לקסיקון להינדואיזם – בין יעילות לקצרנות מצערת

הוצאת ספרים כרמל, שמוציאה לאור כל כך הרבה כותרים טובים, הוציאה עכשיו 'לקסיקון להינדואיזם', שחיבר פרופ' קלאוס קלוסטרמאייר, חוקר ידוע של ההינדואיזם, וערך בעברית ד"ר איתמר תאודור, שמלמד הינדואיזם באונ' חיפה.

 

ללא ספק, זאת תוספת נאה לספרות העברית על הציביליזציה הגדולה והעתיקה הזאת. מאידך, ביחס לגודל הציביליזציה הלקסיקון קטן: 293 עמודים בלבד. ובכלל, לנסות לסכם את ההינדואיזם, שהוא עץ תרבותי ענק, ענף ומשורג, זו יומרה לא קטנה. ואכן, אפשר לחוש שהצמצום הוא בעוכריו של הפרוייקט.

 

ראו למשל הערך על טנטרה. קצר ודל, ורחוק מלאפשר לקורא להבין את מקומה המרכזי של הטנטרה בתרבות ההודית. אני לא מדבר על מני טקסי מין, אלא על מציאת ופולחן האנרגיה האלוהית הנקבית בעולם, שמעוררת גישה חיובית כלפי המציאות, מעודדת ביטוי רגשי כלפי האל ומציעה תפיסה של יוזמה וכוח מצד האדם, אשר הפכו למאפיינים מרכזיים ומהפכניים בתפיסה הדתית ההודית הכללית בהודו. כל זה כאילו לא היה.

 

בדקתי גם את הערך על 'צלם', כי מערביים נוטים לטעות בו. כאן הלקסיקון לא מאכזב: צלם אינו סמל או ייצוג של האלוהות, אלא "נוכחותה של האלוהות", כפי שכתוב (כתוב גם "ייצוג" לצערי, אבל נראה שזאת טעות נקודתית). ואכן, כך היו צלמים בכל העולם הפוליתאיסטי העתיק, כולל בישראל (כפי שאפשר ללמוד מסיפורים מקראיים שונים – למשל, כאשר ארון ה' במקדש דגון כופה על צלם דגון להשתחוות לו – שמואל א, ה). צלם אינו תמונה אלא ביטוי, התגלמות בזעיר אנפין של האל.

 

הלקסיקון גם מגיש איורים שונים ומאירי עיניים, כמו זה על כלי הפולחן הרשמיים. בסך הכל, כאמור, תרומה נאה. נדמה לי שלמרות הקצרנות שבעוכריו הוא ישמש את תלמידי הנושא היטב.

על הספר 'שלטון עצמי' של גנדהי

מפתה להשווה את 'שלטון עצמי' של גנדהי ל'אוטואמנציפציה' של פינסקר. שניהם מנהיגים שמנסים לגבש את השאיפות הלאומיות של עמיהם, שניהם במתח בין המסורת הוותיקה למודרנה הצומחת סביבם. אבל בעוד פינסקר מדבר בעיקר על התארגנות פוליטית (התארגנות בתנועה, גיוס כספים), גנדהי יוצא קודם כל מהאינדיבידואל, ומציג עמדה על פיה שליטה עצמית נדרשת על מנת להגיע לשליטה לאומית.

 

הטקסט הזה של גנדהי הוא מפתח מצויין כדי להבין את אופן חשיבתו, חשיבה שהיא מאתגרת, חריפה, טהרנית ולעתים פשוט נאיבית. על פי גנדהי צרותיה של הודו באו רק בגלל הקלוניאליזם האנגלי, ובלעדיו איש יחיה תחת גפנו ותאנתו. אלא שלא מספיק לגרש את האנגלים, צריך לגרש גם את האנגליות, ולכן להפנות עורף לטכנולוגיה ולהגיון המודרני (אם כי לא לכל הערכים המודרניים).

 

גנדהי מתגאה שבעוד שציביליזציות אחרות (רומא, מצריים, יוון, יפן, סין) נחרבו, רק הציביליזציה ההודית שרדה, וזאת משום שהיא הבכירה. כדי להגשים את יעודה ולשחררה מהבריטים יש להשתמש בסטיגרהה, שאפשר לתרגם בערך כהתנגדות לא-אלימה. בסטיגרהה הסבל של המתנגד הוא כוחו, ואומץ לבו אל מול הסבל יאפשר לו להתגבר על כל מכשול – ולהישאר מוסרי. עוד כלים לגיבוש כוח וטהרה: התנזרות מינית ועוני. קדימה.

