אתאיזם

מאמר ביקורתי על האתאיזם החדש

מאמר ארוך ומעניין מאוד על מה שמכונה "האתאיזם החדש" (דוקינס, היצ'נס ושות'). הכותב, אחד דיויד הולשר, סוקר שני ספרים חדשים שמבקרים את הגל האנטי-תאיסטי והוגיו.
 
הספר הראשון, The New Atheist Threat: The Dangerous Rise of Secular Extremists, נכתב על ידי עיתונאי אוסטרלי ורואה באנשי האתאיזם החדש (להלן: א"ח) "פונדמנטליסטים חילוניים" שמפגינים הערצה כיתתית למדע, תפיסה שטחית של התופעה הדתית ושרואים בדת את המכשול האחרון לפני יצירתה של אוטופיה מערבית נאורה. הספר מתרכז בעיקר במה שהוא רואה כאובססיה של הקבוצה עם האסלאם, הדת שזוכה לגינויים הרבים ביותר אולם שהטיפול בה נגוע בדעות קדומות וניתוחים שטחיים.
 
הספר השני, The Evolution of Atheism: The Politics of a Modern Movement, יצא בהוצאת אוקספורד, נכתב על ידי אקדמאי ומציג סקירה וניתוח שיטתיים יותר של התופעה. לבד מהאשמתו של הא"ח בשטחיות הכותב מנסה להראות שהא"ח אינו אלא "הגנה של העמדה של הזכר הלבן מהמעמד הבינוני, ולמעשה של המודרנה עצמה". כאן כבר יש לנו אמירה מורכבת ומעניינת יותר.
 
מחבר הספר, סטפן לדרו, מפרק על פי כותב המאמר את התפיסה הפשטנית על פיה אתאיזם הוא בפשטות חוסר אמונה באלים. למעשה, טוען לדרו, חוסר אמונה לעולם לא מגיע לבדו, אלא תמיד מתלווה לתפיסה חיובית של ליברליזם, רציונליות, המתודה המדעית, ולמעשה מהווה בעצמו מערכת אידיאולוגית. האתאיזם אפוא (ואת זה כתבתי פה ושם) הוא עמדה אתית מסויימת. הוא לא מצב ניטרלי של חוסר אמונה, אלא מצב פוזיטיבי של תפיסה ערכית מסויימת, כזו שצמחה מתוך הנאורות האירופאית.
 
מחבר המאמר מקשר זאת לאופיו ה"אשכנזי" של הא"ח. מבחינה דמוגרפית קל לראות שרוב חברי אותן קבוצות אנטי-תאיסטיות הם לבנים. הסיבה לכך נעוצה הן במעמדם הכלכלי, אולם אף יותר מזה לדעתי בתפיסתם הכלכלית, דהיינו הנאו-ליברליות הכל-כך מערבית. בסופו של דבר האתאיזם החדש נובע במהותו מתוך הליברליזם שהתפתח באירופה, ושמהווה חלק מהתרבות האירופאית.
 
מחבר המאמר ממשיך וכותב הרבה מאוד על מה שמבחינתו הוא הכשל הגדול ביותר של הא"ח, והוא ההתעלמות מהתנאים הכלכליים להתפתחותה ולשימורה של אמונה דתית. הוא מציג קו מרקסיסטי משהו, שמקשר בין אמונה ומסורת לחוסר ביטחון כלכלי. דווקא משום כך התקווה של הא"ח להעלמותה של הדת תוך כדי התעלמות מהגורמים הכלכליים לאמונה ואף אחיזה בתפיסות נאו-ליברליות היא "שיא של חוסר רציונליות".

הרגש הדתי של ברני סנדרס

לפני כמה ימים אמר ברני סנדרס שהדת היא "עקרון מנחה" בחייו, ושהוא "לא היה מתמודד על הנשיאות אם לא היו לי רגשות דתיים ורוחניים משמעותיים מאוד". ההצהרה אכזבה כמה אתאיסטים שקיוו שסוף סוף יהיה מתמודד רציני לנשיאות שיודה שאינו מאמין. עם זאת, מי שיקשיב להמשך דבריו של סנדרס יגלה אמונה דתית (או למעשה, רגש דתי) מאוד מופשטת, בהחלט לא תאיסטית, שמסתכמת בקביעה שכולנו רקמה אנושית אחת חיה.

