מחבר: תומר פרסיקו

המשך טירוף המערכות במאבק נגד סרבני גט

כדאי להתעכב על הצעת החוק שעברה אתמול, של חה"כ שולי מועלם רפאלי, שנועדה להקשיח את הסנקציות כלפי סרבני גט.
 
החוק הקיים – ויש להבין כאן את הרקע – כבר מאפשר לבית הדין להוציא צו מעצר לגבר כזה, דבר שלדעתי כשלעצמו מופרך ומסוכן: המדינה בעצם נותנת כוח לבית דין דתי לאסור אדם, וזאת אך ורק מפני שסירב לקיים דין הלכתי כלשהו. צריך להבין שעל פי ההלכה מותר בהחלט לגבר לסרב לגרש את אשתו, אבל גם אם היה אסור, איזה מקום יש למדינה דמוקרטית לאלץ אדם לקיים מצווה מסויימת? אין זאת אלא שבמקום לפתור את העניין בצורה הלכתית, משתמשת הרבנות, ומשתמשים רבני ישראל, בכוחה של המדינה (המשטרה, בתי הכלא) כדי לסייע להם בחדלונם. "פתרון" קל ועלוב, שמעיד יותר מכל על המבוכה שהרבנות נמצאת בה אל מול התופעה.
 
החוק החדש מגדיל לעשות. על פיו בתי הדין הרבניים יהיו יכולים להחליט שמהגבר הנאסר תימנע השתתפות במסגרת לימודית כלשהי בכלא, כולל לימודי קודש, שישלל ממנו מזון בכשרות מהדרין (לבד ממצרכים בסיסיים), שתישלל ממנו זכאות לשהייה באגף התורני, וכן שישללו ממנו חומרי קריאה וכתיבה (למעט ספר תפילה).
 
כלומר בשם המאבק (המוצדק) כנגד סרבני גט המדינה כעת לא רק תשלול מאדם את חירותו, היא גם תפגע בחופש הדת שלו, כאשר תמנע ממנו ללמוד תורה או להימצא בקהילה שומרת מצוות (והרב שמעון יעקבי, מנהל בתי הדין הרבניים, אמר כי מצידו "אפשר היה לתת לביה"ד למנוע גם סידור תפילה"!). הגענו למצב שבו העוול שמגולם בנישואים כדת משה וישראל פוגע לא רק בחירותן של נשים, ולא רק בזכויות האזרח של גברים, אלא גם בחופש הדת של האחרונים – ודווקא זאת בעידוד רבני ישראל! טירוף מערכות מופרך ומזיק, וכל זה מפני שבמקום להתמודד עם האתגר ההלכתי מגלגלים את העניין אל המשטרה ובתי הכלא.
 
אין לי שום סימפתיה כמובן לסרבני גט, מהנלוזים, העלובים והפתטיים שבגברים. אלא שאי אפשר לעצום עיניים בכוונה ולהתעלם מההקשר. מי שמאפשר את ההתנכלות הזאת בנשים הוא גם מי שיש לו סמכות לפתח את ההלכה, מי נותן להלכה להמשיך לאפשר לגברים לכלוא נשים בנישואים שהן לא מעוניינות בהם. לא העכבר גנב, החור גנב. הבעיה כאן היא הלכתית, והיא זקוקה לפתרון הלכתי. לא משטרתי. בעיות הלכתיות פותרים בדרכים הלכתיות.
 
במקום להתמודד הלכתית עם המצב העגום הזה, משתמשים באלימות מטעם המדינה, ולבסוף גם פוגעים בחופש הדת. זהו ערבוב מזיק ורע של דת ומדינה, שמגלם הסרת אחריות של רבני ישראל מעצמם.
Capture

איסור סממנים דתיים: שתי הערות על פסיקת בית המשפט האירופי לצדק

לפני יומיים פסק בית הדין האירופי לצדק של האיחוד האירופי כי מותר למקום עבודה לדרוש מעובדיו שלא להציג סממנים דתיים במרחב הציבורי. בית הדין לא הרשה לדרוש הסרת סממנים דתיים של דת אחת בלבד, שכן זו נחשבת אפלייה, אבל פסק שהדרישה שלא להציג כל סממנים "פוליטיים, פילוסופים או דתיים" אינה אפלייה ולכן מותרת.
 
אז ראשית, כמובן שמדובר באפלייה, כלפי כל מי שדתי. מי שחשוב לו או שמצווה עליו לשאת סממן דתי, מופלה לרעה. בתוך הקבוצה הזאת מוסלמים ויהודים מופלים לעומת נוצרים, משום שחבישת כיפה או מטפחת עבור יהודים, או כיפה או חיג'אב עבור מוסלמים, נחשבת כציווי דתי, וענידת צלב אינה ציווי דתי עבור נוצרים. הנוצרים, שהם הרוב, מופלים לטובה. לכולם גם ברור כי כל הנושא הזה עלה אך ורק בגלל המיעוט המוסלמי באירופה, ויהיו בתי עסק שיאסרו על סממנים דתיים משום שהם מעוניינים להדיר מעליהם עובדים, ובעיקר עובדות, מוסלמיות ומוסלמיות. אפשר להבין את רצונן של מדינות אירופה לשמור על אופיין התרבותי, ואפשר גם להצדיק אותו. אבל קשה להצדיק את הדרך הנוכחית לעשות זאת.
 
