"לא תעשה לך פסל" – על הדהומניזציה שבקשר עם סייבורגים

יש חלק אחד במאמרו של יותם יזרעאלי, נהדר ומרתק, שבו הוא עומד על הבעייתיות בתחליפי אדם, ברובוטים, בסייבורגים, בהולוגרמות וכל מני AI, כלומר בכל אלה כשהם מחליפים עבורנו מערכת יחסים אנושית.

 

יזרעאלי מנסה ללמוד על הסוגיה מתוך האיסור התורני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" ומבין אותו כמורה:

 

אל תתבלבל בכל הנוגע למעמדו האונטולוגי של מה שעומד מולך על – אף חווייתך האמפירית. זו רק תמונה של יצור חי, בפועל זה מכשיר, לא תעבוד את התמונה הזאת. […] אל תתבלבל בכל הנוגע לאינטראקציה עם מה שעומד מולך ואל תשתמש באינטראקציה הזו כבסיס להתנהגות נורמטיבית. זו רק תמונה של מערכת יחסים, בפועל אתה היחידי שנמצא כאן; או: זו רק תמונה של דיאלוג, בפועל זה מונולוג.

 

אנחנו יודעים שקל לנו מאוד להאניש מכשירים, גם כאלה שרחוקים מאוד מלהתאפיין באינטליגנציה מלאכותית. אנחנו גם יודעים שכבר היום יש אנשים שמעדיפים ליצור מערכות יחסים עם מכונות – מטאמגוצ'י ועד בובות-מין "חכמות".

 

יזרעאלי מזהיר מהנטיה הזאת. מערכות יחסים, הוא טוען, "מחייבת לא רק שתי נפשות חיות, אלא שני סוכנים, בעלי בחירה וכוונה חופשיים." הוא רואה בהתפתחותה של מגמה בה בני אדם בוחרים לעצמם פרטנרים לא-אנושיים גלישה לעבר חיים נרקסיסטים שבהם מערכות היחסים שלנו לא מאתגרות ומפתחות אותנו, אלא מיועדות להעניק לנו נוחות ועונג באופן אוטומטי, מתוזמר ומתמיד.

 

כאן, טוען יזרעאלי, נמצא האיום הגדול עלינו מצד הרובוטים. הדיסטופיה אינה "עוד ההתפרצות של החייתי שבנו [דרך המכונות שבנינו, שיתמרדו לכאורה], אלא ההדממה שלו. האיום על האדם, היכולת שלנו לעבור תהליך של דהומניזציה, נטוע ביכולת להפוך למכונה. […] האפשרות המכאנית היא הסוד האפל של זמננו; היא האיום. לא שהמכונות ״תתעוררנה״, אלא שהאדם ״יכבה״."

 

זו אבחנה מבריקה בעיני. עם זאת, שאלתי את יותם אם היא לא תלויה באופן מהותי על ההנחה שהאדם, כסובייקט, אינו מכונה. רבים כיום יאמרו שאין הבדל מהותי בין אדם לסייבורג בעל בינה מלאכותית אמיתית. האדם הוא פשוט מכונה יותר מתוחכמת, או שונה. האם יש לך, שאלתי, תשובה לזה שלא תלויה באמונה בנשמה?

 

ראשית, השיב יזרעאלי

אם האדם הוא בסך הכל מכונה, מכשיר, עולה שאלה בנוגע לסוכנות המוסרית שלו עצמו. מהר מאוד אנו מגיעים לשמיטת הקרקע של המוסר תחת רגלינו, דבר שחלק מההוגים הפוסט-הומניסטים מברכים, חלקם באופן מוצהר. אלא שיש לזה מילה ולא צריך לקרוא לזה ״פוסט הומניזם״, אלא ניהיליזם, ולכן שיקראו לאידיאולוגיה שלהם בשמה ולא יעטפו אותה במושגים אחרים. אם האדם הוא רק מכשיר, הפוסט הומניזם אינו אלא הערת שוליים של הניהיליזם, ויש לקרוא לילד בשמו.

 

שנית, אומר יזרעאלי,

נניח שאני טועה, ושלמכונה יש סוכנות מוסרית, כל שכן, מכונה משוכללת שיכולה לחוש ולהרגיש כמו המכונה ״אדם״. במילים אחרות, נניח שהדוקטרינה המוסרית של הסנצואליזם היא הבסיס לאתיקה של האדם והמכונה. (וזו אכן גישתם של חלק מהחוקרים המובילים בתחום, כגון ניק בוסטרום). לפי תפיסה זו, היכולת להרגיש כאב והאמפטיה כלפי כאב של אובייקט אחר, שמרגע שהוא בעל יכולת חישה של כאב למעשה איננו עוד אובייקט אלא סובייקט, היא הבסיס והתוקף הבלעדי לסוכנות מוסרית. (כידוע לך זו גם הגישה המוסרית הרווחת בקרב טבעונים, וזה נושא לדיון אחר שגם עליו יש לי לא מעט השגות). גישה זו מובילה ישירות למוסר של הדוניזם, שבאופן אישי אני לא מקבל אותו כי לדעתי מוסר הוא תחום מעט מורכב יותר משאלות תועלתיות של ״נעים לי ולא נעים לי״.

ואני הייתי מוסיף: רובנו פשוט לא סבורים שהנאה ממצה את מרחבי האתיקה והמשמעות בחיים שלנו.

 

לבסוף, יזרעאלי יוצא נגד

עצם השאלה ותנאי האפשרות להעלתה. הגבלת אותי לענות בצורה בלתי תלויה במושג הנשמה, או בהנחת קיומה, וניסיתי להיענות לדרישתך. תנאי השיח בעצמם הופכים לאחרונה להיות חלק מהבעיה של השיח הטכנולוגי המדעי, ולדעתי הדיון על ״סינגולריות״ באופן פרדוקסלי יחזיר לקדמת הדיון את הנשמה, על אפם וחמתם של הפוסט הומניסטים.

 

טוב, אלה תשובותיו של יזרעאלי. כפי שניתן לראות אני מקווה, לא נכון לסבור כי שאלת הבינה המלאכותית לא נוגעת לאתיקה של הקשר האנושי. יזרעאלי מאיר אותה מהכיוון הזה באופן מרתק.

