מחבר: תומר פרסיקו

על בורא עולם כרשע ועל הנשיות כסוד גדול – תרגום ראשון ומרגש של טקסטים גנוסטים לעברית

מרתקים כל כך מחד, וחידתיים כל כך מאידך, הם הזרמים הרוחניים בני המאות הראשונות לספירה שמכונסים תחת הכותרת "גנוסטיקה", עד שהם מהווים לוח ציור ענק שאותו יעצב כל חוקר על פי הצבעים האהובים עליו. האנס יונס, ה-חוקר החלוצי של התופעה, קבע שהגנוזיס היא מעבר קדום מהמיתוס למיסטיקה, כלומר מסיפורים לתרגול טרנספומטיבי; קארל יונג חקר את הגנוזיס כמקור קדמון לתובנות עכשוויות על נפש האדם; קרן קינג וחוקרות אחרות בנות זמננו רואות, ברגעים הפחות זהירים שלהן, את הגנוזיס כנצרות "האמיתית", שהיא דמוקרטית ופמיניסטית; ודן בראון כתב ב'צופן דה-וינצ'י' על הגנוזיס כאוצר של סודות שהנצרות ניסתה להחביא (ישו ומריה מגדלנה היו בעצם זוג!!!), ועשה מזה המון המון כסף.
 
כשאומרים "גנוסטיקה" מתכוונים למגוון קבוצות דתיות שפרחו במאות השניה והשלישית, כלומר במקביל להתפתחות הנצרות הקתולית והיהדות הרבנית. הקבוצות הללו, שהיו שונות באמונותיהם ושההכללה כאן כמובן מפספסת את העושר העצום שהם מציגים, התאפיינו באמונה בסיסית בידע ("גנוזיס" ביוונית) סודי שהוא הדרך היחידה לגאולה, גאולה שפירושה העלאת הניצוץ האלוהי שבנו חזרה לאלוהות האחת המוחלטת והמנותקת מהעולם. זאת גאולה מפני שהעולם, כלומר המציאות שאנחנו מכירים, היא לדעתם שלילית מאוד. העולם, למעשה, נחשב לכלא שבו נאסר אותו ניצוץ אלוהי. את הכלא הזה יצר בורא העולם, שהוא אלוהות מרושעת ואכזרית. בכך היוו אותן קבוצות אנטיתזה מוחלטת ליהדות ולכנסייה-שתהיה-הנצרות, שראו בבורא העולם את האל הטוב והיחיד.
 
עם זאת רבות מהן ראו בישו את מושיעם. אלא שעל פי פרשנותן ישו נשלח מהאלוהות המוחלטת (שאגב, בדרך כלל קוראים לה ברבלו – Barbelo) והוא מביא את סוד הידע הגואל לבכיריו (כי לא כל בני האדם ייגאלו, אלא רק קבוצה קטנה ומובחרת של "בני אור"). אצל הגנוסטיקאים הכל הפוך: העולם הוא רע ולא טוב, הנחש בגן עדן מנסה להציל את האדם, לכן חוה עושה את המעשה הנכון, ובאופן כללי נשיות ונקביות זוכות למעמד מיוחד (הפוך מהמובן מאליו הפטריארכלי בעולם). מה שנחשב חטא הוא טוב (ולכן חלק מהקבוצות התאפיינו במיניות פרועה), והיהודים, בניו אהוביו של בורא העולם, הם כמובן עבדיו הרעים של האל המרושע. מו"ר גי סטרומזה, מומחה לגנוסטיקה, מכנה את העמדה הזו "אנטישמיות מטאפיזית".
 
מקורן של כיתות הגנוזיס הוא חידה מחקרית ותיקה. יהודה ליבס סובר שמקורן ביהדות, ושפרשו ממנה אחרי חורבן המקדש והאכזבות החוזרות ונשנות מהאל שאמור היה להגן עליהם. יש הרואים בגנוזיס תופעה יותר הלניסטית (לבטח היתה השפעה הלניסטית גדולה) ויש להניח שזרמים שונים הגיעו ממקורות שונים. בכל מקרה מדובר בשילוב פורה במיוחד של שתי התרבויות. מכיוון שהתנועות האלה התפתחו במקביל למה שהפך לנצרות שאנחנו מכירים ותוך פולמוס עמה יש כמובן דמיון. כך למשל, בבשורה על פי יוחנן כתוב "וִידַעְתֶּם אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תּוֹצִיאֲכֶם לְחֵרוּת" – לא בדיוק המסר הקאנוני הנוצרי על האמונה במותו ותחייתו של ישו.
 
והנה, סוף כל סוף יכולים קוראי העברית להנות מטקסטים גנוסטים נבחרים המתורגמים מהמקור (הקופטי) על ידי ד"ר יונתן כהנא. הספר החדש של רסלינג מביא באמת את המיטב, ובכלל זה מיתוס אלטרנטיבי של בריאת העולם (בו הבורא הוא רשע והנחש שליח האמת), את הבשורה המפורסמת על פי יהודה (שבה הוא לכאורה לא בוגד בישו אלא מבצע את רצונו), את הבשורה על פי מריה (בה ישו מנשק אותה ועל פיה דן בראון כתב את 'צופן דה וינצ'י'), את תיאורי טקסי המיניות הפולחנית של אב הכנסייה אפיפנוס מסלמיס, את הבשורה היפיפיה על פי תומאס, בה מודגשת נצרות פנימית וטרנספורמטיבית (עם הציטוט המאפיין הבא: "המלכות היא בתוככם היא ומחוצה לכם. לכשתדעו את עצמכם תיוודעו, ואז תבינו כי בני האב החי אתם. אך אם לא תדעו עצמכם, תהיו בעוני ואתם העוני."). הכל בליווי הקדמות והערות של המתרגם. בקיצור, אוצר אמיתי.
Capture

תופעה מוזרה: מלחמות הרבנים נגד "הפוסטמודרניזם"

הנה תופעה מוזרה: רוח בלהות מרחפת מעל רבנים שונים בציונות הדתית, אבל לא רוח הבלהות הנכונה. אם נקשיב לדבריהם, שמה של רוח הבלהות הזאת הוא "הפוסטמודרניזם". מצד שני, מה שמפחיד רבים מהם זה בכלל פמיניזם. והם איכשהו מקשרים בין אלה. הדוגמאות רבות ואין צורך להכין רשימה. אם תגגלו תגיעו לשלל התבטאויות בנושא. גם הרב יוסף קלנר כתב ספר שלם כנגד "הפוסטמודרניזם", אבל הבעיה שלו היא בכלל שאיפות פמיניסטיות (שלא לדבר על "רוחניות בינונית") של נשים.

להלן אתייחס לשני מופעים אחרונים של התופעה: הרב חיים נבון שפרסם לפני שבועות מספר ספר שלם על "הפירוק הפוסטמודרני", והרב יגאל לוינשטיין (קולגה של הרב קלנר ממכינת בני דוד בעלי) שהוציא מעט אחריו קונטרס שגם זועק כנגד דא. טענותי הן שתיים: הקשר בין התופעות שהם מתארים בדאגה לבין מאפיינים פוסטמודרניים הוא חלש, ולא מהותי; 2. "הפוסטמודרניזם", ככל שדבר כזה קיים, אינו אויב הדת הממוסדת. להפך.

