אריה דרעי ודודי אמסלם יורקים בפרצופה של יהדות ארה"ב

חה"כ דוד אמסלם (ליכוד), יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, כותב בפייסבוקו אחרי סיור בכותל את המילים להלן:

 

בדיון בועדת הפנים אמר דברים חריפים עוד יותר:

 

אני רוצה לקרוא מפה לרה"מ לפעול להחזרת מתווה הכותל, אני לא מאמין בו, צריך לחזור חזרה למסורת ישראל כפי שהיה. עם כל הכבוד ליהודים האמריקאים, הם לא אמורים להשפיע עלינו כאן, גם הם ייעלבו זה בסדר, לא ייקרה כלום אם הם ייעלבו, הם לא עושים לנו טובה, לכן אני קורא לרה"מ להחזיר חזרה את המתווה. (הציטוט מתוך הדו"ח של מכון על משמר הכנסת)

 

אמסלם בהבל פה מבקש לבטל החלטת ממשלה שבאה אחרי שלוש שנים של דיונים בין זרמי היהדות הלא-אורתודוקסית לבין מדינת ישראל, ותוך כדי כך גם דואג לציין שרגשותיהם של מיליוני יהודים פשוט לא מעניינים אותו. זה אחרי שאתמול אמר שר הפנים אריה מכלוף דרעי Arye Machlouf Dery שהוא "מוותר על היהדות הזאת".

 

עשרות שנים מדינת ישראל נהנתה משירותיהם הנאמנים של יהודי ארה"ב. הרבה כסף והרבה לחץ פוליטי על הממשל האמריקאי היא הרוויחה. רק לסבר את האוזן: התמיכה הכלכלית של יהדות ארצות הברית בישראל עומדת על יותר מ-2 מיליארד דולר בשנה. וזה לא כולל מבצעים מיוחדים, כמו "צוק איתן", שרק במהלך השבועיים הראשונים שלו תרם ארגון ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה לישראל 1,374,612 ש"ח.

 

והנה, כשאותם אנשים ממש מבקשים סובלנות לאמונותיהם והכרה מינימלית הם מקבלים את העלבונות של דרעי ואת הבוז של אמסלם. מן הסתם נשמע בקרוב (ואולי רק דוברי האנגלית בינינו) דברי הרגעה ופיוס מפי ראש הממשלה. אבל המשבר הזה לא ייפתר עד שלא יכובדו הצרכים הדתיים של יהודים לא אורתודוקסים בישראל.

הפער "היהודי" בין יהדות ישראל ליהדות ארה"ב

ה-Pew Research Center פרסם מעין מחקר משווה בין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים. ההשוואות כמובן שונות ומגוונות, מחשיבות הכלכלה לישראל, דרך חלוקות פנים דתיות (יש שם הסבר מהם חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, למי שמעוניין) ועד שיעורי קיום של מנהגים שונים כמו צום ביום כיפור וכו'. אגב, על פי המכון יש יותר יוצאים בשאלה מאשר חוזרים בתשובה. הכל כאן.

 

אני מביא דווקא את השוני בעמדות הפוליטיות כי הוא מתחבר למה שאומר באחד הסרטונים שבפרוייקט יוסי קליין הלוי (חוקר החברה היהודית ועמית במכון הרטמן), והוא שפעמים רבות יהודים אמריקאים מתפלאים על משהו שמדינת ישראל עושה וקובלים באזניו ש"זה לא יהודי" לעשות.

 

יחד עם הנתונים להלן, שמראים שיהודים אמריקאים נמצאים הרבה יותר שמאלה בתפיסת עולמם, אני חושב שצריך להבין שעבור יהודים אמריקאים רבים הומניזם וליברליזם הם מאבני היסוד של היהדות, כלומר הזהות היהודית הבסיסית היא הומניסטית וליברלית. לכן כאשר מדינת ישראל נוהגת בגזענות, באלימות יתר או בכפייה דתית הם תופסים את זה כהתנהגות "לא יהודית".

 

מכאן שהויכוח על דרכה של מדינת ישראל בענייני ביטחון וענייני דת ומדינה אינו רק ויכוח בין תפיסות ערכיות שונות, אלא בין תפיסות שונות של היהדות. ושהפער בין "היהדות הישראלית", אם נכליל לרגע, לבין "היהדות האמריקאית", הוא לא רק פער של מיקום, שפה ואופי, אלא גם, ואולי בעיקר, פער של תפיסת עולם ומערך ערכי, ופער שנגרם מתשובות שונות לשאלה "מה זה להיות יהודי?".

