על הקרבת המצפון למען האל – מי הקורבן האמיתי?

Captureתפילות ראש השנה האירו בשבילי שוב את הפיוט 'עת שערי רצון', מאת יהודה בן שמואל אבן עבאס, שכתב אותו בפאס (מרוקו) במאה ה-12. הפיוט היפיפה הזה, האהוב עלי ביותר, מפתח את סיפור העקדה בצורה יפיפיה (שלא מאפשרת לי לא לדמוע בקריאתו). כאן הבאתי בית אחד מתוך י"ד, שנושא בתוכו לדעתי תובנה חשובה ונוראה.
 
אברהם מכין עצי עולה במרץ, עוקד את יצחק כאילו היה איל, ובוכה בכי מר, בכי רב. דמעותיו נוזלות כנהר גדול, אבל בעוד "עין במר בוכה" יודע הפייטן לגלות לנו ש"לב שמח"! כן: בעוד אברהם קושר את יצחק, מכין עצים לשריפה, מניח את הילד על המזבח, ומניף את המאכלת לשחוט את בנו, את יחידו, את אשר אהב – לבו עולץ בקרבו.
 
איך ייתכן? ובכן, כך: אמנם אברהם הולך להרוג את יצחק, לגדוע את שושלתו, ולשים קץ לאהבתו, לחלומותיו ולתקוותיו; אמנם אברהם עומד לבגוד בתפקידו הבסיסי כאב ולפנות בסתירה גמורה למצפונו, לשלול את חובתו להגן על יוצא חלציו על ידי כך שישחוט אותו וישרוף את גופתו, אמנם הוא עומד לפנות כנגד המוסר והאנושיות הבסיסית ולהפוך למפלצת ההורגת את בנה שלה – – – אבל את כל זאת הוא עומד לעשות למען האל, ועל פי בקשתו המפורשת יתברך.
 
אברהם הולך לפשוע כנגד בנו, משפחתו ואנושיותו, אולם הוא יעשה זאת בתיאום מלא עם רצונו של אלוהיו. ומכיוון שאין גבוה מאלוהים ואין גדול מרצון השם, הרי שזוהי חובתו העליונה של אברהם, וההיענות לה היא הטוב העליון. ועל כן, ממילא, יש לשמוח על כך. אברהם יודע זאת, ולכן לבו שמח.
 
והנה הפייטן הגדול יהודה אבן עבאס עומד עבורנו כבר במאה ה-12 על סוד גדול: כאשר אדם מקריב את עצמו – ובעיקר את המוסר הבסיסי, את מצפונו – למען האל, הוא בעצם זוכה בעיקר, בדבר החשוב ביותר, והוא היענותו לצו האל. לכן הפסדו יוצא בשכרו. בחשבון אחרון הוא מרוויח.
 
וכאשר ההקרבה הזאת באה על חשבונו של אדם נוסף או אנשים נוספים (בן, בת זוג, משפחה, אנשים זרים), הרי שהם יהיו אלו שמקריבים את הקורבן הגדול ביותר, שכן הם, האחרים, לא זוכים לבצע בעצמם ציווי ישיר של האל (אלא, לכל היותר, סיוע לציווי באופן עקיף).
 
כשאנחנו מדברים על הקרבת המצפון, כמו במקרה אברהם, הרי שהכרח לוגי הוא שההקרבה תבוא על חשבון מישהו נוסף, מלבד בעל המצפון (שהרי המצפון מכוון אותנו כיצד לנהל יחסים אינטר-סובייקטיבים). אצל אברהם זה יצחק.
 
כך גם בנוגע לקנאים דתיים שרוצחים למען אמונתם – ממחבלים מתאבדים מוסלמים ועד רוצחים יהודים כמו ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר או רוצחי משפחת דוואבשה – שנחשבים אצל קהילותיהם כמי שהקריבו למען המטרה, צריך לזכור שההקרבה שלהם פוצתה במלואה, ויותר מכך. מי שהקריבו והוקרבו הכי הרבה אינם הם.
 
מצביע על כך משה הלברטל במאמרו המבריק 'התעלות עצמית, הקרבה ואלימות': "בכל מקרה שמצפון הוא שמוקרב בשם האמונה, יהיה אדם נוסף הסובל באופן ממשי מכך שאדם אחר הקריב את מצפונו." יש לזכור זאת תמיד.
 
