מחבר: תומר פרסיקו

כמה הערות לקראת הדיונים היום במינויה של אמי קוני בארט לבית המשפט העליון האמריקאי

● אם תמונה, בארט תהיה השופטת הקתולית השישית מתוך תשעה שופטים. יחד איתה נשיא בית המשפט רוברטס, תומאס, אליטו, קבאנו וסוטומאייר (היחידה שאינה שמרנית). בנוסף גם גרוסץ' הוטבל וגדל כקתולי.
שיעור כזה של קתולים בבית המשפט העליון אינו מקרי, ומשקף את הנוכחות העצומה, וההולכת וגדלה, של קתולים במסורת האינטלקטואלית השמרנית בארצות הברית. למעשה, אחרי קריסת הזרמים הפרוטסטנטים של כנסיות ה-mainline, שמרנות דתית בארה"ב הפכה להיות נחלתם של אוונגליסטים וקתולים בלבד. (אם כי רוב הקתולים, חשוב לומר, אינם יותר אדוקים מהפרוטסטנטי הממוצע).

מסיבות חברתיות ועקרוניות כאחד, הקתולים מצליחים לנסח תפיסת עולם אנטי-ליברלית שהאוונגליסטים מתקשים לגבש. למה? הן משום שיש להם מסורת אינטלקטואלית מפוארת ובת אלפיים שנה, הן מפני שהם מצטיינים בייסוד מוסדות חינוך מעולים (גם עניין מסורתי אצלהם), והן משום, נו, שהם לא פרוטסטנטים – כלומר לא נושאים בלבם באופן אינטגרלי את יסודות הליברליזם.

הקתוליות מושכת אינטלקטואלים שמרנים בארה"ב שמחפשים מסורת יציבה יותר, ומבינים את חולשות הפרוטסטנטיות מול הליברליזם. רק לפני שבועות בודדים הוטבל לקתוליות מארק גאלי, שהיה עד לא מזמן עורך Christianity Today, המגזין הפרוטסטנטי הפופולרי ביותר. גאלי אמר שמה שהוא אוהב בקתוליות הוא ש"אתה חייב לעשות כל מני דברים [=טקסים, מנהגים] בין אם אתה אוהב את זה או לא… אני רוצה את זה." אולי השלב הבא במסעו הוא יהדות אורתודוקסית.

● עם כל הקתוליות המשותפת, אמי קוני בארט שונה משאר השופטים בני דתה. היא היתה חברה בקבוצה קתולית אדוקה במיוחד בשם People of Praise, שמדגישה חיי קהילה, משמעת וכמובן שמרנות, מה שרומז שלאמונה תפקיד הרבה יותר מרכזי בחייה. אין לי ספק שגם אם קאוונאו לא הטריד אף אחת הדרך בה התייחס למין בצעירותו זרה לה לחלוטין.

בארט כתבה פעם שלימודי משפטים אינם המטרה, ושהמטרה היא להביא את "מלכות האלוהים". זה כמובן לגיטימי לבקש להביא את מלכות האלוהים (בדרכי שלום), אולם גם לגיטימי לא לרצות, במדינה חילונית-דמוקרטית, שופט/ת עליון שסבור/ה שמשימתו אינה לפרש את החוק והחוקה אלא לפעול למימוש חזון דתי מסויים. אני משער שאמריקאים רבים, כולל (ובעיקר) נוצרים שמרנים, לא היו מתלהבים ממועמד מוסלמי לבית המשפט העליון שאמר פעם שמטרתו להביא את מלכות האלוהים.

בארט תצטרך לשכנע את הסנאט שהיא תשאיר את אמונותיה בחייה הפרטיים, ותפסוק רק על פי השכלתה המשפטית. אפשר לומר שמאז שג'ון פ. קנדי הבטיח לעשות זאת כשרץ לנשיאות הדרישה להשאיר את הדת (הספציפית, לא האמונה הכללית באל) מחוץ לחדר הסגלגל, או לכל מוסד אחר, הפכה למובנת מאליה.
מצד שני, ההפרדה החדה בין הדת שלנו לחיינו האזרחיים אינה טבעית לכל מסורת שאינה פרוטסטנטית. היא גם לא ממש ריאלית, ולדעתי גם לא ממש ראויה. איזו הצדקה, למשל, יש לכך שאידיאולוגיה סוציאליסטית או ליברטריאנית או פמיניסטית או לאומית שאני מחזיק כשופט כן תשפיעה על ההחלטות שלי, ואילו מסורת דתית לא? למה אידיאולוגיה מותר ודת אסור?

ובכלל, יש כאן משהו שמנוגד לדרך שבה אנחנו מבינים אמונה (או אידיאולוגיה). אם האמונה שלך לא משפיעה על עולמך המוסרי ועל ההחלטות שאת/ה עושה, you're doing it wrong.

● כך או כך אני מאחל לרפובליקאים בסנאט, שסירבו אפילו לדון במריק גרלנד, מועמדו של אובמה, 9 חודשים(!) לפני בחירות 2016 וכעת מציגים לראווה את חוסר יכולתם להחזיק בשום עיקרון, לדחות שום סיפוק או באופן כללי לנהוג כבני אדם הגונים, להיכשל בניסיונם למנות את בארט. דא עקא, אלוהי הקתולים כנראה יעזור להם והם כנראה ישיגו את מבוקשם. בניצחון ביידן ננוחם.

ניצחון טראמפ יביא להיפרדות הליברליזם מהדמוקרטיה

ננסה לחשוב על הבלתי ניתן למחשבה: בתחילת נובמבר ג'ו ביידן מפסיד, טראמפ מנצח. ארצות הברית, מותשת ומפולגת אחרי ארבע שנים של שקרים בלתי נגמרים, רמיסת אמות מידה ונורמות ופירוק איטי של מוסדותיה הדמוקרטיים, חולה וענייה אחרי כמעט שנה של מגפה קטלנית ואסון אקולוגי מתרחב, מתעוררת לעוד ארבע שנים של אותו סיפור. כאדם הנאבק להיחלץ מבוץ טובעני רק כדי לשקוע בו שוב, אזרחי אמריקה ממחנה השמאל יחזו במשאלות לבם מתנפצות אל חיוכו המעושה של דונלד טראמפ.