 

ואם זה נכון, ואם נכון שדפוסי ההתנהגות וההתנהלות ונוכחיים רק הולכים ומתעצמים, שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם רק הולכות ומתרחקות.

סקר: רוב היהודים אינם מעוניינים בשליטת האורתודוקסיה בישראל

ה-Jerusalem Post  יפרסם ביום שישי סקר חשוב ומטריד על יחסי דת ומדינה בישראל. על פי הסקר:

• 74% מיהודי ארה"ב ו-62% מיהודי ישראל סבורים שעל מדינת ישראל להכיר רשמית בזרמים היהודיים השונים, דהיינו גם ביהדות הרפורמית והקונסרבטיבית.

• 70% מיהודי ארה"ב ו-61% מהיהודים בישראל סבורים שיש להקים מתחם כותל פלורליסטי ושוויוני.

• 54% מהיהודים בישראל מתנגדים לשליטה אורתודוקסית על ענייני דת ומדינה בישראל.

צריך לזכור את זה בפעם הבאה שמספרים לנו שרוב הישראלים ממש בסדר עם השליטה של הממסד האורתודוקסי. הנתונים מצביעים בברור שרוב הישראלים מעוניינים בחופש דת, בהכרה רשמית בכל סוגי היהדות ובשירותי דת שוויוניים לכולם.

הסקר גם מצביע על משבר חמור עם יהדות ארה"ב, בעיקר סביב עניין מתחם הכותל וההתנהלות של הרבנות הראשית, שמבהירים ליהדות ארה"ב שפשוט אין לה מקום במה שאנחנו מכנים מדינת הלאום של העם היהודי. מדובר בקרע עמוק בעל משמעות אסטרטגית, שלא לומר מוסרית.

ואגב, אם הייתי חלק מהממסד האורתודוקסי הייתי, בעיקר בחודש אלול, עושה איזה חשבון נפש קטן: איך יכול להיות שאחרי כמעט שבעים שנה של שליטה מובנת מאליה בשירותי הדת במדינה רוב הציבור הישראלי מעוניין לנתק מגע? כדאי לחשוב על זה.

הרב לאו וההשמצה הקבועה כלפי הרפורמים והקונסרבטיבים

עוד ראיון עם הרב הראשי לישראל דוד לאו, הפעם ב'מקור ראשון', ושוב אותן קלישאות על אהבת ישראל ואותן השמצות על התנועות הלא-אורתודוקסיות. בנוהל, כמו שאומרים. יש לציין שהמראיינים הפעם היו מאתגרים מהרגיל (שכוייח), אבל עדיין כדאי להעמיד דברים סופית על דיוקם.

 

להלן נתונים מסקרPew  הענק שהתקיים לפני שלוש שנים בקרב יהודי ארה"ב. מהנתונים עולה שבעוד ש-50% מהיהודים הרפורמים מתחתנים עם לא-יהודים, ו-27% מהיהודים הקונסרבטיבים עושים כן, שיעור היהודים שלא שייכים שום זרם שמתחתנים עם לא-יהודי עומד על 69%. כלומר שייכות לתנועה הרפורמית (קו"ח הקונסרבטיבית) *מפחיתה* את הסיכוי ל"התבוללות".

 

הרב לאו אולי חושב שאלמלא היו התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית בעולם כל היהודים היו חובשים מגבעת ולובשים ציצית, אבל לא צריך להיות דמוגרף מדופלם כדי להבין שאם התנועות הללו לא היו קיימות, ולא היו עושות מאמצים כבירים לעניין יהודים בחיי קהילה ובמסורת, מספרים גדולים הרבה יותר של יהודים היו חסרי-זרם, ושיעור הנישואים עם לא-יהודים היה גבוה עוד יותר.

 

קל מאוד להשמיץ, אולי גם קל לרב לאו לעשות את זה ליהודים אחרים ממש לפני ט' באב. אבל האמת היא שונה, וראוי לרב הראשי לישראל לדעת אותה.

 

(וכל זה בלי לשאול את עצמנו את השאלה העקרונית יותר על טיבם של נישואים עם לא-יהודים, ומה באמת צריך להטריד אותנו בקשר לעם היהודי בזמננו.)

זהות יהודית בישראל ובארה"ב

אחת השאלות המעניינות ששאלו הסוקרים בסקר Pew הגדול את יהודי ישראל היא "מה מהווה חלק מהותי מהיותך יהודי". בטבלה להלן מוצגות התשובות בהקבלה לתשובות שנתנו יהודי ארה"ב.

