ושמו אחד: גישה יהודית שונה לדתות העולם

כולנו (טוב, כמעט כולנו) סבורים שיש לבני אדם זכות לחופש דת ולחופש מדת, אולם מעטים שוהים לרגע וחושבים מהם היסודות הלוגיים שתפיסת הזכות הזאת דורשת.

כדי להסכים שכל אדם זכאי להאמין באופן חופשי, זכאי לחופש פולחן, זכאי לבטא את הדת שלו באופן חופשי, עלינו להסכים כמובן שיש לכולנו מימדים נפשיים שאמורים להיות מוגנים וחופשיים (להלן: "זכויות"), ושהתפיסה הדתית או החילונית שלנו שייכת למימד שכזה.

אולם לא פחות מכך, כדי להסכים שאדם זכאי לבטא את הדת שלו באופן חופשי עלינו להסכים קודם כל שצורת הפולחן שלו/ה היא הנה בראש ובראשונה "דת". כלומר שהיא אינה במהותה מבע אנושי אחר, כגון כפירה, חטא, רוע, פיתוי שטני וכיוצא באלה. והרי כך האמינו רבים בעבר.

בשונה מדתות פוליתאיסטיות, הדתות המונותאיסטיות נטו בעבר לקבוע שמסורות אמוניות אחרות אינן בעצם דרכים (גם אם שונות ואף מוטעות) לפולחן האל, אלא עבודת שדים, פולחן השטן, או מרידה מכוונת ומרושעת באל. הנצרות, למשל, ראתה כל מסורת שאינה מונותאיסטית כ"פגאניות", שאינה כמובן עבודת האל אלא הפניית הגב כלפי עבודת האל. האסלאם מקבל את תקפותן של דתות הספר (יהדות, נצרות, צאבאות – כנראה המנדעים – והזורואסטריות) ודוחה את שאר המסורות כעבודת אלילים פסולה. ומה עם היהדות?

בספר חדש – ושמו אחד: ריפוי הקשר בין ישראל ודתות העולם (הוצאת מגיד) – מבארים הרב יעקב נגן, הרב שראל רוזנבלט וד"ר אסף מלאך Assaf Malach כיצד התפיסה היהודית בעניין זה, שהתגבשה בתקופה המודרנית, נשענת כולה על הפסיקה של הרמב"ם, שאינה רואה בדתות אחרות מסורות אותנטיות. הרמב"ם היה סבור שאומות העולם צריכות להסתפק בשמירת שבע מצוות בני נח, כלומר שהמסורות שלהן עתידות להתבטל.

אולם עמדת הרמב"ם היא חריגה בין חכמי המסורת שלנו, ואחרים סברו באופן שונה. ר' מנחם המאירי, למשל, מגדולי הראשונים, סבר שיש מסורות לגיטימיות בקרב הגויים. הרב יהודה הלוי ראה ערך במסורות של אומות העולם, שגם אם הן פגומות, וגם אם אינן תוצאה של התגלות, הן יכולות להפגין תבונה ומוסר.
ואילו רבי נתנאל פיומי, נגיד וראש רבני תימן במאה ה-12, החזיק שאף התגלות תיתכן בקרב אומות העולם, וממילא ייתכנו מסורות לא-יהודיות שמבוססות על דבר האלוהים.

רבי פיומי מגלה עמדה פלורליסטית במיוחד. על פיו "הכל מאל אחד, ואליו חוזרים, והכל מתפללים אליו ופונים כלפיו, וכל נפש צדקת נעתקת אליו" – כלומר הוא ממלא את התנאי שהצבתי לעיל: המסורות השונות הן כולן "דתות", ואין להסיק באופן אפריורי שמסורת מחוץ ליהדות הן כפירה או עבודת שטן. אנחנו מכירים עמדות כאלה כמובן מהעת המודרנית.

המחברים מתפלמסים עם תפיסת הרמב"ם, הם מראים כיצד קבלת עמדתו היא עמדה שאין שום הכרח לנקוט בה. הם מביאים את פסיקותיהם של רבנים וחכמים שונים, כולל בני זמננו כמו הרבנים קוק, מניטו וזקס, שרובם רואים ערך ואף אמת במסורות השונות ברחבי העולם. הם כותבים כי למרות שהדברים הללו עשויים להיתפס כ"איום, או 'הפרת זכויות יוצרים'" הרי שבאותה מידה אפשר לשמוח על תפוצת דבר האל והקשר אליו בעולם.