 

המאמר שלו ושלל מאמרים אחרים נמצאים בספר חדש '2001 – אודיסאה בחלל', שהוא קובץ מאמרים לציון 50 שנה ליציאת הסרט. עורכים: יוחאי עתריה וגיל מרקוביץ. משמח מאוד שספר כזה יוצא לאור.

קל להבין איך המוח של הרב טאו פועל

תשמחו לדעת שהרב צבי טאו הוציא קונטרס חדש של דבריו הקדושים. בטקסט האמוני-תורני-השקפתי הוא יוצא נגד – חכו לזה – ההומוסקסואליות ועוטף את הכל בהתקפה על – התכוננו לשוק חייכם – "התרבות הפוסט-מודרנית", מילת הקסם שבלעדיה כנראה אי אפשר לכתוב מנשר רבני שמרני בזמן הזה. מסתורין גדול: הוא האם קיימת חשיבה אורתודוקסית בזמן הזה ללא הומואים ופוסטמודרניזם?

נראה שלא. אז שוב ילמד אותו כבוד תורתו שהעולם המערבי שוקע ושאל לנו לחקות את דרכי הגויים ("הצורה הלאומית החילונית הולכת ונחלשת, הולכת ומתנוונת, והרעיונות והתרבות מושפעים מהתרבות הכללית, מאמריקה ואירופה הגוססת"). ושוב הלהט"ב איכשהו מגלמים את יצר הרע הבינלאומי ולסמל של כל עוולה בעולם.

אממה? ייתכן שגם הרב טאו הרגיש שמערכות יחסים הומוסקסואליות כבר לא באמת מפחידות אף אחד, אפילו לא את צאן מרעיתו. לכן הוא ניסה להגביר את הווליום עד הסוף ולהפחיד בכל מחיר. על פי טאו

הם כבר הכשירו סטיות מין, ועכשיו הם עמלים על הכשרת עריות בתוך המשפחה – קשרים בין אמא ובן, אבא ובת או אח ואחות, וגם על משכב בהמה כבר מותר לדבר

עכשיו אני לא יודע באילו מעגלי פרינג' רדיקלים מסתובב הרב ו/או מה מאכילים אותו עוזריו, אבל אין שום מגמה ושום תופעה, לא "פוסטמודרנית" ולא אחרת, שבמסגרתה מדברים על גילוי עריות או משכב בהמה כמשהו שיש להכשיר. יתרה מכך, העובדה שהוא מאמין שזה נכון מסגירה לא רק ריחוף בהיכלות העליונים אלא חוסר הבנה מוחלט ברוח הזמן ובהגיון הפנימי שמנחה את הפרוגרסיבים העכשוויים.

.

שהרי ההגיון המוסרי הנוכחי קשור באופן מהותי לאוטונומיה של הפרט ולמימושו העצמי, ושני אלה דורשים רפלקסיה ויכולת בחירה. שני גברים שהופכים לבני זוג מקבלים את ברכתנו מפני שברור לנו – ורק אם ברור לנו – ששניהם מעוניינים בכך מתוך בחירה חופשית ורצון אמיתי. מי שזועק בזמן הזה על כל רמז להטרדה ולכפייה מינית בתנועת #metoo לא יעלה על דעתו להכשיר יחסי מין בין מבוגר לילד, גם לא בין אדם לבעל חיים.

.

טאו מפגין כאן חוסר הבנה בסיסי, ושמא יכולת מוגבלת בכלל לתפוס עמדה מוסרית ששונה משלו. הוא מורגל שהמוסר נגזר בהתאם לציוויים קבועים (עבורו: חוק אלוהי) וללא קשר למצבו הסובייקטיבי של האדם. דף ההוראות שלו במקרה דנן הוא ויקרא י"ח, שם מנויים כל האיסורים האלה ברשימה אחת. אפשר להבין בקלות איך המוח של הרב פועל: הוא פשוט מניח שאם החילוניות המנוונת הכשירה פרט אחד מהרשימה ודאי ימשיכו לפי הסדר ויכשירו אחרים. הוא לא מסוגל לצאת מתפיסת העולם שלו ובוודאי שלא יכול להבין תפיסה מוסרית אחרת.

.

וחוסר ההבנה המוסרי ממשיך לחוסר הבנה חברתי. טאו לא מסוגל להבין את החברה המערבית בזמן הזה ואת קבלתה את ההומוסקסואליות, אבל במקום לנסות הוא ממציא תיאוריה שתסביר לו למה כולם, מבחינתו, השתגעו:

יש כאן ניסיון חסר אחריות לתכנת מחדש את החברה האנושית. ניסיון זה נעשה על ידי אנשים בעלי 'צווארון לבן', שנמצאים מאחורי הקלעים.

כנראה שאי אפשר בלי איזו תיאוריית קונספירציה מפגרת. וזה המנהיג הרוחני של החרד"ל בעת הזאת.

מוותרים לרוצחים כי הם ברברים. וזה טוב.

אולי שמעתם על המקרה הזה: ג'ון אלן צ'או הצליח להגיע לאי מבודד בשטח הריבוני של הודו, שעליו חיים כמה עשרות בני שבט מבודד. צ'או הוא נוצרי אדוק (אפילו ביקר בישראל),שסבר שהאל הטוב רוצה שיהיה מיסיונר. הוא התאמן שנים לקראת המפגש, ניסה ללמוד את שפתו של השבט ונשא עימו מתנות שונות. מטרתו היתה להביא את הבשורה הטובה לבני השבט, שעדיין לא שמעו על לידתו, צליבתו, מותו ותחייתו של ישוע. בני השבט לא רצו לשמוע, ירו בצ'או חצים והרגו אותו. ממשלת הודו, בהתאם למדיניות ארוכת שנים בנוגע לאי, החליטה להניח להם.