"ישראל במקום השמיני ברשימת המדינות הכי פחות דתיות בעולם"

הכתבה הזאת בגלובס מביאה דוגמא טובה להטייה תרבותית בשאלות של מחקר, שמובילה למסקנה שאין לה הרבה קשר למציאות:

"בסקר, שנערך ב-65 מדינות, במדגם מצרפי של 63,898 בני אדם, התבקשו הנשאלים להשיב על השאלה הבאה: בין אם אתה מבקר בבית-תפילה כלשהו ובין אם לאו, האם היית מגדיר את עצמך "דתי", "לא דתי" או "אתאיסט"? בישראל, השיבו 57% מהנסקרים שהם רואים עצמם "לא דתיים"; 8% אמרו שהם "אתאיסטים"; 30% הגדירו עצמם "דתים" ו-5% לא השיבו או אמרו שאינם יודעים. נתונים אלה – 65% לא דתיים ואתאיסטים – מציבים את ישראל במקום השמיני ברשימת המדינות הכי פחות דתיות בעולם."

65% לא דתיים ואתאיסטים! מקום שמיני בחילון בעולם!!

אבל זה כמובן לא נכון. בסקרים שנערכים כאן, על ידי אנשים שיש להם הבנה מינימלית בחברה הישראלית היהודית, עולה שיש פחות מ-20% מהיהודים שלא נוהגים על פי שום מנהג דתי, כ-30% שאינם דתיים אבל "שומרים במקצת" על המנהגים, והיתר מסורתיים ודתיים שכמובן שומרים במידות שונות על המנהגים.

כמובן, הגבול בין מנהג דתי ולמנהג תרבותי הוא דק אצלנו, אבל זה הרי חלק ממה שמיוחד בישראל (אם כי לא ייחודי) ושהסקר הזה לא מצליח להביא בחשבון.

הרי שאלו ישראלים אם הם "דתיים" או "לא דתיים", ומובן שהרוב אמרו שלא, אבל זה רק מפני שדתיות אצלנו משמעותה קיום מצוות. כשנשאלים באירופה ניצבים מול אותה ברירה הרבה יותר קשה להם לומר שהם "לא דתיים", משום שדתיות אצלם פירושה אמונה, ורבים מאמינים ב"משהו", אם לא ממש באלוהים. במילים אחרות, אצלנו פשוט קשה יותר להיות "דתיים". לכן יצא שלכאורה בישראל יש הרבה יותר "לא דתיים".

מה שכן, מאותן סיבות שיעור האתאיסטים אצלנו הוא אכן גבוה במיוחד. כששואלים את הנסקרים על אתאיזם הם מבינים בכל מקום אותו דבר: חוסר אמונה וחוסר כל קשר לדת (שלא כתרבות). וכאלה יש אצלנו באמת הרבה יחסית. אפשר להתנחם בהישג הזה.

וכאן הסקר המקורי.

אתאיזם בשירות האימפריאליזם

התקפה חזיתית, קטלנית, על אבירי "האתאיזם החדש" – האריס, היצ'נס ודוקינס. הכותב, לוק סאבג', לא רק מבקר את הבנתם השטחית והמשטיחה בדתות העולם (פשיטא), אלא מביא ציטוטים שמציירים אותם כאדונים-לבנים נאו-קונ'ז קולוניאליסטים מהותניים מהסוג הדוחה ביותר. על פי סאבז' השלושה הם ממגיני האימפריליזם החרוצים והפשטניים ביותר כיום. הנה שני ציטוטים סיכומיים:

Beneath its many layers of intellectual adornment — the typical New Atheist text is laden with maudlin references to Darwin, Newton, and Galileo — we find a worldview intimately familiar to anyone who has studied the language of empires past: culturally supremacist, essentializing and othering towards the foreign, equal parts patronizing and paternalistic, and legitimating of the violence committed for its own ends.

