המדינה מתעקשת להפוך נישואים כדת משה וישראל לעבירה פלילית

לפני שנתיים וחצי הוכנס כדרך אגב סעיף קטן לפקודת הנישואין והגירושין שקבע כי "כל שאינו דואג לרישום הנישואין או הגירושין שלו, או לרישום הנישואין או הגירושין שהוא סידר לאחר, דינו – מאסר שנתיים". כלומר כל מי שמתחתן כדת משה וישראל במדינת ישראל (הזוג + עורך החופה) ואינו נרשם ברבנות, הוא עבריין והעונש המקסימלי שניתן להטיל עליו הוא שנתיים מאסר בפועל.
 
בזמנו חשפתי את העניין במאמר ב'הארץ' (שזכה לעשרים אלף שיתופים), והעלה ויכוח לגבי פרשנות החוק. אנשים רציניים וטובים, וגם כמה משפטנים מלומדים, טענו לפני שלא כל המתחתנים צפויים לעונש, אלא רק מי שמתחתן עם רב של הרבנות, ובכל זאת אינו נרשם ברבנות. לכאורה אין למחוקק עניין להפוך את כל המתחתנים כדמו"י לעבריינים (היעלה על הדעת דבר מפלצתי כזה דווקא במדינת הלאום של העם היהודי?!?), אלא רק את הרבנים שהם חלק מהרבנות אבל חותרים לכאורה תחתיה. לשון החוק עמומה, כנראה בכוונה, וקשה לדעת למה התכוון המחוקק, אבל אני עמדתי על שלי, ואף לצידי עמדו משפטנים מלומדים.
 
היום בבוקר אולי קיבלנו תשובה לסוגיה הפרשנית המרתקת הזאת. חה"כ עליזה לביא הביאה לועדת השרים לענייני חקיקה הצעה (שהוכנה יחד עם 'עתים' ו'מבוי סתום') לתיקון הסעיף בפקודת הנישואין והגירושין. על פי הצעתה של חה"כ לביא, רק "מי שניתנה לו סמכות לרשום נישואין וגירושין לפי פקודה זו או חוק אחר ואינו דואג לרישום נישואין וגירושין של בני זוג [וכו']" – הוא העבריין, ולא כל מי שמתחתן כדמו"י ולא נרשם ברבנות.
 
נחשו מה קרה? ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה את ההצעה. *הממשלה מעוניינת אפוא שלשון החוק תכלול בתוכה את כל מי שמתחתן במדינת ישראל כדת משה וישראל ואינו נרשם ברבנות.* כוווולם עבריינים. כלומר לא מדובר בעניין פנימי של הרבנות, נגד רבניה הסוררים. הרבנות כאן יוצאת נגד כל הציבור.
 
תגובת חה"כ לביא:
בלתי נתפס שדווקא הממסד הדתי הוא זה שפועל יותר מכל להרחיק אנשים מן היהדות. לא מדובר כאן אפילו על כפיה דתית, אלא על מונופול תאב שררה שנלחם בכל כוחו דווקא במי שמבקש להתחתן כהלכה. את אותם דפוסים אנו מזהים בשורה של תחומים ובהם הגיור, הכשרות, סדרי בתי הדין ועוד. קו מקשר עובר בין כולם: הנסיון הבלתי מתפשר להנציח את הבירוקרטיה הדתית המנותקת, גם במחיר של פגיעה בתושבים רבים וביהדות.
אכן. כדי לשמור על המונופול הכפייני שלה הרבנות מוכנה להפוך אנשים טובים לעבריינים ואת מדינת ישראל למדינה היחידה בעולם שבה נישואים כדת משה וישראל הם עבירה פלילית.