חלקו האחד של הספר מוקדש אפוא להצגת העושר התיאולוגי היהודי שמאפשר תפיסות שונות באשר לתקפותן של מסורות העמים. חלק אחר של הספר מתייחס לטוב שמגיע מתוך דיאלוג בין-דתי, כאשר מסורות שונות לומדות אחת מהשניה. המחברים סבורים ש"כינון תשתית שיח ומפגש בין הדתות השונות" הוא על פי החכמים שהם הביאו "מהותי לייעודו של עם ישראל בעולם", לא פחות.

הספר מציע אפוא תפיסה כוללת וחדשה של התייחסות לדתות העולם, התייחסות חיובית, מתוך רצון אמיתי לשיתוף ולהפרייה הדדית. הוא קריא ומעניין, ומביא מסר חשוב. הרב נגן, שאני מוכן לנחש שהוא הכוח העיקרי מאחורי הספר, הוא אחד הרבנים המעניינים והייחודיים. מעבר להיותו ר"מ בישיבת עתניאל הוא פועל רבות למען שיח בין דתי ורוחני. הרב שראל רוזנבלט הוא ר"מ בישיבת מחניים וד"ר אסף מלאך הוא ראש המכללה למדינאות, וגם עמית במכון הרטמן (כן, כלומר, גילוי נאות).

לבסוף, אחת המסקנות החשובות ביותר שיוצאת שמתוך הספר היא שהיהדות שלנו מתבססת הרבה על העמדות שאנחנו *בוחרים* להחזיק בהן. כאשר המחברים מציגים עמדה מבוססת ומנומקת המוצאת ערך ואמת במסורות הדתיות של העמים הלא-יהודים, הם ממילא מראים שאין כל סיבה לבחור, כפי שעושים רבים כיום, דווקא בעמדת הרמב"ם ששוללת את תקפותן של מסורות אחרות.

כמו בנושאים אחרים, ההכרעה על פי איזו דרך יהודית ללכת היא *בחירה שלנו*, והיא בחירה מטא-הלכתית וערכית. המסורת מכילה לרוב עמדות שונות, ואנחנו אלה שבוחרים באיזו עמדה להחזיק. למה אפוא שנבחר בעמדה נצחנית ואקסקלוסיבית של התגלות דתית?

החלטת מצערת של בית המשפט העליון של הודו

לא מדובר ב"נשות כותל" של הודו ולא, בית המשפט העליון שם לא עשה צדק או טוב כשביטל איסור בן מאות שנים שמנע מנשים שהיכנס למקדש סברימלה בדרום הודו. בית המשפט העליון פגע בחופש הדת של המאמינים ההודים שם.

למה? משום שבית המשפט התערב וכפה ערכים אגליטריים על אתר דתי ספציפי שמצד אחד אינו ממלכתי ומצד שני נוהג כבר זמן רב על פי מסורת מקומית מסויימת, ומצד שלישי מקיים מנהג נדיר למדי. על פי המנהג במקום האל איאפה (Ayappa) מתנזר ממין, ונשים (בגיל הפוריות) מסיחות את דעתו מהסגפנות המדיטטיבית בה הוא שקוע. בלי אותה סגפנות מדיטטיבית הוא לא יכול למלא את תפקידו.

אפשר לחשוב שזה קשקוש מבדח אבל יש כנראה יותר הודים שחושבים שזאת אמת מאשר יש יהודים בעולם, וגם אם היו שלושה ראוי לכבד את אמונותיהם. בנוסף לכך הרוב המוחלט של המקדשים בהודו מאפשרים כניסת נשים, ובחלק גדול מהם תמצאו בקודש הקודשים אלות, ולא אלים. אין לנשים שום בעיה להתפלל בהם. מדובר במקדש אחד ובמנהג ספציפי ונדיר. כעת איבדנו מסורת מקומית שורשית והאפשרות של מיליוני הודים לערוך את הפולחן שלהם נפגעה.