בהתחשב בתקוות העצומות שנתלות בבחירות האלה, קל לראות כיצד ניצחון שני של טראמפ, במיוחד אם הוא יתבסס על מנגנון האלקטורים ולא על הצבעת הרוב, לא יהיה מקובל על רבים שהצביעו לדמוקרטים. מהומות יפרצו, איומים בפרישה מהאיחוד יושמעו (למשל מטעם קליפורניה), חרדה אמיתית לשלום הדמוקרטיה הוותיקה בעולם תתפשט, והסדר העולמי ימשיך להתערער, לשביעות רצונם של ולדימיר פוטין ושי ג'ינפינג.

בשדה הרעיוני אפשר לצפות להקצנה גוברת של השמאל הרדיקלי, שגם יגדיל את שורותיו. מימין השמרנים ההגונים, הדוחים את טראמפ, יבוּדדו עוד יותר ויהפכו לבלתי רלוונטיים. המפלגה הדמוקרטית תיקלע למשבר עמוק, והמפלגה הרפובליקאית תשלים את הפיכתה לעסק המשפחתי של הטראמפים.

אבל מעבר לכל זה, הדמוקרטיה עצמה — לא רק כמנגנון, אלא כרעיון — תתערער מהיסוד. שהרי תוקפה של הכרעת הרוב מגיע, בין השאר, מתוך ההנחה שבני האדם מעוניינים בטובתם האישית ובוחרים את מנהיגיהם באופן תבוני. אנחנו דורשים אחרי רבים להטות משום שאנחנו מכבדים את האוטונומיה, את החירות ואת שיקול הדעת של הזולת כשווים לשלנו.

בחירה בטראמפ ברגע הזה תעמיד את הנחות היסוד הללו בסימן שאלה. גם אם נניח שרבים מוכנים לחיות עם השקרים, המניפולציות, השימוש לרעה בכוח והחתירה תחת מוסדות המדינה, כיצד ניתן לתרץ התעלמות של בוחרים מניהול כושל כל כך של מגפה, כלומר בחירת מנהיג שברשלנותו וחוסר כשירותו הביא לאזרחיו, באופן הפשוט ביותר, מוות המוני?

לנוכח התמיכה העממית שזוכים לה דמגוגים ורודנים ברחבי העולם — פוטין, שי, ז'איר בולסונרו, רג'פ טייפ ארדואן, ויקטור אורבן, נרנדרה מודי ועוד — ניתן להניח שרבים יתייאשו מהחיבור בין דמוקרטיה, כשלטון נציגי הרוב, לליברליזם, כתפישה השמה את הפרט, על זכויותיו וחירויותיו, במרכז.

כדאי לזכור שהשילוב הזה, שבעינינו הוא מובן מאליו, הוא תוצאה של התפתחות היסטורית מסוימת, ותיאורטית אין כל הכרח שיתקיים. כאשר לוק, וולטר או קאנט קידמו את תפישותיהם הליברליות הם ביקשו "רודן נאור" שישמור על זכויות נתיניו. כשהאבות המייסדים של הדמוקרטיה הראשונה בעולם הניחו את יסודותיה הם קבעו מנגנונים שביקשו באופן מפורש לצמצם את כוחו של הרוב, החל משיטת האלקטורים (שבאופן אירוני היתה אמורה לבלום דמגוגים), דרך הסנאט (שמנוגד לעיקרון של אדם אחד — קול אחד) ועד לבית המשפט העליון.

המתח בין שלטון הרוב לזכויות הפרט הוא יסוד מובנה בדמוקרטיה הליברלית. במובן הפשוט ביותר, בכל דמוקרטיה ליברלית יגיע הרגע שבו ההמונים יבקשו להגשים תכלית אשר תפגע בזכויותיו של אדם או של מיעוט. למעשה, גם לפני המגמה הפופוליסטית של העשור האחרון הפער בין השניים הלך והתרחב.

בספרו The People Vs. Democracy חוקר מדעי המדינה יאשה מונק עומד על המתח הזה. הוא מצביע על התכנסותו והתמקדותו ההולכת וגוברת של השמאל בסוגיות של זכויות הפרט (ממאבק לאפליה מתקנת, דרך הגנה על להט"ב ועד זכויות נשים בזנות), וזאת תוך הישענות הולכת וגוברת על בתי המשפט, ולא על המחוקקים. מנגד, עולה הדגש בימין על "רצון הרוב", גם אם רצונו הוא לרמוס את השונים או החלשים.

המתח המהותי שבלב הדמוקרטיה הליברלית יכול להיות נסבל ואף פורה כל עוד יש הסכמה לא רק על חוקי המשחק אלא גם על ההיגיון שמאחוריהם. בחירת טראמפ בשנית תערער את אלה. מתוך הנכונות המתגלה לקבל מנהיג שהוכח כשקרן ורשלן באופן קטלני, אל מול מיליונים המאמינים בתיאוריות קונספירציה ילדותיות ולנוכח עליית ימין קיצוני שמקדם באופן מפורש אלימות וגזענות, ייסוגו חלקים מהשמאל, שעקרונות ליברליים של שוויון וזכויות אדם מעצבים את עולמם הפוליטי, מהדבקות בהכרעת הרוב, ויבקשו להתנהל הרחק, לכאורה, מההמון המתפרע.