למה לא להתייאש

המקום הכי חם בגיהנום ביקשו ממני לכתוב טקסט קצר עבור פרוייקט יום העצמאות שלהם, "הפטריוטים". תשובה לשאלה: למה להמשיך להיאבק למען ישראל טובה יותר, למה לא להתייאש כשכל כך קשה וקודר. הנה מה שכתבתי:
 
אני יכול להבין את המיואשים, כי המצב אכן מייאש. ואם להסתכל על מגמות שמתגלות בדור הצעיר, הן מבחינה דתית והן מבחינה פוליטית, נראה כרגע גם שהעתיד לא מבטיח טובות. ועם זאת, אני רוצה לתת שתי סיבות מרכזיות למאבק למען הדמוקרטיה בזמן הזה ובמקום הזה.
ראשית, הכל עובר. זה תמיד מה שקורה בסוף, אבל זה לא מספיק ספציפי. התקופה הזו תעבור גם בגלל נסיבות מאוד נקודתיות למקרה שלנו: נתניהו לא יכול למלוך לעד, האופוזיציה לא תהיה לנצח אוסף מסכן של חדלי אישים פתטיים, ובעיקר, הסטטוס קוו המדיני הוא פשוט בלתי ניתן לתחזוק. אם בהדרגתיות ואם אחרי קטסטרופה – השינוי חייב לבוא. ואנחנו חייבים כבר היום, להכין את הקרקע למה שיבוא מחר.
 
שנית, יש פרטנר. יש עם מי לעבוד ויש על מה להיאבק: החברה הישראלית היא חברה בריאה, מלאת חיים, שוקקת ומוסרית. אנחנו חיים במדינה שרק שנים בודדות הפרידו בין יום הקמתה, לבין טראומה שגורמת לחלק לא קטן מהקולוניאליזם המערבי להיראות כמו לא יותר מיום שיער רע. בשנים ספורות הקמנו מדינת רווחה דמוקרטית, שגם אחרי 68 שנים של סכסוך מתמשך, מעוניינת להמשיך להתקיים כדמוקרטיה. חיים פה אנשים שאכפת להם, שאופי החיים כאן חשוב להם, שהזולת משמעותי עבורם, ובעיקר: אנשים שרוצים להיות טובים.
 
בסקר של מכון Pew שפורסם לפני חודשיים, אמרו 47% מהיהודים הישראלים, ש"חיים מוסריים" הם מרכיב הכרחי בזהות היהודית שלהם. אז נכון שיש ויכוח על המשמעויות הדבר, אבל עצם העובדה שקיים שיעור גדול כל כך של אזרחים שקושרים את זהותם, את נימי נפשם, בחיים מוסריים, הוא לא פחות ממופלאה בעיניי.
 
מיואשים, אנחנו מחכים לכם פה, אחרי שתשובו מהמנוחה.
 
וכאן עוד קולות בפרוייקט: בנצ'יאמלק סלמסה, איריס אוחיון, חובב ינאי, ספא אבורביעה, רונן גיל, אור-לי ברלב, אמל איוב, לאביגייל ביטון, לחנה רדו, שלומית הברון.

נתונים מאינדקס מדד הפלורליזם בישראל של המכון למדיניות העם היהודי

כמה נתונים מעניינים ומעודדים מאינדקס מדד הפלורליזם בישראל של המכון למדיניות העם היהודי (Jewish People Policy Institute):

• 60.3% מהיהודים בישראל סבורים שצריך לאפשר נישואים אזרחיים בישראל
• 56.2% מהיהודים בישראל חושבים שממשלת ישראל צריכה להתחשב הרבה יותר בדעת המיעוט
• 44% מהיהודים בישראל היו רוצים שבבית הספר של ילדיהם ילמדו גם תלמידים לא יהודים

ונתון אחד מדאיג: למרות שהחילונים הם הקבוצה הגדולה ביותר בין היהודים בישראל, הם הקבוצה שהכי פחות חשה בנוח בישראל. כל הקבוצות האחרות – חרדים, חרד"לים, דתיים, מסורתיים – מרגישות יחסית יותר בנוח בחייהם כאן.

(האינדקס הוא חלק מפרויקט מעמיק בנושא הפלורליזם בישראל ובעם היהודי בהובלתו של שמואל רוזנר, עמית בכיר במכון.)Capture

על שירת נשים, אוניברסיטאות, והיגיון ההלכתי

אוניברסיטת בר אילן לא איפשרה לנשים לשיר בטקס יום השואה. אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה בה אני מלמד, השכירה אולם לעמותה פרטית שלא תיתן לנשים לשיר בטקס יום הזיכרון. בכל מקרה מדובר בשערוריה שמשלבת חוסר חשיבה עם ריק ערכי.

