מחבר: תומר פרסיקו

בנימין בראון על החברה החרדית

לא מעט ספרים יצאו בשלושים השנים האחרונות שביקשו לתת "מדריך לחברה החרדית", ובין הראשונים והפופולרים ביותר אפשר למנות את 'החרדים' של אמנון לוי מ-1988. הספר שלפנינו (עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה) נכתב על ידי בנימין בראון, פרופ' באונ' העברית וחוקר ותיק ומוערך של החברה החרדית (ספרו על החזון איש זכה לפופולריות גם בין חרדים), ומציג תמונה רחבה ועשירה על החברה התוססת והמעניינת הזאת.
 
זהו מעין טקסט-בוק, וככזה מאוד שיטתי ומסודר: הוא פותח בהגדרת החרדים, ממשיך בחלק על החסידים, אז הליטאים מקבלים את שלהם, אחר כך החרדים הספרדים, אז פרק על החוגים היותר קיצוניים (נטורי קרתא וכו'), פרק על היחס לציונות, פרק על היחס לדמוקרטיה, ופרק על הגיוס לצה"ל. ללא ספק, הקורא יקבל מבוא ממצא על הנושא והספר מומלץ לכל מי שמעוניין לדעת יותר על החברה החרדית.
 
לי באופן אישי היה חסר פרק שלם על המשבר בחברה החרדית. נדמה לי שאי אפשר לספר את סיפורה של החרדיות בזמן הזה ללא התייחסות להתפרקותה, כלומר להתפרקות הרעיונית והחברתית של החברה החרדית כפי שהיתה, נאמר, עד לפני כעשור. בראון כמובן מתייחס לכל מני היבטים של העניין – "החרדים החדשים", הרצון והצורך ללמוד באקדמיה, הישראליזציה של החרדים (שכוללת גם אימוץ של הלאומיות), השפעת האינטרנט והעיתונות החרדית ברשת – אולם פרק שלם היה יכול לרדת לשורש העניין ולנתח את המשותף בין כל אלה.
 
הנה למשל דוגמא קטנה. בתחילת החודש (4.8.17) ראיין רותם שטרקמן בדה-מארקר את שיינדי באב"ד, מנכ"לית עמותת תמך, על קידום תעסוקה של נשים חרדיות. שטרקמן שואל את באב"ד על העומס הרב שמוטל על האישה, שנאלצת לפרנס בעל שיושב ולומד, ולא עובד. בתגובה באב"ד קובעת:
 
מי מטיל את זה עלי? בחרתי בזה. מי שהולך לאולימפיאדה עובד קשה, אף אחד לא הכריח אותו. […] בקהילה החרדית מוכנים להקריב את השמנת בשביל עקרונות […] כל משפחה בוחרת את הדרך הנכונה בשבילה.
שימו לב עד כמה מתעקשת באב"ד שהבחירה בידה. היא בוחרת, היא ספורטאית אולימפית, היא מוכנה להקריב, כל משפחה בוחרת. האין כאן דגש מודרני לגמרי על אוטונומיה? על חירות אינדיבידואלית? על רצונו של הפרט (או המשפחה)? האם חרדים בדורות קודמים היו מתעקשים ש"הם בחרו", או אומרים דווקא, ואולי בלא פחות גאווה, שבחרו בשבילם, שהם פיונים של הרבי, שהם עושים מה שאומרים להם ובזה שכרם?
 
משהו קרה כאן. לאו דווקא מהפכה, מפני שהחרדיות, בניגוד לתפיסתה העצמית, היא תופעה מודרנית, כלל לא מסורתית, ובכך ברור שמימדים מסויימים של אוטונומיה ואינדיבידואליות תמיד אפיינו אותה. ובכל זאת, יש כאן משהו שדורש ניתוח, ושאני בטוח שבראון היה יכול לנתח טוב ממני.
Capture

רוב החילונים מעדיפים להתחתן לא ברבנות

מרכז ליב"ה חושף סקר שנערך ביוזמתו ובו נתונים שהוא חושב שמשרתים אותו, אבל לדעתי עושים בדיוק ההפך. הנה:
 
בסקר שנערך ע״י מכון סמית עולה עוד כי בניגוד לאמירות ונתונים אותם מנסים ארגונים שונים להפיץ 100% מהציבור הדתי והחרדי מעדיפים נישואין ע״י הרבנות כאשר בקרב הציבור המסורתי מדובר על 83% ובקרב הציבור החילוני כמעט כמחצית – 47%.
 
כלומר יותר ממחצית מהחילונים היו מעדיפים לא להתחתן ברבנות הראשית לישראל. מדובר בכישלון צורב של המוסד המסואב והמושחת הזה ובאות ברור שהגיע הזמן לשחרר את הציבור מעולו. יש לכונן נישואים אזרחיים בישראל בהקדם.
 