ואולי לכן, במקרה המכונן של הקרבת המצפון למען האל, מגיע בדיוק בזמן מלאך שזועק "אל תשלח ידך אל הנער!", ומציל את אברהם.
:
(כתבתי עוד על העקדה בהקשר לכך כאן)

15 תגובות

    1. לא מצדיק. מתאר מחבלים מתאבדים, או מתאר את ההצדקה העצמית שלהם. אני לא צריך להסכים עם מישהו כדי לנסות להבין מה עובר לו בראש.

      אהבתי

    2. טעות דורות. לא היה ולא נברא אלא צו מוסרי חברתי של אברהם: " חידלו להקריב ילדים לאלים". אלוהים ידע שיעמוד במבחן. ומה הרבותה? אלא שאברהם שביקש לחסל את המינהג הפסול הזה לא היה אתו המושג של אדם ריבוני שהוא מקור הסמכות. וידע שכשיאמר את דברו ישאלו לו מי שמך? מי אתה שתעצור בידינו? כלומר, צריך לתמוך במהפכה האנושית הזאת במקור סמכות. והביא את צו האל ומיד את אל תשלח את ידך אל הנער. אני אברהם הלכתי להקריב את בני ויצתה בת קול המלאך. מכאן אין יותר הקרבת ילדים לאלוהים. זו מהפכה תרבותית, מוסרת, חברתית עליונה. ולא מקרה הוא שאח"כ הוא טוען את "השופט כל הארץ לא יעשה משפט". אתם צריכים אל, אצלי יהיה אל צדק. זה גרעין הבדולח בציוויליזציה העברית. גדולתו של אברהם כי הבין כנראה
      לפני אחרים שהחיים הם אבסורד. "הלך לך..", "הצדק" הוא המחאה של האדם נגד האבסורד.

      אהבתי

    3. יש כאן הנחה פסיכולוגית שהם רואים בהריגת חפים מפשע בעיה מצפונית ולא דבר מוצדק ש"מגיע להם" כי הם מהעם\מעמד\גזע\… אני אומר בזהירות שההנחה הזאת כנראה שאיננה מוצדקת כלל (על פי מעט הראיונות שיש לנו במקרים האלה) ונראית מלאכותית משהו.

      אהבתי

      1. אני מדבר כמובן על הרעיון שעקדת יצחק והקרבת המצפון (סטייל קירקוגר) היא מה שמצדיק ומניע מחבלים מתאבדים וכו'.

        זה קצת כמו הויכוח על "ציות לפקודות" לעומת צו המצפון והדוגמא שאוהבים להביא בארץ של הנאצים ימ"ש.
        מלבד הכחשת שואה וכו' יש כאן איזושהי הנחה היסטורית בעייתית משהו: שאנשי הSS ואייכמן למעשה היו הומניסטים שאולי לא אהבו יהודים, אבל גם לא שנאו אותם במיוחד (או חשבו מיליון מחשבות מטורפות לגבי השליטה שלהם בעולם והמזימות שלהם וכו') ופשוט האמינו בחשיבות הציות לחוק והנאמנות להחלטות של ממשלה נבחרת דמוקרטית וכו'.

        אני חושד שאם באמת נחפש את מספר האנשים בהיסטוריה שנפגעו מהקרבת המצפון סטייל אברהם ומה שמתאר ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס בתור החוויה הפסיכולוגית שלו כנראה שנגיע למספר שקרוב לאפס.

        אהבתי

  1. התובנה שההקרבה של אברהם היא הקרבה מוסרית מצויה גם בתפילת שחרית בקטע שנאמר לאחר פרשת העקידה (בנוסח ספרד) "רבונו של עולם, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך…"

    אהבתי

  2. זו הסתכלות מוטעית מננקודת מבט אינדיבידואליסטית של הפרט הבודד.
    אברהם ראה בהקרבת יצחק מעשה שהוא כלל-משפחתי, הקרבה של חלק ממנו, עצמו ובשרו, ולכן ראה בזה סוג של הקרבה עצמית. מי שקורא את כל הפיוט עת שערי רצון רואה שככה גם הבין הפייטן את המעשה.

