאמונות האמריקאים לגבי מוצא האדם. ובכן, 42% מהאמריקאים מאמינים שהאדם נברא as is מתישהו בעשרת אלפים השנה האחרונות. כפי שניתן לראות מהגרף, לעמדה הזאת יש רוב קבוע בציבור האמריקאי משנת 1982, אז החל גאלופ לשאול בנוגע לכך. למעשה, המגזרים היחידים שבהם אין רוב לעמדה שבני האדם קיימים קומפלט מאז ברא אותם האל הטוב לפני כמה אלפי שנים הם בוגרי קולג'ים (שם שיעורם של המאמינים בכך הוא 29%) וצעירים בין 18-29 (28%). ייתכן שכאשר הדור הצעיר של האמריקאים יגדל רוב הציבור בארה"ב אשכרה יקבל את מה שנחשב כיום האמת העובדתית הפשוטה. מכיוון שאצלנו לא ילמדו שהאדם נוצר בתהליך אבולוציוני יש מצב שבעתיד יהיה בישראל רוב לדעה ההפוכה. אולי זו פירושה של "למידה משמעותית".

המפץ בשירות האמונה

הרב חיים נבון כותב שאימות תיאוריית המפץ הגדול מחזקת את מיתוס הבריאה הפותח את התורה. אני דווקא לא חושב שכדאי להתפעל מממשקי דת-מדע שכאלה, ראשית מפני שבמקומות שהמחקר המדעי חולק על האמונה (למשל, בנוגע לקיומו של מעמד הר סיני) ספק בעיני אם הרב נבון יקבל את מסקנותיו, ויש כאן אם כן חד צדדיות מסויימת. ושנית, הסיפור ממילא תמיד יותר מורכב. הרי הבריאה לא חשובה כאירוע "היסטורי" (וככזה היא גם קרובה מדי – 6000 שנה ולא 13 מיליארד), אלא תיאולוגי.

האמונה בבריאה היא האמונה באל פרסונלי, בעל רצון. אל ש"בורא" מתוך רצונו ברגע אחד. לכן היתה בריאה – כי הוא החליט. אל כזה הוא אל שיכול גם לכרות ברית עם עם אחד כרצונו, לתת תורה, לצוות חוקים, לכעוס, לנקום, לסלוח, לרחם. האמונה בקיום אינסופי רציף לעולם היא שלילת האל הזה, והעמדת תפיסת אלוהות לא-פרסונלית, "טבעית", אמננטית ומופשטת. אלוהות שופעת וזורמת שאין צורך בהתגלות ("הר סיני", "ישו") כדי לגלותה, אלא בהתבוננות בעולם או בתוכנו. לכן אריסטו והנאו-פלטונים לא האמינו בבריאה, ולכן יהודים ונוצרים התעקשו להאמין בה (לרמב"ם, כאריסטוטלי מושבע, היה קשה מאוד להאמין בבריאה, ויש הסבורים שקפיצת האמונה לא עלתה בידו).

אימות תיאוריית המפץ הגדול נותן אולי רמז שהעולם "התחיל" מתישהו, אבל אין לה את המטען התיאולוגי של הרצון האלוהי, שהוא מה שחשוב ליהודים שומרי מצוות. באותה מידה מדווח לנו המדע שהעולם שלנו יסתיים: בעוד 5 מיליארד שנה השמש תהפוך ל"ענק אדום" ותאדה את כדור הארץ. האם אפשר לומר שבגלל שלעולם יהיה סוף נבואות הגאולה של הנביאים נכונות? לא נראה לי שכך נראית גאולה.

המפץ הגדול הוא כולו במסגרת ההגיון המדעי, שעומד על חוקים א-פרסונלים והתפתחות עיוורת. מה הביא למפץ מבחינת המחקר המדעי? תנאים פיזיקליים מסויימים, לא רצון אלוהי. כלומר אין כאן בעצם שום סיוע לאמונה, שעדיין צריכה להניח קיומה של פרסונה אלוהית בעלת רצון, שהיא היא זו שהזניקה את המפץ. זאת צריכה להיות חתיכת פרסונה אלוהית, ויש לזכור שאפילו כזאת שמסוגלת להבטיח ירידת גשם בעתו עוד לא מצאנו.

הדבולוציה של הרפובליקאים

מכון Pew פרסם סקר הבודק את הדעות של הציבור האמריקאי על התפתחות האדם. מסתבר ש-60% סבורים שהאדם הוא תוצר של התפתחות לאורך זמן, ו-33% סבורים שהוא קיים מאז ומעולם as is. מתוך הדוגלים בהתפתחות, 32% סבורים שההתפתחות היא תוצאה של תהליכים טבעיים ("אבולוציה" בלע"ז) ואילו 24% מאמינים שהיא תוצאה של יד אלוהית מנחה ("אינטעליג'נט דיזיין").

הסקר גם מחלק את הנשאלים על פי זרמים נוצריים (האוונגליסטים בראש המאמינים בבריאה וכו'), אבל אולי הכי מעניינות ההתפתחויות בשדה הפוליטי: מאז 2009 חלה התדרדרות רצינית במצב הבטחון בשכל האנושי בקרב הרפובליקאים. ב-2009 54% מהם היו בדעה שהאדם הוא תוצר של התפתחות הדרגתית. כיום סבורים כך רק 43%, ואילו 48% מאמינים שהאדם קיים מבראשית כפי שהוא כיום.

איך אפשר להסביר שינוי חד שכזה? דאנה מיליבנק מהוושינגטון פוסט כותב שלא מדובר כנראה ברפובליקאים ששינו את השקפת עולמם, אלא במספר האנשים שמוכנים כיום להזדהות כרפובליקאים כשסוקרים מתקשרים אליהם – אלה נותרו היותר אדוקים, שלא לומר פונדמנטליסטים (או אנשים שעבורם שאלת האבולוציה היא יותר פוליטית מאשר דתית). "המפלגה הרפובליקאית עושה את הבלתי יאמן והופכת להיות תיאולוגית אפילו יותר", כותב מיליבנק, ומוסיף שמבחינה של דרוויניזם פוליטי קר, ההומוגניות הלבנה-אוונגליסטית של הרפובליקאים היא מתכון בטוח להכחדה.

הרב זמיר כהן והמדע בשירות הדת

התפרסמה היום ב'גלובס' כתבה של שחר סמוחה על הרב זמיר כהן, שמשתמש ב(פסאודו)מדע כדי לערער על ממצאי המדע. מה שמעניין כאן לדעתי הוא ההזדקקות, בסופו של דבר ואחרי הכל, לסמכות המדעית. אי אפשר בלעדיה, לכאורה. בציטוט שמובא מפי בתחילה ניסיתי לטעון שהברירה של המאמינים בזמננו בין דחייה מוחלטת של המדע לבין קבלה מוחלטת שלו היא קשה, כי עבור רבים הדחייה המוחלטת אינה אפשרית, הן משום שסמכות המדע טבועה בהם על ידי התניות תרבותיות שמשותפות לכולנו, והן משום השימוש בטכנולוגיה, שלכאורה מדגימה את זה ש"המדע עובד". כהן מנסה לאפשר לחסידיו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: המדע אכן מצביע על האמת, אלא שהאמת הזאת היא תורת ישראל.