ברמה יותר עמוקה, פסיקת בית המשפט באירופה מסגירה את הנחות המוצא החילוניות שלו, אליהן הוא עצמו עיוור. על פי הפסיקה בתי העסק "יתייחסו לכל עובדיהם באותו אופן, דהיינו על ידי דרישה מכולם ללא הבדלה להתלבש באופן ניטרלי". אלא שלבוש מערבי חסר סממנים מסורתיים הוא לא "ניטרלי", אלא מערבי-חילוני. הוא צורת לבוש שהתפתחה בתרבות מסויימת בתקופה מסויימת. למעשה, הוא עצמו מבוסס על אתוס ברור ומשדר מסר ברור: האתוס של הנאורות והמסר של החירות והשוויון. אפשר כמובן להיות בעדו ואף לחשוב שהוא מגלם את ההישג התרבותי העליון בכל הזמנים, אבל ניטרלי זה לא. באופן אירוני מדובר בסממן "פילוסופי" לעילא, שלכאורה אסור בהצגה.
 
והנה לכם עוד משמעות עמוקה של היות העולם שבו אנחנו חיים חילוני. זהו עולם שבו החילוניות נחשבת "ניטרלית" ואף "טבעית". להיות דתי או מסורתי זה משהו נוסף. אחר. שונה. זר. השימוש של בית המשפט העליון של האיחוד במילה "ניטרלי", וקבלתה הרחבה ללא ביקורת, מראות עד כמה העולם שלנו הפנים את החילון ברמה העמוקה ביותר, ועל כן עד כמה כל דיבור על "חזרה לדת" או "עליית הדת" באירופה או בארה"ב צריך להיות מסוייג וזהיר מאוד.
Capture5

על מקורותיה החברתיים ומאפייניה של הנאו-קבלה – מאמר

מאמר חדש שלי שפורסם בספר חדש על הרוחניות העכשווית בישראל. המאמר דן בשתי תנועות הנאו-קבלה הגדולות, 'בני ברוך' (קבלה לעם), והמרכז לקבלה. אלו בעצם מהוות את המקבילות הניו-אייג'יות היהודיות של היוגה ההינדואית: מספקות תרגום עכשווי לחלק מסויים מהמסורת, אותו הן מוציאות מההקשר הרחב שלו ומשווקות כ"שיטה" שכל אחד ואחת מוזמנים לאמץ. זה לאו דווקא רע – כמו היוגה במערב, יש כאן כמובן גם צדדים חיוביים. זה גם מתבקש ומאפיין את התקופה שבה אנחנו חיים, ובמובנים רבים לא היה יכול להיות אחרת. במאמר אני שואל איך בכל זאת הופכים את חכמת הקבלה ל"שיטה" (ופעמים רבות – למוצר) ומהם התנאים החברתיים שעומדים בבסיס העניין.
 
 
המאמר נכלל בספר שערך Shai Feraro המוכשר והנמרץ, יחד עם ג'יימס לואיס, חוקר ותיק מאוד של התחום, ויצא בהוצאת Palgrave Macmillan. הוא כולל עוד כמה וכמה מאמרים מעניינים על סצנת הרוחניות העכשווית כיום. הנה דף הספר שכולל את התוכן.
Scan10032

אופציית בנדיקטוס – נצרות בנסיגה?

לאחרונה יצא לאור ספרו של Rod Dreher, הוגה נוצרי ועורך במגזין The American Conservative, תחת הכותרת The Benedict Option, כלומר האפשרות, שבעיני דרהר היא מומלצת עבור נוצרים, לסגת מהחיים הציבוריים, כמו בנדיקטוס, שנחשב לאבי מוסד הנזירות הנוצרי. בקצרה, דרהר חושב שבמצב הנוכחי של התרבות המערבית הדרך היחידה להיות נוצרי נאמן היא לפרוש מהכלל ולהקים קהילות שפניהן פנימה.
 
על פי דרהר הליברליזם והחילון, המופגנים בעיקר בנורמות של מין חופשי, קבלת להט"ב, וסגידה לכסף והצלחה כלכלית, נחלו ניצחון מוחץ במערב, כולל בארה"ב. עלייתו של טראמפ בעיניו חסרת משמעות. קשה לראות בטראמפ שמרן, עוד פחות נוצרי מאמין, ועל פי דרהר כל שיתוף פעולה איתו רק יזיק לכנסייה. טראמפ בסך הכל קנה למאמינים עוד מעט זמן, טוען דרהר, לפני שחלקים גדולים מהחברה סביב יהיו בלתי עבירים עבור נוצרים.
 
דרהר אפוא טוען שיש לוותר על מוקדי הכוח של הנצרות בפוליטיקה האמריקאית, בעיקר במפלגה הרפובליקאית כמובן. על הנוצרים להבין שהם הפכו להיות מיעוט, ולהתנהג בהתאם: לסגת לקהילות הומוגניות, לשקוד על טיפוח מוסדות חברתיים ותרבותיים משלהם, ולהחזיק מעמד במצב של גלות פנימית עד שהתרבות המערבית הקלוקלת תקרוס לתוך עצמה מתוך היפר-אינדיבידואליזם או סתם משבר כלכלי.
 