שמיעת שירת נשים אסורה על פוסקים מסויימים, ומותרת על פי אחרים. אנחנו יודעים שכבר עשורים שלמים שהרבנים הראשיים משתתפים בטקסים ממלכתיים ולא קמים ויוצאים כאשר נשים שרות. אנחנו יודעים שבמשך שנים היתה שירת נשים בטקסים שונים, גם באוניברסיטת תל אביב. מדובר אפוא בחומרה שתפסה לה מקום בזמן האחרון.

חשוב לומר: גם אם זו היתה הלכה פשוטה ומקובלת על הכל לא היינו מסכימים להכילה במרחב הציבורי. רשות הרבים לא יכולה לסבול אפלייה כלפי איש, ודאי לא כלפי חצי מהאוכלוסייה. הקביעה שיש בשירת נשים משהו מה"ערווה" רק מוסיפה סיבה לדחות את המנהג הזה מכל וכל, על חוסר הכבוד שלו כלפי נשים. בדיוק באותו אופן לא נסכים לכפות צורת לבוש "צנועה" על נשים במרחב הציבורי ונסרב למצב בו כדי לא לפגוע ברגשותיו הדתיים של מישהו נשים לא תורשנה ללמד בכיתות. זה בלתי קביל וזה לא יעבור.

אבל כאמור, כאן אפילו לא מדובר בהלכה קונצנזואלית. וזה חשוב מפני שזה קשור להגיון הפנימי של ההלכה. ההגיון הזה מושתת על התפתחות מתמדת בווקטור של דקדקנות, עם נטיה (בזמננו, בשונה מהעבר) להחמרה. ההלכה, אם נדמיין אותה כאורגניזם מתפתח, תופסת נושא מסויים ומיישמת בנוגע אליו מנגנון של הפרייה וריבוי, עד שהיא מנפחת אותו לכדי קן עשיר של חוקים והגבלות.

אפשר לשנוא את זה ואפשר לאהוב את זה (באמת, אפשר. יש בזה יופי), אבל בכל מקרה יש להבין שזה תהליך שמתרחש רק כאשר יש לו מקום. האורגניזם הזה לא נכנס לאיפה שחסום. לכן הדרך למנוע את הרחבת ההלכה אל מקומות של דיכוי נשים (או זרים) היא פשוט לעמוד על המשמר ולהתעקש על הערכים שחשובים לנו. במקרה כזה ההלכה לא תקפא, אל דאגה. היא פשוט תתפתח לכיוונים אחרים.

אם אוניברסיטת תל אביב לא התעקשה ולא עמדה על המשמר האשמה היא כולה שלה. כך גם עם אוניברסיטת בר אילן כמובן. הציבור הליברלי, דתי ושאינו, חייב ללמוד להגן על הערכים שחשובים לו. אולי בראשם הוא השוויון לפני החוק ואיסור על אפלייה. לא נאפשר לנשים להיות מודרות מהמרחב הציבורי ומכל פעילויותיו. זה בלתי קביל וזה לא יעבור.

על הספר 'שלטון עצמי' של גנדהי

מפתה להשווה את 'שלטון עצמי' של גנדהי ל'אוטואמנציפציה' של פינסקר. שניהם מנהיגים שמנסים לגבש את השאיפות הלאומיות של עמיהם, שניהם במתח בין המסורת הוותיקה למודרנה הצומחת סביבם. אבל בעוד פינסקר מדבר בעיקר על התארגנות פוליטית (התארגנות בתנועה, גיוס כספים), גנדהי יוצא קודם כל מהאינדיבידואל, ומציג עמדה על פיה שליטה עצמית נדרשת על מנת להגיע לשליטה לאומית.
 
הטקסט הזה של גנדהי הוא מפתח מצויין כדי להבין את אופן חשיבתו, חשיבה שהיא מאתגרת, חריפה, טהרנית ולעתים פשוט נאיבית. על פי גנדהי צרותיה של הודו באו רק בגלל הקלוניאליזם האנגלי, ובלעדיו איש יחיה תחת גפנו ותאנתו. אלא שלא מספיק לגרש את האנגלים, צריך לגרש גם את האנגליות, ולכן להפנות עורף לטכנולוגיה ולהגיון המודרני (אם כי לא לכל הערכים המודרניים).
 