ביקורת פוסטמודרניסטית על התרבות המערבית היתה חידוש מסעיר בישראל אי שם בשנות התשעים. כשעדי אופיר כותב את מאמרו המפורסם (והמזיק, אם יורשה לי) "פוסטמודרניזם; עמדה פילוסופית", ב-1997, הוא צוחק על ה"אופנתיות" של השיח. אני זוכר שכסטודנט לתואר ראשון (גם ב-1997) היה ברור לי שעלי לשקוד על רזיו, ואכן שקדתי. זמן רב עבר מאז, באופן אישי מזמן הבנתי את כשליהם השונים של מגוון הוגים שתרמו לשיח הזה, "המרד השפוף" המוצלח של גדי טאוב נגד התופעה גם הוא כבר בן עשרים, והנה, אחרי שדרידה מת ואיש אינו טורח לעסוק בהגותו הפתלתלה, מוצאים להם רבנים ציונים דתיים אויב חדש בדמות הזומבי הזה.

והאמת, אפילו לא זומבי, אלא סוג של דחליל, שהרי אין באמת "פוסטמודרניזם". יש כל מני צורות של ביקורת הגותית וחברתית. מה היה לנו שם? היו לנו הוגים שתרמו למה שנקרא "המפנה הלשוני" בשנות השבעים ועסקו באופן הבניית המציאות על ידי השפה; היו כאלה, פוקו הגאוני שבהם, שערערו על מעמדו של הסובייקט, כלומר של העצמיות, האוטונומיה שלנו ותקפות תשוקותינו; היו שייבאו את המסגרת הביקורתית הזאת למדעי החברה וניסו להראות שלא רק שיש הבדלים בין תרבויות (לא תגלית גדולה), אלא שיש גם הבדלים בהבדלים, כלומר באופנים שבהם מבדילים (בין אנשים, פעולות, ערכים) ועוד הבדלים באופן שבו ניתן לדבר על זה, בתוך ומחוץ לאותן תרבויות, ושלמען האמת, הנה השוס, אין כל אמת שמסתתרת מתחת לאותם הבדלים, אלא אך ורק הבדלים כל הדרך למטה. והיו עוד כל מני. בין הכיוונים לעיל יש משותף, אבל גם הרבה מאוד שונה. ודאי אין כאן "פוסטמודרניזם" כזה שאפשר לספר מה "הוא" אומר, או מה נכון "על פי" דידו.

גם התרגילים האינטלקטואלים של הביקורת הפוסטמודרניסטית, שהיו מגניבים לזמנם, איבדו את חנם. אם בשנות התשעים זאת היתה האופנה, היום כבר לא. זו הרי טיבה של אופנה. נכון אמנם שאנחנו נמצאים בחברה שהושפעה מהשיח הזה (או יותר נכון, השיח הוא סימפטום לתמורה חברתית-תרבותית כוללת), ולכן מפגינה מאפיינים שונים שמבטאים אותו (בעיקר, אגב, בשדה האמנות, ובאופן אחר גם בשדה הפוליטי). אם כי יש גם לסייג: השמועות על מות המודרנה ומאפייניה בהחלט מוגזמות.

ומה מבקשים אותם רבנים? נראה שעבורם "הפוסטמודרניזם" קשור בעיקר לענייני מגדר. לפמיניזם, לגאווה להט"בית, וכו'. נשמע מדי פעם גם תלונה על ה"רלטיביזם של הפוסטמודרניזם", וזאת למרות שכבר ביוון העתיקה היה רלטיביזם, ומדי פעם קובלנה על הכחשת אמיתות הלאומים בעולם ("קהילות מדומיינות"), אם כי יש לבדוק האם הדאגה לקיום הלאום לא מונעת מאותם אנשים להכחיש את קיומו של לאום פלסטיני. ובסוף איכשהו תמיד נחזור ללהטב"ק.

ראו למשל את שתי הדוגמאות להלן. משמאל קטע מתוך ספרו של הרב נבון (עמ' 59), מימין קטע מתוך חיבורו של הרב לוינשטיין. שניהם מתלוננים על הרלטיביזם של "הפוסטמודרניזם", תוך ביטול כל ניואנסים, שלא לדבר על הבדלים עקרוניים, בתוך מגוון ערוצי הביקורת הפוסטמודרניסטית, ותוך השטחת מורכבות הגותית לא מבוטלת לטענה די פשוטה, שכאמור היתה מוכרת כבר ביוון העתיקה. לא די בזאת, אלא שלרלטיביזם ולתופעות שמדאיגות אותם אין כאמור קשר ממשי.

שני הרבנים יוצאים כנגד המתרחש בשדה המגדר. הרב לוינשטיין מתלונן שבעוד ש"הזהות הביולוגית של האדם היא ברורה מאוד – איש או אשה, זכר או נקבה", כיום עבור רבים הזהות ברורה פחות, ויש ערבוב של הסדר הטוב. גברים אוהבים גברים, נשים אוהבות טנקים. לדעתו זו בעיה. הרב נבון מקדיש לא מעט ביקורת כנגד תיאוריות קוויריות ומשחקי זהות. בניגוד ללוינשטין לנבון יש טיעונים רציניים, וחלקם בהחלט טובים (ויש לציין שהספר עוסק בעוד כמה נושאים). אלא שאיש מהם, כמו גם רבנים אחרים שיוצאים נגד ענייני מגדר תחת נס המאבק ב"פוסטמודרניזם", לא שם לב שדווקא בתחום המגדר והזהות (המינית והאחרת) ההגדרות שלהם עצמם לתופעה אינן תקפות.

שכן שורו וראו: אדם שנולד בגוף זכר ומרגיש שהוא אישה, ומבצע תהליך מורכב להפוך פיזית לאישה, אינו חושב ש"לחיים אין טעם ופשר, אין אמת מוחלטת ואין משמעות כוללת", כדברי הרב נבון. אדרבה, הוא, או היא, חושב שלחיים יש פשר, והוא שכדי לחיות חיים ראויים עלינו להיות נאמנים לזהות/הזדהות הפנימית שלנו, ולאו דווקא לזהותנו על פי לידה. ואישה שמעוניינת לשרת בצה"ל ולהנות משוויון הזדמנויות אינה חושבת ש"כל אחד והאמת שלו" או ש"החברה צריכה לאפשר לכל פרט לממש את רצונותיו" ובוודאי לא חושבת ש"האידיאולוגיה כבר אינה מרכיב" וכו'. היא פשוט רוצה שיכבדו אותה כשווה בין שווים (שאיפה מודרניסטית מובהקת), וכנראה מונעת מאידיאולוגיה, אולי פמיניסטית ואולי ציונית. "הפוסטמודרניזם" לא מסביר לא את התנהגותה של זו ולא את התנהגותה של זו.