 

גנדהי כתב את הספר ב-1909, בדרכו חזרה מלונדון לדרום אפריקה. זהו הספר הראשון שלו וספר ההגות הפוליטי היחיד שכתב, והוא ביטא בו את אכזבתו מהתרבות האנגלית, ובעצם את תחילת המהפך שלו מעורך דין שמעריץ את המערב ללוחם חירות הודי. הטקסט הקצר והתמציתי הזה חשוב ומעניין, וצריך להודות לנועם שרון שתירגם אותו מהינדי ולד"ר שמעון לב על העריכה המדעית. הספר יצא בהוצאת אדם עולם.

בית המשפט העליון ההודי חטא בכפייה חילונית-ליברלית

"מקומות קדושים שמונעים כניסת נשים או מגבילים את כניסתן מחבלים במאבק למען שוויון מגדרי, ועל פי החוקה אין להם כל זכות לעשות זאת. כך פסק השבוע בית המשפט העליון בהודו, בעתירה שהגישו נשים הדורשות כניסה שוויונית למקדשים, מסגדים ולמקומות קדושים אחרים."

הסיפור הזה מגיע בתום מאבק של נשים להיכנס למקדשים בודדים בהודו (הבנתי שמדובר בחמישה מקדשים בסך הכל) שלא מאפשרים כניסת נשים (מחשש 'טומאה' של מחזור). הוא מציג התנגשות חזיתית בין מדינה החילונית-ליברלית למסורת, ומסמן לדעתי התערבות גסה של המדינה במסורות הדתיות ההינדואיסטיות המסויימות והקטנות שהמקדשים האלה שומרים.

 

בסוגיות של דת ומדינה חשוב להבין את המנגנונים וההיגיון הפנימי של מסורות שונות, ואני לא בקיא באלו של אותם מקדשים ושל הקהילות סביבם. אבל אם בכל זאת אנסה לומר על זה משהו, הרי שנדמה לי שצריך לשאול שלוש שאלות כאן:

 

ראשית, האם המסורת המסויימת נוהגת להדיר נשים מפולחן באופן גורף?

אפשר לומר שהיהדות המסורתית והאסלאם מדירות נשים באופן כללי מחלקים שונים של הפולחן, אבל לא סביר בעינינו שהמדינה תחייב בתי כנסת ומסגדים להנהיג אך ורק תפילות שוויוניות. זה חלק אינטגרלי מהמסורת, והמדינה צריכה לשאול את עצמה אם היא מוכנה לכך. כנראה שהנזק לעקרון השוויון לא מספיק גדול כדי שהמדינה תאסור תפילה יהודית או מוסלמית מסורתית. דווקא המסורות ההינדואיסטיות משלבות נשים הרבה יותר בפולחן, ולכן לכאורה היה אפשר לצפות גם מהמקדשים האלה לפתוח שעריהם בפני נשים.

 

שנית, האם יש לנשים אלטרנטיבות לתפילה שכן כוללת אותן?

התשובה היא, נדמה לי, שכן, משום שבהודו יש מאות אלפי מקדשים, אם לא עשרות מיליונים (תלוי איך מגדירים מקדש). במקדשים שונים עובדים אלים שונים, וברובם המוחלט אין כאמור כל הגבלה על כניסת נשים (אם כי הכוהנים הם גברים). כמובן, מדובר במסורות שונות, ואולי אותן נשים רוצות דווקא לעבוד את האלים במקדשים שאוסרים על כך, אבל מצד שני יש להבין שבמקדשים הספציפים שאוסרים על כך עובדים אלים במסורות שהדירו נשים מימים ימימה (למשל, מפני שהאל הוא זכר נזיר, והוא לא מקבל נשים). נראה לי שמכיוון שרוב מוחלט של מקדשים הינדואים אינו אוסר על כניסת נשים, הכפייה על פתיחת מעט המקדשים האלה לנשים מפרקת את המסורת הספציפית שלהם ולא מעניקה ייתרון פרגמטי לנשים, אלא רק ניצחון עקרוני, שבו המדינה החילונית-ליברלית כופה את דעתה על הדת הפטריארכלית.

 

שלישית, האם המקדשים האלה הם נחשבים כשירות פרטי או ציבורי/ממלכתי?