    ההשלכה להריגת אנשים זרים בשם הדת נובעת מתפישת עולם מערבית והוא מטעה. אני לא חושב שמחבל מתאבד רואה בהריגת ה"כופרים" סוג של "צירופם לקרבן" – הוא סתם בא חשבון עם אלה שפוגעים לדעתו בערכים היקרים לו. הוא רואה את מקומם של המותקפים בגיהנם ולא לידו בגן העדן.

    אהבתי

  3. (שולח שוב, אני לא ידוע אם זה עבר)
    מוסיף ומחזק לחגי: יש שתי גישות בסיסיות במסורת להבין את עקדת יצחק. בראשונה (שנמצאת גם בטקסטים נוצריים ולכן גם בתיאורים בתרבות הפופולרית הכללית ומכאן, גם מה שבד"כ מוכר לציבור החילוני) היא שיצחק הוא ילד קטן, בן 3 שנים. בשנייה, יצחק הוא גבר, בן 40 שנה. העקדה היא בעצם מימוש ההבטחה לאברהם – שכן ההבטחה לא הייתה לילד, אלא ל*יורש ראוי*. סיפור העקדה בעיקר מתרכז מסביב להקרבה העצמית של יצחק והנכונות שלו להשתתף עם אברהם בהקרבתו שלו שמוכיחה שהוא ממשיך דרכו.

    הפייטן בוחר בבירור באופצייה השנייה.

    " אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק
    גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק "

    השורה נמצאת כאן כדי לומר שיצחק הוא כבר גבר.

    " הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בִּמְלָאכָה
    וְיַעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה
    אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעֲרָכָה
    אַיֵּה אֲדֹנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהֲלָכָה
    הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ
    עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

    וְיַעֲנֶה אָבִיו בְּאֵל חַי מַחְסֶה
    כִּי הוּא אֲשֶׁר יִרְאֶה לְעוֹלָה הַשֶּׂה
    דַּע כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהִים יַעֲשֶׂה
    נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא
    אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ
    עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

    דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ
    הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ
    קֹוִים לָאֵל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ
    וְקֹוֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ
    דָּרְשׁוּ בְּנַחְלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ
    עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ "

    יצחק גדול מספיק כדי לשאול שאלות הלכתיות ולהקשות על אברהם. הוא לא הולך כקורבן לא מודע, במדרש, *הוא מבקש שיעקדו אותו* כדי שלא יפגע באביו בטעות מתוך טירוף של כאב כשהוא גוסס ויחלל את מצוות כיבוד אב ואם. יצחק הוא הדמות העיקרית כאן וזה קורבן עצמי (… הבן להזבח והאב לזבוח…). לכן קוראים לכך "עקדת יצחק" ולא "קורבן אברהם".

    אהבתי

    1. וכמובן הפסקאות:

      " שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה
      הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה
      הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה
      אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה
      צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ
      עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

      מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי
      נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי
      חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי
      קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפְרִי
      וְאֱמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ
      עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ "

      שהן דברי יצחק…

      אהבתי

      1. ולבסוף ( תגובה אחרונה, באמת באמת 🙂 ).

        חיזוק לכל מה שאמרתי: חוקרים משתמשים בלשון הפיוט כדי ללמוד על המדרשים שהיו מצויים לפני החכמים של אותה התקופה. ראה את המאמר של הרב פרופ' יהודה רצהבי על הפיוט הנ"ל שבו הוא מזהה את הציטוטים הבאים (בין השאר) ומביא את המדרש המלא שהם אמורים להזכיר לנו:

        1) הלשון בבית הראשון היא ציטוט ממדרש תנחומא:

        … אמר לשרה, כי חמודך יצחק
        גדל ולא למד עבודת שחק.
        אלך ואורהו אשר לו אל חק.

        והרי זו האגדה שבתנחומא. "אמר לה: את יודעת, כשאני בן שלוש שנים הכרתי את בוראי, והנער הוא גדול ולא נתחנך . ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט, .ששם מחנכין את הנערים. אקחהו ואחנכהו שם. אמרה לו: לך לשלום" (תנחומא, וירא) …

        שוב: יצחק כבר לא בן 3 שנים אלא כבר בוגר.