אותה טראנסקסואלית אינה דוגלת ברלטיביזם, אלא במה שצ'רלס טיילור (שנבון מצטט פה ושם בספרו) מכנה "האתיקה של האותנטיות". לדעתה בהחלט יש אמת, והיא שזהותו של אדם נקבעת על פי כמיהתו הפנימית, ושחשוב מאוד שהוא יחיה על פיה (ודבר זה נחשב עבורה לא רק לראוי, אלא לאמיץ. יש כאן שדה ערכי עשיר למדי). אפשר כמובן להתווכח על זה, אם כי עצם הויכוח יוכיח שאין כאן עמדה רלטיביסטית.

כך גם אותה מתגייסת צעירה, אפילו אם היא דתיה. בנות הציונות הדתית שמתגייסות במספרים הולכים ועולים לא קראו את פוקו ולא סבורות שכולנו "קוויר". הן לא בדרכן לניתוח לשינוי מין, ואינן כמהות להיות גברים. הבעיה של רבנים כטאו, אליהו, אבינר, קלנר ולווינשטיין אינה שהן חושבות שהן גברים, אלא שהן חושבות שהן שוות לגברים. מבחינתם זה בהחלט משבר, אבל הוא כאמור קשור לפמיניזם ליברלי. תנועה מודרניסטית, לא פוסטמודרניסטית. "הערך המרכזי בעולם הפוסט-מודרני נטול הערכים הוא ערך השוויון" כותב לווינשטיין. נדלג מעל הסתירה הפנימית במשפט הזה, ונתייחס רק לסיפא: רעיון השוויון בין בני האדם נולד מתוך המסורת היהודית-נוצרית. הוא קשור לעקרון צלם אלוהים ונוסח על ידי הוגים נוצריים עוד בימי הביניים ונזעק מגרונותיהם של מהפכנים בצרפת ב-1789. זה לא ממש פוסטמודרניזם.

מכאן גם עולה התמיהה הבאה, הגדולה עוד יותר, לגבי התופעה כולה: מאיפה מגיעה ההתנגדות היוקדת ל"פוסטמודרניזם"? מה עשה הפוסטמודרניזם רע למסורת? הרי אם היה אי פעם כוח שאיים על הדת הממוסדת זו היתה המודרנה על שלל קריאותיה ותפיסותיה. הומניזם, סמכות התבונה, דמוקרטיה, שלא לדבר על מרקסיזם כמובן. מול אלה ערוצי הפו-מו הם נמרים של נאון, חסרי ממשות וממילא לא מאיימים, אלא אדרבה מעודד כל אמונת שטות שבעולם, כולל, להבדיל, את המסורות הדתיות הותיקות. לא היתה פריחה לדת כמו זו שאיפשרה החלשות האופטימיות ההומניסטית המודרנית, ולא היו זמנים טובים לדתות במערב, לפחות מאז המאה ה-19, כזמנים שהביקורת הפוסטמודרניסטית מצאה לה אוזניים כרויות. ביקורת, אולי כדאי שוב להזכיר, שהיתה מכוונת קודם כל כנגד התרבות המערבית המודרנית.

ייתכן ש"הפוסטמודרניזם" טוב בתור סיסמת קרב שמשטיחה את התרבות החילונית והופכת אותה לנלעגת. תראו את אלה, אצלם אין אמת, רק "נראטיב". חי חי. קל ולנעים לבנות איש קש ולדבר על אותם רלטיביסטים חסרי ערכים, אבל מה שמדאיג באמת את הרב קלנר, למשל, זה פמיניזם ליברלי מחד ודרישה לאותנטיות מאידך. גוד אולד מודרניזם. ובצדק מדאיג אותו ואחרים. כי הבעיה של הדת המונותאיסטית משחר ההיסטוריה לא היתה שאחרים טוענים שאין אמת, אלא שאחרים טוענים שיש אמת אחרת. ולטענות כאלה, בין אם מטעם הפמיניזם ובין אם מתוך מחקר המקרא, כבר הרבה יותר קשה לתת תשובה.

Capture

הקלטה של הרב צבי יהודה על הר הבית והפולמוס בתוך הציונות הדתית

אתר סרוגים מפרסם הקלטה נדירה של הרב צבי יהודה קוק בה הוא אוסר במפורש את העליה להר הבית. כמובן שידענו שהרצי"ה אסר על עליה להר, אבל בין העולים כיום יש באופן מובן רצון לעמעם את העניין. מה שמעניין בהקלטה הוא שהרצי"ה דוחה במפורש תירוצים לעליה להר שנשענים על מחקרים שונים שלכאורה מגלים איך ניתן לעלות מבלי לדרוך במקום המקדש ממש, ולכן לכאורה בצורה מותרת:
 
כל המחקרים וכל החיטוטים האלו, איזה צד שנקרא לזה. המכונים הלכתיים והמכונים מדעיים, נדחים מקל וחומר. מקדשי תיראו. מפני שציווה על מורא המקדש
 
שימו לב לנימוק לאיסור: "מורא המקדש". במאמר שפורסם לפני כחודשיים במקור ראשון טענתי שהתנועה המתגברת של עליה להר היום נובעת לא מפני שגילו פתאום דרך להתיר את העניין הלכתית (בעזרת מחקר כזה או אחר), אלא משום שתפיסת הקדושה של העולים להר עברה תמורה, והפכה מתפיסה שרואה בקדושה יסוד שממנו יש להתרחק ולירוא, קדושה של ייחוד ואיסור, לתפיסה שרואה בקדושה יסוד של ריבונות ושל שליטה, כלומר קדושה שלא הריחוק ממנה אלא השליטה עליה היא הזיקה הנכונה כלפי, אולי אף היא הנותנת לה תוקף. התהליך הזה מתרחש כמובן במסגרת הפיכת הר הבית לחלק מרכזי במאבק הלאומי בין מדינת ישראל לפלסטינים. דבריו של הרצי"ה מהווים ראיה נאה לתפיסה הקודמת, המסורתית יותר, של קדושת הר הבית.
 
בכתבה ב'סרוגים' מובא ציטוט ממאמר של הרב יצחק שילת, שטוען שהרצי"ה דווקא אישר עליה להר, והנה הוא לכאורה טועה (אגב, מה שלא מצוין הוא שמאמרו של שילת נכתב בתגובה למאמר שלי לעיל). מאחורי הקלעים יש כאן מאבק בין חלק הולך וגדל של רבני הציונות הדתית המרכזית, הרב שילת ביניהם, שמתירים עליה להר הבית, לבין רבני ישיבות הקו בהנהגת הרב צבי טאו, שאוסרים את העליה, ובעצם נאמנים לדרכו של הרצי"ה (והראי"ה, ופחות או יותר כל פוסק הלכתי גדול במאתיים השנים האחרונות). סביר שמישהו מהם הוא שמסר את ההקלטה הזאת לאתר 'סרוגים' כחלק מהפולמוס הזה.