ואגב, שימו לב שלמרות שבציבורים הלא-חילוניים הרוב היה מעדיף להתחתן ברבנות (לא 100% אצל הדתיים, שהרי רוב החרדים *כלל לא* מתחתנים ברבנות ואני עצמי ערכתי חופות של ציונים דתיים שלא ברבנות) סקר אחרי סקר בעשור האחרון הראה שיש תמיכה של יותר מ-60% לנישואים מחוץ לרבנות. כלומר גם אנשים שמעוניינים ברבנות סובלניים מספיק כדי לאפשר לאחרים שלא רוצים להתחתן אחרת. אז קדימה.

אייריס מרדוק על הטוב והאמיתי

ספר קצר ומעניין של אייריס מרדוק יצא בהוצאת שלם, ובו שלושה מאמרים שלה, מתורגמים ומוערים על ידי יואב אשכנזי, שגם הוסיף מבוא. מרדוק ידועה בתור סופרת, ואף זכתה בפרסים על יצירתה הספרותית, אבל היא לא פחות פילוסופית, והספר הזה הוא אחד משני הספרים ההגותיים העיקריים שלה (לצד עשרות מאמרים).
 
בספר מרדוק מנסה לנסח את התשתית לתורה מוסרית שמצד אחד אינה תלויה באלוהות כלשהי, ומצד שני לא נופלת לפח הקאנטיאני או האקזיסטנציאליסטי, שמציגים ניסיונות להציע תורות מוסריות נטולות מטאפיזיקה שבמרכזן הסובייקט הרציונלי החופשי לבחור.
 
מרדוק – וזו אחת התרומות המרכזיות שלה בספר – דוחה את הרעיון (הנפוץ כל כך במערב המודרני עד שהוא עבורנו המובן מאליו) שחופש משמעו בחירה. לדידה חירות אמיתית קשורה בידע, וזה בתורו קשור בתשומת לב.
 
תשומת לב ראויה מאפשרת לנו לתפוס באופן ישיר את המציאות ולפעול בהתאם. לא *לבחור* לפעול כראוי, אלא לפעול כראוי מתוך כורך המציאות, מתוך האמת שברורה לנו ושאנחנו שותפים בה.
 
תשומת הלב גם מעדנת או משהה את האגו שלנו, כלומר את העצמיות האנוכית שבאופן רגיל סוחפת אותנו מהחיים המוסריים אל חיים לא ראויים. מדובר בתשומת לב פתוחה, שאינה "נאחזת" במציאות ואינה מנסה לשלוט בה. היפה, לדעת מרדוק, הוא אחד הדברים שמעורר בנו תשומת לב שכזאת, ולכן לאומנות טובה תפקיד נכבד בחיים המוסריים. הטוב גם הוא מעורר בנו תשומת לב כזאת, אם כי באופן דק ועדין יותר.
 
זה הקשר לדעת מרדוק בין הטוב לאמת: הטוב מתגלה כאשר אנחנו מודעים באופן המדוייק ביותר למציאות. ולכן גם "חירות אינה תרגול של הרצון בלבד אלא חוויה של ראייה מדוייקת, המובילה לפעולה" (עמ' 53).
 
כל זה נהדר, אבל משום מה מרדוק לא שמה לב שמה שהיא מתארת כאן מקביל למגוון דרכים רוחניות ששמות דגש על מודעות ובחינה עצמית. היא שוללת את הדתות באופן כולל, ואף גורסת שאין טעם בבחינה עצמית אינטרוספקטיבית-מדיטטיבית שכן זו "אשלייה". מוזר ומאכזב. כמו כן (וכאן אני כבר עובר מביקורת פחות או יותר אובייקטיבית לעמדותי התיאולוגיות הפרטיות) היא לא שוקלת שכפי שהיפה מעורר בנו תשומת לב למציאות האמיתית וכפי שהטוב גם הוא עושה זאת, אם כי בצורה מעודנת יותר, הרי שהקדוש גם הוא עושה זאת, ואולי בצורה המעודנת והחמקמקה מכל.
 
מרדוק כותבת יפה, אבל הכתיבה אסוציאטיבית, וכשהיא מתגלמת במאמרים הגותיים לא קל להבינה, לפחות בקריאה ראשונה. אבל ההקדמה של יואב אשכנזי עוזרת מאוד (וגם חושפת את הקורא לביוגרפיה הסוערת של מרדוק – היא בהחלט ידעה ליהנות מהחיים), והרעיונות כאמור חשובים. אכן: חופש אינו פשוט בחירה, והטוב מצווה עלינו מתוך האמיתי.
Capture

חה"כ יהודה גליק: יש מצווה לכבוש את הר הבית, מותר לעבור על ההלכה על מנת לעלות להר הבית