גנדהי מתגאה שבעוד שציביליזציות אחרות (רומא, מצריים, יוון, יפן, סין) נחרבו, רק הציביליזציה ההודית שרדה, וזאת משום שהיא הבכירה. כדי להגשים את יעודה ולשחררה מהבריטים יש להשתמש בסטיגרהה, שאפשר לתרגם בערך כהתנגדות לא-אלימה. בסטיגרהה הסבל של המתנגד הוא כוחו, ואומץ לבו אל מול הסבל יאפשר לו להתגבר על כל מכשול – ולהישאר מוסרי. עוד כלים לגיבוש כוח וטהרה: התנזרות מינית ועוני. קדימה.
 
גנדהי כתב את הספר ב-1909, בדרכו חזרה מלונדון לדרום אפריקה. זהו הספר הראשון שלו וספר ההגות הפוליטי היחיד שכתב, והוא ביטא בו את אכזבתו מהתרבות האנגלית, ובעצם את תחילת המהפך שלו מעורך דין שמעריץ את המערב ללוחם חירות הודי. הטקסט הקצר והתמציתי הזה חשוב ומעניין, וצריך להודות לנועם שרון שתירגם אותו מהינדי ולד"ר שמעון לב על העריכה המדעית. הספר יצא בהוצאת אדם עולם.
red-new-400x628

קול רבני מרשים נגד שיתוף פעולה עם סין

הנה דוגמא לצורת פעולה מבורכת ומרשימה של רבנים. רבנים שונים, מזרמים נבדלים ובעלי השקפות עולם שונות, חתמו כולם על מכתב הקורא לשר הבריאות לבטל את הסכם שיתוך הפעולה עם סין. בין הנימוקים:
 
המשטר בסין מבצע עוולות רבות שכבני אדם בכלל וכיהודים בפרט, חובה עלינו להתקומם נגדם: עקירת מיליוני אנשים מבתיהם באכזריות ללא כל פיצוי וללא התראה ורציחה וכליאה של אסירי מצפון חפים מכל פשע […] במחנות בסין כורתים מהם איברים לשם מכירה לתעשיית השתלות האיברים, וזאת בהרדמה חלקית, ומשליכים להשמדה גופות אנשים שטרם מתו. קצירת איברים לשם סחר איברים להשתלה נעשית בסין על ידי השלטונות עצמם.
 
נימוק מוסרי מהמעלה הראשונה שמוביל לדעתם למסקנה ששיתוף פעולה, בפרט בתחום הבריאות, עם סין הוא מגונה. הרבנים אף מזכירים את ההתעללות של שלטונות סין בזרם הפאלון-גונג, לא בדיוק גויים המקפידים על שבע מצוות בני נוח:
 
השלטון בסין רודף את אנשי הפאלון-גונג (הנקראים גם: פאלון-דאפא), וזאת בצורה האכזרית ביותר. על פי דרישות וחקירות חוזרות ונשנות של ארגונים בין-לאומיים שונים, מדובר בציבור גדול של אנשים שכל עניינם הוא בחיזוק הגוף והנפש.
 
רבותי, זה מרשים. אין כאן כפייה דתית, אלא הבעת עמדה דתית, שמקדמת תפיסה מוסרית (וכזו שבוודאי יכולה להיות מקובלת על חילונים רבים). הממשלה יכולה כמובן לנהוג כפי שהיא מבינה, אבל הקול האזרחי-דתי המשמעותי הזה נרשם. מי ייתן ונשמע עוד כמוהו.
 
היוזמה למכתב באה על פי הכתבה מפעיל ישראלי חילוני למען זכויות אדם בסין, טל בביץ', וחתומים עליו ששה-עשר רבנים, בהם הרב רונן לוביץ', הרב אליקים לבנון, הרב יובל שרלו, הרב אורי שרקי, הרב שלמה אבינר, הרב איתמר ורהפתיג והרב דוד רוזן (אשמח לרשימה המלאה אם מישהו יודע).