זלי גורביץ' על חילוניות

הנה קטע קצר ממסה קצרה מתוך ספר חדש של זלי גורביץ' . גורביץ' הוא פרופסור לאנתרופולוגיה ומשורר, אבל הוא הרבה יותר מזה. נאמר שהוא סוג של יוצר תרבות ומבקר תרבות יחד. ספרו החדש 'העברית על פינו' (הוצאת ספרים כרמל) מקבץ אוסף של מסות על מגוון נושאים (געגועים, אלף-בית, אושר, רושם ורשימו ועוד). הקטע להלן הוא מתוך מסה על חילוניות. גורביץ' מעוניין לכונן חילוניות יהודית שאינה ריאקטיבית לדת, אלא עומדת בפני עצמה, אולם בכך עומדת ביחס אל היהדות שקדמה לה. על פי גורביץ' אין חילוניות אוניברסלית (טענה שסותרת את היומרה של החילוניות עצמה, להיות אוניברסלית), אלא רק גרסה מקומית של כיוונים משותפים. ולעומת הקודש שמדגיש נצח קפוא החילוניות מדגישה אינסוף מתפתח. בקטע קודם לזה גורביץ' טוען שהריק שבעגלה החילונית הוא ריק שמאפשר דעת, שכן הוא מאפשר שאלה.

Capture

אבי שגיא ודב שוורץ על המפנה של הציונות הדתית אחרי מלחמת ששת הימים

אפשר לומר בביטחון שפרופ' אבי שגיא ופרופ' דב שוורץ הם היום החוקרים הבכירים ביותר של הציונות הדתית. שניהם בניה בעצמם, ושניהם פרסמו ספרים לא מעטים על הגותה ועל ההיסטוריה שלה. ספרם האחרון, שיצא כעת, נוגע בתהליך שעבר על הציונות הדתית אחרי מלחמת ששת הימים.
 
הכותרת של הספר (הוצאת כרמל) מבהירה תהליך זה בברור. זאת לא תזה חדשה כמובן, אבל הספר מכנס אותה לכדי נראטיב אחיד, מוער ומאיר עיניים, שכולל פירוט היסטורי ותיאולוגי, ומגיש לקורא נראטיב ממוסמך הכולל בחינה אנליטית עשירה. שגיא ושוורץ גם מוספים מדי פעם זכרונות אישיים מחוויותיהם כחלק מהציבור העובר תמורות אלה.
 
על פי המחברים הציונות הדתית החזיקה לפני 67' יסוד משיחי לטנטי, שלא שימש באופן קונקרטי לצורך פירוש ההיסטוריה הממשית של מדינת ישראל. תפיסה זו הנחתה את מנהיגי המפד"ל גם מיד בתום המלחמה: משה שפירא היה מוכן להחזיר את יהודה ושומרון, זלמן ארן היה מוכן לבינאום העיר העתיקה, והרב סולובייצ'יק, ממקום יושבו בבוסטון, קבע ש"התערבות רבנים בשאלה אילו שטחים מותר להחזיר לערבים ואילו אסור להחזיר נראית לי בלתי סבירה ביותר."
 
אלא שאחרי המלחמה הדברים התחילו להשתנות. הדור הצעיר בציונות הדתית עבר "טרנספורמציה דרמטית, שהציפה את השיח המשיחי". כעת הם תפסו את האל כפועל באופן ישיר בהיסטוריה הממשית של מדינת ישראל. הרב צבי יהודה עלה כמנהיג רוחני ואיתו הקוקיזם, שייחס להתנחלות ביו"ש משמעות גאולית. בהמשך נהיה עדים להשתלטות הדור הצעיר על המפד"ל (לאו דווקא אידיאולוגים רדיקלים, מבהירים המחברים, אלא מניין ובניין הבורגנות הציונית דתית דאז) להקמת גוש אמונים וליציאה להתנחלות בשטחים.
 
המעבר למשיחיות אימננטית השפיע על הציונות הדתית במישורים רבים. המחברים מצביעים על תפיסת ההיסטוריה המשתנה, שינוי יחס אל הגוף והמיניות, וגם שינוי היחס ללימוד גמרא, שנדחקה לטובת כתבים "היסטוריים" ו"אמוניים" כמקרא, ספרי קבלה וספרי הרבנים קוק.
 
אחד החלקים המעניינים בספר הוא תיאור צמיחת החרד"ל. על פי המחברים תחילתו של תת-מגזר זה בשנות השמונים, אחרי נסיגת ישראל מסיני. הטראומה של שבירת תוכנית הגאולה (גם אז הבטיחו 'היה לא תהיה') הביאה לחשבון נפש, שגרם לחלקים מהציבור להתכנס בתוך עצמם בשני אופנים: להגביר אדיקות הלכתית כצעד מונע לפינוי עתידי (מתוך מחשבה שהבעיה לפני כן היתה חוסר הקפדה מספק), ולהתנתק מהציבור הישראלי, ממנו התאכזבו. ניתן לטעון שאחרי הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף כל אחת ממגמות אלה הקצינה עוד.
Capture

המשך…

נציגי החרדים קפצו מעל הפופיק, הציבור מתקומם

בקואליציה הנוכחית החרדים קיבלו כוח שמעולם לא היה להם. נתניהו פשוט חתם על כל צ'ק שהם הגישו לו, ממשי או מטאפורי. איך כתב יוסי אליטוב עורך 'משפחה' החרדי? "כל מה שחולמים בלילה – מקבלים בבוקר". אלא שהשתן עלה לראש, והמפלגות החרדיות, בעידוד התקשורת החרדית ובעבודה מאחורי הקלעים של החרד"ל, הבינו בטעות שהם לא מיעוט אלא מעין אליטה חדשה עבור ציבור ישראלי שהופך מסורתי יותר ויותר.

כמו עם הסיפור על השמאל הנעלם שבעצם קיים, גם כאן מדובר באשליה. יש תהליך של "מסורתיזציה" בישראל, אבל הוא לא מוביל אל, אלא מחליף, "אורתודוקסיזציה". הן חילונים והן מסורתיים, כולל מצביעי ליכוד, כולנו, בית יהודי ואפילו ש"ס, רוצים, אחרי שחלקם עשו קידוש, לעשות קניות בשבת. בכל שבת קונים מאות אלפי(!) יהודים בקניונים, וכמובן גם במרכולים.

חוק המרכולים הוא חוק רע, משום שהוא מקדם כפייה דתית. הוא חוק כוחני, שמגיע לא מתוך הסכמה ופשרה, אלא מתוך רצון חרדי לראות "הישג" ורצון חרדל"י (בהובלת הדמוקרט הגדול בצלאל "לנתק את גבעתיים" סמוטריץ') להחזיר את המדינה בתשובה. הוא חוק שבכוונה מכניס אצבע אורתודוקסית בעין חילונית.

כמו תמיד עם כפיה דתית, התוצאה הפוכה: הציבור מתקומם. בלילה עבר חוק עזר עירוני בראשון לציון שיאפשר לאחת הערים הגדולות בישראל, גם אם החוק יעבור, לפתוח מרכולים בשבת. כך מתעתדות לעשות גם גבעתיים, חולון, רמת גן וערים נוספות. מסתבר שהחוק של דרעי גורם לחילול השבת הרשמי הגדול ביותר מאז ניסוח הסטטוס קוו. Great Success.

אני דווקא כן חושב שיש ערך לצביון יהודי-שבתי משותף במדינה. באופן אישי אני חושב שצריך להיות פחות מסחר בשבת. אבל כל הסדר שכזה חייב לבוא מתוך הידברות. בהסכמה. הוא חייב לכלול פשרות גם מהצד האורתודוקסי, כמו אישור תחבורה ציבורית בשבת ופתיחת מוסדות תרבות (מוזיאונים למשל) בשבת. לא תוכל להיות כפייה כוחנית חד צדדית על ציבור שלא מעוניין בכך.