דרהר, למשל, טוען שעל הנוצרים לשלוח את ילדיהם רק לבתי ספר נוצריים פרטיים, וחושב שכדאי ללמוד מהיהדות האורתודוקסית בארה"ב איך היא מתמודדת עם היותה מיעוט בתוך תרבות שמאיימת על ערכיה.
 
הקישור הזה הוא לכתבה במגזין האטלנטיק, ואילו בקישור כאן תמצאו ראיון עם דרהר, בו בין השאר הוא נשאל האם אין כאן בעצם בגידה באתוס האמריקאי של פלורליזם, קבלת השונה וכור ההיתוך. הוא עונה שאולי, אבל שיותר חשוב להיות נוצרי מאמריקאי.
 
אז זהו. רק שתדעו שלא רק אתם מרגישים שתפיסת העולם שלכם מאויימת.

הרב טאו מוריד פקודות על ציבור שלא מקשיב

במחקרים על הציבור הציוני-דתי מדובר רבות על הפער ההולך ומתרחב בין הרבנים לציבור. הציונות הדתית מתחילתה לא ראתה ברבנים מנהיגי ציבור ולא טיפחה תרבות של שאלות רב על כל עניין, קטן ואף גדול.
פרופ' דב שוורץ, למשל, כותב כיצד הסמכות הרבנית, שהיתה לה עדנה מסויימת בשנות השבעים עם עלייתו של גוש אמונים ומנהיגותו של הרב צבי יהודה קוק, נדחקה שוב לשוליים משלהי שנות השמונים, וכיום נמצאת בשפל חסר תקדים. אפילו ב"ענייני ארץ ישראל" הרבנים הם רק עוד קול, לא הקול המרכזי, ודאי לא הבלעדי. מספיק להיזכר בהוראות לסרב פקודה בפינוי של גוש קטיף (לא פחות מהרב אברהם שפירא קבע שיש לסרב פקודה) ובהיענות האפסית להן.
עכשיו מגיע הרב ישראל צבי טאו, ומכריז, ממקום מושבו המנותק בליבת הכור הסטרילית של ישיבת הר המור, שיש "לצאת לרחובות" ולהנהיג "מרד אזרחי" (כך ממש אמר) וסירוב פקודה המוני לשילוב נשים בצה"ל. הרשו לי להגיב בעדינות ולומר פחחח. הרי לפקוד על הנשים שלא להתגייס הם מנסים כבר שנים, וכבר שנים נכשלים. מספר המתגייסות הדתיות רק עולה. אז סירוב פקודה של הגברים? מרד אזרחי? אוי, באמת.
אבל צריך לשים לב: החרד"ל נמצאים כרגע בנקודת משבר. הם מבינים, או בקרוב מאוד יבינו, שאין להם את ההשפעה שהם חשבו שיש להם, שההמונים לא איתם כפי שהניחו, ושגם תלמידיהם לא נשמעים להם. יהיה מעניין לראות כיצד יגיבו. לכל הפחות אנחנו צפויים לעוד כמה התפרצויות כמו של הרב לוינשטיין, אבל זה כמובן לא ייגמר בכך.
(הצילום מתוך חשיפת דבריו של הרב טאו בכתבה של יאיר שרקי אתמול בחדשות 2)Capture

הגבר החרד"לי – קווים לדמותו

הסיפור הזה מצריך מחקר רציני יותר, אבל הנה חיבור מהיר של כמה נקודות שעולות מתוך דרשת הדאחקות-על-חשבון-חיילות של הרב לוינשטיין.
 
1. פטריארכליות
זאת כמובן נקודה מרכזית, אבל לא לטעות: זה לא רק הבוז לנשים, ההתייחסות אליהן כחפץ, כסחורה, הדירוג שלהן על פי מידת חשקתם של גברים בהן, הדיבור עליהן כיצורים חסרי רצון עצמי, חסרי בינה. זה גם לא רק הרצון לשמור על נשים כנשים, כלומר על הנשיות שלהן (על פי הגדרתו של לוינשטיין כמובן – נשים בקרקל אינן נשים וכו'). זה בעיקר הרצון לשמר גברים כגברים, כלומר כאמיצים, כלוחמים, כעליונים.
 
הסכנה שרואה הרב לוינשטיין היא הפיכתן של נשים ל"גבריות" יותר, הן במובן שהן תהיינה לוחמות, והן במובן שהן תהיינה שוות. לזה הוא לא מוכן להסכים. מזה, ולא מחילונן של אותן נשים דתיות, הוא מפחד. בזה הוא נלחם.
 
יש הרבה עיסוק בגבריות בישיבות הקו, והגבריות הזאת היא תמיד קלישאתית: גבורה, עוצמה, קשיחות, רצינות חמורת סבר. חישבו על מסעות הקמפינג בקורסי "טיפולי ההמרה". גבר = איש המרלבורו. לכן גם גסות הרוח, שמתקשרת עבורם לגבריות ואומץ. ישיבות הקו הן אחד מהמעוזים האחרונים בישראל של פטריארכליות מוצהרת, מיליטנטית, לא מתנצלת.
 