יתרה מכך, אם בנובמבר 2020 תחזור התמונה על פיה רוב גדול בקרב האמריקאים המשכילים יבחר בדמוקרטים ורוב מקרב הלא־משכילים יבחר ברפובליקאים, עלולה להתחזק התפישה (האווילית) שרק מי שעבר בשערי האקדמיה מסוגל להסתייג מגזענות, להתחשב בזכויות מיעוטים, או באופן בסיסי לערוך בחירה תבונית. מכאן יתגבשו ניסיונות ליצירת מנגנונים חדשים לבלימת או לעקיפת רצון הרוב, לכל הפחות כשהוא מסכן את זכויות הפרט.

בשנים האחרונות ניכר כי הימין הפופוליסטי, ודאי במדינות כטורקיה, הודו או הונגריה, מבין את בחירת הרוב כרישיון להפרת זכויות אדם. אם טראמפ ינצח ייתכן שכפי שחלקים מהימין מבכרים את עקרון הרוב ומציבים אותו מעל לכבוד האדם וחירותו, השילוב בין הדמוקרטיה לליברליזם יקרוס גם מצד שמאל, כשהכרעת הרוב כבר לא תיחשב לאקסיומה וזכויות האדם והפרט יהפכו מעיקרון חשוב לעיקרון בלעדי.

פורסם במדור הדעות של הארץ

The New Jewish Canon – ספר חדש

בימים אלה יוצא לאור הספר The New Jewish Canon, שמאגד בתוכו טקסטים שהשפיעו רעיונית וערכית על היהדות בין 1985 ל-2015 ומנסה לתת מפה לפולמוסים החשובים שהשפיעו על היהדות בשלושים השנים הללו.

הספר, שיצא בהוצאת Academic Studies Press נערך על ידי Yehuda Kurtzer (ג"נ: הבוס שלי) ו- Claire Sufrin ומחולק לשערים על פוליטיקה, היסטוריה, דת וזהות. לצד כל טקסט משפיע של מחבר משפיע (מג'ורג' סטיינר דרך אהרן ליכטנשטיין, אלי ויזל, נעמי זיידמן, בלו גרינברג, ג'ודית פלסקו, לאון ויזלטיר עד ג'ונתן זקס) מובא מאמר שממקם אותו היסטורית ומסביר את חשיבותו. התרומה שלי לספר היא טקסט מאת הרב שג"ר (מ"כלים שבורים").

מחר תהיה השקה מקוונת של הספר (אמנם, בשלוש בבוקר שעון ישראל) – קישור בתגובות. את הספר עצמו ניתן לרכוש דרך ההוצאה או אמזון.

ישי רוזן-צבי על המשנה – וההלכה כטקס

ישי רוזן-צבי כתב ספר יפה וחשוב על המשנה והמדרש, ואני רוצה לקחת ממנו דבר אחד: תפקידה של משנה כמכוננת את ה-טקס של היהודי.

כפי שכותב רוזן-צבי כבר בפתח הדבר של הספר, "המשנה מציגה, לראשונה בתולדות היצירה היהודית, מערכת חוק מקיפה". תאמרו: רגע, אבל התנ"ך כבר הציג מערכת חוק מקיפה, לא?

לא ממש. יש חוקים במקרא, אבל הם מפוזרים, לפעמים סותרים זה את זה, לפעמים חוזרים זה על זה, ולבד מאשר בנוגע לענייני המקדש, הם מאוד לא מפורטים. הם כלליים ("לֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט") ולא מדוקדקים (מהו לקט? איך משאירים אותו בשדה? לכמה זמן? וכו').

במילים אחרות, במקרא אין הלכה. יש חוקים, אבל חוקים גם היו לחמורבי, או לממלכת אשור. אוסף של חוקים עדיין אינה מערכת חוק ובוודאי לא הלכה. המשנה מביאה הלכה.

מי שכתב על זה לפני רוזן-צבי היה משה הלברטל ("תולדות ההלכה והופעת ההלכה", דיני ישראל, כט, תשע"ג). הלברטל מגדיר את ההלכה כשדה נורמטיבי מעובה, ברמות רזולוציה גבוהות. במילים פשוטות, ההלכה מעצימה את העיסוק בעולם והופכת את כולו לקדוש. כל דבר הוא בעל חשיבות.

רוזן-צבי בונה על הלברטל (ויעקב ניוזנר) ומדגיש כיצד המשנה בונה סדר תיאורטי שכולל את העולם אבל לא תלוי בעולם. במשנה, כותב רוזן-צבי, "פועלים שני כוחות מנוגדים בעת ובעונה אחת: מחד גיסא התייחסות לעולם הממשי ומאידך גיסא כינון תחליף לעולם זה."

כלומר מערכת החוקים המשנאית, ההלכה, מתייחסת בפרטנות לעולם, אבל אינה תלויה בו ומסוגלת לתהייחס בפרטנות גם לעניינים שאינם בעולם (למשל, המקדש) ובמקרים היפותטיים שונים שברור שלעולם לא יתקיימו.

ומה שמעניין כאן, הוא שהפעולה הזאת – יצרת סדר מקביל לעולם, שמתייחס לעולם אבל לא תלוי בעולם – הוא אחת ההגדרות לטקס (ראו הספר המבריק Ritual and its Consequences של אדם זליגמן ואחרים). כשאנחנו מבצעים טקס (תפילה, קורבן, אמירת "מה נשמע?" בלי להתכוון לכך) אנחנו בונים בפעולותינו מציאות אחרת באופן זמני. אנחנו מציבים את עצמנו ברצוי ולא במצוי והופכים לכמה זמן את הרצוי למצוי. אנחנו חורשים בשדה נורמטיבי מעובה.

והנה, עולה מדבריו של רוזן-צבי שההלכה עצמה, ובפועל לימוד החוק ויצירת החוק על ידי פרשנות החוק, היא השתתפות בטקס. מכאן מובן מדוע לימוד תורה הופך לעשייה מקודשת, אולי המקודשת ביותר, ועוד יותר משיהודים מצווים לקיים את החוק (וכחלק ממנו את הטקסים הקטנים המנויים בו כמו תפילות וברכות) הם מצווים ללמוד תורה, כלומר לקיים "הלכה", כלומר ללמוד ולפרש, שהיא ה-טקס היהודי המתמשך.