        2) ציטוט ממדרש רבא:

        … השפעת מדרש רבה נודעת בכמה וכמה מדרשות. כשיצחק חש בהיעדרו של השה, והוא מציג לאביו את השאלה הנוקבת "ואיה השה לעולה? " מגלה לו אברהם, כי הוא נבחר להיות השה. ואז שניהם הולכים להגשמת העקידה בדעה אחת ובלב אחד.

        בלשון המדרש: "וילכו שניהם יחדו. זה לעקוד וזה ליעקד. זה לשחוט וזה לישחט (בראשית רבה, נו, ב). וכן הוא בפיוט: אז יאמיר זבח והזובח"; "הבן להיזבח ואב לזבוח" . ומעניין הדבר: פסוק כפול בפיוט כנגד כפל לשון שבמדרש …

        3) חלק מהציטוטים הם ממדרשי תימן (מעין מדרש הגדול ונר השכלים (סראג' אלעקול))

        … לשון הפייטן "ואת מאסרי חזק" הוא כלשון מדרש "נר השכלים": "והיה יצחק אומר לאביו: חזק הקשר שמא אבעוט בך ואבטול מכבודך" (על-פי "תורה שלימה" , שם סי' ק"ח) . במדרשים אחרים הנוסח הוא: "אסרני בידי וברגלי" (תנחומא) , "כפתני יפה יפה" (בראשית רב נ"ו, ו) …

        אהבתי

  4. מעניין להפעיל את עקרון ההפרכה של פופר על כל אירוע הקרבה בדוגמת העקדה:צו האל המחייב היענות הוא רק כזה שמאפשר גם את הפרכתו-ביטולו.לאמר;הפה שציווה על אברהם לאסור את יצחק ולהורגו הוא גם הפה שהתיר את יצחק מעקדתו. מה שאין כן המחבלים המתאבדים ושות' הפועלים על סמך צו כתוב ,אות מתה,ולא מאפשרים לאל לבטל את דברו הכתוב. מכאן שלא ניתן לפרוך את הציווי,ואף לא המצווה בכבודו ובעצמו-וככזה אין להתייחס אליו באופן מוחלט.

    אהבתי

      1. אכן ניתן לומר כך. (אלא אם נבין שהמלאך הוא שליח האל שרק מפני הכבוד נשלח לומר את חזרת המלך מפקודתו.אין זה מכובד שהאל בעצמו יבטל עצמו.או שמא לבטל את המעשה הנורא מספיק מלאק כי בכך פחות חידוש. ובכלל,המתח בפרשיה מבחינה ספרותית מציג לכל האורך דואליות זו;אברהם ובנו,איל ושה (שזה אב ובנו גם כן) ואלהים והמלאך (בני האלוהים). ואכמל)…לעצם הנידון כוונתי בעיקר לצד השני;כל הרוצחים בשם הדת שעושים זאת על סמך טקסט כתוב ואינם מזומנים לשמוע התגלות נבואית הרי שהם שומעים רק צד אחד של דבר האל (באופן מאד גס) ולא יכולים לשמוע את הצד השני.(מה גם שפרשיית העקדה מלמדת שדבר האל עשוי להשתנות) מה שאין כן אברהם שהיה נביא ושמע התגלויות יכל לפעול בבטחה מתוך ידיעה שאם האל ישנה דעתו הוא כבר יטרח להגיד לו. (אלא שלפי טענתי זו הדבר תקף רק על רוצחים הנשענים על התגליות משניות,קרי טקסטים. שונים פני הדברים אצל אלו ששומעים קולות וצ"ע).

        אהבתי

    1. איך הגעת למסקנה הזו? אם אדם פועל על סמך הכתוב זה אומר שהוא לא יחזור בו אם אלוקים יתגלה באופן ברור לו (מה שמעלה את השאלה מהו האופן הברור)?

      אהבתי

      1. ראה מה שכתבתי למעלה. כוונתי היתה שהפועלים על סמך הכתוב ולא על סמך התגלות ישירה אינם מצפים להתגלות וממילא השענותם על הכתוב אינה מאפשרת הפרכה

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s