הראיון הזה של חה"כ יהודה גליק ל'קול היהודי' מלפני כשבועיים מעניין ומלמד רבות על הפעילים למען הר הבית, על הציונות הדתית בעת הזאת, וכן על גליק עצמו (תודה לאביב טטרסקי שהפנה אותי אליו וגם כתב עליו פוסט מעניין אצלו בדף).
ראשית, גליק מודה בפה מלא שהעליה להר הבית היא עניין פוליטי בעיקרו, ולא דתי:
חובה שלנו בראש ובראשונה לדאוג שעם ישראל יעלה להר הבית, ולכן אם שואלים אותי הכי חשוב שיעלו בקדושה ובטהרה אבל עדיף שאנשים יעלו שלא בטהרה מאשר שלא תהיה נוכחות יהודית בהר.
הסיפור הוא נוכחות יהודית בהר, כלומר אישרור הקשר היהודי / הבעלות היהודית בהר, חיזוק ריבונות המדינה בהר. כתבתי על זה רבות, אבל כאן האמירה של גליק מפורשת: עדיף לעבור על ההלכה ולעלות להר מאשר לשמור על ההלכה ולא לעלות אליו! הלאומיות גוברת על ההלכתיות. כך נראה חילונה של הציונות הדתית (כתבתי על כך כאן).
יהודה גליק מאשר גם קביעה נוספת: העליה להר הבית היא חידוש הלכתי/מינהגי גדול. גליק:
כל העובדה שרבנים תומכים בעלייה להר הבית זו תופעה שצמחה בעקבות העלייה. לאחר שיהודים עלו הרבנים נאלצו להתמודד עם השאלה ההלכתית. אין ספק שעליית היהודית שינתה את נקודת המבט של הרבנים
אמנם הפסיקה המשמעותית הראשונה המכשירה עליה להר בציונות הדתית הגיעה ב-1996 מועד רבני יש"ע, כלומר לפני שהעלייה נהפכה למקובלת (ובעיצומו של תהליך אוסלו), אבל נכון שמאות(!) הרבנים שהצטרפו מאז עשו זאת גם מתוך הענות לציבור שלהם – וגם מתוך תפיסה לאומית, שהשפיעה על תפיסתם ההלכתית כאמור.
לבסוף, גליק מביע עמדה שקשה ליישב עם התדמית שוחרת השלום שלו:
יש לנו מצווה לפי דעתי לכבוש את הר הבית ולהביא לשם את אור ה'.
אני די משוכנע שיש בתפיסת העולם של גליק קו ליברלי מובהק. שפת זכויות האדם עבורו אינה רק מהפה אל החוץ, והוא גם אינו גזען. מצד שני, יש גם הצהרות כאלה. ועוד: מצד אחד צריך להיות ברור שגליק מעוניין בבניית בית המקדש השלישי בקרוב. מצד שני נדמה לי, אני מקווה, שיאמר שייתכן שהדבר יתאפשר ללא הרס כיפת הסלע. נראה ששני גויים שמתרוצצים בבטנו של האיש. יש להיזהר מאחד ולברך על השני. אולי השאלה המרכזית היא מי מהם החזק ומי החלש, והחשש שמא ברגע האמת האחד יקום על אחיו להרגו.
Capture

ביטי רואי: גלות השכינה כאפשרות לקדושה בגלות

Captureבספר המעניין הזה, 'אהבת השכינה: מיסטיקה ופואטיקה בתיקוני הזוהר' (הוצאת אונ' בר אילן), מבארת ביטי רואי את דמותה של השכינה בחיבור 'תיקוני זוהר', חיבור הקבלה שזכה ליותר הדפסות מכל חיבור קבלי אחר.
 
'תיקוני זוהר' הוא מעין תוספת לספר הזוהר שנכתבה בין סוף המאה ה-13 לתחילת המאה ה-14 בספרד, על ידי מחבר(ים) אנונימי(ים). מחבר(י) הספר חלק על מחבר(יו) של ספר הזוהר, והציע פרשנויות משלו למגוון סוגיות, במרכזן דמות השכינה.
 
בניגוד לגוף הזוהר עצמו, ולחיבורים קבליים אחרים רבים, השכינה עבור בעל תיקוני הזוהר אינה נחותה, נלווית או תחתונה לשאר הספירות, אלא היא עיקרית ואף פוטנציאלית עליונה להן. למרות שהשכינה בגלות יחד עם בני ישראל, ועל כן חלשה ומסכנה, היא מושלמת ויפיפיה, ועל המקובל לעזור לה לקום מהריסותיה. בעל תיקוני הזוהר גם מייצג אותה כישות חיה ופרסונלית, שאפשר לקשור עימה קשר.
 
רואי מראה כיצד מיתוס גלות השכינה זוכה אצל בעל תיקוני הזוהר להרחבה והעמקה. אולם בניגוד לנראטיב הרגיל, שבו השכינה דואגת כאימה לבניה, כאן הבנים אמורים לדאוג לאם. הציווי הוא לנדוד ולגלות יחד עם השכינה. על ידי כך עורך בעל תיקוני הזוהר מהפך דרמטי: הוא הופך את הגלות למרחב של קדושה. במקום להתייסר על חורבן המקדש וגלות השכינה הופכת העבודה התיאורגית מול השכינה בגלות למוקד עיקרי של פולחן:
הצבת החיים עם השכינה כתחליף למקות הקדוש, כפי שעולה מדרשותיו, נושאת עימה גם תחליף לפעילות הריטואלית. העבודה הדתית נתפסת עתה כהתקת עבודת המקדש מן המרחב הפיזי שחרב אל המרחב החדש, ומסייעת בהפניית העבודה התיאורגית אל השכינה שאותה שאותה בעל התיקונים אמור לבסס. (עמ' 224)
 
והנה חכמת הקבלה כאפשרות לגמישות דתית, לויתור על שטח קונקרטי לטובת פעולה במרחב מיתי.
 