בניגוד לכך בכותל הדרישה לאפשר לנשים להתפלל כדרכן ולמשפחות להתפלל יחד מבוססת (בין השאר) על הקביעה החד משמעית ש*לא* מדובר בבית כנסת אורתודוקסי. מדובר באתר לאומי, ממלכתי, יחיד במינו, הפתוח לציבור כולו. כפי שלא נעלה על הדעת שבית משפט ישראלי יכריח בית כנסת אורתודוקסי להסיר את המחיצה, כך לא נעלה על הדעת שבאתר לאומי המתיימר לשרת את הציבור כולו יכריחו את הציבור להתפלל רק עם מחיצה.

דו"ח חדש קובע חד משמעית: הרפורמים והקונסרבטיבים הם חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית

אולי נתחיל כך: מעולם לא קראתי דו"ח שקבע באופן מפורש כל כך שהתנועות הלא-אורתודוקסיות בישראל הפכו לנוכחות רצינית, גדלה והולכת, במרחב הציבורי הישראלי. וקראתי כבר כמה דו"חות על הנושא בחיי. וזה עוד דו"ח שנכתב על ידי מכון שאינו רק לא מקורב לתנועות, אלא שבעבר הואשם על ידיהן בהתעלמות ויצוג חסר במחקריו.

אז המכון הוא 'המכון למדיניות העם היהודי' והמחבר הוא דן פפרמן, והדו"ח – זרמים בעליה – כך נראה, מאשרר סופית את מה שהתגלה לראשונה בסקר של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' ב-2013. כשהסקר ההוא התפרסם וקבע שהרפורמים והקונסרבטיבים בישראל מהווים יחד 7.1% היה קשה להאמין לו. מאז התפרסמו עוד כמה סקרים עם תוצאות דומות (ראו גרף), וכעת המחקר הזה האוסף יחד את הנתונים ומוסיף עליהם ראיונות עם אישים שונים ונתונים שטרם פורסמו. הנה כמה ציטוטים סיכומיים:

מחקרים שונים העוסקים בזהות היהודית-ישראלית מצביעים בעקביות על כך ש כ-13-12 אחוזים מכלל היהודים בישראל (כ-800,000) מזדהים כרפורמים או כקונסרבטיבים. למרות הטענה המושמעת מצד קולות שמרניים כי לתנועות הדתיות הליברליות אין מקום בישראל וכי ישראלים חילוניים הם "חילונים אורתודוקסים", קשה יותר ויותר להתעלם מן המציאות ההולכת ומתהווה.

ישראלים חילונים שמרגישים ריחוק מהזרם האורתודוקסי, בעיקר הרבנות הראשית והממסד הדתי, נחשפים יותר ויותר לחלופות לאורתודוקסיה, בין היתר באמצעות ביקורים ממושכים בחו"ל, אינטראקציה עם חברי הקהילות היהודיות המקומיות בתפוצות, אינטראקציה עם יהודי התפוצות הבאים לבקר בישראל (כגון בליווי קבוצות של "תגלית" ע"י חיילים), והשתתפות בטקסי מחזור החיים המנוהלים על ידי רבנים רפורמים או קונסרבטיביים (כמחצית מהחילונים, שליש מהמסורתיים, חמישית מהדתיים ואף עשירית מהחרדים בישראל דיווחו שנכחו באירועים מסוג זה.)

התנועות הליברליות משמשות כאלטרנטיבות לגיטימיות ולעיתים אף עדיפות. רבים מאלו המגדירים עצמם חילונים או מסורתיים פונים לתנועות הליברליות, בעיקר בבואם לקיים טקסים ואירועים של מחזור החיים. […] ניתן להעריך כי כבר בעתיד הקרוב, 30-20 אחוזים מכלל היהודים החילוניים והמסורתיים יראו בזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי אופציה לגיטימית ואותנטית לא פחות ואף יותר מהאורתודוקסיה.

משמעות הדברים הנה התפתחות של זהות יהודית ישראלית חדשה, ליברלית ופלורליסטית מטבעה, אשר בשנים האחרונות נתפסת יותר ויותר כדרך מקובלת בחברה הישראלית, וצוברת לגיטימציה כזהות יהודית נורמטיבית עבור יהודים שאינם דתיים בישראל. יחד עם זאת, מדובר במודל של יהדות שונה באופן מובהק מזה שמציעות התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית בתפוצות, אך גם שונה באופן מהותי מהיהדות האורתודוקסית בישראל."

