מוותרים לרוצחים כי הם ברברים. וזה טוב.

אולי שמעתם על המקרה הזה: ג'ון אלן צ'או הצליח להגיע לאי מבודד בשטח הריבוני של הודו, שעליו חיים כמה עשרות בני שבט מבודד. צ'או הוא נוצרי אדוק (אפילו ביקר בישראל),שסבר שהאל הטוב רוצה שיהיה מיסיונר. הוא התאמן שנים לקראת המפגש, ניסה ללמוד את שפתו של השבט ונשא עימו מתנות שונות. מטרתו היתה להביא את הבשורה הטובה לבני השבט, שעדיין לא שמעו על לידתו, צליבתו, מותו ותחייתו של ישוע. בני השבט לא רצו לשמוע, ירו בצ'או חצים והרגו אותו. ממשלת הודו, בהתאם למדיניות ארוכת שנים בנוגע לאי, החליטה להניח להם.
 
וזה העניין המדהים. קבוצה של בני אדם עברו על החוק. למעשה הם ביצעו פשע חמור ביותר: הם רצחו אדם. ובכל זאת, באופן מודע לחלוטין, הרשויות נמנעות מלשלוח את המשטרה (או את הצבא), לא עוצרות חשודים ולא מביאות אותם לפני שופט, למעשה אפילו לא מחפשים את האשמים. רגע: אפילו לא מחפשים את גופת הנרצח! כשהברירה היחידה היא כניסה כוחנית שתהרוס את חיי תושבי המקום, בוחרים לאפשר לרוצחים להמשיך בחייהם (הברבריים למדי, יש להודות) כאוות נפשם, ולגופת הנרצח להירקב בחולות חופי האי.
 
הסיבה לכך היא אחת: לתרבות שלנו יש רצון אמיתי לשמר תרבויות אחרות. בשם הידע האנושי, בשם הסובלנות לצורות חיים שונות, בשם המגוון האנושי, בשם חופש הדת והמצפון, בשם סימן השאלה הגדול שאנחנו שמים אפילו על האמיתות המובנות מאליהן ביותר שלנו. אנחנו מעוניינים שצורות אחרות של חיים אנושיים, של מוסר ושל אמת תתקיימנה, שלא תיכחדנה מעל פני האדמה. ואנחנו מוכנים להקריב אינטרסים אחרים שלנו למען העניין.
 
זה יפיפה בעיני. זו פסגה של התפתחות ציבילציונית. זו סובלנות שקיימת בחברות מודרניות וליברליות. בזמן שבסין, למשל, דואגים באופן אקטיבי לרסק תרבויות מקומית (בזמן הזה, של האויגורים המוסלמים) ובמדינת ההלכה של הרב רכניץ (שכתבתי עליה לפני כמה סטטוסים, גללו אחורה) נהוגה כפייה דתית וחוסר סובלנות מוחלט כלפי חריגות מחוקיה, הדמוקרטיה הליברלית מאפשרת גמישות. זכרו את זה בפעם הבאה שתתנגדו למופע בהפרדה מגדרית של חרדים. זכרו שיש לנו רצון אמיתי לאפשר אותו.
 
ועם זאת, כמובן, לא הכל הולך. אם אחד מבני השבט היה מגיע לעיר בהודו ורוצח בה מיסיונר הוא היה נשפט ונכלא. החברה שלנו מאפשרת "חממות" שבהן מתפתחות צורות חיים אחרות, אולם היא לא מאפשרת לשנות את המסגרת הכללית עצמה, כלומר את המובן מאליו הליברלי של המרחב הציבורי. אותו מופע בהפרדה, למשל, הוא לגיטימי לגמרי אם הוא פונה למיעוט, שאורחות חייו שונות. אבל הוא לא יכול להיות לגיטימי כמופע לציבור הכללי. המקרה הראשון מסייע לתרבות מיעוט לשמור על אורחות חייה וערכיה. השני מבקש לשנות מהיסוד את המסגרת הכללית.
 