2. חרדה
כשאתה לוחם במעוז מול כוחות רבים הרבה יותר, אתה מפחד. ויגאל לוינשטיין מפחד. הוא יודע שהוא מפסיד בקרב מול הפמיניזם ומול קבלת הלהט"ב. והוא לגמרי חסר אונים, כי אין לו שום דבר להציע שיכול לתת מענה לכוחות האלה. אין לו שום דבר שיכול לשכנע את תלמידיו למה עליהם לדחות את הדרישות לשוויון, לסובלנות, לאוטונומיה אישית. ההנחות האלה טבועות בנו, כאנשים מודרניים, מלידתנו. אלה, אפשר לומר, האפליקציות שמגיעות עם הסמארטפון. להוריד אותן זה סיפור שהוא הרבה מעבר לכוחו של לוינשטיין. והוא יודע את זה. ולכן הוא בחרדה איומה.
 
3. הקרבה עצמית
בקרב מול הוכחות העדיפים עליו, הרב לוינשטיין מוכן להקריב את עצמו. כמו תלמידו (ובעלה הקודם של אשתו) רועי קליין. כפי שכתבה היטב יעל משאלי, לוינשטיין מוכן לקפוץ על הרימון. הוא טינף "מול כולם" על ההומואים (זכרו: לא רק "סוטים", אלא "זבל שבזבלים") ועכשיו על נשים. אין כאן רק מסירות נפש של אדם דתי, "קידוש שם שמיים" (אוי לאוזניים) של יהודי. יש כאן הפגנת אומץ של גבר-גבר.
 
לפני כמה שנים הוקלט הרב יוסף קלנר, עוד אחד מראשי ישיבות הקו, מדבר על המכתב שרבני הקו (טאו, וישליצקי, גם אבינר ועוד) שלחו למשה קצב, אז עדיין לא אנס מורשע, בו הם מעודדים אותו ("חזק ואמץ על עמידתך הבלתי מתפשרת על האמת"). קלנר טען שכותבי המכתב הם "גברים", כי "יש להם את האמת שלהם […] והם לא עושים חשבון לאף אחד […] זו צורה של תלמידי חכמים […] לא סמרטוטים."
 
שימו לב לקישור גבריות = אומץ = אמירת דברים שנויים במחלוקת = הקרבה עצמית.
 
אגב קלנר גם אמר באותה שיחה שעם ישראל הוא "משוגע" ו"דפוק". אז הנה גם הקישור שלנו לגסות רוח. נותר לבדוק רק כמה מהתכונות התרומיות האלה דבקות בחיילים שיוצאים ממכינת עלי.
2017-03-07_202611

בתו של ג'קי לוי עולה לתורה ומעלה שאלה תיאלוגית

אתמול עמדתי יחד עם רבים/ות אחרים/ות ושמעתי את בתו של ג'קי לוי עולה לתורה. היא הגיעה לגיל מצוות והיה ברור לה ולהוריה שכמו אחיה היא גם קוראת בתורה בבית הכנסת. בטור שלו השבוע מספר לוי על השינויים האלה בקהילות ציוניות-דתיות, שלאט אבל בטוח מרפות מהגבלות מסורתיות (ולאו דווקא הלכתיות, אם כי לעיתים גם זה) של הבדלה בין המינים, ומממשות שוויון הולך וגדל.
 
זה תהליך מרתק (שאותי משמח), והוא מחזיק שאלה תיאולוגית גדולה. הנה הניסוח שלה אצל לוי:
 
בימים אלו מתמנה אישה דתייה לבית המשפט העליון. מי שמאמין שזה סביר שאישה תשפוט בעליון אבל לא תוכל להעיד ברבני, מאמין בסכסוך עמוק בין היהדות לבין המציאות. אם אישה יכולה לגזור דין, להעלות את הריבית במשק או למנות את שופטי העליון, היא יכולה גם לומר בקול שעדיין לא התחלף "ברכו את ה' המבורך" ולשמוע את הקהל עונה אחריה.
 
איך מתמודדים עם הפער המדהים בין מקומה של האישה היהודייה בעולם לבין מקומה בבית הכנסת? אפשרות אחת היא לומר שהיהדות היא עניין מטאפיזי, מיסתורי, לא מובן, "אלוקי", שבין השאר מצווה עלינו להפלות את נשותינו ביחס אליו למרות שבנוגע לכל תחום נורמלי של החיים אנחנו יודעים היטב שהן מוכשרות וחכמות ואמינות לא פחות מאיתנו. האפשרות התיאולוגית הזאת הופכת את היהדות לחלק הפולחני של החיים, וצובעת אותה בצבעי תורת סוד שמובנת רק ליודעי ח"ן. למה נשים לא יכולות להיות עדות בבית דין? לא יודעים. ככה הקב"ה רוצה.
 
הבעיה עם האפשרות הזאת היא שהיא מנוגדת לאופיה של המסורת היהודית, שמעולם לא היתה תורת סוד או אפילו מערכת פולחנית גרידא, אלא תמיד התיימרה להיות תורת חיים המתייחסת לכל רבדי הקיום. להפוך אותה למערכת אזוטרית זה להקטין אותה. מאידך, אם היהדות היא תורת חיים, כיצד אנחנו מסבירים את המקום המינורי שמקבלות במוסדותיה השונים נשים לעומת שאר החיים?
 