כרגיל, הממסד האורתודוקסי לא מסוגל להתפשר, ומקבל בסופו של דבר את ההפך ממה שהוא רוצה. כך זה גם בגיור, בנישואים, בכשרות. כך זה יהיה גם בכותל. כך גם בשבת. בכל מקום שמנסים לכפות, הציבור מתקומם.

Capture

מעט על 'אחרוני הג'דיי' (המצוין)

נתחיל בעיקר: Star Wars: The Last Jedi הוא סרט מצויין. אם יש לי ביקורת כלשהי עליו היא שהוא מעט ארוך מדי. מצד שני, אורכו מאפשר לכבד את הקהל בסצנות שקטות, איטיות, במתח שנבנה בין הדמויות בשתיקה, ובאורך רוח שמזכיר סרטים שהיו קיימים לפני שבמאים ואולפנים הרגישו שהם צריכים לרוץ מסצנת אקשן אחת למשניה בסדרת ספרינטים של פורנו-פיצוצים (ראו למשל Rouge One הנוראי).
 .
— מכאן ללא ספוילרים על דמויות, רק על מאפיינים של הסרט —
 .
בכך הסרט בהחלט מזכיר את סרטי השלישיה הראשונה בסאגה. ועוד, בדומה ל-The Force Awakens הסרט בנוי על בסיס התבנית של הסרטים הקודמים, אלא שאם ההוא נבנה כולו על בסיס הפרק הרביעי (כלומר זה שיצא ראשון), הרי שכאן הסרט הוא שילוב של 'האימפריה מכה שנית' ושל 'שובו של הג'דיי'. לא רק ברמת ההומאג'ים שהמעריצים המושבעים ישמחו לגלות, אלא בעלילה: האימפריה חזקה, המורדים בורחים, אבל גם: הגיבורים נפגשים בלשכה של ראש האימפריה לקרב אחרון. זה תכנון טוב מפני שהוא גם הופך את הסרט ליותר מעניין בפני עצמו, וגם מאפשר להפתיע לחלוטין בסרט הבא והאחרון, כלומר לא להפוך אותו לשיעתוק של 'שובו של הג'דיי'. אגב, גם ההומור – על גבול הקרש אבל עדיין חינני – הוא לחלוטין בסגנון של הסרטים המוקדמים ומעריצים יהנו ממנו.
 .
חציו הראשון של הסרט הוא מעין חידת זן. הדמויות מנסות לפענח את חייהן, תפקידן ביקום, יחסיהן אל האמת ואחד אל השני. חציו השני של הסרט הוא הבאת תלמוד התורה לידי מעשה. הפעם נדמה לי שיש גם יותר מהמסורת היהודו-נוצרית בסרט: הרבה דיבור על אשמה, הרבה בקשות לכפרה. וכרגיל, מיותר לציין, הרבה הקרבה עצמית למען האחרים, מוות למען הצלת הכלל וכו'.
 .
ובכלל, היחס אל מסורת הג'דיי עומד במרכזו של הסרט: האם הדת של הגלקסיה הרחוקה רחוקה ההיא אמורה להיכחד משום שהביאה יותר נזק מתועלת? או שיש לה תקווה, כלומר לא לגלקסיה אלא לדת הג'דיי? אם נעשה אנלוגיה וולגרית ופשטנית לעולם שלנו הרי שהשאלה היא האם המסורות הדתיות שלנו שוות שימור, על כל העוול שהן גורמות. בארה"ב של זמננו זו שאלה בוערת. סדרת 'מלחמת הכוכבים' לא יכולה באמת להשיב על השאלה הזאת בשלילה (אם יש משהו שמזכיר מטריאליזם קשוח ויעיל הרי זו האימפריה המרושעת) ולכן כמובן שגם כאן לא נותנים לנו להישאר יתומים מאבינו שבשמיים (או פורסנו שבהוויה), אבל התהיות גדולות מתמיד.
 .
הסרט מלא באיתותי פי-סי (הגיבורים הם גיבורות, חלק מהשחקניות הראשיות באופן ברור אינן עונות לאידיאל היופי העכשווי, יחסים "בין גזעיים" – חסר רק זוג להט"ב), שעם כל חשיבותם מרובים כל כך שמריחים ממאמץ. מצד שני, הפי-סי מגיע על רקע המסר המרכזי של הסרט, והוא: אנחנו לא יודעים. כלומר, קשה להחליט, אנחנו לא יודעים אם מעשינו הטובים יולידו תוצאות טובות, ולא בטוח בכלל שאנחנו בעצמנו נהיה גאים במה שעשינו בעתיד. כלומר המיצג המוסרי מגיע על רקע תהיה מוסרית גדולה יותר.
.
המסר הזה הוא קשה, מבלבל, מעצים מאוד את המסורת של הסרטים האלה בהם בכל רע יש טוב ולהפך, אבל מגיע לנקודת שיא. זה לא סרט על מסעו של הגיבור מעלה, אלא על התהיות שלו כשהוא בפסגה, ולא יודע האם מה עשה והאם טוב עשה. זה לא סרט על גבורה של לוחמים, אלא על גיבורים שכובשים את יצרם, או לפחות מנסים לפענח אותו. אולי בגלל זה יש אוהדים רבים שלא אהבו את הסרט.
 .
בסופו של דבר, כמו באימפריה מכה שנית, יש כאן סרט שמשאיר אותנו תוהים, מבולבלים, לא בטוחים. שאלות של טוב ורע וטוב בתוך רע וטוב כרע מתרסקות זו אל זו, וזה מצויין. יש כמובן שלל אקשן יפה (באמת אסתטי) ויופי של דינמיקה עלילתית. לדעתי מדובר בפרק מעולה בסאגה, ובהצלחה כבירה ליצור המשך נאמן ומצויין. מחמאותי לבמאי שהצליח.
 .
מכאן ספוילרים על דמויות —
 .
אם דארת' ויידר הוא הגיבור של 'שובו של הג'דיי', כאן ללא ספק לוק הוא הגיבור. הוא הדמות ש"עוברת תהליך" ושמתייסרת בין אשמה לסליחה, כניעה וגאולה. לוק (מארק האמיל) הוא הנוכחות הדומיננטית על המסך, וזה רק לטובה. ייסורי ורטר הצעיר הופכים כאן ליסורי סקייווקר הזקן, בין אהבה למוות, בין הולדת המשך להקרבה עצמית. מצויין. הוא חוזר בו מהיאוש שפקד אותו, אבל בסופו של דבר עוזב אותנו. אם לא מדובר בג'דיי האחרון, הסרט הוא בהחלט "הסקייווקר האחרון". השושלת, כך נראה, מתה.
 .
המסע של פין ורוז למושבת ההימורים וסוחרי הנשק חשוב ומכניס עוד רובד מוסרי לעלילה: יש אנשים שלא רעים כי הם רעים ולבושים בשחור, אלא רעים רק כדי להרוויח כסף. מה נורא יותר?
 .
מצויין שהרגו את סנוק, דמות פלקטית ומטופשת. הבעיה עכשיו היא ההמשך. הרי נותרנו עם ילד אימפולסיבי מול מאסטרית יפיפיה. לא כוחות. מעניין איך יעבו ויחזקו את הרוע בסרט הבא והאחרון. אני בטוח אהיה שם כדי לראות.
Capture

הלכות משפחה וזוגיות – ספרם החדש של הרבנים סתיו

ספרם החדש של הרבנים סתיו, דוד ואברהם, אב ובנו, יפה ומעניין. 'אבוא ביתך' (מגיד). הוא עוסק בנושאי זוגיות ומשפחה, שאין כמוהם רלוונטים לחיינו, ואין כמוהם מאתגרים מבחינה הלכתית.