Beneath its superficial rationalism, then, the New Atheism amounts to little more than an intellectual defense of empire and a smokescreen for the injustices of global capitalism. It is a parochial universalism whose potency lies in its capacity to appear simultaneously iconoclastic, dissenting, and disinterested, while channeling vulgar prejudices, promoting imperial projects, and dressing up banal truisms as deep insights.

תפילות בפתח ישיבות בארה"ב – המשך

זוכרים שבמאי פסק בית המשפט העליון בארה"ב שמותר להתפלל תפילות של דת מסויימת ("שאינן ממוענות רק לאל גנרי") בפתח ישיבות של גופים ממסדיים (למשל עיריות) בארה"ב? כתבתי על זה כאן. ארגונים דתיים ואתאיסטיים שונים הביעו מורת רוח מהפסיקה, שכן למרות שהתפילות יישאו על פי תורנות בין חברי המשתתפים, באופן טבעי המצב יביא לשלל תפילות נוצריות בפתיחת ישיבות שונות, שכן נוצרים הם רוב המשתתפים וכו'.

אבל כמו שאומרים באמריקה, לא בוכים על פסיקה שנשפכה, ומוטב לנצל את המצב החדש: ארגונים אתאיסטים והומניסטים שונים התחילו לנצל את ההזדמנות, כשמגיע תורו של הנציג שלהם במועצה, לפתוח ישיבות עם "תפילה" אתאיסטית. איך נושא אתאיסט תפילה ציבורית? מסתבר שהוא מבקש מהקהל לא לעצום עיניים אלא לפקוח אותם, מדבר על ההזדמנות שיש לנו לעשות למען הטוב הכללי, ומדבר על זכויות אדם ועל החופש להטיל ספק.

אווה אילוז ומשמעותה של החילוניות

אווה אילוז כתבה מסה קצרה על עולמו של החילוני, ונדמה לי שכוונתה לאתאיסט, אם כי זה לא מצויין במפורש. בטקסט מנסה אילוז להבהיר עד כמה מלאה עגלתו של החילוני/אתאיסט, ובמה היא מלאה. ובכן, היא מלאה באתוס מוסרי מעורר השראה: דרכו של החילוני "אינה נוחה", שכן היא נסמכת אך ורק על "ידע ותבונה", ולא על אמונה או מסורת. יש בה "חוסר ודאות", ולכן היא מאוד "תובענית", ודורשת "אומץ" ו"בגרות". היא מתמקדת בחיים האלה ובעתידם, ומתנגדת לניצול, לדעות קדומות ולאפליה.

אני אדם דתי, אבל האתוס המצויין מעלה ללא ספק מרשים ומושך גם אותי. בכלל, אני מתפלל לחילוניות ערכית ובטוחה בעצמה, גם כי זה טוב לכל חילוני בפרט, וגם כי זה טוב ככוח נגד לממסד הדתי, שללא התנגדות נוהג לעוף על עצמו בצורה קטסטרופלית. חילונים, היו אמיצים!!!

מה שכן, כל זה מתחבר לסטטוס שהעלתי לפני כמה ימים: החילוניות אינה מצב טבעי או "נורמלי" יותר מהאמונה או הדתיות. דהיינו, לא מדובר במצב האנושי ש"פשוט קיים" כאשר אין דת. מדובר, כפי שאילוז מבהירה היטב, באתוס. באתוס של קידמה, בגרות, התפכחות, אחריות, אוטונומיה, אינדיבידואליזם, הטלת ספק וכו' וכו'. זה כמובן בסדר גמור, ומיותר לציין שגם הדת אינה אלא אתוס מסויים. אולם זה מבהיר שהחילוניות היא *תופעה תרבותית* ספציפית, תוצר חברתי-תרבותי של זמן ומרחב מסויימים בדברי ימי האנושות. החילוניות בנויה על תמונת עולם מסויימת, פרדיגמה מסויימת, שבאה לעולם במערב המודרני.