ומעבר לדיון התיאולוגי, יש גם את המציאות היומיומית. האם למישהו יש ספק שאותה בת 12 שאתמול עלתה לתורה לא תסכים בבגרותה לשחק תפקיד משני בבית הכנסת, בבית המדרש או תחת החופה? האם מישהו מדמיין אותה מדירה את עצמה או מאפשרת למישהו להדיר אותה ממרכז החיים היהודיים? ודאי שלא. הישן יתחדש והחדש יתקדש.

סטיבן נדלר על שפינוזה, מאמר תיאולוגי-מדיני, ויסודות הנאורות

קצת קשה להאמין, ודי מדכא, אבל בחוגים נרחבים בישראל 2017 עדיין רדיקלי או נועז לומר שהתורה לא הוכתבה על ידי אלוהים למשה. זאת לא פחות משלוש מאות וארבעים שנה אחרי שהדברים האלה נכתבו ב'מאמר תיאולוגי-מדיני' של אחד מהיהודים המבריקים אי פעם, ברוך שפינוזה.
 
צאתו של הספר לאור, בעילום שם כמובן, ב-1670 הוא מאורע היסטורי חשוב. הספר לא רק הניח את היסודות לביקורת המקרא, אלא גם סייע בהעמדת התשתית לחלקים נרחבים של הנאורות: הדגשת סמכות התבונה מעל לסמכות המסורת, זיהוי פעולת האל בעולם וחכמתו עם חוקי הטבע, ביטול קיומם של ניסים, השגחה פרטית והתגלות אלוהית, ערעור סמכות הממסד הדתי בכל הנוגע לפוליטיקה, הדגשת חשיבות חופש הדת והמצפון על ידי עמידה על זכותו של כל אדם לחשוב ולהאמין כרצונו, וקידום רעיון סמכות העם לקבוע את השליטים עליו, כלומר שלטון שיונק את כוחו מלמטה, ולא מלמעלה. שפינוזה לא היה נושא הדגל היחיד לכל אלה, אבל הוא בהחלט היה אחד המשפיעים ביותר, והספר הזה הוא המסמך העיקרי בו קידם את עמדותיו.
 
הספר התקבל בזעזוע, וזאת אף על ידי ידידים של שפינוזה. "ספר שחושל בגיהנום" הוא תואר אחד שניתן לספר, ומישהו אחר כתב כי הספר הוא "המטונף ומחלל הקודש ביותר שהעולם ראה מעודו" – תארים שכמה פילוסופים אחרים של הנאורות היו הורגים (כומר) בשבילם. הוא העמיד את שפינוזה בסכנה מצד שלומי אמוני הדת, (היה לו המזל הגדול לחיות בהולנד הליברלית יחסית), וגרם לו לדחות את הוצאת המגנום אופוס שלו, 'אתיקה', עד לאחר מותו.
 
סטיבן נדלר, שכתב ביוגרפיה יפה על שפינוזה, כתב בעצם מעין ביוגרפיה של המאמר התיאולוגי-מדיני (הספר יצא בהוצאת ידיעות ספרים ובתרגום המצוין (כרגיל) של אביעד שטיר). הוא סוקר את שלבי הכתיבה של הספר, את מקורות הרעיונות שבו (שפינוזה שאב רבות מהובס ומהרמב"ם, שני הוגים שגם התייחסו לדת באופן נטורליסטי), ואת הפולמוס עליו כמובן.
 
הספר היה יכול להיות קצר יותר, ולעיתים הדרכים הצדדיות שנדלר מרשה לעצמו להיגרר אליהן לא מספיק רלוונטיות. זה גם בהחלט לא ספר על "הולדת העידן החילוני" כפי שכתוב בכותרת המשנה (שאינה מתורגמת מהמקור), אלא כאמור ביוגרפיה אינטלקטואלית של המאמר התיאולוגי-מדיני. אבל ככזה הוא טוב ופורש בפני הקורא מבוא מוצלח לספר, להתקבלותו ולהשפעתו.
 
אפשר לקוות שהבנת החיבור החשוב הזה תעזור לאנשים בני זמננו להבין מעט טוב יותר את המהפכה העצומה שעבר המערב במאות השנים האחרונות, ואת המתח שבין סמכות התבונה לסמכות המסורת שממשיך ללוות אותנו. וכמובן, גם כיום יהיו אנשים שיראו בספר את מלאכת השטן ובשפינוזה כופר מסוכן. כפי שכותב אותו יהודי חכם במאמר התיאולוגי-מדיני שלו, מדהים לראות "בכמה עקשנות נאחזות בנפש דעות קדומות, משתנקבלו על הלב במסווה של יראת שמיים".
capture

דברי הבודהה – ראיון עם קרן ארבל, מתרגמת ספר הכולל דרשות מוקדמות של הבודהה

ספר חדש מאת קרן ארבל מביא אוסף של דרשות בודהיסטיות מתורגמות משפת המקור. זאת הפעם הראשונה שתורגם קובץ משמעותי של דרשות הבודהה המוקדמות ביותר, והתרגום כולל הערות הבהרה, מליון מונחים ואחרית הדבר (שנכתבה יחד עם אסף סטי אל-בר) שהיא בעצם מבוא לפסיכולוגיה להגות ולתרגול על פי דרשות אלו.
 