יש לומר, הספר מציג אומץ לא מועט. הנושאים הללו הם מטבע הדברים רגישים, אבל הרבנים סתיו לא חוששים לגעת גם גם בנקודות העדינות ביותר. כך למשל, פסיקה אחת שמפורטת בספר עוסקת באוננות נשים, ולמעשה מתירה אותה (בניגוד, אגב, לפסיקת הרב מלמד. וכן, אני מבין את הבעייתיות בעיניים חילוניות בכך ששני גברים דנים במה אסור או מותר לאישה לעשות עם גופה. הספר כמובן מיועד לשומרי הלכה, וראוי להתייחס אליו בהקשר הזה. עם זאת, נקווה שבעתיד פוסקות הלכה תוכלנה לפסוק בעניינים כאלה.)

זהו ספר ראשון מתוך שלושה שהם מתעדים להוציא, והוא נאה למדי. אין לי מומחיות הלכתית מספקת (ואף לא קרובה לכך) כדי לשפוט את מהלכיהם ההלכתיים, אולם הרב אברהם סתיו הואיל בטובו לענות על מספר שאלות בנוגע לספר, והנה הן ותשובותיו לפניכם:

ת.פ.: אולי נתחיל בשאלה על עצם הספר: בעידן של רצף הולך וגדל של שמירת מצוות, איך אתה רואה את התפקיד של פוסק ההלכה? למי מיועד הספר ואיזה שימוש אתה מכוון לו?

א.ס.: אנחנו חיים בעידן של רצף לא רק אצל שומרי ההלכה אלא גם אצל פוסקי ההלכה. כל שאלה הלכתית שתכתוב בגוגל תניב מנעד עצום של תשובות. תפקיד של פוסק בעידן כזה הוא כפול: ראשית, לתת את המסגרת ההלכתית. להגדיר היכן מתחיל והיכן נגמר הטווח הלגיטימי מבחינת ההלכה. ושנית, להכריע, לומר מהי לדעתו האפשרות המדויקת יותר. לכן למרות שהספר פונה לא רק לפוסקי הלכה, אלא גם לקהל הרחב, הוא מוביל את הקורא דרך שורשי ההלכה ומקורותיה, וגם בשלב המסקנה הוא מציג תמונה הלכתית רחבה ולא תשובות של כן ולא.

ת.פ. אתם פוסקים ש"ראוי להימנע ככל האפשר" מנישואים עם אדם שאינו שומר מצוות. גם זה במקום איסור מוחלט, שכן אתם מסתמכים על פסיקות קודמות שקבעו שחילונים הם "אנוסים", דהיינו "תינוקות שנשבו". האם אין כאן פסיקה שהציבור אינו יכול, ואף אינו ראוי, שיעמוד בה? האם באמת אתם חושבים שלא ראוי במדינת ישראל להתחתן עם חילונים?

א.ס.: הפסיקה שלנו לא נובעת מזלזול בציבור החילוני, אלא מן המרכזיות של עבודת השם ושמירת ההלכה בחייו של האדם הדתי. חיי הנישואין, וחינוך הילדים, אמורים להיות מכוונים כל הזמן לעשיית רצון השם ולהעברה של המסורת היהודית. כאשר יש פערים גדולים מדי בין בני-הזוג בהבנה של רצון השם, משהו מאד בסיסי עלול להיות חסר בבית.

ת.פ.: אם כך, מה הטעם באיום בדבר "רשימות יוחסין" שמועלה כשרוצים להנהיג נישואים אזרחיים? הרי ממילא יש כמעט-איסור להתחתן?

א.ס.: נישואים אזרחיים ללא פיקוח הלכתי יוצרים בעיות מורכבות ביותר, שעשויות להשפיע על דורות רבים. הרבה אחרי שאיש לא יזכור אם אלו שהתחתנו היום שמרו מצוות או לא, הנכדים והנינים שלהם יסתבכו במשימה בלתי-אפשרית של הוכחת יהדות ושלילת פסולי-חיתון. דווקא היום אנו מודעים לכך שבין 'דתי' ל-'חילוני' יש גוונים רבים, וגם 'מוביליות' גדולה לשני הכיוונים, כך שניתוק ובידול של ציבור אחד ממשנהו יהיה הרסני.

ת.פ.: מאידך, האם לא הגיע הזמן להפסיק לשקר לעצמנו ולדמיין שחילונים הם "אנוסים", כאשר, בעיקר היום אחרי עשרים שנה של ה"התעוררות היהודית" וכל בתי המדרש הפלורליסטים למיניהם ברור שחילונים מכירים את התורה ובוחרים לא לקיים מצוות?

א.ס.: התשובה ההלכתית הרשמית היא שהתרבות המודרנית החילונית היא 'שבי' רוחני אחד גדול שכולא אותנו בתוכו. וזה נכון. אך התשובה האישית שלי היא קצת אחרת. השאלה אם אדם חוטא הוא "מזיד" או "אנוס" היא פחות שאלה עליו ויותר שאלה עליי. איך אני בוחר להתייחס אליו? כאויב או כאוהב שתעה מן הדרך. והבחירה שלנו, בדור הזה, היא באפשרות השנייה.

ת.פ.: אתם קובעים שמנהג ישראל הוא שהכלה לא נותנת טבעת לחתן, אבל ברוב רובן של החתונות של היהודים כיום הכלה כן נותנת טבעת לחתן. מי כאן "ישראל"? רק שומרי המצוות?

א.ס.: הנושא הוא לא רק פרסונלי, אלא עקרוני יותר: האם זה מעשה שנעשה מתוך המשכיות של המסורת או מתוך התרסה נגדה? בספר התרנו כמה וכמה דברים שלא היו מקובלים באירופה במאה ה-19, ובכלל זה נתינה של טבעת לחתן אחרי הטקס ההלכתי של החופה. אך 'קידושין הדדיים' הם פעולה שנעשית לפעמים מתוך אי-הסכמה או אי-הבנה של עצם רעיון הקידושין של התורה.

ת.פ.: רגע. לא התרסה, וגם לא "קידושין הדדיים". מדובר ברצונה של הכלה לתת טבעת לחתן. לא לקדשו, ולא מתוך רצון מכוון לחרוג מהמסורת. למה בעצם שהכלה לא תיתן טבעת לחתן מיד אחריו? האם רק משום "מראית עין"?