הסיפור אפוא הוא לגיטימציה הולכת וגוברת ליהדות לא-אורתודקוסית, שמונעת הן מהיכרות הולכת וגוברת איתה, והן מדלגיטימציה הולכת וגוברת ליהדות האורתודוקסית, בעיקר הודות לממסד האורתודוקסי, דהיינו הרבנות הראשית והמפלגות הדתיות. התוצאה היא מאות אלפי ישראלים חילונים ומסורתיים שמזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים.

הנה עוד כמה נתונים מעניינים:

תפילות: 27% מקרב הקונסרבטיבים 27 מתפללים מדי יום. 17% מבין אלו המזדהים כרפורמים מצהירים שהם מתפללים מדי יום. 62% מהאורתודוקסים מצהירים כי הם מתפללים מדי יום. שזה די מדהים בהתחשב שלפחות עבור אורתודוקסים וקונסרבטיבים זאת מצווה די מרכזית.

ולבסוף, בניגוד לסטיגמות ידועות, רפורמים וקונסרבטיבים ישראלים בסך הכל משקפים לא רע את כלל האוכלוסייה הישראלית מבחינה עדתית ופוליטית. כלומר, לא מדובר בתנועות אשכנזיות-שמאלניות הומוגניות. להפך, גם אצלן מיעוט קטן מזדהה כשמאל. כאיש שמאל זה מדכדך כשלעצמו, אבל זו עדות נאה שמדובר בתופעה שהיא חלק אורגני מהמציאות הישראלית.

נציגי החרדים קפצו מעל הפופיק, הציבור מתקומם

בקואליציה הנוכחית החרדים קיבלו כוח שמעולם לא היה להם. נתניהו פשוט חתם על כל צ'ק שהם הגישו לו, ממשי או מטאפורי. איך כתב יוסי אליטוב עורך 'משפחה' החרדי? "כל מה שחולמים בלילה – מקבלים בבוקר". אלא שהשתן עלה לראש, והמפלגות החרדיות, בעידוד התקשורת החרדית ובעבודה מאחורי הקלעים של החרד"ל, הבינו בטעות שהם לא מיעוט אלא מעין אליטה חדשה עבור ציבור ישראלי שהופך מסורתי יותר ויותר.

כמו עם הסיפור על השמאל הנעלם שבעצם קיים, גם כאן מדובר באשליה. יש תהליך של "מסורתיזציה" בישראל, אבל הוא לא מוביל אל, אלא מחליף, "אורתודוקסיזציה". הן חילונים והן מסורתיים, כולל מצביעי ליכוד, כולנו, בית יהודי ואפילו ש"ס, רוצים, אחרי שחלקם עשו קידוש, לעשות קניות בשבת. בכל שבת קונים מאות אלפי(!) יהודים בקניונים, וכמובן גם במרכולים.

חוק המרכולים הוא חוק רע, משום שהוא מקדם כפייה דתית. הוא חוק כוחני, שמגיע לא מתוך הסכמה ופשרה, אלא מתוך רצון חרדי לראות "הישג" ורצון חרדל"י (בהובלת הדמוקרט הגדול בצלאל "לנתק את גבעתיים" סמוטריץ') להחזיר את המדינה בתשובה. הוא חוק שבכוונה מכניס אצבע אורתודוקסית בעין חילונית.

כמו תמיד עם כפיה דתית, התוצאה הפוכה: הציבור מתקומם. בלילה עבר חוק עזר עירוני בראשון לציון שיאפשר לאחת הערים הגדולות בישראל, גם אם החוק יעבור, לפתוח מרכולים בשבת. כך מתעתדות לעשות גם גבעתיים, חולון, רמת גן וערים נוספות. מסתבר שהחוק של דרעי גורם לחילול השבת הרשמי הגדול ביותר מאז ניסוח הסטטוס קוו. Great Success.

אני דווקא כן חושב שיש ערך לצביון יהודי-שבתי משותף במדינה. באופן אישי אני חושב שצריך להיות פחות מסחר בשבת. אבל כל הסדר שכזה חייב לבוא מתוך הידברות. בהסכמה. הוא חייב לכלול פשרות גם מהצד האורתודוקסי, כמו אישור תחבורה ציבורית בשבת ופתיחת מוסדות תרבות (מוזיאונים למשל) בשבת. לא תוכל להיות כפייה כוחנית חד צדדית על ציבור שלא מעוניין בכך.