ובשביל חכמי המשנה, שיצרו את הטקס המורכב והמתמשך הזה, העניין היה חיוני מאין כמוהו. ההלכה כוננה עבורם עולם מקביל, בדיוק כאשר עולמם האובייקטבי היה עגום ואפל.

undefined

מחזה מיסתורין ובעיית הקאנון האנטישמי

בגליון האחרון של ה-The New York Review of Books כותב סטיבן גרינבלט, פרופ' מהארוורד, מומחה לשייקספיר, על "מחזה מיסתורין", מהאחרונים שעדיין מומחזים, שצפה בו בעיר אלש שבספרד.

מחזות מסתורין היו מופעים/פסטיבלים שהיו שכיחים באירופה הנוצרית עד המאה ה-16, ותיארו סצנות מוכרות מכתבי הקודש. המחזות הועלו על ידי הדיוטות, כללו משתתפים רבים, והיו דרכו של הציבור להיות אקטיבי בפולחן ולאשרר את אמונותיו.

המחזה באלש הוא מהיחידים ששרדו כאמור, וזכה להכרה מ-UNESCO כחלק מה"מורשת האנושית העולמית". המחזה מציג את עלייתה של הבתולה הקדושה לשמיים בגופה – ללא סבל מהמוות וללא ריקבון – כפי האמונה של נוצרים רבים. הוא כולל תהלוכה ברחובות העיר והמחזה של הסצנה. חלק מהנראטיב כולל יהודים תוקפנים שמנסים לחטוף את גופת אם האלוהים מבין זרועות השליחים של ישו. נס מונע זאת מבעדם, והם נופלים על אפיהם ומתנצרים.

גרינבלט, יהודי בעצמו, שואל את השאלות המתבקשות: עד כמה עלינו לסבול המחזת יהודים באופן סטריאוטיפי (כגנבים מכוערים עטויי טליתות, למשל) בשם שימור "מורשת אנושית" שכזאת. מצד אחד, אנטישמיות נוטפת רוע. מצד שני, אם נבטל כל טקסט או טקס אנטישמי לא מעט מהתרבות המערבית יבוטל. כמומחה לשייקספיר הוא כמובן מכיר גם את האנטישמיות של "הסוחר מוונציה", אבל ודאי לא מעוניין לוותר על מחזה שייקספירי כלשהו.

ההצעה שלו במקרה של המחזה באלש היא להלביש את כל הנוכחים בסצנה בטליתות – הרי כולם שם בסופו של דבר יהודים. ככה לא יהיה זיהוי פשוט של רוע עם "היהודים", אלא רק של חלק מהם. פתרון יפה, שכמובן לא ישים ביצירות קלאסיות אחרות שמפגינות אנטישמיות.

לא שיש פתרון כללי למציאות הזאת, אולי לבד מההכרה בבעיה והנכחתה, בדיבור עליה ובבקשת תשומת לב מהקהל והמשתתפים. חלק מהמורשת האנושית היא שנאה, אבל לא נוותר בגלל השנאה על המורשת האנושית.

כדאי לקרוא. המאמר נותן הצצה לאירוע כמו-ימי-ביניימי ושואל שאלות טובות לגביו.

Qanon, תיאוריות קונספירציה, וזרמי הגנוזיס

Captureכתבת השער של הגליון האחרון של האטלנטיק עוסקת ב-Qanon, כינוי שמתייחס גם לדמות ספציפית וגם לתיאוריית הקונספירציה המסועפת שאותה היא מובילה. מדובר במארג נראטיבי שלם, צעיר מאוד – תחילתו בסוף 2017 – שכיום תופס את הבכורה כתיאוריית הקונספרציה החמה ביותר בארה"ב.
 
אורג התווים, Q עצמו, נותן להבין שהוא קצין מודיעין כלשהו (אנונימי, ולכן anon) שיודע שמאחורי הקלעים מתהווה מבצע מקיף שנועד לחשוף ולעצור רשת ענקית של פדופילים ערפדיים, כולם מהאליטה הפוליטית והאמנותית של ארצות הברית. אובמה, הקלינטונים, הבושים, כוכבי הוליווד שונים – כולם עוסקים בהתעללות מינית בילדים חטופים, מהם הם גם חולבים סם מיוחד שניתן להפיק רק מילדים מפוחדים. הם מקושרים היטב לדיפ-סטייט (שים לב, אראל סגל) ועל כן בלתי פגיעים – עד עכשיו, מפני שעלייתו לשלטון של טראמפ, הלוחם האמיץ באליטות, מסמנת את סופם הקרוב, את טיהור המערכת הפוליטית והחברה כולה מהרשע שלהם ואת "ההתעוררות הגדולה" שתביא שלום על פני האדמה.
 
כל אירוע חדשותי משמעותי – מדו"ח מולר ועד הקורונה – מגוייס לטובת התיאוריה הזאת. בבסיס מדובר בנראטיב אופטימי מאוד (עוד מעט הכל ייגמר והעולם יינצל), שמעניק לחסידיו ידע פנימי, סודי (הם "לקחו את הגלולה האדומה", הם "ערים" ואילו השאר הם "כבשים"). כמו כל תיאוריית קונספירציה אי אפשר להפריך אותה, והבטחות הלא ממומשות (למשל, הקורונה היתה אמורה להיגמר ב-10 באפריל עם סיום המבצע ומעצר האליטה) לא מהוות בעיה – תמיד יש הסבר ונקבע מועד חדש לקץ המצופה. המסרים של Q מזגזגים בין הצהרה, נבואה וצופן, ולכן מאפשרים אינספור פרשנויות.
 