א.ס.: אין שום מניעה שהכלה תתן טבעת לחתן. אדרבה, זהו מנהג יהודי עתיק שראוי לחדש אותו בימינו כדי לחזק את קשר הנישואין והתא המשפחתי. אך נתינת הטבעת מיד אחרי קבלת הטבעת מן החתן נעשית, ולמצער נראית, כניסיון לעצב מחדש את עצם מעשה הקידושין ההלכתי, שבו רק האישה היא זו שמקבלת חפץ שווה-כסף מן הבעל ובכך מביעה את הסכמתה לנישואין.

Capture

טראמפ וירושלים – האוונגליסטים חוגגים ומצפים לקץ

אפרופו עיר הקודש בירתנו לנצח נצחים כי כך אמר דונלד טרמאפ – בגזרת האוונגליסטים חגיגה. ג'ון הייגי, מנהיג אוונגליסטי חובב ציון ידוע וחשוב, אמר שהכרזת טראמפ באה "בתזמון תנ"כי", בדיוק 100 שנה אחרי בלפור ו-50 שנה אחרי כיבוש העיר. "בשלב זה ישראל היא שעון העצר של אלוהים, עבור כל דבר שמתרחש בכל העולם, מכאן ועד ליום הדין".
 
הייגי טוען שהוא הסביר לטראמפ שחשוב להעביר את השגרירות דווקא השנה, בשנת היובל לשחרור העיר וכו'. טראמפ מצידו אמר ושוב ושוב לאוונגליסטים ששני דברים איפשרו לו לנצח בבחירות: התמיכה של אלוהים ושלהם, ושהוא לא שוכח את זה. עכשיו הייגי מאושר ומצפה לקץ.
 
אתם בטח מתים לדעת מה התחזית של הייגי למהלך האפוקליפסה. ובכן רוסיה פולשת אל ישראל יחד עם המוסלמים, נעצרת על ידי יד ה' צבאות. בשלב הבא מולך בעולם מנהיג האיחוד האירופי, שהוא במקרה (סתם, שום דבר לא במקרה) האנטיכריסט, הוא נלחם במנהיג סין, ושניהם עומדים להתרסק זה אל זה לקרב האחרון בהר מגידו, שהוא כמובן ארמגדון.
 
איך שהם נפגשים מגיעים צבאות השמיים בהנהגת ישו ומחסלים אותם. אז מולך ישו, מהר הבית, במשך אלף שנים. כפי שאמר הייגי ב-2012, בעת ביקורו בארץ, על הר הבית "יוצב מקדשו של האדון ישו, כאשר הוא ימלוך וימשול בעולם, מירושלים, למשך אלף שנים."
 
אגב בניגוד לאוונגליסטים אחרים אצל הייגי לא מתים שני שליש מהיהודים, אלא כולם ניצלים, אם כי כמובן מקבלים את ישו כמשיח. כל זה אמור להתחיל בקרוב, כך שיש למה לחכות.
Capture

ירושלים השחורה, אבן השתיה וכהנים אתיופים – חביבה פדיה מדברת על יצירתה האחרונה

Captureחביבה פדיה היא דמות נערצת בעיני. לא רק שהיא פרופסור מוערכת למחשבת ישראל, מבקרת תרבות ואינטלקטואלית ציבורית מהמעלה הראשונה, אלא שהיא מהבודדים שמצליחים לשלב מחקר אקדמי עם יצירה ספרותית ואמנותית מקורית ומרשימה ביותר. היא עוסקת בלב ההוויה ומצליחה לא רק לדבר עליה אלא גם לדובב אותה.
 
יצירתה האחרונה נקראת 'שיבת ציון', מופע שיעלה מחר ובו היא משלבת שירה, תפילות וספוקן וורד, מילים מהמקורות ומילים מזמננו, ומעמידה זו מול זו וזו בתוך זו את ירושלים השחורה ואישה שחורה, מתוך אנלוגיה שמתוכה פורצים כאב ותקווה. ביקשתי ממנו לענות על כמה שאלות.
תומר: המופע עוסק בירושלים ומתרכז באבן השתיה. אבן השתיה היא "תשתית העולם", ואין צורך לציין שהיא גם ממלאת תפקיד לא רק דתי אלא פוליטי מאוד במרחב היהודי-מוסלמי בזמן הזה. את מביאה למופע יסודות של התפיסה הקבלית של אבן השתיה. תוכלי לספר מעט על כך, ועל התרומה שזה מציע לשיח?
 
חביבה: הקבלה ואחריה החסידות הביאו הסתכלות על אבן השתיה לא רק כאוביקט קונקרטי במרכז קונקרטי של קדושה. לפי המדרש דויד השליך אבן לתהום שחסמה את ההתפרצות הכאוטית של המים ואיפשרה את בניית המקדש. בקבלה, האבן מקבלת משמעות סימבולית, ויותר מזה: ספיריטואלית. האבן מרושתת מעין שתי וערב ובעצם על ידי זה היא סוג של שפה שמכילה את הכל. היא לא רק חוסמת את המים היא שקועה בתוכם ויש בה הכלה של המים. כך לפי ספר הזהר. ר' נחמן מברסלב עוד מעמיק מאד את אבן השתיה את היסוד האימהי שבה, את היסוד הנקבי שבצדיק עצמו, את העובדה שהאבן כלשונו מכילה את כל הצמצומים.
 
פה אני רואה תרומה ענקית לשיח על הר הבית ועל אבן השתיה. היכולת להפנים קיומה של רשת והיכולת להכיל את כל הצמצומים. הרי מה קורה כשיש קונפליקט? כל אחד מתמסר לנרטיב שלו שהוא הוא הצמצום. מבחינתו הוא לא היה מתקיים בלי הצמצום ההכרחי לאור הזהות שלו, ומבחינת האחר – הצמצום מונע את הדיאלוג. אבן השתיה לפי התפיסה שלי כאן היא סוג של מטריקס, נרטיב-על שמתעלה מעל כל הצמצומים מכיל אותם יחדיו .
 
תומר: האם העיסוק באבן השתיה מבחינתך הוא סוג של מדרש מודרני על אותו axis mundi שכולנו סובבים סביבו, במחול שלפעמים הופך אלים? האם את מציעה תיקון? אולי תיאורגיה?
 
חביבה: באמת זה סוג של מדרש מודרני ואין לי בעיה עם זה. אין לנו באמת דרך להתחמק מקיומם של מיתוסים וסיפורים. מלבד הדרך של המחיקה קיימת דרך של פרשנות, והיא הדרך העיקרית של מטאמורפוזות והתמרות. המחול הזה נוקב ויורד עד השיתין – השיתין הן כנראה המקור לביטוי אבן השתיה – אבן ההשתתה. אני מציעה שנקבל את זה שכאן עדיף לנו להמשיך בתוך הקיום הקונקרטי בישראל של מטה עם הר הבית הממשי להמשיך עם החלום והפירושים הנהדרים לאבן השתיה הספיריטואלית.
 
רעיון ההכלה, רעיון האימהות, הרישות, המטאמורפוזות, לפי אחת המסורות האבן מרושתת בשם בן ע"ב… זה זורק אותי ל-72 מיתרים, 70 גלויות 70 קולות 70 פזורות שבאיסופן אני רואה את המוזיקה של קולות מים רבים…
אין צורך לגעת ישירות באבן כדי לשאוב ממנה חיים. להיפך, הרי בפולחן חג הסוכות הזליפו מים כדי להשקות את האבן. מים בניגוד למזבח שממנו יצאו שאריות דם הקורבנות. התיקון שאני רואה פה הוא בשירה ובהעברת הדגש אל המים החיים.
 