כרגיל, הממסד האורתודוקסי לא מסוגל להתפשר, ומקבל בסופו של דבר את ההפך ממה שהוא רוצה. כך זה גם בגיור, בנישואים, בכשרות. כך זה יהיה גם בכותל. כך גם בשבת. בכל מקום שמנסים לכפות, הציבור מתקומם.

שבירת מונופול הכשרות של הרבנות – צעד נוסף בדרך לחופש דת

לבד מביטול החוק לאפלייה בגיוס, שם הדרך לתיקון עוד ארוכה, בג"צ הכריע אתמול באופן משמעותי במחלוקת בשדה הכשרות. מערך הכשרות של הרבנות, זאת יודע כל מי שקרא שתי דו"חות של מבקרי מדינה שונים עליו, מכיר את המצב בשטח ו/או דיבר עם רבנים המעורים בעניין, במצב תת-רמה על גבול הגסיסה. שחיתות, עצלות, גסות רוח, ניצול, חילול השם – כל מה שלמדנו לצפות מהרבנות הראשית לישראל.

 

בשנים האחרונות קמה אלטרנטיבה לכשרות של הרבנות. השגחה פרטית, בהנהגת הרב אהרון ליבוביץ', משגיחה על כשרותם של עשרות בתי עסק, ומתרחבת כל הזמן. אין כמו הצטרפותו של הרב אורן דובדבני, מומחה עולמי לכשרות, שעזב את משרתו במערך של הרבנות הראשית, אל המיזם הזה, כדי להבהיר תחת איזו כשרות כדאי לאכול.

 

הפסיקה בבג"ץ אתמול בעצם אישררה את המצב שיצרה 'השגחה פרטית': אם אין לך תעודה מהרבנות אסור לתלות שלט שהמקום "כשר" (המילה הזאת היא סימן רשום של הרבנות הראשית לישראל), אבל מותר לתלות שלט שמבהיר שהכשרת את המקום. לשון פסק הדין: "אסור לבית אוכל שאינו מחזיק בתעודת הכשר להציג כל מצג כשרותי, אולם מותר לו להציג מצג אמת בדבר הסטנדרטים שעליהם הוא מקפיד ואופן הפיקוח על שמירתם, הכולל גם הבהרה מפורשת כי אין בידו תעודת הכשר" – כן, מדהים, מותר לכתוב את האמת של שלט!

 

העתירה לבג"ץ הוגשה על ידי עו"ד ריקי שפירא-רוזנברג מהמרכז הרפורמי לדת ומדינה, והיא מהווה ניצחון גדול. היא מחזיקה בקרבה יותר ממה שנראה. בג"צ כאן איפשר את שבירת המונופול של הרבנות הראשית בתחום הכשרות. הוא אישרר את המצב בשטח שיצרה 'השגחה פרטית', ופתח את הדלת לעוד ארגוני כשרות בסגנונות שונים. מה שהיה פעם רק פריבילגיה של זרמים חרדיים, תוך העלמת עין של הרבנות, יוכל עכשיו להיות נחלת כל הציבור. כפי שכותב הבוקר ד"ר שוקי פרידמן ב'הארץ', הפסיקה הופכת את הרבנות הראשית לגוף עוד פחות רלוונטי ממה שהיתה, ומצעידה אותנו עוד צעד בדרך לחופש דת במדינה.

 

השלב הבא: שבירת המונופול של הרבנות על נישואים, וכמו בכשרות, גם כאן יש כבר ארגונים – הויה, טקסים, משפחה חדשה – שמקימים את התשתית בשטח. יום יבוא.

רוב החילונים מעדיפים להתחתן לא ברבנות

מרכז ליב"ה חושף סקר שנערך ביוזמתו ובו נתונים שהוא חושב שמשרתים אותו, אבל לדעתי עושים בדיוק ההפך. הנה:

 

בסקר שנערך ע״י מכון סמית עולה עוד כי בניגוד לאמירות ונתונים אותם מנסים ארגונים שונים להפיץ 100% מהציבור הדתי והחרדי מעדיפים נישואין ע״י הרבנות כאשר בקרב הציבור המסורתי מדובר על 83% ובקרב הציבור החילוני כמעט כמחצית – 47%.