על האנטישמיות בלייבור הבריטי כאנטישמיות חדשה

Captureהסיפור על האנטישמיות בלייבור חשוב לא בגלל מפלגת הלייבור, אלא בגלל הנקודות החשובות שהוא מעלה, נקודות שנובעות מהשאלה כיצד בזמננו האנטישמיות היא נחלת השמאל הקיצוני לא פחות מנחלת הימין הקיצוני, ובמקומות מסויימים אף יותר. כלומר זה לא שיש שמאלנים שהם אנטישמים – זה כמובן תמיד יכול להיות. אלא שהאנטישמיות נובעת ומתבססת על אידיאולוגיות שמאל קיצוני, ולכן אין הפתעה בכך שחמישים אנשי לייבור וכו'. ובכן, אני חושב שבראש ובראשונה צריך להבין שלא מדובר באותה אנטישמיות.
 
מו"ר פרופ' אילן גור זאב ז"ל כתב כבר לפני קרוב לעשור לא מעט על "האנטישמיות החדשה". הוא מבחין בין האנטישמיות הישנה, בה הפנייה נגד היהודי היא פנייה או כנגד רוצחיו ומכחישיו של המשיח, או, בצורתה המודרנית יותר, כנגד הנטע הזר במערב, הטפיל לכאורה שמוצץ את דם אירופה הבריאה. לעומתה האנטישמיות החדשה אינה רואה את היהודי כאיום על הנצרות וגם לא כנטע זר. כאן היהדות נדחית ושנואה דווקא משום שהיא מקור המונותאיזם, וממילא גם אחד ממקורתיה העיקריים של התרבות המערבית.
 
במובן הזה היהדות היא איום על "הנורמליות" המערבית, או כדברי גור זאב אותה
נורמליות שדי לה בעצמה, והיא מפצה את עצמה על העדר הטרנסצנדנציה באינטנסיביות הולכת וגוברת. האקסטאזה של חילופי המידע והאופנות, מחליפה את הפואטיקה האירוטית של העמידה מול הקדושה, ונפרדת גם מהקנאות והסתגרנות והאלימות שלעיתים כל כך קרובות היא מולידה.
 
כלומר מדובר בנורמליות הפוסטמודרנית של תרבות הקניון, שבתוכה גם סובלנות כללית כלפי כל, מגמה אנטי-היררכית, היפר-רגישות לסבל ואהדה לרלטיביזם. מול זה המונותאיזם הקדמון עומד כאתגר וכאיום. כי יש קריאה מפורשת לטרנסצנדנציה, יש בו היררכיה, יש בו פטריארכיה. על פי גור זאב המגמה הפוסט-קולוניאלית, שבמסגרתה המערב פונה כנגד עצמו ומבקש לעקור מתוכו את תפיסת הנבחרות והעליונות, לא יכולה שלא לנסות לעקור מתוכה גם את היהדות, אמה הורתה של העליונות והנבחרות.
 
גור זאב:
המנסרה הפמיניסטית הרדיקלית, או השיח האקולוגי הביקורתי, או השיח הפוסט-קולוניאליסטי, שהמשותף להם הוא אתגור רוח המונותאיזם היהודי כמוצא וכמנוע של הציביליזציה המערבית, שנתפסת כביטוי של רוע. דוגמא אחרת: הזיהוי בפמיניזם הרדיקלי בין "האב הגדול" לבין תפיסת האל במונותאיזם היהודי; או הזיהוי בפוסט-קולוניאליזם בין המונותאיזם היהודי לתפיסות של אקסקלוסיביות מוסרית; של היררכיה שהיא גם ערכית וגם פוליטית; של יומרה לאוניברסליות שהיא בעצם מבוא לקולוניאליזם או למיסיונריות או לדיכוי של האחר; לתפיסה של שליחות שמתירה לקבוצה הזו מה שהיא לא מתירה לקבוצות האחרות מפני שהיא הנבחרת – "אתה בחרתנו מכל העמים".
 
כאשר מפלגת הלייבור הבריטית מתגלה כמדגרה לעמדות אנטישמיות אני לא יכול שלא לחשוב על הצדק שבדברים של אילן. כי אנשי הלייבור לא מטפחים דעות קדומות כלפי יהודים מפני שהם חושבים שהם גזע נחות או רוצחיו של האל. הם עושים זאת מפני שהם מרגישים שהיהדות היא טריז במרכזו של הפרוייקט המערבי הרלטביסטי והפוסטמודרני.
 