שוב, זה כמובן בסדר גמור, ואפשר גם לטעון שהפרדיגמה הזאת מדוייקת או מועילה יותר מאשר הדת(ות). מה שאי אפשר לטעון הוא שיש כאן השלה של אשלייה או סיבוך על מנת להגיע לבסיס ה"טבעי". יש כאן החלפה של אתוס אחד באתוס אחר. האתאיזם אינו מחיקה, הוא תוספת.

"הערכה" של הרב עובדיה שהיא בעצם התנשאות

אני אוהב לקרוא את אורי משגב, ואני אפילו אוהב את האתאיזם הלוחמני שלו. לא בגלל שאני מזדהה איתו כמובן, אלא בגלל שמשגב מייצג חילוניות בעלת עמוד שדרה ערכי, שתוקפת את הדת מעמדה מוסרית, דבר שבעיני הוא חשוב ופורה הרבה יותר מהלגלוג האינפנטילי על אותו "חבר דמיוני" שהמדע לכאורה הוכיח שלא קיים.

מה שעוד טוב בכתיבתו של משגב הוא הכבוד שהוא נותן ליריבים פוליטיים ואידיאולוגיים. לא שחסרה לו התנשאות, אבל כאשר הוא מתקיף את הרב עובדיה, כמו במאמר מהבוקר, הוא באמת מודאג מהעולם הערכי שבו החזיק, ותוקף אותו בנקודות עקרוניות ומהותיות.

למה יש בזה לדעתי משום נתינת כבוד לרב? מכיוון שמשגב לפחות לוקח אותו ואת השקפת עולמו ברצינות. זאת בניגוד לחלק גדול מהמספידים של הרב עובדיה בימים האחרונים, שבעצם כלל לא אכפת להם מה הרב אמר או חשב או עשה. ואני לא מדבר רק על חנפנות לשם רווח פוליטי.

כאשר נשיא המדינה אומר שהרב עובדיה הוא "מורי ורבי" הוא בעצם מתייחס אליו כאל סמל ריק מתוכן, מפני שגם אם ספרי הרב עובדיה היו מלאים במיתולוגיה אצטקית או בקופי-פייסט סדרתי של המילים "דנה קמה" הוא היה מכריז שהוא מורו ורבו. כלומר: לא אכפת לו כלל מתורתו של הרב.

במובן עמוק, על כן, מי שמחמיא לרב עובדיה מבלי להבין אותו, ורק בגלל שכל כך רבים מ"הם" מעריצים אותו, בעצם נגוע בהתנשאות לא נעימה על אותם ה"הם". הוא בעצם אומר: תראו חבר'לך, אין לי מושג מה אתם מוצאים בקשיש הנרגן הזה, אבל יאללה, תרוויחו. להימנע מלהעריך את הרב עובדיה על פי הסטנדרטים המובנים לנו תוך נסיגה למעין רב-תרבותיות שבה הכל הולך ואיש הישר בעיניו יעשה היא סוג של התנשאות, אותו סוג שהיינו מפנים כלפי ילדים בני שנתיים שמוצאים עניין בקופסת קרטון ריקה.

אי אפשר לדרוש הערכה אמיתית. אפשר לדרוש זיוף של הערכה. זיוף כזה הוא אולי מנומס, אבל יש בו מימד נבזי של התנשאות.

(מה שכן, אפשר לדרוש ניסיון *להבנה*. לכן הבעיה שמסתתרת בבסיס העניין כאן היא באמת חוסר ההבנה של עולמו של הרב עובדיה, העולם התורני-הלכתי-מסורתי, וזה דבר המשותף לפרס ולמשגב. זה ממש לא רק באשמתם, וזאת אולי הטרגדיה האמיתית של הסיפור הזה. אני מתכוון לכתוב על זה רשימה שתתפרסם בתחילת השבוע הבא.)

איסור כיפה בקוויבק?

2013-09-16_222723

הצעת חוק בקוויבק מכוונת לאסור על לבישת סמלים דתיים "בולטים" (conspicuous) על ידי עובדי מדינה, שהם בקוויבק מורים, מרצים באוניברסיטאות, שוטרים, סגל בבתי חולים ועוד. בין הסממנים: בורקה, צלב גדול וכיפה.