אם המקדש הוקם על ידי המדינה כדי לשרת את כל אזרחיה ההינדואים קשה להצדיק אפלייה, בעיקר אם אין לו אלטרנטיבה. למדינה גם זכות מסויימת לקבוע מה עושים עם הכסף שלה. אבל מה אם מדובר במקדש מקומי שעומד כבר אלף שנה? אז יהיה קשה מאוד להצדיק התערבות של המדינה בנהלי התפילה בו.

 

מול האיסור על אפלייה עומדת הזכות לחופש דת, והרצון שלנו לא לפגוע במסורות דתיות שונות. התשובות לשאלות האלה יחד קובעות לדעתי אם למדינה זכות להתערב. במקרה הזה, אם הבנתי נכון את פרטיו, אני חושב שאין לה זכות כזאת.

מה שראיתי אינו ניתן להשגה

האירועים האחרונים הזכירו לי שיר ישן של רבינדרנת טאגור. תרגמתי אותו מאנגלית (הוא תורגם לאנגלית מבנגלי על ידי טאגור עצמו). הנה התרגום ואז המקור.

—
כשאלך מכאן, לו זו תהיה מילתי האחרונה: מה שראיתי אינו ניתן להשגה.
טעמתי מדבשו הנסתר של הלוטוס הנפרש על פני אוקיינוס האור, ועל כן אבורך;
לו זו תהיה מילתי האחרונה.
בגן המשחק האינסופי של הצורות שיחקתי, ובו שזפו עיני את זה שאין לו צורה.
כל גופי ואבריי התענגו ממגעו אשר מעבר למגע,
ואם הסוף יגיע כאן, שיבוא.
לו זו תהיה מילתי האחרונה.

When I go from hence
let this be my parting word,
that what I have seen is unsurpassable.
I have tasted of the hidden honey of this lotus
that expands on the ocean of light,
and thus am I blessed
—let this be my parting word.
In this playhouse of infinite forms
I have had my play
and here have I caught sight of him that is formless.
My whole body and my limbs
have thrilled with his touch who is beyond touch;
and if the end comes here, let it come
—let this be my parting word.

ואיך הם הזכירו לי? מפני שהמשפט הפותח של השיר הזה נכתב על ידי ווליפרד אוון (Wilfred Owen) בפתק האחרון שהשאיר לאמו לפני שיצא שוב לשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה. אוון היה חייל שראה את חבריו מרוסקים מפגיעות פגזים, ונפצע בעצמו. הוא נשלח להחלים מפציעותיו ולקה בהלם קרב עמוק. ב-1918, זמן קצר לפני תום הלחימה, הוא התנדב לחזור לחזית, למרות שלא התבקש. הוא נהרג מפגז שריסק אותו ללא זכר. לאמו נשאר רק הפתק ועליו המילים: "כשאלך מכאן, לו זו תהיה מילתי האחרונה: מה שראיתי אינו ניתן להשגה."

מהפך לאומני-דתי בהודו

אולי לא שמתם לב, אבל הדמוקרטיה הגדולה בעולם, כשמונה-מאות מיליון בעלי זכות הצבעה, ערכה לאחרונה בחירות, ואתמול התפרסמו התוצאות. והתוצאות הן ניצחון עצום, המובהק ביותר זה שלושים שנה, למפלגת ה-BJP ההינדואית-לאומנית, תחת הנהגתו של נרנדרה מודי. אם נסקור את המפה הפוליטית בהודו בקצרה ובפשטנות, מפלגת 'הקונגרס' ההודית, שנחלה תבוסה מוחצת, היא מפלגת העבודה שלנו, או בעצם מפא"י: הקימה את המדינה, שלטה בה רוב שנותיה, קידמה חזון לאומי-חילוני עם יומרה סוציאליסטית (שהלכה והופרה עם השנים). ה-BJP הוא הליכוד של השנים האחרונות.

הקונגרס יכולה להאשים רק את עצמה בתבוסה: היא מושחתת מאוד, לא מקיימת את הבטחותיה, ונפוטיסטית בצורה מבחילה: נשלטת כבר עשורים בידי משפחה אחת – צאצאיו של נהרו, ראש הממשלה הראשון. עליית יוקר המחייה בהודו גזרה את דינה סופית.