 

במקום הראשון אצל שתי הקבוצות נמצאת השואה, שהפכה למעין קעקוע מזהה עבור כל יהודי העולם, עניין לדעתי מדכדך למדי.

 

במקום השני משהו מעודד מאוד, והוא הזיהוי של היהודיות שלנו עם חיים מוסריים.

 

במקום השלישי נמצאת עבור היהודים הישראלים שמירת המצוות, ואילו אצל האמריקאים שוב עניין מוסר: פעולה למען צדק ושוויון (שאצלנו מקבל את המקום החמישי). כמובן, יש פחות אורתודוקסים בארה"ב, אהל אין להכחיש שהאתוס הליברלי גם יותר חזק בקרב יהודי ארה"ב.

 

המקום הרביעי אצל הישראלים הוא החיים בישראל, ואילו האמריקאים נשאלו על הדאגה לישראל. מה שמעניין הוא שיותר אמריקאים מזהים את הדאגה לישראל עם הזהות היהודית מאשר ישראלים עם החיים בישראל.

 

לבסוף, הרבה יותר יהודים אמריקאים מזהים השכלה והומור עם היהדות מאשר יהודים ישראלים. ללא ספק, אפשר לייחס את זה לעובדה שהאמריקאים זקוקים הרבה יותר מהישראלים למיני סממנים שיבדילו אותם מהסביבה ויאשרו את זהותם היהודית. עדיין, העובדה שרק 16% מהישראלים מזהים השכלה ("סקרנות אינטלקטואלית") והומור עם היהדות היא לדעתי מפתיעה. מעניין מה היתה התוצאה אם היו שואלים על שירות בצה"ל, עמידה בצפירה ביום הזיכרון או אכילת פלאפל. יש לי הרגשה שאלו היו מקבלים תוצאות גבוהות יותר, ולו רק משום הזיהוי בין יהדות לישראליות שמקובל אצלנו.

אצל החאלבים בברוקלין

בתפילות יום כיפור ביקרתי בבית הכנסת השכונתי של עדת החאלבים בברוקלין. מדובר באחד מבתי הכנסת (בעצם שטיבלך, שזה בית כנסת מרובה מניינים, כמו קומפלקס של בתי קולנוע, רק בתפילות) הגדולים שלהם, ובכלל ברוקלין היא מקום מושבה של הקהילה הגדולה ביותר של החאלבים, דהיינו יוצאי חאלב שבסוריה – בארה"ב. והסיפור שלהם, כך התברר לי, די מרתק.

החאלבים רואים בעצמם את שומרי נוסח התנ"ך. הרי נוסח התנ"ך שלפנינו מודפס על פי כתב היד 'כתר ארם צובא', שנכתב בטבריה במאה העשירית ונשמר עד המאה העשרים בחאלב שבסוריה. הקונצנזוס הוא שזה הנוסח המדוייק ביותר של התורה, והיום עותקים של התנ"ך מודפסים על פיו. מבחינת החאלבים זו עדות לא רק לזה שהם זכו לשמר את המסורה בצורה המדוייקת ביותר, אלא גם לכך שצורת היהדות שלהם היא המדוייקת ביותר.

החאלבים הגיעו לניו-יורק בכמה גלים, הראשון שבהם, אם הבנתי נכון, בתחילת המאה העשרים והאחרון לפני עשרים שנה בלבד (מבין אלה יש שגדלו בחאלב וכיום בוכים למראה תמונות המלחמה משם). הם ביססו כאן כמה קהילות חזקות, והשכבה הותיקה שבהם עשירה למדי. מבחינת שמירת מצוות המנעד הוא בגדול מחרדים ועד למסורתיים (הולכים לתפילה בבוקר ואז נוסעים למנהטן). לקהילות שלהם גאוות יחידה מאוד ברורה: הם שומרי הנוסח, הם דאגו ליהדות בשביל כולם, הם היהודים האמיתיים מכולם.

מבחינת החאלבים כאן כל היהודים שאינם חאלבים הם סוג ב'. ההתנשאות מעליהם מאוד ברורה ויש דאגה לבסס ולבצר את ההיררכיה. כאמור: החאלבים הם היהודים "האמיתיים", וכל השאר הם צללים שמטילה הקהילה האחת האותנטית. הדבר מתבטא כמובן ביחסים בין הקהילה לקהילות אחרות של יהודים, החל מבתי ספר לחברים שבהם מלמדים את המורשת החאלבית ועד לועד קהילה בעל עוצמה רבה שקובע את אופי המגעים עם הקהילות האחרות.