החוק עוד לא עבר, אבל נראה מההצעה שממשלת קוויבק הנוכחית מנסה להמשיך את מסורת אמה הורתה, צרפת, בהפרדה חריפה של דת ממדינה, עד כדי ניקוי המרחב הציבורי, עד כמה שרק אפשר, מסממנים דתיים.

קוויבק מהווה מיעוט פרנקופוני בתוך הים האנגלופוני הקנדי, ולכן מעוניינת לשמור על תרבותה הייחודית. מצד שני, באופן אישי הצעת החוק הזאת נראית לי די מטורפת. וכי מה מפריע כיסוי הראש של הזולת לאחיו האזרחים? יש כאן יותר מכל, נדמה לי, ניסיון לטהר את הגוף האזרחי מדת, ברוח הנאורות הקיצונית. מעין אנטי-תאיזם רציונליסטי שכופה עצמו על המיעוטים הדתיים שבחברה. ואולי גם קורטוב איסלמופוביה.

מצד שני, אם בית המשפט העליון ידחה את החוק כבלתי-חוקתי בטח איזו איילת שקד קוויבקית תאמר שההחלטה שלו לא דמוקרטית.

הנה כתבה על הפגנות של מוסלמים נגד הצעת החוק, והנה מאמר דעה על העניין בפורוורד.

"אנשים חכמים נוטים פחות להאמין"

צהלו, אתאיסטים, צהלו, שכן (שוב) הוכיחו שאתם אתם החכמים ביותר, שאתם אתם המשכילים ביותר, שאתם תירשו את הארץ ואמן אמן אומר אני לכם, אתם אתם תאכלסו את מלכות האלוהים.

וברצינות, המחקר הזה מפוקפק (ואני עדין איתו כי אני יודע שיש לו תסביך נחיתות נוראי) משתי בחינות:

א. מה שמדדו המחקרים השונים שמאוגדים כאן הם שני דברים: איי-קיו, והשכלה. אלה שני דברים מעניינים, שני דברים חשובים, אבל אלה לא "חכמה", ואפילו לא "אינטליגנציה". את שתי האחרונות בני אדם *לא יודעים למדוד*. אי אפשר לכמת חכמה לא רק כי עדיין לא מצאנו את הכלי הנכון, את הטכניקה, את השאלון, את סריקת המוח וכו', אלא מפני שחכמה היא מונח כל כך כללי, כל כך תלוי תרבות וזמן, שהמחשבה שאפשר פשוט להצמיד לה מספר היא מופרכת לחלוטין.

ואיי-קיו, הרי הוא כלי עזר לכימות כל מני דברים מעניינים, אבל אנחנו יודעים שהוא במידה מסויימת (שוב, אני עדין) תלוי תרבות, ואף תלוי מגדר. ומה עם השכלה? אותה אכן אפשר למדוד. ומה מגלים מחקרים שמדדו? שאכן ככל שאנשים משכילים יותר, הם מאמינים פחות. ופעמים רבות הם אדוקים פחות בדתם, או כלל לא, מאנשים עם השכלה פחותה. זה נכון. אבל זה מביא אותנו לבחינה השניה שהמחקר הזה מפוקפק.

ב. במחקר הזה "דת" מקבילה למעשה ל"אמונה", ולכן כאשר אנחנו משכילים יותר או "חכמים יותר", אנחנו, על פי המחקר, שואלים יותר שאלות, לא מוכנים להסתפק בתשובות מטופשות, ועוברים תהליך של התפכחות באשר לאמונות שכפו עלינו בילדותינו. זה נכון: השכלה היא חדשות רעות עבור חשיבה דוגמטית ופונדמנטליזם.