 

כלומר יותר ממחצית מהחילונים היו מעדיפים לא להתחתן ברבנות הראשית לישראל. מדובר בכישלון צורב של המוסד המסואב והמושחת הזה ובאות ברור שהגיע הזמן לשחרר את הציבור מעולו. יש לכונן נישואים אזרחיים בישראל בהקדם.

 

ואגב, שימו לב שלמרות שבציבורים הלא-חילוניים הרוב היה מעדיף להתחתן ברבנות (לא 100% אצל הדתיים, שהרי רוב החרדים *כלל לא* מתחתנים ברבנות ואני עצמי ערכתי חופות של ציונים דתיים שלא ברבנות) סקר אחרי סקר בעשור האחרון הראה שיש תמיכה של יותר מ-60% לנישואים מחוץ לרבנות. כלומר גם אנשים שמעוניינים ברבנות סובלניים מספיק כדי לאפשר לאחרים שלא רוצים להתחתן אחרת. אז קדימה.

על פסיקת בג"צ בנוגע למרכולים בשבת בתל אביב

בג"צ אישר לפני שעה קלה את החוק העזר העירוני של תל אביב המאפשר פתיחת 160 מרכולים ופיצוציות בשבת. אפשר לשמוח ואפשר לא, אבל השבת המסחרית בתל אביב, גם אם המתכונת מצומצמת (לפנים דובר על 500 מרכולים) קיבלה אישור רשמי.

 

אבל הסיפור האמיתי נמצא מאחורי הקלעים. התיק הזה מיטלטל מבית דין אחד לשני כבר כעשור, ובשנים האחרונות בית המשפט העליון מבקש שוב ושוב מהמדינה להציג את עמדתה בעניין. אולי אתם זוכרים שכבר גדעון סער, כשר הפנים, שקל להתנגד לחוק העזר הזה ולבטלו, מה שהיה סוגר את הפיצוציות בתל אביב. בסוף הוא נמנע מלהתערב. לפניו היה זה סילבן שלום שלא שהחליט למשוך ידיו מהאש. אחריו גלעד ארדן שגם לא התערב. אחריהם, כיום, מדובר בשר הפנים אריה דרעי שאמר על העניין ש"השינה נודדת מעיניי. הנושא הזה מאוד קשה", וכמובן שגם החליט לא להחליט. שוב ושוב ביקש בית המשפט מהממשלה לתת את עמדתה, שוב ושוב ביקשה הממשלה דחייה.

 

כל כך למה? מפני שהסוד הגלוי ביותר בישראל הוא שהסטטוס קוו בין דת ומדינה שנקבע לפני עשורים כבר איננו רלוונטי. כלכלית, דמוגרפית, טכנולוגית, ואידיאולוגית אנחנו כבר לא מדינת ישראל של לפני 70 שנה, גם לא של לפני 30 שנה. החוקים הקובעים את הסטטוס קוו נמצאים בפער אדיר מרצונם של האזרחים. ואותם אזרחים אינם רק אלה שמצביעים מרצ. הליכוד, הבית היהודי ואפילו ש"ס נמנעים מלסגור חנויות ואף קניונים בשבת מפני שהם יודעים שגם רבים מהמצביעים שלהם, ואף רבים מהמסורתיים שביניהם, הפכו את השופינג לבילוי השבתי, ובטח שמעונינים בחלב אם נגמר.

 

הפוליטיקאים שלנו על כן שבויים מצד אחד על ידי המפלגות החרדיות, שלא מאפשרות רשמית כל שינוי בסטטוס קוו, ומצד שני לא מעוניינים לכפות על הציבור שלא לשנות את הסטטוס קוו, ובכך לעורר את זעם מצביעיהם. ככה מתנהלת המדינה בסוג של ישראבלוף של קנסות שלא מזיזים או חוקי עזר עירוניים, עד שבג"צ מתבקש להכריע. העיקר שרשמית לא נגעו בסטטוס קוו.

 

בסופו של דבר, היה עדיף שהממשלה תגבש מדיניות כללית על השבת במרחב הציבורי. 'חוק שבת' שכזה, שבו מוסדות תרבות ובתי קפה פתוחים אבל קניונים סגורים עד אחה"צ, ומתאפשרת גם תחבורה ציבורית מצומצמת, ניסו לקדם חה"כ רחל עזריה, מנואל טרכטנברג, אלעזר שטרן ומיקי זוהר. המתכונת הזאת נראית לי חיובית, אבל הממשלה, שאוהבת לדבר על משילות, אפילו לא היתה מסוגלת לענות לבג"צ, קל וחומר לקדם יוזמה כזאת. השאלה כעת היא האם מדובר בסנונית ראשונה שתבשר את הריבונות הגוברת של הרשויות המקומיות לקבוע את הסטטוס קוו השבתי שלהם על פי רצונותיהם, כולל תחבורה ציבורית. אולי יום אחד תל אביב גם תנפיק רישיונות נישואים אזרחיים.