והשבוע מממש התבשרנו שהספר נבחר כחתן פרס מתנאל לספר הטוב ביותר במחשבת ישראל לשנת תשע"ז. טרם קראתי את כל הספר, אולם בהחלט נראה שהוא מרים תרומה מכובדת מאוד למחקר הקבלה.

הרב ריסקין: איסור משכב זכר לא חל על הומואים

עד שנתניהו ייפול כדאי לקרוא את הראיון החשוב שערך צביקה קליין על הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון. ריסקין אומר שם כמה וכמה דברים מעניינים.
הוא קובע שהרבנות הראשית מושחתת, שמערך הכשרות שלה קלוקל (על פיו רב ראשי מסויים אמר לו בחמש ערים בישראל בעצם אי אפשר לאכול כשר!), והמסקנה שלו היא שאם אלה פני הדברים עדיף להפריד בין דת למדינה בישראל. עד כדי כך.
אבל לא פחות מרעישה מהדברים האלה – והם מרעישים למדי כשהם מגיעים מרב כריסקין – היא עמדתו בקשר לאיסור על משכב זכר. על פי הרב ריסקין האיסור התורני מיועד למי שנמשך לנשים, אבל בוחר לקיים יחסי מין עם גברים. כלומר, לא למי שמראש נמשך על פי טבעו/מלידתו לגברים.
כלומר: התורה לא אוסרת על הנטייה (זה ברור), וייתכן שאפילו לא אוסרת *על המעשה* עבור מי שזו נטייתו. כלומר: האיסור אינו חל על הומואים. דברים בסגנון זה נאמרו בעבר, אבל לא מרב בחשיבותו של ריסקין, ואם אני לא טועה לא הודפסו במקור ראשון. [תיקנו אותי: התורה עדיין אוסרת, אבל על פי ריסקין ההומו פטור מעונש.]
ובנוסף, ריסקין גם תומך 'בברית זוגיות' כלשהי לזוגות חד מיניים, כלומר מקבל את דרך החיים שלהם כזוגיות. בקיצור, דרמטי.
Capture

האם אכן היתה הציונות הדתית לפני 1967 יונית ומתונה?

הספר המרתק הזה הוא מחקר על מעין "תקופה עלומה" בתולדות הציונות הדתית, אותן שנים אגדיות שבין קום המדינה לששת הימים, השנים שלפני הפריצה והשתלטות של התיאולוגיה הקוקיסטית על הדתיים הלאומיים. דרור גרינבלום יצא לחקור את מה שעל פיו כמעט שלא נחקר, והוא היחס של הציונות הדתית באותה תקופה לכוח ולאלימות.
 
גרינבלום בעצם יצא לאשרר את התפיסה הרווחת, והיא שלפני שהרצי"ה נתן את הטון (המשיחי-אקטיביסטי שהפך עבור הציונות הדתית את מדינת וארץ ישראל לקודש קודשים) היתה הציונות הדתית יונה צחורה ומתונה, שמנהיגיה הפוליטיים – בורג, ורהפטיג, אונא, שפירא וכו' – עוקפים את מפא"י משמאל.
 
גרינבלום אכן מגלה שלל קולות מתונים בציונות הדתית. רבנים וחברי כנסת מדברים בחיוב על חוסר רצונו של הנוער הדתי להתנדב לקורס קצינים, על כך שיש להסתייג מ"מיליטריזם" (אונא), על כך שאין להטעין את מבצע קדש במשמעות דתית (סימון), על שיש להעדיף פשרה על מלחמה (שפירא), שאין ערך רב בגבורה פיזית (הרב נריה), ועוד. גם תנועת בני עקיבא ככלל קידמה קו מתון.
 
אולם גרינבלום לא מאשרר אלא מפריך מבחינתו את התפיסה שזו היתה עמדת הציונות הדתית כולה. אדרבה, הוא טוען, חלקים גדולים, ופעמים רובו של הציבור, החזיקו בעמדה אחרת. עיתון 'הצופה', שופרה המרכזי של הציונות הדתית, תמך בגישה מיליטנטית ומשיחית. גרינבלום מגלה קולות משמעותיים בציונות הדתית "שתמכו בשימוש בכוח בעקיבות ולעתים התעלמו משאלות מוסריות הכרוכות בהפעלתו. מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, אם כן, היו זרזים רבי עצמה להתגבשותן של עמדות אלה, להתפשטותן ולהטמעתן בציונות הדתית כולה, אך לא בהן תחילתה של התופעה."
 
הספר מביא שלל מקורות, תוצאה של תחקיר רחב ומרשים, והקריאה בו מעניינת ומאירת עיניים. עם זאת, עלי לומר שאינני יודע עד כמה הגילויים שמביא גרינבלום משמעותיים. האם צריך להיות מופתעים שהיו קולות כוחניים/אלימים/גזענים בציונות הדתית לפני 1967? והרי היו קולות כאלה בשמאל הפוליטי באותה תקופה, במפא"י, כלומר במיינסטרים הציוני דאז בישראל, ואין צורך להתחיל לדבר על הקצה הימני של הציונות החילונית. היתה זו הפתעה גדולה אם *לא* היו קולות כאלה גם בציונות הדתית.
 