אבל יש כאן גם הצבעה בעד הודו יותר "הינדואית" ויותר לאומנית. ה-BJP מרגישה שההינדואיזם (והשאלה מהו "הינדואיזם" מסובכת אפילו יותר מהשאלה מהי "יהדות") לא מקבל מספיק ייצוג במוסדות המדינה ושהצביון ההינדואי של הודו בסכנה. היא מעוניינת במדינה הינדואית, לא דמוקרטיה חילונית המשותפת להינדואים ולבני דתות אחרות, בראש ובראשנה כמעט 300 מיליון מוסלמים. בימי ממשלתה הקודמת (1998-2004) היא כבר ניסתה לצנזר ספרי לימוד ומחקרים שפקפקו באמיתותם של מיתוסים הינדואים, ולא פעם הצליחה. הודו פנתה אפוא מסוציאל-דמוקרטיה (לא ממש מוגשמת) לדמוקרטיה אתנית-דתית, קפיטליסטית ולאומנית. סביר מאוד שהקשרים עם מדינת ישראל, הפונה גם היא מדמוקרטיה חילונית לכיוון האתנו-לאומי, יתחזקו.

הרפתקאות אלן בריל באוניברסיטת ורנסי

פרופ' אלן בריל, מומחה להגות יהודית מודרנית, מיסטיקה יהודית ותיאולוגיה בין-דתית, מלמד כבר כמה חודשים באוניברסיטה ההינדית בורנסי (BHU). לפני כמה ימים הוא העלה בבלוג שלו רשימה מעניינת המסכמת את חוויותיו (יש גם עוד כמה רשימות מעניינות לפניה משם). אני ממליץ מאוד לקרוא את הרשימה, וכאן אביא שלוש נקודות שתפסו את עיני.

1. כפי שכתבתי בעבר בעצמי, עבור ההודים היהדות, אם הם בכלל שמעו עליה, אינה יותר מסוג של נצרות. איכשהו עם לא ממש שמעו על זה שעם ישראל "הוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי", כלשון מגילת העצמאות, או שמעו וזה לא עשה עליהם רושם. גם אחרי שהם משווים הם לא בדיוק עפים על הדתות המונותאיסטיות: בריל כותב שספרי הלימוד באוניברסיטה(!) מראים כיצד ההינדואיזם היא דת עליונה על הנצרות מפני שהיא מביאה את האדם לשחרור בצורה טובה יותר.

2. בריל מספר שמתוך המסורת המיסטית היהודית הסטודנטים העדיפו את הקבלה על החסידות. עבורם הקבלה דומה לפילוסופיה הדואליסטית ההודית (Madhva, Dvaita) בה העולם העליון, הרוחני, אמיתי יותר מזה התחתון והחומרי, ואילו החסידות נתפסת אצלם כרגשנות. הקבלה יעילה יותר בהשגת שחרור לדעתם, ולכן עדיפה.

3. בריל כותב שלימד אותם על תפיסות מערביות בחקר המיסטיקה, למשל אלו של ג'יימס. וויליאם ג'יימס, בקצרה, רואה את החוויה הדתית של הפרט כלב הדת, כתחילתה וגם כמטרתה הסופית. עבור הסטודנטים של בריל זה שנשמע מופרך, משום שלדעתם גורו שמורה לפרט כיצד יש להגיע לשחרור הוא הכרחי, כמו גם מחוייבות לתרגול רוחני. החוויה לבדה אינה אומרת דבר. שימו לב עד כמה זה שונה מהתדמית שיש לנו (בעיקר במעגלי הניו-אייג') על דתות המזרח כממוקדות חוויה. מדובר, למעשה, בהכנסת הדגש על הטרנספורמציה הפנימית שאכן קיים במזרח לתוך המסגרת הפרשנית של ג'יימס, שהיא בעצמה תוצר של כיוון פרוטסטנטי מסויים.

צנזורה דתית בהודו

שמאלנים, חילונים, הנה לכם סיבה להתעודד: כאן לא הכי גרוע. בית משפט בהודו קיבל החלטה במסגרתה הוצאת פנגווין אמורה להוריד מהמדפים את הספר The Hindus: An Alternative History של אחת מההינדולוגיות המובילות בעולם, וונדי דוניג'ר. את התביעה נגד הספר הגיש ארגון דתי-ימני-שמרני, שהאשים את המחברת בפגיעה ברגשות המאמינים, דבר אשר בהודו הוא – שימו לב – עבירה פלילית. מעבר לעונש הקבוע בחוק (שאין לי מושג מהו) הפחד הגדול הוא מהמון מוסת שפשוט ישרוף את בית ההוצאה.