איסור סממנים דתיים: שתי הערות על פסיקת בית המשפט האירופי לצדק

לפני יומיים פסק בית הדין האירופי לצדק של האיחוד האירופי כי מותר למקום עבודה לדרוש מעובדיו שלא להציג סממנים דתיים במרחב הציבורי. בית הדין לא הרשה לדרוש הסרת סממנים דתיים של דת אחת בלבד, שכן זו נחשבת אפלייה, אבל פסק שהדרישה שלא להציג כל סממנים "פוליטיים, פילוסופים או דתיים" אינה אפלייה ולכן מותרת.

 

אז ראשית, כמובן שמדובר באפלייה, כלפי כל מי שדתי. מי שחשוב לו או שמצווה עליו לשאת סממן דתי, מופלה לרעה. בתוך הקבוצה הזאת מוסלמים ויהודים מופלים לעומת נוצרים, משום שחבישת כיפה או מטפחת עבור יהודים, או כיפה או חיג'אב עבור מוסלמים, נחשבת כציווי דתי, וענידת צלב אינה ציווי דתי עבור נוצרים. הנוצרים, שהם הרוב, מופלים לטובה. לכולם גם ברור כי כל הנושא הזה עלה אך ורק בגלל המיעוט המוסלמי באירופה, ויהיו בתי עסק שיאסרו על סממנים דתיים משום שהם מעוניינים להדיר מעליהם עובדים, ובעיקר עובדות, מוסלמיות ומוסלמיות. אפשר להבין את רצונן של מדינות אירופה לשמור על אופיין התרבותי, ואפשר גם להצדיק אותו. אבל קשה להצדיק את הדרך הנוכחית לעשות זאת.

 

ברמה יותר עמוקה, פסיקת בית המשפט באירופה מסגירה את הנחות המוצא החילוניות שלו, אליהן הוא עצמו עיוור. על פי הפסיקה בתי העסק "יתייחסו לכל עובדיהם באותו אופן, דהיינו על ידי דרישה מכולם ללא הבדלה להתלבש באופן ניטרלי". אלא שלבוש מערבי חסר סממנים מסורתיים הוא לא "ניטרלי", אלא מערבי-חילוני. הוא צורת לבוש שהתפתחה בתרבות מסויימת בתקופה מסויימת. למעשה, הוא עצמו מבוסס על אתוס ברור ומשדר מסר ברור: האתוס של הנאורות והמסר של החירות והשוויון. אפשר כמובן להיות בעדו ואף לחשוב שהוא מגלם את ההישג התרבותי העליון בכל הזמנים, אבל ניטרלי זה לא. באופן אירוני מדובר בסממן "פילוסופי" לעילא, שלכאורה אסור בהצגה.

 

והנה לכם עוד משמעות עמוקה של היות העולם שבו אנחנו חיים חילוני. זהו עולם שבו החילוניות נחשבת "ניטרלית" ואף "טבעית". להיות דתי או מסורתי זה משהו נוסף. אחר. שונה. זר. השימוש של בית המשפט העליון של האיחוד במילה "ניטרלי", וקבלתה הרחבה ללא ביקורת, מראות עד כמה העולם שלנו הפנים את החילון ברמה העמוקה ביותר, ועל כן עד כמה כל דיבור על "חזרה לדת" או "עליית הדת" באירופה או בארה"ב צריך להיות מסוייג וזהיר מאוד.

ידועים בציבור וחתונות אזרחיות

 ישראל חופשית הפיקו את הסרטון החמוד הזה (ילדים זה חמוד, לא?) שקורא לאנשים לא להתחתן ברבנות ולהסתפק בסטטוס של ידועים בציבור. אני בהחלט לא חושב שחכם או ראוי להתחתן ברבנות, ואני עצמי נשוי ליעל אשתי כדת משה וישראל אבל לא רשום ברבנות, ואנחנו אכן ידועים בציבור. זה פתרון טוב, מכיוון שידועים בציבור בישראל מקבלים כמעט את אותן זכויות כמו נשואים, ומצד שני לא כפופים (ליתר דיוק, הרבה פחות כפופים) לסמכות של הרבנות הראשית.