מה שדורש הסבר אפוא הוא כיצד בעוד שבזרם המרכזי של הציבור הציוני בישראל הקולות האלה דעכו אחרי מלחמת יום הכיפורים והגיעו לשפל בשנות התשעים עם תהליך אוסלו, מוחלפים בגישה פייסנית מבחינה מדינית וליברלית מבחינה אידיאולוגית, בציונות הדתית הם רק התגברו, ודחקו החוצה את הקולות המתונים. כלומר הפיכתה של הציונות הדתית ללאומנית עדיין דורשת הסבר, משום שבניגוד לאחותה הגדולה והחילונית היא לא התמתנה, אלא להפך. (אין כאן, ככל הנראה, מסתורין גדול: הקוקיזם הציע נראטיב משיחי מפתה והזדמנות להרגיש חלוצים ומובילים, ומאוחר יותר אפשר לשער שהקשר בין הציונות הדתית לבין חלקי הארץ שעמדו למו"מ היה חזק הרבה יותר וקשור הרבה יותר לזהותם הבסיסית, כמו גם להון הסימבולי הטרי שצברו כ"חלוצים החדשים" – דהיינו מתנחלים).
 
הספר, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, מהווה על כן מחקר מרתק על העמדות השונות בציונות הדתית עד 1967, אולם לטעמי לא "מנפץ את המיתוס" כפי שהוא מתיימר. הציונות הדתית שלפני הקוקיזם עדין מצטיירת כמתונה, ודאי יחסית לחלקים לא קטנים מהציונות החילונית של אותה תקופה. הנה לסיום ציטוט מתוך הספר מאת הרב משה אביגדור עמיאל, רב העיר תל אביב וממנהיגי הציבור הציוני-דתי דאז, מ-1938, שמביע התנגדות ל"טרור שכנגד" שיזמו יהודים כלפי ערבים:
 
'לא תרצח' בלי שום תנאים ובלי שום יוצא מהכלל. 'לא תרצח' כי 'שופך דם האדם בדמו ישפך', כי 'בצלם אלוהים עשה את האדם' וכל אדם בכלל יהיה מי שיהיה. […] אין כדאי לישראל להגיע אל מטרתו – הקמת בית לאומי בארץ ישראל – אם האמצעים להשגת המטרה יהיו פסולים, שכן המטרה הסופית של הציונות איננה רק רוב יהודי בארץ ישראל אלא המטרה של 'אחרית הימים' לתיקון עולם במלכות שדי.
 
מי יתננו רבנים ציונים דתיים כאלה היום.
Scan10084

נדב שרגאי על המהפכה ההלכתית שבעליה להר הבית

מאמר מעניין של נדב שרגאי על השינוי ההלכתי ביחס לעלייה להר הבית. לא דברים חדשים, אבל כדאי שוב לעצור ולשים לב עד כמה מה שקורה כיום בהר הוא בגדר מהפכה הלכתית. שרגאי:
 
האיסור ההלכתי על כניסת יהודים להר הבית נחשב במשך דורות לאחד האיסורים החמורים ביהדות, שהעונש עליו הוא "כרת" – מוות בידי שמיים. לאחר מלחמת ששת הימים דבקו כמעט כל הרבנים – החרדים והדתיים ציונים – באיסור ההלכתי הגורף לעלות להר הבית. [… כיום] מאות רבות של דיינים, ורבני קהילות ושכונות וערים, בעיקר ממחנה הציונות הדתית – חלקם נמנים עם השדרה המובילה והראשונה שם – מתירים עתה ליהודים לעלות להר הבית, או שאינם אוסרים זאת. הגידול העצום במספר הרבנים שמתירים עלייה להר – על פי ההערכה יש כיום לפחות 600 כאלה – הוא בעל משמעות מפליגה, שכן לכל אחד מהם יש קהילה וציבור שנשמעים לו ונוהים אחר דבריו.
 
מול עינינו התרחשה בעשרים השנים האחרונות – מאז הפסק המתיר עליה להר של ועד רבני יש"ע ב-1996 – מהפכה הלכתית דרמטית, ששינתה לחלוטין את יחס הציבור הציוני-דתי אל ההר. מאיסור מוחלט ויחס של ריחוק ויראה – להיתר מקובל ויחס של התלהבות והתרגשות בעליה, ואף הפיכת העניין לפרוייקט ציוני-דתי נחשב.
 