הדרשות הן טקסטים קאנוניים של המסורת הבודהיסטית המוקדמת, ומהווים תשתית לזרמים בודהיסטים שונים שהתפתחו מתוכן. הן מובאות בצורה של דיאלוגים בין הבודהה לדמויות אחרות, ומהוות אוצר בלום של חכמה רוחנית, אתית ופסיכולוגית. ארבל היא ד"ר למזח אסיה (וידידה אישית), והדוקטורט שלה, על התפתחות המדיטציה הבודהיסטית המוקדמת, עומד לצאת בהוצאת Routledge. יש לה גם בלוג אישי: http://kerenarbel.com . לרגל צאת הספר שאלתי אותה כמה שאלות.
capture

מהי לדעתך הייחוד והחשיבות בתורת הבודהה?

ישנם כמה היבטים שלטעמי מייחדים את הדרך הבודהיסטית, כאלו שהביאו בשורה חשובה ואף רדיקלית, לאנושות. ההיבט הראשון הוא העיסוק המעמיק במבנה התודעה והפונטציאל הגלום בה יחד עם הצגה שיטתית של אימון מקיף להתמרת התודעה. ההיבט השני שמייחד את הדרך הבודהיסטית, וקשור להיבט הקודם, הוא בכך שהיא אינה מתמקדת רק בעיסוק פילוסופי או ספקולטיבי, כלומר בשאלות של "מה", כמו: מהו העצמי, מהו העולם, או מהו חופש, אלא מקדישה את מרב תשומת הלב לשאלות של "איך": איך פועלת התודעה, איך מתהווה הסבל, וכיצד ניתן לתרגל חופש.

היבט נוסף שמייחד את תורתו הוא התובנה שהשורש והיסוד של הסבל האנושי הם התנועה המנטלית הבלתי פוסקת של השתוקקות וההיאחזות. השתוקקות שמייצרת חוסר שקט והיאחזות בדברים שטבעם ארעי: חוויות, האנשים בחיינו, רגשות ומצבי תודעה, חפצים שרכשנו וכמובן החיים עצמם. הבודהה הצביע על כך שדווקא שמיטת ההיאחזות תאפשר לנו למצוא חופש שאינו מותנה בדבר. זהו חופש בתוך החיים, באמצעות אי-היאחזות. כאשר התודעה אינה אוחזת או אחוּזה, יכולים להופיע יצירתיות, גמישות, פתיחות, חוכמה, אהבה וחמלה; איכויות שאינן זמינות לנו כאשר אנחנו אחוּזים/ות ברגש מסוים או מקובעים/ות בעמדה או תפיסה מסויימת. הייחוד בתפיסה זו הוא בכך שהשחרור מסבל נובע מראייה ישירה ונכוחה של טבע התופעות, חופש שאינו מצריך חסד עליון או גואל.

הטענה הבודהיסטית שההשתוקקות וההיאחזות הן מקור אי הנחת, חוסר הסיפוק והסבל ("האמת השנייה" שהוא מלמד) מעוררת לעיתים את הטענה שהדרך הבודהיסטית מכוונת לניתוק מהעולם ומהנאה. תוכלי לומר כמה מילים על כך?

השאלה הגדולה שאיתה יצא הבודהה למסע הרוחני שלו היא איך ניתן לפגוש את החלקים הכואבים של החיים באופן שלא מייצר סבל מנטלי? האמת השנייה בתורתו, מצביעה על כך שהסבל אינו מצוי בדברים עצמם, אלא במערכת היחסים שלנו אתם. במילים אחרות, מקור הסבל המנטלי, הוא באופן בו אנו פוגשים את המציאות ולא במציאות עצמה. לכן תורתו מכוונת לשינוי היחס בו אנו פוגשים כאבים גופניים ומנטליים, קשיים, אתגרים ומצבים לא נעימים. שינוי זה איננו טמון בניתוק רגשי (שהוא בעצמו סוג של סבל) או בהימנעות מקשיים (שזה בלתי אפשרי), אלא להפך – במוכנות לפגוש אותם באופן מלא ובסקרנות. בטיפוח חמלה ופתיחות לכל רגע מרגעי החיים ובמוכנות להטות את הלב והתודעה בעדינות, לעבר נטישת ההיאחזות וההיזדהות, עם מה שאנו מיטיב.

תרגול אי-ההיאחזות שלימד הבודהה (וזה אכן תרגול ולא רק תאוריה על המציאות), מכוון אותנו לפגוש את הלא-נעים והכואב בצורה משחררת. לפגוש את הכואב ללא תוספות מנטליות מיותרות. הסבל אינו בחוויה הלא נעימה, בכאב הפיזי או בכאב הנפשי, שהינם חלק מהחיים, אלא במערכת היחסים שלנו איתם. הסבל, טען הבודהה, הוא הבניה מנטלית שניתן להשתחרר ממנה.