תומר: המופע עוסק בירושלים כתשוקה אוטופית עבור יוצאי אתיופיה היהודים. למה בחרת דווקא את הזווית הזאת? ואיך הקשר עם מוסיקה והטקסט האתיופים הופך ליותר מגימיק?
 
חביבה: זה בא משילוב של הערכה, הערצה, אהבה, חמלה והזדהות. זה מגוון הרגשות שלי אל יוצאי אתיופה ולמטען העמוק שהם מביאים איתם. החמלה וההזדהות זה גם בגלל הכאב שכל קבוצת הגירה נחבטת בו באופן כה קשה אל הקרקע. והם מגיעים עם חזון עצום בדבר ירושלים, זה ממש מיסודות המיתוס הקדום שלהם, לפני ההוויה הפוסט-חורבנית.
 
זאת נקודה חשובה: המקדש וירושלים בתודעתם לא עברו את השבר של החורבן, הריסוק של הגלות. באופן דיאלקטי הם מייצגים עבורי את ירושלים שאני אוהבת, איתם ודרכם אני מאמינה שוב בעיר המוזהבת הזאת שאינני יודעת עוד היכן היא באמת שוכנת. הם לא יכולים לחלל את זיכרה להגיד עליה מלה רעה.
 
מבחינתי זה לא גימיק זו מהות. צריך לזכור: הקייסים הם כהנים. וירושלים היא עיר המקדש ועיר אבן השתיה. מזמורי תהילים שלהם מלאים בפרשנות ובמדרש בנושא דויד המלך ויסוד המקדש. הם בשבילי "קופסא שחורה" ששימרה זיכרון כמיהה וגעגועים שמוזרמים עכשיו אל הישראליות. מצד אחד זו עלייה שספגה פגיעה קשה וכמעט נרמסה ונמצאת במאבקים ומצד שני אני רואה בהם מורי דרך.
 
תומר: למה ירושלים השחורה? מה שחור בה?
 
חביבה: ירושלים של מעלה שאליה התחברו בגלות עוד לא סיימה באמת לנחות בירושלים של מטה ולהתחבר אליה. השסע עוד קיים. הפיצול והשבר לא התאחו. עדיין לא רואים את ירושלים כ"עיר שחוברה לה יחדיו". הפיצול הזה כאילו ירושלים הרוחנית רצתה להתמקם בירושלים של מטה אבל הגלות שעוד מושלת בתוכנו לא נותנת לה מנוח. הפיצול לא קיים רק בציר האנכי – ירושלים של מעלה וירושלים של מטה אלא בעיקר בציר האופקי – העיר העשירה והעיר הענייה עיר שבעה ועיר רעבה ירושלים הרוחנית היתה המולדת של הגולים ושל הפליטים והיום זה הרבה פעמים השחורים שבתוכנו לכן ירושלים שחורה.
 
ירושלים השחורה היא האידיאה של הבדידות של אותה עיר שאיננה נרגעת שנודדת בלילות ובפרברי הערים הגדולות נמצאת בשוליים של המרכזים התוססים בדרום תל אביב למשל אבל גם בדימונה ובקרית גת ובבאר שבע, במקומות שהם גם לא מרכז אבל גם לא פריפריהו מלאים מצד אחד בעושר ובתוכן של קהילות המהגרים ומצד שני מתייסרים בריקות של שום מקום.
 
תומר: בהמשך לכך, דמויות מיתיות נשיות הופכות באופן מעיין לשחורות במיתוסים הגדולים של המסורות הדתיות. יש לנו את המדונה השחורה, גם האלה קאלי היא שחורה, ומוכרות גם דמויות שחורות של האלה איזיס (Isis) ועוד אלות. האם ירושלים השחורה היא הנקבה השחורה "שלנו"? מה בינה לבין אותן אלות שחורות?
 
חביבה: זאת השוואה נכונה והיא מאד נוגעת בי… אז קודם כל ירושלים היא באמת עיר שחורה. גם בסלנג תל אביב היא העיר הלבנה שצמחה מהחולות… ירושלים לפעמים בזילזול שחורה כי קוראים ל"דוסים" שחורים. אבל לעומקו של דבר היא שחורה בגלל הצל הגדול על ההרים בגלל ששערות השולמית הן שחורות כמו ששר עליה והטיב להבין אותה פול צלאן… שזה לא מקרי שהוא עובר מפוגת המוות לשירת ירושלים ולנסיון – הנואש – להאחז באידיאה של ירושלים: "אימרי זאת כך שירושלים ישנה" כמעכבת בעד החידלון. צלאן מצוטט במופע. ירושלים היא שחורה כמו האימהות שהן אדמה. "אל תראוני שאני שחרחורת" אומרת השולמית בשיר השירים וסביר להניח שעורה של מלכת שבא היה כהה. ואת השיר של ירושלים אני שמה בפי אומנית ספוקן וורד צעירה ממוצא אתיופי, אורית טשומה, שהיא הציון הצעירה השחרחורת הסובלת מסחרחורת שלי.
 
תומר: ביצירות שלך, האקדמיות והאמנויוות, חשוב יסוד הזמן, כמו גם מוטיב הנדודים, והגלות. גם ביצירה הזאת את משתפת דורות שונים של יוצרים ומכליאה יצירות מתקופות שונות, כמו גם עוסקת בגלות וגאולה. למה לדעתך חשוב לנו להתבונן ביסודות הקיומיים הללו? ולמה דרך אמנות?
 
חביבה: האיזון בין זמן ובין מקום הוא קריטי לחיים שפויים. מקום נטול זמן או מקום, אתר הסובל מיתר הטענה של זמן, עלולים להיות גהינום. הזמן כמשך דינאמי, כפעימה, הוא הזמן הנחוץ יותר לאיזון הזה. ירושלים היא אחד היסודות העתיקים ביותר של מקדש וקדושה, שהופכים בהמשך בסיס לתפיסות של לאומי, קונפליקטים ומלחמות ואני שואפת להחזיר את זה למקום הרוחני.
 
ה"משך" כתנועה של הזמן נותן גם בסיס בעיני ל"מנוחה" במקום, המשך הוא גם הציר הבין דורי. הקייסים האתיופיים דומים מאוד למנהיגים המובילים את העדה על בסיס שילוב של כהונה חכמה ושירה. כמו הלוויים הם שרים וכמו הכהנים הם על פי הדגם הקדום של "כי שפתי כהן ישמרו דעת". הם פתוחים הם מכילים הם מורישים ומלמדים שירה. אפשר לראות את הדור הצעיר של הילדים והנוער שעוסק בספוקן וורד ובראפ כגילגול כהונת השיר של הקייסים. הם נעים בצורה טבעית יותר בין קודש ובין חול. האמנות כמרחב שלישי שנפתח שמכיל שמאפשר לתקן את הטראומה באמצעות יצירה, היא התיאורגיה הקטנה של הרגע הזה עם האמת שבו.