עם זאת, חסרה לי בסרטון הזה האמירה שהפתרון הזה זמני, ושהמאבק על האפשרות להתחתן במדינת ישראל באופן חופשי (שוויוני, אזרחי, אתאיסטי, יהודי-שאינו-אורתודוקסי, חד-מיני) לא יסתיים עד שהזכות האלמנטרית הזאת תינתן לנו. שני סקרים שהתפרסמו רק בימים האחרונים מראים שהציבור בהחלט תומך בכך:

סקר של מכון סמית ומכון יאפא עבור עמותת 'חדו"ש לחופש דת ושוויון' הראה ש-72% מהציבור היהודי מסכים עם האמירה כי "לכל תושב בישראל יש זכות להינשא בארץ עם מי שהוא בוחר, בדרך שבה יבחר, ועל פי אמונתו". 95% מהחילונים תומכים באמירה זו ו-67% בקרב המסורתיים. מסקר של חברת 'מסקר' עבור תנועת "נאמני תורה ועבודה" עולה שלא פחות מ-49% ממי שמגדירים את עצמם "דתיים לאומיים" הביעו תמיכה כלשהי (מ"מעט מסכים" ועד "מסכים מאוד") באיזושהי אפשרות להחלת נישואים אזרחיים בישראל, תוך שינוי הסטטוס קוו בנושא.

אין שום סיבה שאזרחים לא-אורתודוקסים או שלא מזדהים עם האורתודוקסיה יופלו לרעה כשהם באים להתחתן, ואין שום סיבה שהמדינה לא תכיר בחתונות של מי שלא מעוניין להתחתן דרך הרבנות הראשית. בסוף זה יקרה.

דיכוי בחסידות גור

שמענו כבר על המנהגים המדכאים של חסידות גור, ושמענו גם על השימוש בכדורים פסיכיאטרים לשליטה של החסידות בחסידיה (אחד התחקירים החשובים של Yair Ettinger). גור בעצם הפכה תחת האדמו"ר האחרון לאובססיבית לענייני מין בצורה קיצונית, עד שהיא בעצם מנהיגה נזירות נוצרית בגבולות ההלכה. לבעל אסור לחבק את אשתו, לבעל אסור אפילו לקרוא לאשתו בשמה, לחסידים אסור לומר "אמא", ועוד ועוד. ואחרי זה מספרים לכם שהרפורמים ממציאים יהדות אחרת.

 

לדעתי, ואני מבסס את דברי גם על שיחות עם חסידות/ים לשעבר, מדובר באורח חיים שמסב נזק נפשי ומייצר אנשים אומללים ושבורים. אבל זו דעתי. הזכות לחופש דת מחייבת את המדינה לאפשר לאנשים לחיות באופן שלנו נראה מוזר או שלילי, ולחסידות גור שמורה הזכות הזאת כמובן. מאידך, הזכות לחופש דת גם מחייבת את המדינה לאפשר לאנשים שרוצים לחיות אחרת, לעשות כן, כלומר למנוע הגבלות על חופש הדת של אזרחיה. וכאן המדינה נכשלת.

 

אי אפשר להצדיק ניסיונות למנוע מאנשים שמעוניינים בכך לצאת מהחסידות, ודאי שלא בעזרת כדורים פסיכיאטרים. אי אפשר להצדיק חלוקת כדורים פסיכיאטרים או זריקות של הורמונים שמיועדים לדכא את היצר המיני אך ורק כדי שהחסידות תוכל לשלוט בחסידיה טוב יותר (ואין כמו השימוש בכדורים פסיכיאטרים ללמד שאורח החיים הזה בלתי אפשרי מבחינה אנושית). זה באופן פשוט לא חוקי, וזה שהמדינה מאפשרת לזה להתקיים, שנים אחרי שזה נודע לראשונה, זו שערוריה. על פי התחקיר של המקור גם שר הבריאות ליצמן, המאמי הלאומי החדש, מעורב בעניין ושומר על החסידות מכל פגע.

 

יום אחד כל זה יתפוצץ.