המסקנה הנובעת מתובנה זו לגבי מקור הסבל איננה שיש להימנע מהנאה ומעונג או מקשר עמוק ואינטימי עם אנשים אחרים, אלא ללמוד לחוות הנאה, שמחה וקירבה אנושית עמוקה, ללא היאחזות והשתוקקות לרגע הבא, וללא הפחד שהנעים והאהוב יסתיים. תרגול המדיטציה שלימד הבודהה מלמד איך להרפות לתוך חוויות של שקט וחופש באמצעות תרגול של אי-היאחזות. ככל שלומדים להרפות מתנועת ההשתוקקות, ההתנגדות וההיאחזות, התודעה לומדת להכיר מקרוב אופן אחר של הֱיוֹת בעולם; כך מטים את התודעה אל רגעי החופש.

את לא רק חוקרת בודהיזם, אלא גם מתרגלת מדיטציה בודהיסטית כבר שנים רבות. האם לדעתך יש חשיבות בקריאת דברי הבודהה, או שעדיף להשקיע כל רגע שאפשר בתרגול? דהיינו, למה להתעסק במילים אם אפשר להתבונן לתוך התודעה?

אני יכולה לומר מההתנסות האישית שלי, שהשילוב בין תרגול ולימוד היה, ועודנו, משמעותי מאוד. לימוד איננו רק "עיסוק במילים". לימוד שההתכוונות שלו היא טרנספורמציה, מכוון את התרגול ותומך בו. הלימוד איתגר תפיסות שהיו לי על עצמי ועל המציאות ולימד אותי אופני התבוננות משחררים. כפי שאומר סיידו או-טג'נייה, "איך ניתן להתחיל מדיטציה (ולהמשיך) בלי האינפורמציה הנכונה?" איך ניתן לתרגל מבלי ללמוד ב"מה" להתבונן, ו"איך" להתבונן? אולם לימוד שמטרתו שינוי אופני התפיסה, חייב בעיני להיות מלוּוה בתרגול. "תרגול" הוא בעצם מה שמנכיח בהוויה, את מה שהלימוד מצביע עליו. לימוד דברי הבודהה זה בעצם לימוד של מפה – מפה של הדרך הרוחנית שהתווה.

לֹא בִּכְדִי הבודהה קרא לתורתו "דרך" (magga), מילה שבתוכה מקופלת התובנה כי אין מדובר רק בחשיבה תיאורטית או בגישה שכל מטרתה היא לתאר מציאות או "אמת", אלא דרך שתכליתה היא תמיד שחרור מאי הנחת, חוסר הסיפוק והסבל.  שינוי כזה מצריך הרבה יותר מלימוד תאורטי, הוא דורש הגשמת הלימוד באופן בו אנחנו מדברים, פועלים ותופסים את המציאות. אחרת הלימוד יכול להישאר כהבנה אינטלקטואלית בלבד. הבנה שהיא אומנם חשובה, ומהווה בסיס משמעותי לתרגול, אך לרוב אינה מספיקה על מנת לשחרר אותנו מדפוסים רגשיים וקוגניטיביים שגורמים לסבל.

חשוב גם להבהיר את המילה "תרגול" בהקשר הבודהיסטי. תרגול איננו רק מדיטציה בישיבה בעיניים עצומות. "מדיטציה" בהקשר הבודהיסטי כוללת אימון בדיבור, בפעולה ובהתמרת מצבי התודעה הלא-מיטיבים. זה נעשה בכל התנוחות ובכל רגע מרגעי החיים (ולא רק כשיצאנו לריטריט או התיישבנו על הכרית). לכן התרגול הבודיהסטי כולל מגוון רחב של הנחיות לפעולה ודיבור אתיים, לטיפוח של נדיבות וחמלה )ואיכויות יפות נוספות( וטכניקות מנטליות שמטרתן לחולל טרנספורמציה באופן בו אנחנו תופסים את המציאות.  

האם יש לדעתך חשיבות מיוחדת בקריאת דבריו של הבודהה במקור (או "במקור"), ולא ספרים על בודהיזם?

ישנו ערך עמוק בקריאת דרשות הבודהה. הדרך הבודהיסטית, בשל גמישותה, עברה ועוברת תהליכי שינוי והתאמה רבים. היא השתנתה במעבר מהודו לסין, יפאן או טיבט, היא השתנתה במרוצת ההיסטוריה והיא משתנה עכשיו במעבר למערב. תפיסות בודהיסטיות רבות עוברות התאמה, ריכוך וסינון כדי להתאים לקורא/ת ולמתרגל/ת המערבי/ת. פעמים רבות, חלקים חיוניים של התורה "אובדים בתרגום", לעתים הוא קריטי כדי להיות רלבנטי ונהיר. כל מי ששואף להבין את התפיסות היסודיות של הבודהה ההיסטורי ושל הבודהיזם כפי שהוא התהווה בתחילתו, ללא סינונים וריכוכים, יוכל למצוא זאת בדרשות המוקדמות. כל זה מבלי להתייחס להנאה הצרופה בקריאת הדרשות של אחד המורים והפילוסופים החשובים בהיסטוריה האנושית. אחד האנשים שהבין בצורה העמוקה ביותר את המצב האנושי ואת התודעה האנושית. המבנה הסיפורי של חלק מהדרשות, המבנה האנליטי של אחרות, הופכות את הטקסטים הללו לטקסטים מרתקים לקריאה.