 

וזה העניין המדהים. קבוצה של בני אדם עברו על החוק. למעשה הם ביצעו פשע חמור ביותר: הם רצחו אדם. ובכל זאת, באופן מודע לחלוטין, הרשויות נמנעות מלשלוח את המשטרה (או את הצבא), לא עוצרות חשודים ולא מביאות אותם לפני שופט, למעשה אפילו לא מחפשים את האשמים. רגע: אפילו לא מחפשים את גופת הנרצח! כשהברירה היחידה היא כניסה כוחנית שתהרוס את חיי תושבי המקום, בוחרים לאפשר לרוצחים להמשיך בחייהם (הברבריים למדי, יש להודות) כאוות נפשם, ולגופת הנרצח להירקב בחולות חופי האי.

 

הסיבה לכך היא אחת: לתרבות שלנו יש רצון אמיתי לשמר תרבויות אחרות. בשם הידע האנושי, בשם הסובלנות לצורות חיים שונות, בשם המגוון האנושי, בשם חופש הדת והמצפון, בשם סימן השאלה הגדול שאנחנו שמים אפילו על האמיתות המובנות מאליהן ביותר שלנו. אנחנו מעוניינים שצורות אחרות של חיים אנושיים, של מוסר ושל אמת תתקיימנה, שלא תיכחדנה מעל פני האדמה. ואנחנו מוכנים להקריב אינטרסים אחרים שלנו למען העניין.

 

זה יפיפה בעיני. זו פסגה של התפתחות ציבילציונית. זו סובלנות שקיימת בחברות מודרניות וליברליות. בזמן שבסין, למשל, דואגים באופן אקטיבי לרסק תרבויות מקומית (בזמן הזה, של האויגורים המוסלמים) ובמדינת ההלכה של הרב רכניץ (שכתבתי עליה לפני כמה סטטוסים, גללו אחורה) נהוגה כפייה דתית וחוסר סובלנות מוחלט כלפי חריגות מחוקיה, הדמוקרטיה הליברלית מאפשרת גמישות. זכרו את זה בפעם הבאה שתתנגדו למופע בהפרדה מגדרית של חרדים. זכרו שיש לנו רצון אמיתי לאפשר אותו.

 

ועם זאת, כמובן, לא הכל הולך. אם אחד מבני השבט היה מגיע לעיר בהודו ורוצח בה מיסיונר הוא היה נשפט ונכלא. החברה שלנו מאפשרת "חממות" שבהן מתפתחות צורות חיים אחרות, אולם היא לא מאפשרת לשנות את המסגרת הכללית עצמה, כלומר את המובן מאליו הליברלי של המרחב הציבורי. אותו מופע בהפרדה, למשל, הוא לגיטימי לגמרי אם הוא פונה למיעוט, שאורחות חייו שונות. אבל הוא לא יכול להיות לגיטימי כמופע לציבור הכללי. המקרה הראשון מסייע לתרבות מיעוט לשמור על אורחות חייה וערכיה. השני מבקש לשנות מהיסוד את המסגרת הכללית.

 

והאירוניה: אם תשתנה המסגרת הכללית ממילא לא תהיה יותר סובלנות לתרבויות מיעוט. האפשרות לסובלנות אמיתית, מתוך הכרה וכבוד, קיימת רק כל עוד המסגרת הכללית היא ליברלית.

ישי מבורך הוא היהודי של הקצה – והוא מקורי, עמוק ומאתגר

ישי מבורך גר באלון שבות. הוא מלמד במסגרות שונות, ערך כמה מספריו של הרב שג"ר ז"ל, וכותב הגות. והוא כותב מצויין. הספר 'היהודי של הקצה: לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה' (רסלינג) הוא ספר שני שלו מתוך טרילוגיה תיאלוגית. סקרתי בעבר את ספרו הראשון ('תיאולוגיה של חסר') ושמחתי מאוד לקבל את ספרו החדש. לא התאכזבתי. הספר נהדר. עשיר, מתוחכם, יצירתי ומקורי. מבורך מציע לקורא הגות יהודית עכשווית, עמוקה ומאתגרת.

 

לא אוכל להתייחס לשלל רעיונותיו של מבורך, ולכן אעמוד על קו עיקרי בהגותו ואתן לו דוגמא, תוך הצבעה על סגולותיו וחסרונותיו. מבורך עומד בכתיבתו על נקודה חשובה מאוד: הפרוייקט המודרני שואף לחלק את העולם לקטגוריות, לעשות סדר, וזאת באופן שמחד מחדד את ההבדלים בין הפכים וקבוצות ומותח גבולות ברורים ביניהם, ומאידך, ובאופן משלים, מטפח את התפיסה שקבוצות שונות והופכיות יכולות להתקיים ללא ניגודיהן (כלומר, ייתכן טוב בלי רע, יופי ללא כיעור – ראו על שני היבטים אלה את כתיבתם של ברונו לאטור וצ'רלס טיילור).

 

מול כיוון מודרניסטי זה מציב מבורך את הדת. הדת (כלומר, הדת האמיתית, שהיא היהדות, אם כי לא כל גרסה של יהדות, ולמעשה לא רוב מה שמתקרא יהדות כיום) עבור מבורך היא בדיוק אותו מרחב שבו אין חלוקה נאה, שאין בו נחת, שאין בו בהירות. בספרו הראשון, כפי שכתבתי, מבורך "יוצא מתוך האנלוגיה הקלישאתית בין אהבת האל לאהבה זוגית כדי לגלות שקטגוריות כמו אגרסיה, פרוורסיה ומועקה הן אימננטיות לשתיהן. על פי מבורך כפי שהזוגיות בימינו עוברת דילול לכדי 'אורח חיים בריא' כך גם תפיסות מחולנות ומודרניות של הדת מבקשות להפוך אותה למערך של עצות טובות או יצירה אסתטית. מבורך שולל את שני הדברים. ג'יהאד ומסעות צלב, הוא טוען, אינם מקרים של כשלון הדת (בעיני ההומניסטים), של חוסר פתיחות של הדתיים אל האלוהי (בעיני הניו-אייג'יסטים), אלא דווקא 'תולדה הכרחית של פתיחות זו עצמה'." הדת, טוען מבורך, היא תמיד פתולוגיה.