תיאוריית הקונספירציה הזאת היא בהחלט פרו-טראמפ, והיא בהחלט נגד אובמה ("חוסיין", הארכי-נבל) והילרי, אבל אי אפשר לומר שהיא "רפובליקאית" או אפילו "ימנית". כאמור, גם משפחת בוש בנבלים, כמו האליטה והבוהמה כולה. כלומר Q, מעבר לכל, הוא פופוליסט. הוא לכאורה מגן על העם וההמונים מפני השלטון המושחת. יש לכן גם משהו מאוד דמוקרטי באתוס שלו. הוא בעד שוויון, בעד חירות, בעד הוגנות והגינות. מדי פעם הוא מצייץ בטוויטר (כן, יש לו חשבון. אני עוקב אחריו כבר כמה חודשים) שבסוף נהיה "כולנו, ללא הבדל גזע או דת, חופשיים". כלומר למרות הרמיזות הגזעניות כנגד אובמה אין פה עניין מובהק של "עליונות לבנה".
 
מה שיש כאן הוא משיחיות חילונית. ההבטחה לעולם טוב יותר או-טו-טו, ממש עוד מעט, אחרי המהפכה המבורכת שתנקה הכל. כמובן שהאופק תמיד מתרחק ככל שמתקדמים, אבל התקווה מתוקה ומשאירה את המעריצים דבוקים לכסא. יש גם שפה דתית ממש, על יום הדין והביאה השניה, וידוע שאוונגליסטים רבים בעניין.
 
הרשת כמובן שמאפשרת שיתוף פעולה והפרייה הדדית בין המאמינים, שממלאים שקשורי פורומים מסועפים בהסברים ופרשנויות על התמה המרכזית. כדאי לקרוא את המאמר, וכן פוסט ארוך ומפורט של Gon Ben Ari על הנושא.
 
ועוד משהו מעניין: במאמר מרואיין מומחה לתיאוריות קונספירציה, Joseph Uscinski, שמציין שהמכנה המשותף בין תיאוריות הקונספרציה בעידן המודרני הוא ההנחה שקבוצה קטנה, אליטה סודית, שולטת במהלכי העולם כולו, מה שמסביר למה "אנחנו" תמיד נדפקים אפילו שאנחנו אחלה (תיאוריות קונספירציה, אמרו כבר, הן ההיסטוריה של הלוזרים).
 
ובאמת, אם תחשבו על עלילות אנטישמיות והפרוטוקולים של זקני ציון, התיאוריות על הבונים החופשיים, האילומינטי (שים לב יאיר נתניהו), ה-CIA שרצחו את קנדי, סיפורי חייזרים למיניהם וכמובן הדיפ-סטייט – תמיד קבוצה קטנה שולטת מאחורי הקלעים בעולם.
 
אבל רגע. בעצם לא רק בעולם המודרני. כשקראתי את הדברים האלה התבנית הזאת היתה לי מוכרת. כי אם ניקח את כל המרכיבים כאן – רוע ששולט, תקווה משיחית, ידע גואל – נראה שמי שחיבר אותם לראשונה היו קבוצות הגנוזיס השונות, במאות הראשונות לספירה.
 
בגדול, הגנוסטים התחלקו למגוון קבוצות דתיות שפרחו במאות השניה והשלישית, כלומר במקביל להתפתחות הנצרות הקתולית והיהדות הרבנית. הקבוצות הללו, שהיו שונות באמונותיהם ושההכללה כאן מפספסת את העושר העצום שהם מציגים, התאפיינו באמונה בסיסית בידע ("גנוזיס" ביוונית) סודי שהוא הדרך היחידה לגאולה, גאולה שפירושה העלאת הניצוץ האלוהי שבנו חזרה לאלוהות האחת המוחלטת והמנותקת מהעולם. זאת גאולה מפני שהעולם, כלומר המציאות שאנחנו מכירים, היא לדעתם שלילית מאוד. העולם, למעשה, נחשב לכלא שבו נאסר אותו ניצוץ אלוהי. את הכלא הזה יצר בורא העולם, שהוא אלוהות מרושעת ואכזרית. בכך היוו אותן קבוצות אנטיתזה מוחלטת ליהדות ולכנסייה-שתהיה-הנצרות, שראו בבורא העולם את האל הטוב והיחיד. (להרחבה ראו רשימת בלוג ותיקה שלי)
 
במילים אחרות, גם כאן יש לנו עולם שמאחוריו עומדת, ובו שולטת, ישות שלילית, ושממנו אפשר להיחלץ על ידי ידע סודי, שמוכר רק לקבוצה קטנה, שחושף את הסוד הגדול שמאחורי הכל. אפשר לומר שהגנוסטים היו המאמינים הראשונים בתיאורית קונספירציה. אמנם, יש הבדל גדול: בהיותם אנשים פרה-מודרנים הם האמינו שהגאולה שמורה לנבחרים מעטים ומתממשת מחוץ לעולם. המאמינים של היום, שחיים אחרי תהליכי החילון והדמוקרטיזציה, סבורים שהגאולה היא לכל העם ומתממשת על ידי שלטונו הראוי, כאן על פני האדמה.

יחסיהן המתעדכנים של האורתודוקסיה היהודית והכנסייה הקתולית

Captureברי המזל מכל הם אלה שהוציאו את ספרם לפני הקורונה. ללא מזל גדול אבל גם ללא חוסר מזל גדול הם אלה שעוד יוציאו את ספריהם, ויכולים לדחות את ההוצאה עד שירווח. וחסרי המזל הגדולים הם כמובן אלה שהוציאו ממש כעת את ספריהם, כשהעולם עוסק במגפה ואילו להם יש רעיונות יפים ואבחנות מקוריות.
 