שתי הערות לסיום:
1. כמובן שאפשר להתנגד להיררכיה ופטריארכיה בלי להיות אנטישמי. אדרבה, לעיתים קרובות זה מאוד רצוי.
2. כמובן שכל זה בא על רקע דיכוי העם הפלסטיני כבר עוד מעט חמישים שנה. כמובן שביקורת על הכיבוש אינה רק מוצדקת אלא ראויה לכל שבח. אלא שכאן מדובר ברכיבה על העניין הזה בדרך לטיפוח תיאוריות קונספירציה מופרכות, תיעוב ליהודים באשר הם וערעור על עצם זכות קיומה של מדינת ישראל.
 
הציטוטים של גור זאב מראיון שערכתי איתו.

בר אילן מדירה שירה

מה בעייתי בהחלטה של אוניברסיטת בר-אילן לא לאפשר שירה בטקס יום השואה? שהיא נובעת מאיסור שירת נשים (כי קול באישה ערווה כמובן). האוניברסיטה לא מספיק מיזוגנית כדי לאפשר שירת גברים ללא נשים, אז פשוט מבטלים את כל השירה לכולם.
 
אבל מה רע בזה, הרי צריך להתחשב במי שמקפיד לא לשמוע שירת נשים, לא? להתחשב צריך, אבל השאלה היא תמיד עד איזה גבול, ובאיזה מרחב. טקס יום השואה הוא בהגדרה אירוע ציבורי. באירוע ציבורי ראוי דווקא *לא* ליישר את עצמנו על פי המכנה המשותף הפונדמנטליסטי ביותר. למה? משום שרוב הציבור, בהגדרה, אינו קיצוני ביותר, ורוב הציבור זכאי להשכר ממה שמקובל ומובן מאליו בחברה שהוא חלק ממנה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באיסור המדיר ציבורית חצי מהאוכלוסיה.
 
בכל זאת, תגידו, מה אכפת לנו להתחשב כדי שכולם יוכלו להגיע לטקס? ושוב אומר, בכל זאת, שיש גבולות שאסור לחצות. הרי יש כאלה שדורשים, מטעמים הלכתיים שעבורם הם תורה מסיני, שמרצות לא תלמדנה אותם. האם ידירו מרצות מכיתות מסויימות? או אולי יקבעו שכלל לא יהיו לא מרצים ולא מרצות באוניברסיטה כדי לא להפלות? ומה עם אלה שדורשים לא לשבת במשותף עם סטודנטיות? האם יקימו מחיצה בכיתות? אולי כיתות נפרדות לבנים ולבנות? מה בנוגע לסטודנטיות שמתלבשות בצורה לא צנועה? אולי האוניברסיטה תספק משטרת צניעות שתדאג שהקמפוס יהיה נקי מזימה?
 
לא רבותי. המרחב הציבורי צריך להישאר חופשי. זה לא אומר שהכל מותר וזה לא אומר שלא צריך להתחשב. ממש לא. יש נורמה וראוי להתחשב. אבל הנורמה היא המקובל, הסביר. מתיישרים על פי דרך הארץ הכללית, לא על פי הפרשנות הקיצונית ביותר להלכה.
 
הרוב הגדול, המכריע, של הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן שומע שירת נשים. בטלוויזיה, ביו-טיוב, בווקמן. הניסיון לרצות את הקיצונים ביותר הוא נפסד מוסרית ומעוות מעשית. הוא מייצר מרחב ציבורי מדולל וצחיח. הוא נותן לקיצונים לקבוע בשביל כולם, ומתוך "התחשבות" מאלץ את הכלל להכפיף עצמו בפני המיעוט הזעיר.
 
אוניברסיטת בר אילן עשתה טעות חמורה, ונקווה שתדע לתקן.

חזרה למסורת בקיבוצים – באיזה מחיר?