נראה שדתיים קיצוניים הינדים נמצאים מבחינת הבגרות הנפשית שלהם בערך באמצע הדרך בין קיצונים מוסלמים לקיצונים יהודים. קשה להם מאוד להתמודד עם תפיסות המערערות את אמונותיהם. הם אמנם לא יוציאו פאתווה רשמית, אבל לעיתים נדירות אכן ירצחו את מקור העלבון לאמונה. לפחות אין להם שום בעיה עם תפיסות אבולוציוניות.

בסוף שנות התשעים הודים שונים ממש התעצבנו מהספר Kali's Child, שרמז שהקדוש בן המאה ה-19 ראמאקרישנה נמשך מינית לנערים (אם כי לא מימש את תשוקתו זו). המחבר, פרופ' ג'פרי קרייפל, סיפר לי על איומים לחייו ועל כך שהוא לא יכול עד היום להגיע להודו.

כעת כאמור העצבים יוצאים על דוניג'ר, אשר על פי התביעה במשפט "ממקמת את הראמיאנה [אחד האפוסים המיתיים הגדולים של הודו] בהקשר היסטורי, מה שמעיד שמדובר לכאורה ביצירה בדיונית שנוצרה על ידי בני אדם […] דבר זה מפר את סעיף 295A של חוק העונשין ההודי." תלונה נוספת שלהם היתה שבמפה שמצורפת לספר אזור קשמיר לא משורטט כחלק אינטגרלי ממדינת הודו, מה מרמז, למי שעוד לא הבין, על האופי המאוד מודרני ולאומני של חוסר-הסובלנות הדתית ההינדית הזאת.

אגב, קראתי את הספר של דוניג'ר. ממליץ, לכל מי שאינו הינדי עם מנטליות של ילד בן שש.

—
כאן וכאן הדיווח.
כאן מחאות מצד אינטלקטואלים הודים.

הרה קרישנה ברע ובטוב

בסופ"ש האחרון התפרסמה ב-'7 ימים' כתבה של יאנה פבזנר בשן על קבוצת הרה-קרישנה שחיה בחריש. נכון, אין כאן משהו יוצא דופן. המדיה אוהבת להתעסק ב"כתות" ומדי פעם כל מני קבוצות שכאלה גם אוהבות שמתעסקים בהן, אם כי לרוב התקשורת מציירת תמונה חד מימדית ושלילית בהחלט של אותם אנשים, ומשתתפת עם הקוראים במשחק הישן של הבה נראה כמה הם פסיכים, ונוכיח לעצמנו כמה אנחנו נורמלים.

הכתבה של פבזנר בשן אמנם מציירת את אנשי הקבוצה בצורה שלילית, אולם לטעמי לא בצורה סנסציונית, ומכל מני מקורות שהגיעו אלי, בצורה מדוייקת. הסיפור שם מתמקד בדורית לובן, שיחד עם בן זוגה גד עומדים בראש הקבוצה. לובן היא כנראה אישה מניפולטיבית למדי, והיא מנצלת את כוחה לרעה, בכך שהיא מעוררת בחברי הקהילה זכרונות כוזבים של ניצול מיני על ידי הוריהם (ובכך מנתקת ביניהם), וכן מפחידה אותם בסיפורים על "דתיים" שמגיעים (לפעמים כשדים) להטריד אותם.

אבל הדבר המעניין באמת בכל הסיפור הזה הוא מבחינתי התערבותה של תנועת הרה-קרישנה העולמית, כלומר ISKCON. תנועה זו, שצמחה בארה"ב במחצית השנייה של שנות השישים ומונה סביב מאה אלף איש, כבר עברה בעבר משברים קשים, כאשר אחרי מות מייסדה התגלה שהסגנים שהשאיר ניצלו מינית חסידים ואף שבבתי הספר שלה התרחשו מקרים של ניצול מיני. המשבר היה עצום, אמונית וכספית, אבל התנועה הצליחה לשקם את עצמה בתהליך ארוך וכואב. (כתבתי על הקבוצה ותלאותיה כאן)

בכתבה מסופר על שני בכירים בתנועה העולמית שהגיעו לחריש ובדקו את העניינים. גם הם הגיעו למסקנה שמשהו מאוד לא בריא מתרחש שם, וניסו ומנסים בכל מני דרכים לשפר את המצב (כמובן שאין להם שום יכולת לפרק את הקבוצה). זו לדעתי דוגמא יפה ומעוררת תקווה לתנועה דתית חדשה שמגלה בתוך עצמה את הכוחות לביקורת פנימית ולתיקון.