והאירוניה: אם תשתנה המסגרת הכללית ממילא לא תהיה יותר סובלנות לתרבויות מיעוט. האפשרות לסובלנות אמיתית, מתוך הכרה וכבוד, קיימת רק כל עוד המסגרת הכללית היא ליברלית.
Capture

7 תגובות

  1. לצערי אין בידי להסכים.

    ראשית, אין בי כל "רצון" לשמר באופן אקטיבי כל תרבות שאינה תרבותי, וממילא הליברליות אינה תובעת ממני כל מאמץ אקטיבי כזה, אלא מחדל בלבד, בדרך של הימנעות מפעולות אקטיביות להכחדת תרבויות שכנות. יתירה מכך, גם הימנעות כזו אינה נתבעת מכוח הליברליזם מחמת החשש שמא תרבותי שלה שוגה באמיתות היסוד של שלה או מהתקווה שמא אקסיומות שבתרבויות מתחרות עשויות להאיר את הדרך, וממילא, הטלת ספק כזו אפשרית ללא צורך בקיומן של תרבויות מתחרות, אלא כנגזרת של עקרון החופש.

    שנית, גם עקרון החופש, עמוד היסוד של הליבראליזם, הנו מסויג, ומוגבל לאותם המקרים שבהם החופש המוענק אינו מנוצל לפגיעה בזולת.

    שלישית, ההסבר של מדיניות ממשלת הודו בנושא זה אינו טמון ברצון כלשהו מצד ממשלה זו לשמר תרבות רצחנית כלשהי, אלא ברצונה של ממשלת הודו לאפשר לבני האי האמור אוטונומיה מדינית, ובמסגרת זו לאפשר לה קביעה של מדיניות עצמאית בנושאי הגירה ותיירות, ובמסגרת זו בחרו בני האי מדיניות מוחלטת של אי סובלנות להגירה ותיירות, ולכן את מעשה ההרג הזה יש לראות כחלק מהפרורגטיבה של בני האי לקבוע מדיניות בנושאים לה, ואת אי ההתעקבות של ממשלת הודו, ככיבוד גבולות האוטונומיה של בני האי, ובשום פנים לא כהתרת רצח מטעמי שימור תרבותי. מעניין לציין בהקשר זה כי מדיניות אפס סובלנות בנושאי הגירה ותיירות מאפיינת גם קולות רבים בתרבות המערב, למשל טראמפ בכל האמור לגבול עם מקסיקו, וישראל, בכל האמור לגבול עם עזה, כך שלא ברור אם אכן מדובר בברבריזם.

    רביעית, שימור התרבות של בני אותו אי, מיוחדת רק לגבולות הגיאוגרפיים של האי האמור, וכפי שכתבת אתה, אין לצפות שממשלת הודו תגלה סובלנות כלפי גילויים של קווי מדיניות קיצוניים שבהם בחרו בני האי, מחוץ לשטח האי. ובהמשך ללימוד שניסית ללמוד מכך לגבי הסובלנות לאירועי ציבור בהפרדה מגדרית, מירב הסובלנות שיש לצפות לה הוא בגבולות המוגדרים של האוטונומיה התרבותית המקבילה, כלומר להתרת אירועים מסוג זה בבני-ברק ובעלי, ולא בתל-אביב.

    חמישית, יש להניח כי גם הסובלנות שמגלה ממשלת הודו כלפי קווי המדיניות שאימצה תרבות בני האי האמור היא סובלנות המוגבלת למופעים שאין בהם כדי לאיים על התרבות הליברלית המכילה את תרבות האי, ולו היו
    בני האי בוחרים לצאת בהצהרות אימפריאליסטיות בדבר עליונות תרבותם והצורך בהשלטתה הגלובאלית, ובוודאי לו היו בוחרים לגבות הצהרות מעין אלו במעשים פרואקטיביים דוגמת פיתוח נשק מתאים, או הזזת כוחות מאיימת, או ביומרות להנחיל את אופני חינוך ילדים המקובלים אצלם בקרב בני התרבות הליברלית, או אפילו מנסים לכפות את נורמות הלבוש המחייבות אצלם, היו מגיעים במהירה לקצה גבולות הסובלנות הזו, וד"ל.