 

בספר הנוכחי, בין השאר, הוא עוסק בתפיסת ארץ ישראל בציונות וביהדות. הוא יוצא מתורתו של ר' צדוק הכהן מלובלין ומספר הזוהר ומראה שחלק מהותי ממעמד הארץ עבור היהודי הוא היותה לקוחה מאחר. ישראל אינה מולדתו של היהודי, אלא פרי כיבושיו. אלא שחטא הכיבוש לא אמור להישכח על ידי הרמוניזציה מודרניסטית-מזוייפת. כפי שהאלוהות עצמה (על פי הקבלה הלוריאנית) נמצאת במצב חירום תמידי של שבירת-כלים, כך גם האדם שבור בדיסוננס מתמשך. המודרנה, כמו הנצרות, מנסה לפתור את המצוקה, אם על ידי ישו האיש המושלם ואם על ידי החילוניות המושלמת בתבוניותה. היהדות היא המציעה "תיאלוגיה של אי-הלימה", שבה האדם הדתי נשאר בבעיה: הוא לעולם לא "מגיע", לעולם לא מזוכה בשלמות, לעולם לא מואר או נאור או חף מפשע.

 

"בהקשר הארץ-ישראלי של ימינו," ממשיך מבורך, "ראשיתה של התשובה תהיה בידיעת הפשעים העומדים נגדנו תמיד, קרי, לחיות את מצב התקיעות והאין-מוצא הפוליטי והאתי כמופע של התיאולוגיה ש'שבי ציון' נושאים בחובם, תיאולוגיה של שבירת הכלים" (עמ' 31). זו העמדה היהודית דתית. מולה ניצבת העמדה הציונית: "הפרוייקט הציוני מבקש לקחת חלק בחילון של העם וזאת על ידי הבניה של הלימה מדומיינת בין עם, ארץ ולשון. במילים אחרות, חוסר היכולת של התנועה הציונית לחיות באי-ההלימה של יהודי בגלות בארץ לא לו או יהודי בארץ ישראל במולדת לא לו, נבעה מההקשר החילוני-מערבי שתנועה זו נוצרה בתוכו. כחילוני, הציוני לעולם לבקש 'לישב בשלווה', זאת מכיוון שישיבה בשלווה זו מאשרת את החילוני שבו." (עמ' 37)

 

לעומת הציונות החילונית, מפעל ההתנחלויות הוא דתי בעיקרו, וככזה לא פותר כל בעיה, אלא אדרבה, מרבה בעיות. מבורך חף מאידיאליזציה של ההתנחלויות (או של הציונות הדתית בכלל). המתנחלים הפכו בעצמם לבורגנים(-חילונים), ומנסים בצביעות לחפות על חוסר-המוסריות שלהם כלפי הפלסטינים על ידי שלל מפעלים אתיים מחד (התנדבות, צדקה) ומני יוזמות אסתטיות מאידך (יקבי בוטיק, צימרים). הוא רומז שהעתיד הוא מציאות דו-לאומית בלתי פתירה בעיקרון, ומבחינתו חוסר הפיתרון הוא יסוד דתי, אנטי-מודרני ואנטי-חילוני, חיובי. הבעיה שלי אם המהלך הזה (רק אחד מני רבים בספר, ואני עושה עוול כשאני מזכיר רק אותו), לבד מזה שאין לי רצון לחיות במציאות דו לאומית, הוא שעבור מבורך הפלסטינים ממלאים תפקיד של סטטיסטים במחזה התיאולוגי שלו. בעצם אין הבדל בכך בינו ובין קיצוני האידיאולוגים של המתנחלים, שראו בפלסטינים לא יותר מכלי בשימוש תסריט הגאולה שלהם. כך או כך אין לאותם בני אדם זהות ומציאות בפני עצמם. וזה רע.

 

אבל הספר טוב. זאת הגות פוסטמודרניסטית, ללא ספק, לא רק משום שהז'רגון (לצערי) פוסטמודרניסטי, אלא משום שמבורך מערער את הקטגוריות הפשוטות של המודרנה. הוא מוצא את נקודות התורפה, שאכן קיימות, בחשיבה המודרנית ומשתמש בהן כזבל המפרה את תפיסת הדת שלו ואת תפיסת היהדות שלו. מבורך מפליג להקבלות וניגודים בין היהדות לנצרות ולאסלאם, כותב על פונדמנטליזם יהודי, על פרויד ולאקאן, על הנבואה, על רוזנצוויג, על פוסט-ציונות, על ההלכה ועל ר' נחמן. הוא מציע מדרשים מתוחכמים ואורג הגות יהודית בת זמננו מקורית ומרתקת. לדעתי הוא ההוגה הציוני-דתי המעניין ביותר כיום.

מעט על 'אחרוני הג'דיי' (המצוין)

נתחיל בעיקר: Star Wars: The Last Jedi הוא סרט מצויין. אם יש לי ביקורת כלשהי עליו היא שהוא מעט ארוך מדי. מצד שני, אורכו מאפשר לכבד את הקהל בסצנות שקטות, איטיות, במתח שנבנה בין הדמויות בשתיקה, ובאורך רוח שמזכיר סרטים שהיו קיימים לפני שבמאים ואולפנים הרגישו שהם צריכים לרוץ מסצנת אקשן אחת למשניה בסדרת ספרינטים של פורנו-פיצוצים (ראו למשל Rouge One הנוראי).

 .

— מכאן ללא ספוילרים על דמויות, רק על מאפיינים של הסרט —

 .

בכך הסרט בהחלט מזכיר את סרטי השלישיה הראשונה בסאגה. ועוד, בדומה ל-The Force Awakens הסרט בנוי על בסיס התבנית של הסרטים הקודמים, אלא שאם ההוא נבנה כולו על בסיס הפרק הרביעי (כלומר זה שיצא ראשון), הרי שכאן הסרט הוא שילוב של 'האימפריה מכה שנית' ושל 'שובו של הג'דיי'. לא רק ברמת ההומאג'ים שהמעריצים המושבעים ישמחו לגלות, אלא בעלילה: האימפריה חזקה, המורדים בורחים, אבל גם: הגיבורים נפגשים בלשכה של ראש האימפריה לקרב אחרון. זה תכנון טוב מפני שהוא גם הופך את הסרט ליותר מעניין בפני עצמו, וגם מאפשר להפתיע לחלוטין בסרט הבא והאחרון, כלומר לא להפוך אותו לשיעתוק של 'שובו של הג'דיי'. אגב, גם ההומור – על גבול הקרש אבל עדיין חינני – הוא לחלוטין בסגנון של הסרטים המוקדמים ומעריצים יהנו ממנו.