הכתבה כולה כאן.

(ורק הערה: לא מובן לי דיוקנו של האל שיווה בעמוד האחרון. הוא בכלל ממשפחה אחרת מתוך הפנתאון. אישית אני יותר מתחבר אליו מאשר אל קרישנה, אבל למה לערבב?)

יוגה בעזרת ה'

רוני אברמסון הלכה לה לשיעור יוגה, והנה מקשקשים לה בשכל על חודש אדר, על מגילת אסתר, על ריבונו של עולם. במאמר דעה ב'הארץ' היא מתלוננת על כפייה דתית. במובן מסויים בצדק גמור: על פי רוב מי שמשלם על שיעור יוגה לא מצפה לשמוע על "היד המכוונת של ההשגחה העליונה". שרבובו של הקב"ה בין התנוחות והמתיחות הוא לא לעניין.

במובן אחר, יש כאן היפוך אירוני של מסלול התפתחות היוגה במערב: מאז סוף המאה ה-19 הופשטה היוגה ממימדיה הדתיים והפכה לשיטה "מדעית" שתכליתה להגיע לרוגע, שלווה, אושר ועוד כמה דברים טובים. לפעמים היוגה בזמננו כלל לא נחשבת אפילו לעניין "רוחני", ומדובר בהתעמלות בלבד. זאת בעוד היוגה בראשיתה היתה דרך רוחנית עמוקה ומורכבת, ובהחלט לא התכחשה לקיומו של האל. למעשה, היוגה-סוטרות של פטנג'לי (סביב המאה ה-3 לספירה) מציינות בפירוש ש"כתוצאה מהתמסרות לאל מושג סמאדהי" (1.24 או 2.44). בעוד היוגה במערב הפכה, תוך מעבר במנסרה הניו-אייג'ית, לטכניקה מדיטטיבית-עד-אתלטית, הנה חוזר אליה – דרך היהדות – המימד התאיסטי! אברמסון ציפתה ליוגה מערבית, אבל קיבלה טעימה ממשהו שדומה (קצת יותר מדי מבחינתה) דווקא ליוגה ההודית העתיקה.

ובמובן שלישי, צריך להבין גם עוד משהו קטן: יהדות שמוגשת על מצע של יוגה היא עצמה יהדות שעוברת תהליכים מואצים של ניו-אייג'יזציה. אברמסון אמנם עברה סוג של כפייה דתית, אולם המסורת היהודית נכפית כאן גם היא לא מעט. היוגה עברה במערב מסלול של אנטיתאיזם. היהדות עוברת כאן מסלול בו היא הופכת לתאיזם רוחני-הרמוניסטי. כאשר אותה מורה ליוגה משתמשת בתרגילים כדי להסביר את המגילה היא משנה את היוגה, אבל גם את המגילה. בסוף הדרך הזאת ההלכה הופכת ל"דרך רוחנית", והחג הופך לפורימאסנה.

סקר דתות עולמי

סקר עולמי של מכון Pew התפרסם ומציג תמונה עדכנית של דתות העולם. שימו לב שכשאתם מדברים על "שלוש הדתות הגדולות" אתם מתכוונים לנצרות, לאיסלאם ולהינדואיזם. היהדות מקובצת יחד עם נמצאת ליד קטגוריית ה"שונות" כמו הזורואסטריזם, הסיקים, הבהאיים, הטאואיסטים וכיוצא באלו. עוד דבר מעניין מאוד: מבחינת חלוקת הדתות, קבוצה עוד יותר גדולה מההינדואיזם היא "הבלתי-משוייכים", כלומר האנשים שלא רואים עצמם שייכים לזרם דתי כלשהו. רבים מהם בכלל באסיה, שם הדת מהווה חלק הרבה פחות חשוב מהזהות הפרטית, כך שרבים מהאסייתים פשוט לא מזדהים דתית, אבל על פי סקרים אחרונים בארה"ב יש 20% ובבריטניה 25% שאינם רואים עצמם כשייכים לזרם דתי ממוסד כלשהו, והנתונים האלה הם בעלייה בשנים האחרונות. נתון מעניין נוסף (ראו לינק): היהודים הם הדת בעל הגיל החציוני הגבוהה ביותר: 36. המוסלמים הם בעלי הגיל החציוני הנמוך ביותר: 23. ההפרש הוא עצום, ומעיד, אם המגמה תימשך, על העתיד המצומק של היהדות, והעתיד השופע של האיסלאם.