ספרה של כרמה בן יוחנן, 'נזיד עדשים' (הוצאת אוניברסיטת ת"א), יצא עכשיו, והוא מלא רעיונות יפים ואבחנות מקוריות. בן יוחנן כותבת על תפיסותיהן המתעדכנות של הנצרות הקתולית והיהדות האורתודוקסית אחת על השניה, ושוזרת – באופן שאני לא זוכר כמוהו בספר יחיד – את שני הצדדים יחד: הקתולים על האורתודוקסים ואורתודוקסים על הקתולים. היא עוסקת לא בדיאלוג בין הדתות, אלא בדימויים של כל מסורת את רעותה מתוך כתבי המסורות עצמן.
 
הספר קודם כל מביא רקע נרחב ומרתק על התפתחותן של התפיסות ההדדיות – כל ההוגים והרעיונות שעיצבו את ראייתה של היהדות בעיני הנצרות כפרומו חביב לעצמה ואת הנצרות בעיני היהדות כסיקוול כושל שחבל שנעשה. המבוא הזה כשלעצמו הוא מרתק ובעל ערך רב.
 
עיקר הספר מתמקד בזמן הזה, כלומר מאמצע המאה ועשרים, אז השואה מחד והקמת מדינת ישראל מאידך חייבו את שתי המסורות לשידוד מערכות. בן יוחנן סוקרת את המהפך בתפיסת נצרות לגבי היהדות שנוסח בועידת 'ותיקן 2' (1962-5). לראשונה נקבע רשמית יחס של מסורות אחיות, ולא של חילופי תפקידים שמשאירים את היהדות בצד הדרך, ככלי ריק.
 
בן יוחנן מציגה את המהפך במלוא מורכבותו, ומביאה גם את עמדותיהם של תיאולוגים קתולים רדיקלים שהציעו להאבק באנטישמיות על ידי ויתור על תפיסת האקסקלוסיביות הגאולית של הכנסייה (כלומר: יהודים יכולים להגיע לגן עדן ללא התנצרות) או אף על עצם רעיון תחיתו של ישו(!).
 
מנגד, היהדות גם כן שינתה את יחסה אל הנצרות – אולם לאו דווקא לטובה. אם בימי הביניים נפוצות עמדות שרואות חיוביות בנצרות (הרמב"ם) או אף מזכות אותה מעבודה זרה (המאירי), בזמן הזה, כאשר "יד ישראל תקיפה", אין עוד טעם בעיני רבנים רבים לבחור בצנזורה עצמית או בעידון המסר.
 
כבר אצל החת"ם סופר, כותבת בן יוחנן, ניכרת פחות סובלנות כלפי הנצרות, והסובלנות נמוכה עוד יותר כיום. אמנם היו גם רבנים, בעיקר מזרוחניקים, שניסו להמשיך את הקו המתון כלפי הנצרות (אונטרמן, הרצוג), אבל רבים יותר רואים בהקמתה של מדינת ישראל הזדמנות, כפי שכותבת בן יוחנן, לבטא את קולה ה"אותנטי" של היהדות.
 
בן יוחנן כותבת על עמדותיהם של רבנים כאליעזר ולדנברג, שלום משאש, עובדיה יוסף, משה שטרנבוך, יהודה ליאון אשכנזי, יוסף דוב סולובייצ'יק, שלמה אבינר, אורי שרקי ועוד, ומגלה כי קריאה נרחבת במקורות ההלכתיים וההשקפתיים היהודיים מצביעה על מגמה אחרת מזו העולה במפגשי הפיוס. במילים אחרות, מילות הידידות לחוד וההלכה המחמירה לחוד.
 
הספר מעניין וכתוב היטב, ופורס יריעה נרחבת ונהירה שתכניס את כל המבקש בכך לנבכי מערכת היחסים של המסורות הללו כיום. בן יוחנן גם מיטיבה להבהיר את הקשיים המובנים בניסיונות של מסורות לעדכן את עצמן – ועל אחת כמה וכמה כאשר השאלה שמולן גדולה כל כך: לא פחות מהבנה מחודשת של המסורת שבמשך אלפיים השנים האחרונות העמידה עצמה כממשיכה האמיתית היחידה של תורת משה.

האם על המדינה להכריח בעלי עסק לבצע פעולה שעומדת בניגוד למצפונם?

Capture

לא הייתי חוגג את פסק הדין הזה.

תראו, בית המשפט פסק שהנתבעים, שסירבו להדפיס פוסטר עבור אגודת להט"ב, הפלו את הלקוחות משום נטייתם המינית, וזה בפירוש מנוגד לחוק. הנטבעים כלל לא ראו את הפוסטר שהיו אמורים להדפיס, ולכן לכאורה לא סירבו בגלל התוכן שלו, אלא בגלל זהות המזמינים. אם זה כך, זה אכן מגונה ואסור חוקית (סמוטריץ' כבר רוצה לשנות את החוק), וטוב שבית המשפט פסק כפי שפסק.

אבל אם בית הדפוס סירב לתת שירות לא בגלל זהות הלקוחות אלא בגלל תוכן הפוסטר (כטענת הנתבעים), נדמה לי שהרבה יותר בעייתי שהמדינה תחייב אותו. יש הבדל גדול בין סירוב שלנו לשרת אדם *בגלל מי שהוא*, לבין סירוב שלנו לבצע פעולה *מפני שהפעולה מנוגדת לאמונתנו*. המעשה הראשון הוא אפלייה על רקע זהותו של אדם (הומו, ערבי, מזרחי, יהודי). המעשה השני אינו אפלייה בין בני אדם אלא בין מעשים שונים, ולא קשור לזהות של הלקוח, אלא לפעולה שמבקשים מבעל העסק לעשות.

חשבו על זה:

• אתם בעלי בית דפוס. אתם אנשי שמאל ומתנגדים בתוקף לשליטת ישראל בשטחים. למרות זאת, אתם לא מחרימים איש, גם לא מתנחלים. יום אחד מגיע אליכם ברוך מרזל ומבקש שתדפיסו לו אלף פוסטרים ועליהם הכתובת "לא מפרנסים את האויב – עבודה עברית". האם מותר לכם לסרב להדפיס את הפוסטר הזה?