בהתאם לכך, יש אמנם זוגות "מעורבים", אבל העדיפות הברורה היא להתחתן עם חלאבים. נישואים עם לא-יהודים הם נדירים מאוד, והקהילה מתגאה באחוז "נישואי התערובת" הקטן בארה"ב. לא רק זה, אלא שהקהילה העבירה החלטה רשמית שלא מקבלים גרים, דהייינו אין אפשרות להתחתן עם לא-יהודי/ה ולגייר אותו/ה. אדם שעושה כן מוציא עצמו מהקהילה.

בקיצור, הסיפור הוא שמבחינת החאלבים הם "היהדות". זה פשוט מובן מאליו עבורם. קהילות יהודיות אחרות, כולל במדינת ישראל, הן משניות. הם העיקר. יש כאן אפוא מקרה מרתק שבו הזהות היהודית מבוססת על יסוד ייחודי: לא על הקפדה על ההלכה, לא על מגורים בארץ ישראל, לא על תלמוד תורה, לא על נאמנות לרב מסויים, לא על לאומיות ולא על ציונות (חילונית או דתית), אלא על כתב יד עתיק של התנ"ך. מבחינת החאלבים זה מה שעושה אותם לא רק יהודים, אלא ה-יהודים.

מתברר אפוא שברוקלין היא מרכזן של שתי קהילות יהודיות שבטוחות שהן מרכז העולם (היהודי, ובכלל): חסידות חב"ד, והחאלבים. האחת מבססת כיום את עיקר זהותה על רב שמת ב-1994 ונחשב למשיח, והשנייה על כתב יד שנכתב ב-920 ונחשב לתנ"ך המדוייק ביותר. חב"ד דואגת להפיץ את המסר. לחאלבים טוב בהרגשת האקסקלוסיביות של מועדון חברים פרטי. לא שמעתם עליהם? טוב, זה בגלל שאתם שכחתם מה זה להיות יהודים. יהודי אמיתי הוא חאלבי.

לימוד גמרא לנשים מעורר בהן רעיונות שוויוניים!

הרב מרדכי וויליג (Willig), ראש ישיבה וראש כולל ב'ישיבה יוניברסיטי' ורב מוכר ומכובד במעגלי האורתודוקסיה המודרנית (ליתר דיוק, ה- Centrist Orthodoxy) בארה"ב, פרסם חיבור קצר ובו הוא קורא לחשוב מחדש על היתר לימוד גמרא לנשים. כפי שאפשר לצפות, העניין מעורר סערה זוטא במעגלי האורתודוקסיה המודרנית.

וויליג טוען שלמרות שפוסקים מודרניים שונים התירו לימוד גמרא לנשים מתוך תירוצים שונים, הרי שאחרי כמה עשורים אפשר לסכם ש"גישה שוויונית צובעת לימודי גמרא לנשים ומובילה אותן לאמץ רעיונות שוויוניים". ולדעתו זה רע. על פי וויליג שתי דוגמאות לכך הן התפתחותן של מיניינים שוויוניים והסמכת נשים כפוסקות הלכה ואף רבות, תופעות שאכן נראות יותר ויותר בזמן האחרון. הסיפור הגדול יותר לדעתו נוגע לעצם הערעור על נצחיות התורה.

ואכן, נדמה לי שוויליג מבין היטב את הנקודה. מרבית הפוסקים הגדולים שלפני המאה העשרים אסרו לימוד גמרא לנשים, ביניהם הרמב"ם והשולחן ערוך. העניין מבוסס על קביעתו של ר' אליעזר בתלמוד ש"כל המלמד בתו תורה, כאילו לומדה תיפלוּת".

בעידן המודרני קמו רבנים שהחליטו שהתנאים היום שונים, ושניתן להתיר לימוד תורה, ואף גמרא, לנשים. מדובר בעיקר בפסיקות שקובעות שמפני שהעת קשה יש להתיר, או שהנשים של היום אינן בדיוק הנשים של תקופת התלמוד ולכן מותר להן ללמוד. כאמור, וויליג רומז שיש כאן ערעור על נצחיות התורה, שהרי בתירוצים כאלה אפשר להתיר כל איסור.