    אהבתי

  2. מאוד נכון בעיקרון אבל עדיין יש שאלות לא פשוטות שלא קשורות למסיונר ספציפית אלא לגבולות ההתערבות-
    למשל האם אם ברור שיש שם תמותת תינוקות מאוד גבוהה לא תהיה חובה מצד הרשויות להתערב בנושא זה?
    האם הסובלנות שלנו שלנו כלפי צורת חיים אחרת ואף חריגה נכונה בכל מצב, גם כשהפרטים סובלים ממנה?
    ואם כן, כיצד זה שונה מהתערבות שלכאורה נדרשת מהקהילה הבינלאומית כשקיים דיקטטור במדינה אפריקאית שטובח בבני עמו?
    ובהכללה, מהן גבולות ההתערבות?

    אהבתי

    1. אני תוהה מה תהיה התוצאה של התערבות של ממשלת הודו בנעשה באי וכפייה של התרבות המודרנית על בני האי. סביר שבני האי מדברים ברובם בשפה משל עצמם, ולא בשפות שנפוצות בהודו. אין מה לדבר על קריאה וכתיבה. מבחינה טכנולוגית, הם נמצאים מאות שנים (במקרה הטוב) מאחור – הם יודעים לצוד עם חץ וקשת. את הבגדים שלהם, ובעצם את כל החפצים שלהם, הם כנראה מכינים בעבודת יד. סביר להניח שיש להם מיתוסים משלהם שנותנים לחיים שלהם משמעות, וכל עוד הם לא מכירים אופציות אחרות כנראה שלא רע להם.

      כל זה יעלם ברגע שהחייל ההודי הראשון יניח את כף רגלו על האי. מה יישאר להם אחר כך (כלומר לאלו מהם שישרדו אחרי שישתעלו עליהם וידביקו אותם במחלות שהם לא מחוסנים מהן)? כל המיומנויות שיש להם לא רלוונטיות בכלכלה תעשייתית-מודרנית. אין צורך לצוד כשהסופר נמצא מתחת לבית. אין צורך להכין בגדים בעבודת יד כשיש חנויות בגדים בקניון. סביר שהמיתוסים שלהם, שנותנים משמעות לחיים שלהם, יסדקו ואולי יהרסו לחלוטין כשהם יגלו את העולם שבחוץ. כל מה שיישאר להם זה לנקות רחובות או להיות עובדים בפסי ייצור במפעלים. יכול להיות שהנכדים שלהם יצליחו להפוך לבני מעמד בינוני בהודו, אבל האם שווה להם לעבור את זה?

      המהפכה התעשייתית והקולוניאליזם ייצאו קידמה מאירופה לכל העולם, אבל בדרך הם רמסו ודרסו באופן עיוור וחסר רחמים את כל מי שלא היה יכול לאורח החיים החדש שהם דרשו. נקודה למחשבה.

      אהבתי

      1. אתה קצת נסחף – בני השבט יוכלו לגלגל מיליונים באמצעות טקסי "בולה בולה" תיירותיים והשכרת האי לאירועים, ואני בטוח שאם היו יודעים שאפשר להשיג אוכל בסופר במקום לצוד הם היו קופצים על הרעיון.

        למעשה הריחוק מהציויליזציה הופך אותם לפגיעים בצורה בלתי רגילה, לולא ההגנה של חיל הים ההודי כל דייג עם רובה צייד היה מחסל את השבט בתוך כמה דקות

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s