אין שום רע בשינויים הלכתיים, אולם מעניין להתחקות אחר הסיבות להם. כפי שכתבתי בעבר, השינוי כאן נובע להערכתי משני תהליכים מקבילים ומשלימים. ראשית, הסכם אוסלו והפיכת הר הבית לנושא למשא ומתן (ולא בכדי הפסק הציוני-דתי הראשון המתיר עליה להר פורסם ב-1996). שנית, התפוררותו של הקוקיזם, כלמר המסגרת האידיאולוגית שהניעה את מפעל ההתנחלויות וייחסה לו משמעות משיחית.
התפתחויות אלה שברו את ההנחות המקובלות בציבור הציוני-דתי ביחס לארץ ישראל, להר ולגאולה, והולידו תפיסות חדשות, ביניהן החשיבות בעליה להר. כיום כבר קשה לזכור שהן הראי"ה קוק והן הרצי"ה קוק הסתייגו בצורה חריפה מכל עלייה להר הבית.

טראמפ מדברר נצרות רקונסטרוקציוניסטית

Capture

אתמול צייץ טראמפ את הציוץ לעיל. הוא אמר את אותו משפט בנאום שנשא לפני קהל אונגליסטי ב-9 ליוני השנה. מדובר בסיסמה שלקוחה מתוך תאולוגיה נוצרית רקונסטרוקטיוניסטית, שמבוססת על כתביו של Rousas Rushdoony (מת ב-2001).

התיאולוגיה הזאת משחקת תפקיד חשוב בכוחות האוונגליסטים של הימין הדתי בארה"ב, ובבסיסה ההתנגדות ל"ממשלה גדולה" ולהומניזם. שני אלה, על פי ראשדוני, מעודדים אלילות, משום שהם מעוררים הערצה לאדם או למדינה, ולא לאלוהים. הבעיה על פי רוסדוני היא שבזמננו רוב הנוצרים הסיטו את לבם מהאל אל האדם או המדינה, ולכן אינם נוצרים נאמנים. גם הדמוקרטיה, תוצר מובהק של ההומניזם והממשל הבירוקרטי, פסולה בעיני ראשדוני ותלמידיו.

זו תיאלוגיה "פוסטמלניארית", כלומר שלא מחכה לתחילתו של "המלניום", שבו ישלוט ישו למשך אלף שנה עד יום הדין, אלא פועלת בעולם באופן אקטיבי כדי לתקן עולם במלכות שדי, כלומר לכונן את ארה"ב כמדינה נוצרית על פי הכתוב בכתבי הקודש.

הציטוט של טראמפ כאילו לקוח מכתבי ראשדוני, אבל ברור שלטראמפ אין מושג קלוש בתיאולוגיה נוצרית עכשווית. מה שכן, אולי לסטיב בנון יש. בנון הוא חבר ה-Council of National Policy, גוף נוצרי-שמרני שגם בכירי הוגי הנצרות הרקונסטרוקציוניסטית (כולל ראשדוני כשהיה חי) חברים בו. גם משפחת De Vos, שמתוכה מינה טראמפ את שרת החינוך שלו, מקושרת לרקונסטרוקציוניסטים. סביר שרעיונות כאלה מסתובבים במעגלי ההשפעה על טראמפ.

לבסוף מעניין לשים לב לדמיון היא התיאולוגיה הזאת לרעיונות בימין הדתי אצלנו. הגל הליברטריאני, יחד עם העצמת התפיסה המילולית של המקרא והחלומות על בית המקדש, הערבוב המוזר בין מימדים ליברלים קיצוניים לפונדמנטליסטים קיצוניים, מזכירים מאוד את מה שקורה במקבילה הנוצרית-אמריקאית. גם מכוני המחקר השמרניים שלהם ושלנו דוברים את אותה שפה, ולפעמים נהנים מאותו מימון. יתכן שהקשר המעמיק בין הימין הדתי אצלנו לאוונגליסטים האמריקאים משפיע לא רק על מדיניות הממשל בארה"ב.

משה רט, 'פשוט להאמין' – מסתבר שזה לא כל כך פשוט

Captureמשה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה ואדם מעניין באופן כללי, והוא הוציא תחת ידיו לאחרונה ספר על אמונה: 'פשוט להאמין: מדריך למאמין הרציונלי' (ידיעות ספרים). הספר הוא מעין מדריך 'דע מה שתשיב לאתאיסט', אולם אולי אף יותר מכך הוא כתב הגנה על האמונה, המנסה לתת למאמינים את הלגיטימציה שהם צריכים עבור עצמם, כלומר עבור אמונתם. רט מספר לנו שלהאמין זה בסדר, שאלוהים זה רציונלי, ושבעצם אין הבדל גדול בין המאמינים באלוהים למאמינים באין-אלוהים.
 
והעניין האחרון הזה הוא חוט השני העובר בספר. רט מנסה לבסס שוב ושוב את העמדה ש"בסופו של דבר, גם מה שאנחנו מכנים 'ידיעה' מבוסס על אמונה", ועל כן "האמונה היא הבסיס לכל" (14 – רט חוזר על קביעות אלה לאורך כל הספר). מכיוון שכך, הרי שזה לגמרי בסדר להאמין. ולמה בעצם כולנו מאמינים בני מאמינים? כאן משתמש רט בתרגילי הספקנות של דקארט ומפקפק ביכולתנו לדעת אם "המציאות שסביבנו אינה חלום או אשלייה", כאשר הספק שאולי כן מכריח אותנו להאמין שלא.
 