והוא בגדול צודק. לימוד גמרא לנשים מהווה מהפכה חברתית עצומה באורתודוקסיה בת זמננו. ונכון: מדובר בשינוי הלכתי שמתחשב בתנאי המציאות. כן כן, מה שהיום לפעמים מכונה "נאו-רפורמה". כי בהחלט כן, יש להתחשב בדרך הארץ ובערכים בני זמננו בפסיקת הלכה, וטוב עשו אותם פוסקים מודרניים (מהחפץ חיים ועד הרב סולובייצ'יק, רבו של וויליג עצמו) שהתירו לימוד תורה ואף גמרא לנשים.

וכן, לימוד גמרא לנשים בהחלט מביא אותן "לאמץ רעיונות שוויוניים". זה כל העניין. כלומר, זה טוב. כי – לצערנו כנראה שלא מיותר לומר את זה – הן שוות.

(ורק הערה ברמה הסוציולוגית: לפני חודשיים כתבתי כאן שאפשר להעריך שהסמכת רבות יהווה קו שבר שסביבו בעתיד האורתודוקסיה המודרנית תתפצל, וזאת מפני שמעמדן של נשים הוא עקרון יסוד שכל חברה אנושית מגדירה עצמה למולו. אנחנו עוד רחוקים מפיצול, אבל יש לצפות לעוד קולות כמו של וויליג.)

חב"ד: הזרם הגדול בארה"ב

מאמר לדעתי חשוב מאוד של שמואל רוזנר פורסם לפני כמה ימים. רוזנר מצביע בו על הזרם היהודי-אמריקאי שחומק תחת סקר אחרי סקר, אבל שהינו משמעותי ביותר לעתיד יהדות ארה"ב – חב"ד. יש כיום 959 מרכזי חב"ד בארה"ב. אם נשווה זאת, כותב רוזנר, ל-859 בתי כנסת רפורמים, הזרם היהודי הגדול ביותר כיום, נגלה שחב"ד מציעים "שירות" ביותר מקומות מאשר התנועה הרפורמית. ולמי הם מציעים שירות? על פי רוזנר מחקר של פרופ' Ira Sheskin גילה ש25% מבאי בתי חב"ד הם יהודים אורתודוקסים, 32% קונסרבטיבים, 19% רפורמים ו-23% לא מזוהים בשום זרם. כלומר מדובר בחתך רחב של יהדות ארצות הברית כולה, וממילא ב"זרם" בלתי רשמי שמשפיע על יהדות ארה"ב כולה.

חלק מהפופולריות של חב"ד מגיעה בכך שהיא מציעה בדיוק את מה שהרבה יהודים אמריקאים רוצים: שייכות ללא מחוייבות (אפילו לא בתשלום דמי חבר, אפילו לא לקהילה). חב"ד מציעים בעצם יהדות מתווכת: תגיע, אנחנו נעשה את מה שצריך ואתה תשתתף איך שבא לך. האנשים שבאים למרכזים שלהם אינם שומרים מצוות (כן, גם האורתודוקסים שבהם, וראו הלינק להלן).

מסתבר, כפי שכתבתי פעם, שהחסידים משמשים ככמרים: הם העומדים לפני ציבור ההדיוטות ועורכים "טקסים". לרוב זה לא קורה יותר מפעם בשבוע – בכנסיות בימי א', בבתי הכנסת בשבתות. בשאר הזמן בעלי-הבתים חוזרים לבתיהם, לחיים בהם לרוב לדת אין נוכחות ממשית. בשונה מהמבנה הקהילתי הקלאסי של היהדות, בו "תפעול" הדת מבוצע על ידי כולם ואף נצרך שיהיה מבוצע על ידי כולם (חשבו על מצוות המניין, או על כך שאין מקבלים עדים שאינם שומרי מצוות), היהדות שחב"ד מציעה היא יהדות היררכית בה האליטה משחקת את המשחק הדתי ואילו ההמונים בעצם פטורים ממנו, וניזונים מהדתיות של אלה שמעליהם. אלה בתורם ניזונים מרוחו של הרבי, שנמצא אף מעליהם ומקשר בינם לבין האל. כלומר מדובר בעצם במודל הקתולי של מסדר נוצרי (כפי שכבר הבחינו מזמן יוסף דן ויעקב כ"ץ).

בצורה כזאת חב"ד עונה על הצרכים של חלק לא קטן מיהדות ארה"ב, שאת זה בדיוק הוא רוצה. וכך היא מעודדת את המעבר לסוג שונה של יהדות.