 .

חציו הראשון של הסרט הוא מעין חידת זן. הדמויות מנסות לפענח את חייהן, תפקידן ביקום, יחסיהן אל האמת ואחד אל השני. חציו השני של הסרט הוא הבאת תלמוד התורה לידי מעשה. הפעם נדמה לי שיש גם יותר מהמסורת היהודו-נוצרית בסרט: הרבה דיבור על אשמה, הרבה בקשות לכפרה. וכרגיל, מיותר לציין, הרבה הקרבה עצמית למען האחרים, מוות למען הצלת הכלל וכו'.

 .

ובכלל, היחס אל מסורת הג'דיי עומד במרכזו של הסרט: האם הדת של הגלקסיה הרחוקה רחוקה ההיא אמורה להיכחד משום שהביאה יותר נזק מתועלת? או שיש לה תקווה, כלומר לא לגלקסיה אלא לדת הג'דיי? אם נעשה אנלוגיה וולגרית ופשטנית לעולם שלנו הרי שהשאלה היא האם המסורות הדתיות שלנו שוות שימור, על כל העוול שהן גורמות. בארה"ב של זמננו זו שאלה בוערת. סדרת 'מלחמת הכוכבים' לא יכולה באמת להשיב על השאלה הזאת בשלילה (אם יש משהו שמזכיר מטריאליזם קשוח ויעיל הרי זו האימפריה המרושעת) ולכן כמובן שגם כאן לא נותנים לנו להישאר יתומים מאבינו שבשמיים (או פורסנו שבהוויה), אבל התהיות גדולות מתמיד.

 .

הסרט מלא באיתותי פי-סי (הגיבורים הם גיבורות, חלק מהשחקניות הראשיות באופן ברור אינן עונות לאידיאל היופי העכשווי, יחסים "בין גזעיים" – חסר רק זוג להט"ב), שעם כל חשיבותם מרובים כל כך שמריחים ממאמץ. מצד שני, הפי-סי מגיע על רקע המסר המרכזי של הסרט, והוא: אנחנו לא יודעים. כלומר, קשה להחליט, אנחנו לא יודעים אם מעשינו הטובים יולידו תוצאות טובות, ולא בטוח בכלל שאנחנו בעצמנו נהיה גאים במה שעשינו בעתיד. כלומר המיצג המוסרי מגיע על רקע תהיה מוסרית גדולה יותר.

.

המסר הזה הוא קשה, מבלבל, מעצים מאוד את המסורת של הסרטים האלה בהם בכל רע יש טוב ולהפך, אבל מגיע לנקודת שיא. זה לא סרט על מסעו של הגיבור מעלה, אלא על התהיות שלו כשהוא בפסגה, ולא יודע האם מה עשה והאם טוב עשה. זה לא סרט על גבורה של לוחמים, אלא על גיבורים שכובשים את יצרם, או לפחות מנסים לפענח אותו. אולי בגלל זה יש אוהדים רבים שלא אהבו את הסרט.

 .

בסופו של דבר, כמו באימפריה מכה שנית, יש כאן סרט שמשאיר אותנו תוהים, מבולבלים, לא בטוחים. שאלות של טוב ורע וטוב בתוך רע וטוב כרע מתרסקות זו אל זו, וזה מצויין. יש כמובן שלל אקשן יפה (באמת אסתטי) ויופי של דינמיקה עלילתית. לדעתי מדובר בפרק מעולה בסאגה, ובהצלחה כבירה ליצור המשך נאמן ומצויין. מחמאותי לבמאי שהצליח.

 .

— מכאן ספוילרים על דמויות —

 .

אם דארת' ויידר הוא הגיבור של 'שובו של הג'דיי', כאן ללא ספק לוק הוא הגיבור. הוא הדמות ש"עוברת תהליך" ושמתייסרת בין אשמה לסליחה, כניעה וגאולה. לוק (מארק האמיל) הוא הנוכחות הדומיננטית על המסך, וזה רק לטובה. ייסורי ורטר הצעיר הופכים כאן ליסורי סקייווקר הזקן, בין אהבה למוות, בין הולדת המשך להקרבה עצמית. מצויין. הוא חוזר בו מהיאוש שפקד אותו, אבל בסופו של דבר עוזב אותנו. אם לא מדובר בג'דיי האחרון, הסרט הוא בהחלט "הסקייווקר האחרון". השושלת, כך נראה, מתה.

 .

המסע של פין ורוז למושבת ההימורים וסוחרי הנשק חשוב ומכניס עוד רובד מוסרי לעלילה: יש אנשים שלא רעים כי הם רעים ולבושים בשחור, אלא רעים רק כדי להרוויח כסף. מה נורא יותר?

 .

מצויין שהרגו את סנוק, דמות פלקטית ומטופשת. הבעיה עכשיו היא ההמשך. הרי נותרנו עם ילד אימפולסיבי מול מאסטרית יפיפיה. לא כוחות. מעניין איך יעבו ויחזקו את הרוע בסרט הבא והאחרון. אני בטוח אהיה שם כדי לראות.

מכתב רבנים ורבות נגד מכירת נשק לבורמה

סחר הנשק של ישראל מתקיים לצערנו עם הגרועות שבדיקטטורות. זה לא מהיום, וזכור שיתוף הפעולה לפני ארבעים שנה עם הרודנות הרצחנית בארגנטינה. כיום ישראל מוכרת נשק באופן ספציפי לבורמה, שם בשנים האחרונות מתרחש טיהור אתני אלים של בני שבט הרוהינגה המוסלמים בידי הרוב הבודהיסטי.

 

זה לא רק זועק מבחינה מוסרית, זה אפילו מנוגד מפורשות להלכה ("אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים." – משנה, עבודה זרה). לא מובן לי למה רבים כל כך הנזעקים על הצביון היהודי של המדינה לגבי נישואי להט"ב או עבודה בשבת שותקים כאן.