אלא שכולנו, כולל רט, מבינים שיש הבדל גדול בין אמונה שאנחנו כרגע קוראים מילים ממסך מחשב לאמונה שיש אלוהים. אנחנו מבינים היטב שאין מדובר באותו סוג של אמונה (אם בכלל אפשר לכנות את העניין הראשון "אמונה"). אילו לא היינו מבחינים ביניהם לא היינו, למשל, כאנשים דתיים, מתרשמים מבעלי אמונה עיקשת ומוקירים להם כבוד (ולא מתרשמים באותה מידה מהמאמינים שיש אכן עולם). למעשה, רט עצמו לא היה כותב את הספר הזה אם אמונה באלוהים היתה זהה לאמונה במציאות החומרית, שאינה בדיוק נושא מעורר מחלוקת.
 
רט יודע את זה, ואכן מיד מבחין בין אמונה לידיעה (האחרונה מתייחסת אל "המציאות המוכרת והברורה לנו" (15)). הפיכת כל הידוע לנו לאמונה היתה אפוא רק תרגיל רטורי שנועד לתת הרגשה טובה למאמינים, כלומר למאמינים באמת, אלה שמאמינים במה שאינו "המציאות המוכרת והברורה לנו".
 
הספר לוקה בתרגילים רבים שכאלה. רט בונה מגדלים גבוהים על יסודות רעועים מאוד, ומנסה לערער מגדלים אחרים, מבוססים, בעזרת תירוצים שאינם מספקים. הנה שלוש דוגמאות לכך:
1. בפרק י"ד רט קובע ש"גם המדע, כמו כל השקפה וגישה שהיא, מבוסס על אמונה. […] בכך אין הוא שונה באופן מהותי מאמונות, דתות ופילוסופיות שונות" (82). אולם רק כמה עמודים לפני כן הוא תקף את "הפוסטמודרניזם" (ה-boogeyman המועדף כרגע בציונות הדתית) וטען שלא נכון שרק משום שבחברה מסויימת מאמינים שכדור הארץ הוא שטוח ועומד על ארבעה פילים אין דרך להכריע בין אמונה זו לתפיסה המדעית המודרנית. "לפחות בכל הנוגע למציאות האמפירית,", הוא כותב, "יש דעות נכונות ויש שגויות." (78). מצויין, ומה מבדיל בין דעות נכונות לשגויות? "המקורות עליהם הן מבוססות. ככל שלחברה כלי מחקר מוצלחים יותר […] כך גדלים סיכוייה לגלות את האמת הריאלית." (79). מסתבר אפוא שיש אמת ריאלית, ושניתן לגלות אותה על ידי מחקר מדעי. המחקר המדעי הוא שגילה את מבנה מערכת השמש, ועניין ארבעת הפילים אינו אלא מיתוס קדום ומטופש למדי. אולי אפוא המחקר מדעי בכל זאת שונה באופן מהותי מאמונות ודתות?
 
2. פרק ל' מוקדש להבדל בין "הסברים מדעיים והסברים אלוקיים". כאן מבלבל רט בין הסברים מדעיים לתופעות שונות לבין הסיבה המטאפיזית לקיומן. הוא לוקח לשם דוגמא את חוקי הכבידה. ניוטון ניסח לראשונה את המשוואה שמתארת את פעולת כוח הכבידה, אולם רט קובע שניוטון לא "הסביר" בכך שום דבר. "לתעלומה הגדולה […] כיצד יכולים חפצים לזוז – אין שום הסבר או תשובה." (189) רט קובע אפוא שלמדע אין הסבר לתנועתם של גופים בחלל, ומציע הסבר משל עצמו: כוח הרצון של אלוהים. הוא אף קובע כי "המדע כנראה לא מסביר כלום ביחס לחוקי הפיזיקה הבסיסיים. הוא פשוט מתאר אותם. אם נרצה בכל זאת הסבר, אז אלוקים הוא הסבר לא פחות מוצלח מאשר 'כוח כבידה' מסתורי." (194).
 
קשה לבחור איפה להתחיל בין הטעויות כאן. נתחיל בסוף: "אלוקים" הוא לא הסבר. הוא מקסימום מונח שאנחנו מציבים במקום למשוך כתפיים ולהודות שאנחנו לא יודעים. ואכן, כאשר שאלו את ניוטון איך בדיוק גופים מושכים זה את זה הוא סירב להעלות השערות לא מבוססות וקבע באופן מפורסם ש- hypotheses non fingo, כלומר "אני לא ממציא היפותזות". למעשה הוא וראשוני המדענים היו גאים למדי שהם, בניגוד לתיאולוגים, מוכנים להודות שהם *לא יודעים* ולא ממציאים גופים מטאפיזיים על מנת להסביר כל דבר. מעבר לכך, רט מבקש כאן לא הסבר פשוט, טכני, לתנועתם של גופים, אלא סיבה מטאפיזית וסופית לכל התנועה כולה. כלומר תשובה לשאלה "מדוע יש תנועה ביקום בכלל". ודאי שהמחקר המדעי לא כשיר ובכלל לא מתיימר לספק תשובה לשאלה כזאת. ולבסוף, רט משתמש כאן בדוגמא שבה המדע אכן ניצב מול שאלה קשה, שכאמור ניוטון עצמו סירב לענות עליה (אם כי איינשטיין הצליח לתת תשובה). אילו היה שואל מגוון שאלות אחרות (איך הגוף נהיה חולה בדיזנטריה? איך צמחים מפיקים חמצן? וכו'), הרי שלמדע היה הסבר פשוט, ולא היינו חייבים לגייס את אלוקים.
 