אני לא טוען שזה בדיוק אותו דבר (עמדה פוליטית אינה זהות מינית). אבל זה מספיק דומה. האם הייתם רוצים שהמדינה תכריח אתכם לא רק לשרת את מרזל (שידפיס אצלכם, למשל, הזמנות לחתונת בתו), אלא גם להדפיס עבורו תועבה גזענית?

אני חושב שלא. באותה מידה, אני חושב שכשיש אפשרויות אחרות (כלומר, נאמר, בית הדפוס אינו היחיד בעיר) אל לה למדינה לחייב בעל עסק לעשות מעשה, כלומר ליצור תוצר, שעומד בניגוד מפורש לאמונתו. חופש הדת והמצפון כאן אמור לגבור על הנוחות והרגשות הפגועים של הלקוח.

ונכון, לא פשוט תמיד להבחין בין אפלייה בין בני אדם לבין סירוב לבצע פעולה שאותם בני אדם דורשים. אני לא טוען שיש כאן כלל אצבע פשוט שאפשר להשליך על כל מקרה. אבל הרי בשביל להבחין בין מקרים גבוליים ובעייתיים יש בית משפט. ולדעתי עליו לנהוג ביתר סובלנות כלפי מי שמסרב לבצע פעולה שלדעתו אסורה עליו מטעמי דת ומצפון.

כתבתי על זה לפני כמה שנים בבלוג הראשי. והנה קישור לכתבה של אלמוג בן זכרי.

מהפך גדול דור?

בעוד אנחנו עוסקים בזוטות כפתיחת מערכת החינוך או לימוד מרחוק, בציבור החרדי-ליטאי מתחולל מה שנראה כמהפך. מגפה דוחפת את הרב גרשון אדלשטיין (בתמונה משמאל) מעל לרב חיים קנייבסקי במאבק על ההנהגה כ"גדול הדור" הליטאי.
 
מאבק הירושה בין השניים (כלומר, בין החצרות והעסקנים כמובן) מתחולל מאז מות הרב שטיינמן בסוף 2017. תחילה ידו של הרב אדלשטיין היתה על העליונה (הוא, למשל, נשא את ההספד בהלוויותו של הרב שטיינמן וסומן כיורש), אבל הוא התגלה כמנהיג יבשושי ושכלתני מדי לעידננו שוחר הרגשנות, וחצרו של הרב קנייבסקי הצליחה לבצע הפיכת חצר לקראת פסח 2018.
 
הרב קנייבסקי הציג מנהיגות כריזמטית במובן המקורי של המילה, כלומר רוויית מאגיה. הוא הוכתר כ"אדמו"ר ליטאי", כלומר מנהיג שעוסק פחות בהלכה ויותר בחלוקת ברכות. נראה היה שהמודל הזה עובד – עד שהשם שלח אלינו את הcovid-19. במשבר הנוכחי הרב קנייבסקי כשל כאשר הורה על השארת הישיבות פתוחות בניגוד להוראות המדינה. בדרכו הרומנטית הוא הכריז ש"תורה מגנא ומצלא" ולכן אין מה לדאוג.
 
הסוף ידוע, וכעת אדלשטיין זוכה לעדנה בתקשורת החרדית ומבסס את מעמדו החדש-ישן.
 
אבל (כפי שישאל החילוני הממוצע) מאי נפקא מינה? ובכן הסיפור הזה משמעותי מפני שזעזועים כאלה מחמירים את משבר ההנהגה החרדי שכבר קיים. למעשה מאז הרב שך אין מנהיג חרדי חזק ובעל "השקפה", דהיינו אידיאולוגיה סדורה. המצב בשנים האחרונות החמיר, כאשר אין מנהיג חד-משמעי, הרב קנייבסקי הוא יותר באבא מ"שר התורה", וחלק מהליטאים – "הפלג הירושלמי" – בכלל פורשים לדרכם הקיצונית יותר ולא נשמעים לא לקנייבסקי ולא לאדלשטיין.
 
תחלופות שכאלה מערערות עוד את מעמדו של "גדול הדור", סודקות את תפיסת "האמונה התמימה" והיראה האוטומטית כלפי ה"גדויילים", מרופפות את המסגרת ואף הזהות(!) החרדית, ומקדמות עוד את האינטגרציה החרדית בציבור הישראלי, דהיינו את ה"ישראליזציה" של החרדים.
 
ונדמה לי שזו רק תחילת ההשפעה של משבר הקורונה על החברה החרדית. צפויים זעזועים נוספים.
Capture

על נחיצות השגרה ותוקף מצב החירום

עוד דבר שאנחנו לומדים מהמשבר הזה הוא עד כמה מערכות היחסים שלנו תלויות בשגרה. בתנועה הקצובה מיום ליום ואז לסופ"ש, או במעבר בין פרקי היום השונים, היציאה לעבודה, החזרה לבית, ההליכה לחברים, הישיבה בבית קפה וכיוצא באלה.

רק עכשיו מסתבר שמערכות יחסים זוגיות רבות נשענו על האפשרות של בני הזוג לא לראות אחד/ת את השני/ה לפחות 8 שעות מכל יום (לא כולל שעות שינה). נישואים שהיו יכולים להחזיק יופי עד הפנסיה ייגמרו מוקדם מהצפוי כי שני בני האדם האלה זקוקים לפעימות קצובות של און ואוף, רצוא ושוב, לשגרה שמפרידה ביניהם מדי פעם. בלי זה הם לא מסוגלים לחיות יחד.