 

מה טוב היה אפוא לראות את המכתב שנשלח לאחרונה אל ראש הממשלה ונשיא המדינה, המגנה מפורשות את מכירת הנשק לבורמה ומפציר בממשלה להפסיקו. להלן פסקאות הסיכום של המכתב. חתומים עליו 55 רבנים ורבות, אורתודוקסים ושאינם, מהרבנים משה ליכטנשטיין, בני לאו, רונן לוביץ, דניאל לנדס, ייץ גרינברג, דוד ביגמן ויהודה גלעד, ועד הרבה תמר אלעד אפלבום, הרבנית דבורה עברון, והרב שי זרחי. (רשימת החותמים המלאה למטה)

 

הנה פעולה של שיתוף פעולה יפיפה למען מטרה מוסרית מהמעלה הראשונה. הנה המסורת שלנו כאמת מידה מוסרית שבאה לא כדי להחניף לנו ולא כדי להתנשא על אחרים, אלא מחייבת אותנו לנהוג כשורה, אף שנפסיד כסף או קשרים דיפלומטיים.

 

תודה לכם. כן ירבו כמותכם בישראל.

הרבה תמר אלעד אפלבום, מנהיגת קהילת ציון, ירושלים, בית מדרש לרבנות ישראלית
ד"ר תהילה אליצור, מת"ן, מכללת הרצוג
הרב יהושע אנגלמן
הרב דניאל אשכנזי
הרב דוד ביגמן, ראש ישיבת מעלה גלבוע
תמר ביטון, ראש מדרשת אמי"ת באר
הרב יצחק בן דוד, ראש מדרשת עין הנצי"ב ורב קיבוץ עין הנצי"ב
יפה בניה, מכללה אקדמית קרית אונו, קהילת דגל יהודה
הרב יהודה גלעד, ראש ישיבת מעג"ל ורב קיבוץ לביא
הרב ד"ר אירוינג (יץ) גרינברג, נשיא (בדימוס) כלל:המרכז הלאומי ללימוד ומנהיגות יהודית
הרב סטיבן גרינברג, מנהל ומייסד ארגון אש"ל
הרב שמואל דוד, רב הראשי לעפולה
הרב בנימין הולצמן, רב קיבוץ מעלה גלבוע
הרב ד"ר מיש המר-קסוי, מכון פרדס
הרב טייסון "צבי" הרברגר
הרב ליאון ווינר דאו, מכינת חברותא
הרב שי זרחי, רב קהילת "ניגון הלב"
הרב א. יוטר, CJCUC
הרב יאיר יניב, גבעת משואה, ירושלים
הרב בני לאו, רב בית כנסת רמב"ן בירושלים
הרב ד"ר רונן לוביץ', רב היישוב ניר עציון
הרב יהושע לוקס
הרב מאיר לוקשין
הרב אהרן ליבוביץ, ראש ישיבת סולם יעקב
ד"ר איילת ליבזון, בית הספר למשפטים הרווארד
הרב משה ליכטנשטיין, אלון שבות
הרב דניאל לנדס
הרב ליאון אריה מוריס, מכון פרדס
ורד מזומן-אביעד, ראש בית מדרש מערבא-אמונה
הרב ד"ר דוד מישלוב
הרב מיכאל מלכיאור, רב קהילת תלפיות החדשה, ירושלים
הרב מאיר נהוראי, רב המושב משואות יצחק, יו"ר ארגון בית הלל
הרבנית ענת נובוסלסקי, מנהלת מיזם "הורות לנצח", שאילנא בית הוראה ולימוד לנשים
ד"ר אילת סג"ל, אוניברסיטת בר-אילן
הרב דני סגל, רב מדרשת עין פרת
הרב יאיר סילברמן, ארגון מועד, זכרון יעקב
הרבנית דבורה עברון, מנהלת המכון למנהיגות הלכתית, מדרשת או"ת לינדנבאום
הרב שמואל פויכטוינגר, רב מושב שדה אילן
הרב ד"ר יונתן פיינתוך, אוניברסיטת בר אילן ובית המדרש לנשים מגדל עוז
ד"ר אריאל פיקאר, מכון שלום הרטמן
הרב שי פירון, רב השכונה הדתית, אורנית
שלומית פלינט, מדרש אמי"ת באר ירוחם
הרב אבידן פרידמן, מכון שלום הרטמן
חני פרנק, עלי זהב
הרב ד"ר יצחק דב קורן
הרבנית אושרה קורן, ראש בית המדרש לנשים מת"ן השרון
הרב צבי קורן, רב קהילת כינור דוד, רעננה
יפית קליימר, מתן, צהלי, מרכז יעקב הרצוג
הרבנית תרצה קלמן, מדרשת נשמת
הרבנית רחל קרן, ראשת בית המדרש, מדרשת עין הנצי"ב
ד"ר ביטי רואי, מכון שלום הרטמן
הרבה הדס רון, מייסדת המדרשה באורנים
הרב ד"ר דוד רוזן, מנהל בינלאומי ליחסים בין הדתות, AJC
הרב משה שפטר, ר"מ, ישיבת נתיב מאיר
הרבנית יעל שמעוני, תיכון פלך, ירושלים
הרב חן שריג

על הקרבת המצפון למען האל – מי הקורבן האמיתי?

תפילות ראש השנה האירו בשבילי שוב את הפיוט 'עת שערי רצון', מאת יהודה בן שמואל אבן עבאס, שכתב אותו בפאס (מרוקו) במאה ה-12. הפיוט היפיפה הזה, האהוב עלי ביותר, מפתח את סיפור העקדה בצורה יפיפיה (שלא מאפשרת לי לא לדמוע בקריאתו). כאן הבאתי בית אחד מתוך י"ד, שנושא בתוכו לדעתי תובנה חשובה ונוראה.