מה הבעיה? הבעיה היא שהגדרת הדת כאמונה מתאימה (איכשהו) לנצרות, אבל לא מתאימה למגוון דתות אחרות. למשל הבודהיזם. למשל היהדות. למשל ההינדואיזם. למשל הדאואיזם. למשל השאמניזם. לא שאין באלה לפעמים דוגמה שיש להאמין בה, אבל זו פחות חשובה ממרכיבים אחרים בדת, כמו פרקסיס, או אתיקה, או נאמנות לקהילה, או חקירה פנימית, או השתתפות בטקסים, או טרנספורמציה אישית, או התרגשות, או סגפנות, או תפיסה מסויימת של המציאות. ולכן השכלה לאו דווקא תהפוך בודהיסטים או יהודים ללא-דתיים, וגם אם תהפוך, זה יהיה בצורה שונה מאשר נוצרים.

אז מה יצא לנו כאן? שהמחקר הזה מוטה תרבותית פעמיים: פעם אחת כי הוא בודק איי-קיו, ופעם אחת כי "דת" עבורו היא "אמונה". תוצאות המחקר מתאימות במקרה הטוב לצפון אמריקה ולאירופה, אבל לו היו עורכים אותו בהודו (לא של לפני 500 שנה, של היום) התוצאות, אני מנחש, היו שונות לחלוטין.

ורק אומר שכל זה לא אומר חלילה שאני נגד השכלה ונגד ניפוץ אמונות דוגמטיות. אני לגמרי לגמרי בעד. פשוט: עבורי ניפוץ כזה הוא אקט דתי מהמעלה הראשונה.

פילוסופיה (ומיסיונריות) נוצרית באקדמיה

את הקישור לכתבה הבאה קיבלתי לאחרונה משתי רשימות תפוצה שונות, האחת של הפילוסוף הנוצרי William Lane Craig, שמככב בה, ואחת מיורם חזוני, שכותב שזו הכתבה לבחור בה למי שיקרא רק כתבה אחד על נצרות השנה. ומה בכתבה? מדובר בה על אותו קרייג, שהצליח להקים מפעל מרשים בגודלו של אפולוגטיקה נוצרית פילוסופית.

דרך ספרים, קטעי וידאו, אתרי אינטרנט, ופולמוסים חיים עם אתאיסטים כדוקינס והאריס קרייג מנסה לתת תוקף רציונלי לאמונה בישו (ובשביל זה צריך לא רק להוכיח את קיומו של האל, אלא גם את קיומו, מותו ותחייתו של ישו). לא קראתי את ספריו של קרייג ואני לא יכול להעיד עד כמה הוא משכנע, אבל כנראה שהוא עושה עבודה לא רעה. (אגב, לבד מהיותו פילוסוף נוצרי קרייג הוא נאו-קון די סטנדרטי, למי שתהה.)

אבל הסיפור המעניין עוד יותר הוא הרקע לעבותו של קרייג, וזה גם מה שחזוני רוצה להדגיש: "פילוסופיה נוצרית", כלומר אפולוגטיקה רציונלית על הנצרות הפכה למקובלת יותר באוניברסיטאות בארה"ב. לא מדובר כמובן על בריאתנות או כל קשקוש אנטי-אינטלקטואלי כזה, אלא על טיעונים ברמה פילוסופית גבוהה המנסים לבסס את קיום האל, נחיצותו עבור המוסר האנושי, וכן להתדיין על קוצי-היודים של התיאולוגיה הנוצרית. קורסים שאי אפשר היה לדמיין בתקופת שליטת הפוזיטיביזם הלוגי (שעבורו כל דיבור מטאפיזי הוא גרוע מלא-נכון – הוא פשוט חסר משמעות) נפוצים היום יותר ויותר.

הכניסה לאוניברסיטאות היא בכוונת מכוון. על פי קרייג האקדמיה היא "המוסד היחיד החשוב ביותר שמעצב את התרבות המערבית", ועל כן יש לפעול דרכו. חזוני, שכאמור מתרשם מהעבודה של קרייג, קורא להקים מקבילה יהודית, כלומר לאינטלקטואלים דתיים שישלימו את דוכני התפילין של חב"ד עם טיעונים רציונליים מגובשים ומשכנעים.

אני ממליץ להתחיל בניסיון להפריך את ממצאי ביקורת המקרא.