3. מיד אחרי העניין הזה מנסה רט להגן על "הראייה מהתכנון", כלומר ביסוס האמונה באלוהים על כך שהעולם נראה לכאורה כמיוצר או מתוכנן על ידי מישהו (בדרך כלל הסיפור הוא שאם נמצא שעון ביער נסיק שמישהו יצר אותו וכו'). דיויד יום כבר תקף את הראייה הזאת באופן מוצלח במאה ה-18 בעזרת כמה טיעונים. רט מתייחס רק לאחד מהם, ומנסה לשלול אותו. הנה: יום טען שהאנלוגיה בין שעון (או כל חפץ אחר) לבין העולם היא מאולצת, וזאת מפני שחפצים אנחנו מכירים הרבה, ואילו יקום אנחנו מכירים רק אחד, וגם ממנו רק פינה קטנה. בהשוואה בין שני מקרים דומים אנחנו יכולים להשתמש במסקנות לגבי הראשון כדי להבין את השני, וכמה ששני המקרים דומים יותר המסקנות יהיו תקפות יותר. אולם, טוען יום, בהשוואה בין שני מקרים שונים מאוד העתקת המסקנות תהיה קשה מאוד, וחפץ תוצר אדם דומה מעט מאוד ליקום. לכן אין לגזור מסקנות דומות.
 
לא נורא, קובע רט. לא נורא, מפני שהמסקנה שלנו שהיקום נברא "היא לא מסקנה לוגית אלא רושם ראשוני וישיר […] חווית התכנון בעולם היא אינטואיציה ראשונית של האדם" (197-8), ולכן לכאורה תקפה. רט מנסה אם כן לשלול את הקושי שמציג יום על ידי כך שהוא הופך את ההיסק הלוגי לאינטואיציה. אלא שגם אם נקבל את התוקף של אינטואיציות (וזה חתיכת "אם"), הרי שלרבים תהיה אינטואיציה שונה לחלוטין לגבי העולם. למשל האינטואיציה של הבבלים הקדומים היתה שהעולם הוא גופתה המרוטשת של תיאמת, שהאל מורדוך הרג. או למשל האינטואיציה של חלק מההינדואים שהעולם הוא מסך של אשלייה. או האינטואיציה של זרמי הגנוזיס שהעולם הוא אמנם תוצר מתוכנן, אמנם נוצר על ידי אל, אבל על ידי אל טיפש ו/או אכזר, שיצר עולם דפקט. האם אותה אינטואיציה מופלאה שרט מדבר עליה, שהעולם תוכנן על ידי אל טוב, קשורה בכך שהחש אותה גדל בתרבות מונותאיסטית? דומני שיש יסוד סביר להניח שכן. או לפחות להרגיש זאת אינטואיטיבית. (אגב, יום אכן טוען גם שאם כבר אנלוגיה, אז העולם שלפנינו אינו מבשר יותר מדי טובות על יוצרו. אבל אל הטיעון הזה של יום לא מתייחס רט בספרו.)
 
הניסיון של רט לעבור מקיום של אלוהים בכלל לקיומו של אל מונותאיסטי, כזה שאכפת לו מהעולם ומשמש כ"שר ההיסטוריה" עולה עוד פחות טוב, ועוד יותר גרוע אפילו הניסיון לעבור מכך לטענה שהיהדות היא בשורתו הנבחרת של אותו אל מונותאיסטי. כאן מובאים אותם טיעונים לעוסים על ההתגלות הקולקטיבית, ויש גם התעלמות כמעט כוללת מהבעיות שמצאה הארכיאולוגיה המודרנית וביקורת המקרא עם התורה והתנ"ך בכלל, וכמובן שזה מחליש את הטיעון הכולל.
 
יש גם חלקים רציניים יותר בספר. פרק י"ז, על העל-טבעי, נותן לקורא ביקורת נאה על נקודות העיוורון של המתודה המדעית. גם ההגנה שלו על האינטואיציה כמקור (חלקי) לידע היא מעניינת (בניגוד לשימוש בטענה זו שהבאתי לעיל). אילו היה רט כותב ספר צנוע יותר, שמבקש בסך הכל לאתגר את התפיסה המטריאליסטית והמתודה המדעית הגסה יותר הוא היה מוציא תחת ידיו ספר טוב. אבל רט לקח על עצמו משימה אדירת מימדים: את האפולוגטיקה הכוללת על האמונה הדתית, ובתוכה על האמונה באלוהי ישראל. זה לא עלה בידיו.