 

אברהם מכין עצי עולה במרץ, עוקד את יצחק כאילו היה איל, ובוכה בכי מר, בכי רב. דמעותיו נוזלות כנהר גדול, אבל בעוד "עין במר בוכה" יודע הפייטן לגלות לנו ש"לב שמח"! כן: בעוד אברהם קושר את יצחק, מכין עצים לשריפה, מניח את הילד על המזבח, ומניף את המאכלת לשחוט את בנו, את יחידו, את אשר אהב – לבו עולץ בקרבו.

 

איך ייתכן? ובכן, כך: אמנם אברהם הולך להרוג את יצחק, לגדוע את שושלתו, ולשים קץ לאהבתו, לחלומותיו ולתקוותיו; אמנם אברהם עומד לבגוד בתפקידו הבסיסי כאב ולפנות בסתירה גמורה למצפונו, לשלול את חובתו להגן על יוצא חלציו על ידי כך שישחוט אותו וישרוף את גופתו, אמנם הוא עומד לפנות כנגד המוסר והאנושיות הבסיסית ולהפוך למפלצת ההורגת את בנה שלה – – – אבל את כל זאת הוא עומד לעשות למען האל, ועל פי בקשתו המפורשת יתברך.

 

אברהם הולך לפשוע כנגד בנו, משפחתו ואנושיותו, אולם הוא יעשה זאת בתיאום מלא עם רצונו של אלוהיו. ומכיוון שאין גבוה מאלוהים ואין גדול מרצון השם, הרי שזוהי חובתו העליונה של אברהם, וההיענות לה היא הטוב העליון. ועל כן, ממילא, יש לשמוח על כך. אברהם יודע זאת, ולכן לבו שמח.

 

והנה הפייטן הגדול יהודה אבן עבאס עומד עבורנו כבר במאה ה-12 על סוד גדול: כאשר אדם מקריב את עצמו – ובעיקר את המוסר הבסיסי, את מצפונו – למען האל, הוא בעצם זוכה בעיקר, בדבר החשוב ביותר, והוא היענותו לצו האל. לכן הפסדו יוצא בשכרו. בחשבון אחרון הוא מרוויח.

 

וכאשר ההקרבה הזאת באה על חשבונו של אדם נוסף או אנשים נוספים (בן, בת זוג, משפחה, אנשים זרים), הרי שהם יהיו אלו שמקריבים את הקורבן הגדול ביותר, שכן הם, האחרים, לא זוכים לבצע בעצמם ציווי ישיר של האל (אלא, לכל היותר, סיוע לציווי באופן עקיף).

 

כשאנחנו מדברים על הקרבת המצפון, כמו במקרה אברהם, הרי שהכרח לוגי הוא שההקרבה תבוא על חשבון מישהו נוסף, מלבד בעל המצפון (שהרי המצפון מכוון אותנו כיצד לנהל יחסים אינטר-סובייקטיבים). אצל אברהם זה יצחק.

 

כך גם בנוגע לקנאים דתיים שרוצחים למען אמונתם – ממחבלים מתאבדים מוסלמים ועד רוצחים יהודים כמו ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר או רוצחי משפחת דוואבשה – שנחשבים אצל קהילותיהם כמי שהקריבו למען המטרה, צריך לזכור שההקרבה שלהם פוצתה במלואה, ויותר מכך. מי שהקריבו והוקרבו הכי הרבה אינם הם.

 

מצביע על כך משה הלברטל במאמרו המבריק 'התעלות עצמית, הקרבה ואלימות': "בכל מקרה שמצפון הוא שמוקרב בשם האמונה, יהיה אדם נוסף הסובל באופן ממשי מכך שאדם אחר הקריב את מצפונו." יש לזכור זאת תמיד.

 

ואולי לכן, במקרה המכונן של הקרבת המצפון למען האל, מגיע בדיוק בזמן מלאך שזועק "אל תשלח ידך אל הנער!", ומציל את אברהם.

:

—

(כתבתי עוד על העקדה בהקשר לכך כאן)

לבנים בארה"ב דתיים פחות – ולאומנים, גזענים ומתים יותר

הכתבה הזאת של טלי קרופקין מספרת סיפור גדול. במרחבים הלא-עירוניים של ארה"ב תוחלת החיים של הלבנים בירידה. רבים מהם דועכים אל תוך משככי כאבים ואלכוהול. הסיבה אינה עוני או חוסר השכלה גבוהה, שכן תוחלת החיים של קבוצות אחרות, של שחורים והיספאנים, שעניות וכו' לא פחות, עולה. מה יכולה להיות אפוא הסיבה?

"החוקרים מפרינסטון מתמקדים במחקרם החדש דווקא בגורם אחר לתמותה מסוג זה — קריסת מערכות התמיכה, שסייעו בעבר ללבנים העניים בארה"ב להתגבר על תקופות של שפל כלכלי. בין המערכות הללו, שחדלו לתפקד בשנים האחרונות, מונים קייס ודיאטון את איגודי העובדים, שנחלשו משמעותית בד בבד עם התפוגגות המפעלים שעברו לחו"ל, את מוסד הנישואים ואת הכנסייה."

בקיצור, התפוררות המסגרות החברתיות והדתיות ממובילה את הלבנים, שעל פי הכתבה גם מוסד המשפחה ספג אצלם מכה אנושה, אל מותם. אין להם תמיכה חברתית. משום מה החוקרים לא מבינים זאת עד הסוף: "החוקרים מתקשים להסביר באופן מלא את הפער בין הלך הרוח בקרב הלבנים ובין כל היתר." מה קשה להסבר? השחורים וההיספאנים דתיים יותר, והמשפחות שלהם מגובשות יותר. או במילים אחרות, האתוס האינדיבידואליסטי של החברה הצפון-אטלנטית עדיין לא פירק לגמרי את המרקם המסורתי של תודעותיהם ומשפחותיהם.

כל זה קשור גם לעלייתו של טראמפ. במאמר מצויין ב-Atlantic הביא פיטר ביינרט לאחרונה נתונים על הדלדלות הדת בקרב לבנים רפובליקאים, דבר שרק הקצין את עמדותיהם לגבי זרים. הנה:

• שיעור הרפובליקאים ללא זיהוי דתי מוגדר שילש את עצמו מאז 1990.
• רפובליקאים לבנים שהפסיקו להגיע לכנסייה יחזיקו ב-19% פחות מאשר כאלה שהולכים לכנסייה ש"החלום האמריקאי עדיין תקף".
• ככל שאתה פחות בכנסייה, כך אתה יותר מתנגד להגירה לארה"ב.