הורים וילדיהם שהיו יכולים להמשיך להסתדר מצויין, אפילו לאהוב מאוד, הופכים לפקעות של איבה ומצלקים איש את רעהו מכיוון שלא מאפשרים להם לא להתראות מדי פעם. גם עבור אינטימיות יש צורך באפשרות להתרחק. רק עכשיו אנחנו מבינים שיש בינינו אנשים שמערכת היחסים שלהם עם עצמם זקוקה לשגרה. שללא יציאה מהבית ועבודה וחזרה אליו וישיבה בבית קפה הם נכנסים לדיכאון או מאבדים את שפיותם.

הדימוי הישן של וודי אלן למערכת יחסים – כריש, שיכול לנשום רק על ידי תנועה קדימה – מקבל משנה תוקף. ולא רק עם אחרים אלא גם עם עצמנו כאמור. אם להשתמש במטאפורה קצת יותר מדוייקת, אנחנו לא הרבה יותר מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, והסיפור הזה (כמעט אצל כולם) זקוק לפעולה כדי להיות מעניין. הדימוי העצמי שלנו נשען על יומרה להתקדמות. אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו עושים, משפיעים, מפעילים, מרוויחים, יוצרים, בונים, מפרקים. בלי הסיפור הזה העצמיות שלנו נתקעת.

אבל השאלה המעניינת היא: אז מה? כלומר, נניח שמצב החירום חושף את חולשתן של מערכות יחסים שונות, האם זה אומר שהן אינן תקפות? אם משהו עובד רק בשגרה, האם זה אומר שהוא חסר ערך או שהוא איכשהו לא אמיתי?

הרשו לי להשתעשע ולתרגם את השאלה לשפה תיאולוגית: האם אלוהים נמדד במציאות או בנס? כלומר, האם אנחנו יודעים/אוהבים/מעריכים את אלוהים בזכות היומיום המסודר והמחזורי, או בזכות הפריצה הניסית והחריגה מחוקיות השגרתית? איפה מתגלה האל במלוא הדרו? האם האל מגיע לשיא משמעותו כשהוא עושה ניסים, או שמא הוא לא פחות, ואולי אף יותר, משמעותי כשהוא מנהל כראוי את העולם, שכמנהגו נוהג?

זהו בעצם ויכוח בין ר' יהודה הלוי לרמב"ם. ריה"ל אומר: איך יודעים שיש אלוהים? הוא קרע את ים סוף, הוא התגלה על הר סיני. אירועים ניסיים, חד פעמיים, ששוברים את הרצף השגרתי של היקום. בשביל הרמב"ם אלוהים מתגלה דווקא ביקום המסודר שמתוכנן על ידי החכמה האלוהית באופן מושלם. איך יודעים שיש אלוהים? לומדים פיזיקה. כלומר בשביל הרמב"ם ודומיו, האמת נחשפת בשגרה, ולא ביוצא מהכלל, ואילו אצל ריה"ל האמת היא פריצת השגרה והנכחת היוצא מהכלל. כמו בסוגיות אחרות, גם כאן אני לגמרי רמב"מיסט.

הנה עוד תרגום תיאולוגי לעניין: האם העולם כפי שהוא – קיים או שהוא אשליה? האם המציאות הפשוטה, מציאות הריבוי והניגודים, החומר והזמן, היא המציאות, או היא משהו שמכסה את המציאות? האם צריך לדחות את העולם כדי להגיע אל האמת, או דווקא לפעול בתוכו כדי להבין את האמת לאמיתה?

הדתות האברהמיות (בעיקר היהדות והאסלאם) מחייבות את העולם הזה – העולם הוא טוב לכתחילה, הוא חשוב והוא אמיתי. זרמים הינדואיסטים ובודהיסטים חשובים ומרכזיים (לא כולם) שוללים אותו – העולם הוא אשליה, או חלום, או משחק, הוא פחות חשוב ופחות אמיתי (או בכלל לא). האמת, לדידם, נמצאת מחוץ לעולם, או מאחוריו, או מעבר אליו. אל האמת נחשפים ברגע של הארה או התעוררות, רגע שמנער את העולם מאיתנו ומשאיר אותנו עם מה שמעבר לעולם. כמו בסוגיות אחרות, גם כאן אני לגמרי יהודי.

השגרה, אפוא, אינה מסתירה מאיתנו את האמת, אלא מגלה לנו אותה. אין צורך בשבירת הרצף כדי שהאמת תתגלה. אין צורך במצב חירום כדי שנדע את האמת לאשורה. כלומר העובדה שמערכות יחסים שלמות עובדות רק כששגרת היומיום לא מתפרקת אינה חושפת את חולשתן או את חוסר אמיתותן, ולא המשבר הוא שמסמן לנו מה "באמת" שווה הזוגיות שלנו. כמובן שעדיף שהזוגיות (או ההורות, או השפיות) שלנו תחזיק מעמד גם בשעות משבר, ובאופן כללי היכולת להתמודד עם משברים היא סגולה חשובה. אבל טעות היא להתייחס לשגרה ככיסוי מזויף לאמת עמוקה יותר, שנחשפת רק בשעת מצוקה.

השגרה היא החיים, ואת החיים יש לחייב, לא לשלול. מערכת יחסים שתלויה בשגרה היא אחלה מערכת יחסים, בדיוק כפי שעץ שצומח רק כשאין בצורת הוא אחלה עץ, או כפי שאגם שמשגשג רק כשלא מזהמים אותו הוא אחלה אגם, או כפי שעולם שידידותי לבני אנוש רק כשלא פוגע בו אסטרואיד הוא אחלה עולם.

אסונות מגלים לנו עד כמה אנחנו מסוגלים להתמודד עם אסונות. שגרה מגלה לנו עד כמה אנחנו מסוגלים להתמודד עם שגרה. אלה שני דברים שונים. שניהם משמעותיים מאוד, אבל האחד לא בא על חשבון השני ולא מבטל את חשיבות השני. בני אדם הם יצורים חברתיים והם יצורים שזקוקים לשגרה. הטרגדיות החברתיות שמתרחשות בגלל האסון אינן מצביעות על אמת עמוקה יותר. הן טרגדיות.