לא-יהודים בבתי כנסת אמריקאים

קהילות לא-אורתודוקסיות בארה"ב מארחות יותר ויותר לא-יהודים, כך על פי ג'ודי מלץ, שמדווחת על מחקר של פרופ' יעקב אריאל. הלא-יהודים הם כמובן בני זוג של יהודים, אם כי גם "מחפשים רוחניים", שבאים לבדוק מה יש ליהדות להציע. פעמים רבות הם הרבה יותר רציניים בגישתם מהיהודים שם. ולפעמים הזוגות המעורבים הולכים בשבת לבית הכנסת, ביום א' לכנסייה. דת בעידן הפוסטמודרני.

נישואים אזרחיים – הרב סתיו לא מדבר לעניין

באמצע הכתבה האחרונה של ברוך קרא על מצב מערך הנישואים בישראל הייתי צריך לשפשף את אזני ולתהות האם שמעתי את מה ששמעתי. הרב סתיו, מבכירי ומחשובי, מספק את הנימוק הבא להתנגדות לנישואים אזרחיים בישראל – שימו לב: מסלול נישואים אזרחיים ייתר את בירור היהדות של חלק מהעולים הישנים מברהמ"ל. הם לא יסורו ללשכת הרבנות הקרובה לביתם ויבררו את יהדותם (למרות שהם כנראה יהודים על פי ההלכה, כן?) כי לא יהיה להם כוח לבלבול המוח הזה, ויתחתנו אזרחית. ילדיהם כבר לא יוכלו לברר את יהדותם עכל פי ההלכה, ואז מה שיקרה הוא שייווצרו כאן על פי סתיו "ממלכת ישראל" ו"ממלכת יהודה", ו – שימו לב לזה – זו תהיה סכנה לצה"ל, וגם למדינת ישראל מפני ש"המערכת לא תגדיר אותם כיהודים" והם יהיו הרוב במדינת ישראל.

אני מתבייש בשביל הרב סתיו שהוציא מפיו קשקוש מבולבול שכזה. ראשית, איך אותם אנשים יהיו הרוב, אם כרגע כל אותה אוכלוסייה (ולא רק החלק שיהדותו מוטלת בספק על פי הרבנות) היא שישית מאוכלוסיית ישראל והפריון שלהם לא גדול משאר חלקי האוכלוסייה? שנית, מה הקשר לביטחון צה"ל? האם לא-יהודים נלחמים פחות טוב או מסרבים פקודות יותר? אנחנו יודעים שלא. שלישית, הרי ממילא כל זה לא לוקח בחשבון את מאות האלפים שלא יעזור להם כל בירור יהדות, שהרי הם פשוט לא יהודים על פי ההלכה. מה איתם? זו לא "סכנה למדינה"? רביעית, הרי ממילא כל אותם אנשים יכולים כבר היום להתחתן בחו"ל, או לחיות יחד כידועים בציבור. אולי נשלול מהם גם את האופציה הזאת? הרי מדובר בסכנה למדינה!

וחמישית וחשוב ביותר: טיעונו של הרב סתיו נסמך על ההנחה שעמדתה של "המערכת", כלומר הרבנות, משנה משהו. אז נכון שכיום היא משנה לרבים, אבל יותר ויותר ישראלים רואים בעולים מברהמ"ל יהודים לכל דבר, והסטטוס ההלכתי שלהם לא ממש משנה להם. זו תוצאה מובנת של חיים משותפים, חלוקת תרבות משותפת ובעיקר הזדהות משותפת עם האתנוס והלאומיות הישראלית. ריבוי הנישואים בין צברים לעולים מדגים את זה היטב. סביר שבעוד שלושים-ארבעים שנה היחידים שזה יהיה אכפת להם הם החרדים, שמהווים מיעוט. אני לא מזלזל בבעיה שהדבר יכול ליצור עבורם, אבל הם יאלצו להתאים עצמם למצב, כי המצב ממש לא יתאים עצמו לעמדתם.

אבל באמת, אם הגענו לכך שרב רציני צריך להשתמש לצורך התנגדותו לנישואים אזרחיים באיום הבטחוני, המצב מעודד. הגענו לתחתית החבית, ואין כנראה כבר מה לומר, אז זורקים פנימה את גמביט "הביטחון". אפשר להיות אופטמים: בעזרת השם עוד קצת ונקבל נישואים אזרחיים.

ראו את הפרק, הוא כולל גם חלק על הלחץ שמגיע מיהדות ארה"ב.