ביינרט מסכם: "כששמרנים עוזבים את הדת הם משרטטים את גבולות הזהות שלהם מחדש, והפעם ממעיטים בערכם של מוסר ודת, ומדגישים את חשיבותם של גזע ולאום."

הנה לכם כמה מחשבות על חשיבותן של דת ומסורת עבור איכות החיים וצביונם הערכי.

סיוע לפליטים לאור ההלכה – בית הלל

קבוצת הרבנים והרבניות של בית הלל פרסמה חוברת הלכתית לקראת פסח, ובה דיון על "סיוע לפליטים לאור ההלכה". לקראת פסח, לא במקרה, שכן אנחנו מצווים שוב ושוב במקרא לסייע לחלש ולזר משום ש"גרים היינו בארץ מצריים". מתוך המסקנה:

 

אהבת הבריות המניעה את האדם להשתתף בצערו של הזולת ולהירתם לסייע לו, היא ערך מערכיה של תורה. הצלת חייו דומה להצלת עולם מלא. ראוי להתגייס לעזרת הפרט הנתון במצוקה, ובוודאי לעזרתה של קבוצת אנשים סובלים. בכך באה לביטוי מידת הרחמים וערך השלום שהם מן התכונות המיוחסות לבורא שעל האדם לדבוק בהן. […] אף שעל פי סדרי הקדימויות יש להעדיף תרומה לבני העיר והמדינה מנזקקים אחרים, יש לתעדף את המצויים במצוקה וחסרים תנאי מחיה בסיסיים. כמו כן, לעתים יש ערך מיוחד למציאת האופן לסייע גם לאויבים מתוך התקווה לשבירת מחיצות השנאה. עם זה, יש לשמור ולקיים את נתיבי הצדקה הרגילים – בסיוע איש לרעהו בתוך החברה הישראלית.

 

בדרך אל המסקנה הזאת עוברים גם דרך איסור 'לא תחנם' ומראים כיצד ניתן לפרשו כך שאינו חל לעניינינו. והנה לכם כמה ציטוטים של רבנים, אעפס מעט יותר חשובים מהרב לוינשטיין או הרב אליהו, על העניין:

 

— הרב אהרן ליכטנשטיין:

היהדות ההלכתית המסורתית דורשת מן היהודי גם נאמנות להלכה וגם דבקות ברגש מוסרי, שעם היותו שונה מן ההלכה הוא בכל זאת מִקשה אחת עמה, והוא מחייב לחלוטין בדרכו שלו.

 

— הראי"ה קוק:

ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חֹק מצוֶּה, כי אז תאבד חלק היותר ברור מזהרהּ, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה. והיא צריכה לעמוד בנִסיונות קשים מאד, לנצח סתירות רבות, המפוזרים כצורי מכשול במאמרים בודדים, בשטחיותן של כמה הלכות, ובהמון השקפות הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה והמוסר הלאומי.

 

— הרב איסר יהודה אונטרמן (היה הרב הראשי האשכנזי של ישראל)

כמו שאי אפשר לקרוא שומר תורה ומצווה למי שמזלזל בהלכות קבועות בדברי סופרים… כן אין לתת את התואר הזה של שמירת תורה ומצוות למי שמסרב לקיים חיובים מוסריים הנוגעים לזולת, כמו התקנות של דרכי שלום כי כל זה נובע ממקור מים חיים של תורתנו.

 

ישר כוח גדול לרבני ורבניות בית הלל. יש תקווה.

 

כאן בפידיאף: http://upload.kipa.co.il/media-upload/beitHilel/18927136-3302017.PDF

כאן ברשת: http://www.beithillel.org.il/show.asp?id=73309#.WOSMZzvyuM8

הפער "היהודי" בין יהדות ישראל ליהדות ארה"ב

ה-Pew Research Center פרסם מעין מחקר משווה בין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים. ההשוואות כמובן שונות ומגוונות, מחשיבות הכלכלה לישראל, דרך חלוקות פנים דתיות (יש שם הסבר מהם חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, למי שמעוניין) ועד שיעורי קיום של מנהגים שונים כמו צום ביום כיפור וכו'. אגב, על פי המכון יש יותר יוצאים בשאלה מאשר חוזרים בתשובה. הכל כאן.

 

אני מביא דווקא את השוני בעמדות הפוליטיות כי הוא מתחבר למה שאומר באחד הסרטונים שבפרוייקט יוסי קליין הלוי (חוקר החברה היהודית ועמית במכון הרטמן), והוא שפעמים רבות יהודים אמריקאים מתפלאים על משהו שמדינת ישראל עושה וקובלים באזניו ש"זה לא יהודי" לעשות.

 

יחד עם הנתונים להלן, שמראים שיהודים אמריקאים נמצאים הרבה יותר שמאלה בתפיסת עולמם, אני חושב שצריך להבין שעבור יהודים אמריקאים רבים הומניזם וליברליזם הם מאבני היסוד של היהדות, כלומר הזהות היהודית הבסיסית היא הומניסטית וליברלית. לכן כאשר מדינת ישראל נוהגת בגזענות, באלימות יתר או בכפייה דתית הם תופסים את זה כהתנהגות "לא יהודית".

 

מכאן שהויכוח על דרכה של מדינת ישראל בענייני ביטחון וענייני דת ומדינה אינו רק ויכוח בין תפיסות ערכיות שונות, אלא בין תפיסות שונות של היהדות. ושהפער בין "היהדות הישראלית", אם נכליל לרגע, לבין "היהדות האמריקאית", הוא לא רק פער של מיקום, שפה ואופי, אלא גם, ואולי בעיקר, פער של תפיסת עולם ומערך ערכי, ופער שנגרם מתשובות שונות לשאלה "מה זה להיות יהודי?".

 

ואם זה נכון, ואם נכון שדפוסי ההתנהגות וההתנהלות ונוכחיים רק הולכים ומתעצמים, שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם רק הולכות ומתרחקות.