ספרם החדש של הרבנים סתיו, דוד ואברהם, אב ובנו, יפה ומעניין. 'אבוא ביתך' (מגיד). הוא עוסק בנושאי זוגיות ומשפחה, שאין כמוהם רלוונטים לחיינו, ואין כמוהם מאתגרים מבחינה הלכתית.
יש לומר, הספר מציג אומץ לא מועט. הנושאים הללו הם מטבע הדברים רגישים, אבל הרבנים סתיו לא חוששים לגעת גם גם בנקודות העדינות ביותר. כך למשל, פסיקה אחת שמפורטת בספר עוסקת באוננות נשים, ולמעשה מתירה אותה (בניגוד, אגב, לפסיקת הרב מלמד. וכן, אני מבין את הבעייתיות בעיניים חילוניות בכך ששני גברים דנים במה אסור או מותר לאישה לעשות עם גופה. הספר כמובן מיועד לשומרי הלכה, וראוי להתייחס אליו בהקשר הזה. עם זאת, נקווה שבעתיד פוסקות הלכה תוכלנה לפסוק בעניינים כאלה.)
זהו ספר ראשון מתוך שלושה שהם מתעדים להוציא, והוא נאה למדי. אין לי מומחיות הלכתית מספקת (ואף לא קרובה לכך) כדי לשפוט את מהלכיהם ההלכתיים, אולם הרב אברהם סתיו הואיל בטובו לענות על מספר שאלות בנוגע לספר, והנה הן ותשובותיו לפניכם:
ת.פ.: אולי נתחיל בשאלה על עצם הספר: בעידן של רצף הולך וגדל של שמירת מצוות, איך אתה רואה את התפקיד של פוסק ההלכה? למי מיועד הספר ואיזה שימוש אתה מכוון לו?
א.ס.: אנחנו חיים בעידן של רצף לא רק אצל שומרי ההלכה אלא גם אצל פוסקי ההלכה. כל שאלה הלכתית שתכתוב בגוגל תניב מנעד עצום של תשובות. תפקיד של פוסק בעידן כזה הוא כפול: ראשית, לתת את המסגרת ההלכתית. להגדיר היכן מתחיל והיכן נגמר הטווח הלגיטימי מבחינת ההלכה. ושנית, להכריע, לומר מהי לדעתו האפשרות המדויקת יותר. לכן למרות שהספר פונה לא רק לפוסקי הלכה, אלא גם לקהל הרחב, הוא מוביל את הקורא דרך שורשי ההלכה ומקורותיה, וגם בשלב המסקנה הוא מציג תמונה הלכתית רחבה ולא תשובות של כן ולא.
ת.פ. אתם פוסקים ש"ראוי להימנע ככל האפשר" מנישואים עם אדם שאינו שומר מצוות. גם זה במקום איסור מוחלט, שכן אתם מסתמכים על פסיקות קודמות שקבעו שחילונים הם "אנוסים", דהיינו "תינוקות שנשבו". האם אין כאן פסיקה שהציבור אינו יכול, ואף אינו ראוי, שיעמוד בה? האם באמת אתם חושבים שלא ראוי במדינת ישראל להתחתן עם חילונים?
א.ס.: הפסיקה שלנו לא נובעת מזלזול בציבור החילוני, אלא מן המרכזיות של עבודת השם ושמירת ההלכה בחייו של האדם הדתי. חיי הנישואין, וחינוך הילדים, אמורים להיות מכוונים כל הזמן לעשיית רצון השם ולהעברה של המסורת היהודית. כאשר יש פערים גדולים מדי בין בני-הזוג בהבנה של רצון השם, משהו מאד בסיסי עלול להיות חסר בבית.
ת.פ.: אם כך, מה הטעם באיום בדבר "רשימות יוחסין" שמועלה כשרוצים להנהיג נישואים אזרחיים? הרי ממילא יש כמעט-איסור להתחתן?
א.ס.: נישואים אזרחיים ללא פיקוח הלכתי יוצרים בעיות מורכבות ביותר, שעשויות להשפיע על דורות רבים. הרבה אחרי שאיש לא יזכור אם אלו שהתחתנו היום שמרו מצוות או לא, הנכדים והנינים שלהם יסתבכו במשימה בלתי-אפשרית של הוכחת יהדות ושלילת פסולי-חיתון. דווקא היום אנו מודעים לכך שבין 'דתי' ל-'חילוני' יש גוונים רבים, וגם 'מוביליות' גדולה לשני הכיוונים, כך שניתוק ובידול של ציבור אחד ממשנהו יהיה הרסני.
ת.פ.: מאידך, האם לא הגיע הזמן להפסיק לשקר לעצמנו ולדמיין שחילונים הם "אנוסים", כאשר, בעיקר היום אחרי עשרים שנה של ה"התעוררות היהודית" וכל בתי המדרש הפלורליסטים למיניהם ברור שחילונים מכירים את התורה ובוחרים לא לקיים מצוות?
א.ס.: התשובה ההלכתית הרשמית היא שהתרבות המודרנית החילונית היא 'שבי' רוחני אחד גדול שכולא אותנו בתוכו. וזה נכון. אך התשובה האישית שלי היא קצת אחרת. השאלה אם אדם חוטא הוא "מזיד" או "אנוס" היא פחות שאלה עליו ויותר שאלה עליי. איך אני בוחר להתייחס אליו? כאויב או כאוהב שתעה מן הדרך. והבחירה שלנו, בדור הזה, היא באפשרות השנייה.
ת.פ.: אתם קובעים שמנהג ישראל הוא שהכלה לא נותנת טבעת לחתן, אבל ברוב רובן של החתונות של היהודים כיום הכלה כן נותנת טבעת לחתן. מי כאן "ישראל"? רק שומרי המצוות?
א.ס.: הנושא הוא לא רק פרסונלי, אלא עקרוני יותר: האם זה מעשה שנעשה מתוך המשכיות של המסורת או מתוך התרסה נגדה? בספר התרנו כמה וכמה דברים שלא היו מקובלים באירופה במאה ה-19, ובכלל זה נתינה של טבעת לחתן אחרי הטקס ההלכתי של החופה. אך 'קידושין הדדיים' הם פעולה שנעשית לפעמים מתוך אי-הסכמה או אי-הבנה של עצם רעיון הקידושין של התורה.
ת.פ.: רגע. לא התרסה, וגם לא "קידושין הדדיים". מדובר ברצונה של הכלה לתת טבעת לחתן. לא לקדשו, ולא מתוך רצון מכוון לחרוג מהמסורת. למה בעצם שהכלה לא תיתן טבעת לחתן מיד אחריו? האם רק משום "מראית עין"?
א.ס.: אין שום מניעה שהכלה תתן טבעת לחתן. אדרבה, זהו מנהג יהודי עתיק שראוי לחדש אותו בימינו כדי לחזק את קשר הנישואין והתא המשפחתי. אך נתינת הטבעת מיד אחרי קבלת הטבעת מן החתן נעשית, ולמצער נראית, כניסיון לעצב מחדש את עצם מעשה הקידושין ההלכתי, שבו רק האישה היא זו שמקבלת חפץ שווה-כסף מן הבעל ובכך מביעה את הסכמתה לנישואין.
מינים 