אוסף דברי הבודהה הוא עצום. כיצד בחרת מתוכו את השיחות שתרגמת?

הבחירה את מה לתרגם מתוך ה"סוּטה פִּיטַקָה" (סל הדרשות) התבססה בעיקרה על השאלה מה יעניין את הקורא/ת הישראלי/ת. מה שהנחה אותי בבחירה היה הרצון לתרגם דרשות שמשקפות את עיקרי ההגות, הפסיכולוגיה והתרגול הבודהיסטי, במיוחד אלו שיכולות לעורר עניין בקורא הישראלי בן-זמננו, הן זה המתעניין בהגות ובמחשבה הבודהיסטית והן זה המתעניין בעיקר בתרגול ובדרך הרוחנית שהתווה הבודהה.

תודה רבה.

מצוות הפלורליזם מחייבת חילונים בלבד

בשבוע הבא יתקיימו שני דיונים בוועדת חינוך של הכנסת בנוגע ללימודי היהדות בחינוך הממלכתי. שני הדיונים מתקיימים לבקשת חברי כנסת שומרי מצוות, שדואגים מאוד דווקא לחינוך של החילונים, וכנראה מרגישים את עצמם אחראים לו. ב -6.3 יתקיים דיון בהזמנת חה"כ יהודה גליק על "מקצוע תרבות יהודית ישראלית". ב-7.3 יתקיים דיון בהזמנת חה"כ משה גפני על "הכנסת תכנים רפורמיים למערכת החינוך".

הבא נתמקד לרגע בדיון של גליק. שימו לב ללשון מכתב הזימון. גליק מתלונן על כך שבבתי הספר הממלכתיים מלמדים את מקורות היהדות מתוך גישה שהיא גם אתאיסטית, גם פלורליסטית, גם אקדמית וגם הומניסטית. שמציגים את הטקסטים היהודיים כיצירות אנושיות, ושבתי הספר מעסיקים רק מורים שהשקפת עולמם פלורליסטית.

2017-02-27_164048

מה אפוא מצפה גליק? שבמערכת החינוך הממלכתית ילמדו על פי תוכנית הלימודים של הממלכתית-דתית? שילמדו שהתורה היא דבר השם הנצחי וכל מילה בתלמוד היא קודש? אם הוא מצפה לכך, הרי שהוא בעצם מבקש לבטל את מערכת החינוך הממלכתית.

אבל גליק כנראה מתוחכם יותר מכך. הוא ודאי יאמר: לא, תלמדו מתוך גישה הומניסטית וחילונית, אבל תנו לתלמידים לשמוע *גם* קולות אחרים. גם רבנים. גם שכל מה שמסופר במקרא הוא עובדות. גם שהקב"ה הוציאנו ממצריים ביד חזקה. עכשיו, אני לגמרי בעד שהתלמידים בחינוך הממלכתי ילמדו שיש גם דעות/אמונות כאלה, וגם שישמעו לעיתים שיחה מרב. זאת מפני שאני חושב שטוב שכל אדם יקבל את מלוא העושר של המסורת היהודית, ובכלל שריבוי דעות וחופש בחירה הוא דבר חיובי מאוד.

אבל מכאן עולה השאלה: האם גם בחינוך הממלכתי-דתי ילמדו את העמדות החילוניות? האם גם שם יחשפו תלמידים לביקורת המקרא, ויאפשרו למורה פלורליסטי ללמד? האם יפגישו בממ"ד את התלמידים עם רבה רפורמית? ומה עם החינוך החרדי? האם גם בו יתאפשר חופש דעות?

אה, לא? אתם אומרים שלא גליק ולא גפני ולא שום חבר כנסת דתי או חילוני לא חולם לכנס ישיבה שתדון בדרכים לגוון את לימודי הממ"ד והזרמים החרדים? מסתבר אפוא שהדרישה לפלורליזם וריבוי דעות מגיעה תמיד רק כלפי צד אחד. פלורליזם היא מצווה שנכפית רק על החילונים. והכופים הם הדתיים, שלא מחוייבים בה. וזה כשלעצמו כמובן מופת של פלורליזם.

ובהערת אגב, מה אנחנו יכולים ללמוד מהמצב בו יש דרישה לריבוי דעות רק עבור חילונים? נראה לי שהמצב הזה נושא אחת משתי הנחות מובלעות: או שלחילונים אין באמת השקפת עולם ולכן אצלם "הכל הולך", ואילו לשומרי מצוות יש ולכן אסור לחרוג מהדוגמה; או שיש לחילונים השקפת העולם, אבל היא מסוגלת לעמוד בחשיפה לדעות אחרות, ואילו השקפת העולם של שומרי המצוות תתפרק כארמון של חול אם הם ייחשפו למידע לא מסונן. ההנחה הראשונה מבטאת זלזול בחילונים. השניה משפילה עבור שומרי המצוות. תחליטו אתם באיזו אחת מהן מחזיק גליק.