כתבה מעניינת של נעה שפיגל על קיבוצים ש"מתחזקים", אם ממניעים כלכליים ואם ממניעים של משבר זהות. מוטי זעירא מתאר היטב בכתבה איך מתוך קריסת האתוס הקיבוצי והזהות היהודית (חילונית-הומניסטית-סוציאליסטית-אנטימסורתית) שהוא סיפק, נוצר צורך אצל חברי קיבוץ רבים לעצב לעצמם זהות חדשה. עבור חלקם החיפוש הזה מוביל חזרה למסורת. מתוך כך בתי כנסת מוקמים, לפעמים גם מקוואות, וחבורות תפילה מכוננות.
 
התהליך הזה יכול להיות חיובי בהחלט, אם כי מתוך הדברים שמובאים בכתבה נראה שיש שתי דרכים לעשות גם את זה. הדרך האחת היא להזמין "בעלי מקצוע" שיעשו את זה בשבילנו. כך בקיבוץ יפעת:
החב"דניקים מגיעים מדי ערב שבת לבית הכנסת הוותיק בקיבוץ יפעת בעמק יזרעאל, ומצטרפים לשניים־שלושה חברי הקיבוץ, כדי שיהיה מניין. כבר עשר שנים שהסידור הזה עובד. [… הם] הציבו תנאי אחד: הפרדה בין נשים לגברים. חבר קיבוץ סיפר שעד היום יש מתפלל אחד שאינו משלים עם המחיצה ויושב דרך קבע בצד של הנשים. השאר קיבלו אותה, כי "אנחנו לא יכולים בלעדיהם", כדברי אותו חבר.
 
החב"דניקים כאן שותפים שווים לניהול התפילה ומעצבים אותה ברוחם. אפשר לומר שהם משמשים ככוהנים שמתווכים להדיוטות את הפולחן. הבעיה כאן לדעתי היא לא החזרה למסורת, אלא הויתור על הערכים ההומניסטים תוך כדי, כלומר זניחת כל מה שהיה טוב בזהות הקודמת כדי ללבוש (אם לא ממש להתחפש ל) זהות החדשה.
 
אולי מדובר במקרה ולא צריך ללמוד מזה על המתרחש ביפעת, אבל כאשר חבר הקיבוץ אומר ש"אנחנו לא יכולים בלעדיהם", הוא בוודאי טועה. כך למשל, מובא בכתבה המקרה של כפר בלום, בו "הוקם בית כנסת כבר בשנות ה–50, על ידי חבר הקיבוץ שהאמין שיש קשר בין עבודת האל לעבודת האדמה. הצטרפו אליו חברי קיבוץ חילונים שבימי שישי התפללו ביחד, נשים וגברים." בכפר מנחם ניסחו הסכם שאוסר הפרדה מגדרית, ובשדה נחמיה מוקם בית כנסת עגול, בו יתפללו יחד נשים וגברים.
 
כמובן, מי שמעוניין בתפילה אורתודוקסית זכאי לה (אם כי גם באורתודוקסיה יש כיום מניינים שוויוניים יותר). השאלה היא עד כמה בתהליך השיבה למסורת יקטינו עצמם השבים בפני הנציגים השמרניים ביותר שלה. קיבוצים שונים מוכיחים שאפשר אחרת. לדעתי חייבים לשמור על הטוב שבמסורת הליברלית.
 
נקודה אחרונה: אני מעריך שפעמים רבות כגודל דחיית המסורת בעבר, כן ההתבטלות בפניה בהווה. גם מחוסר ידע, שלא מאפשר גישה ביקורתית, וגם מהמשיכה המתוקה אל מה שהיה מוחרם ודמוני בעבר. יש כאן לקחים גם עבור ההווה.

חילון ללא חילוניות?

benהשאלה ששואל פרופ' גיא בן פורת (אונ' בן גוריון) בספרו החדש היא פשוטה: איך ייתכן שבעוד שהציבור היהודי בישראל מגלה עניין הולך וגובר במימדים שונים של המסורת, בעוד שיעור החרדים והדתיים באוכלוסיה עולה, בעוד הציונות הדתית ותפיסת עולמה זוכה לעוצמה פוליטית ותרבותית חסרת תקדים – המרחב הציבורי הישראלי הולך ומתחלן?
 
כי אכן, כמעט בכל תחום מתחומי הסטטוס קוו – שבת, נישואים, קבורה, כשרות – מדינת ישראל נמצאת כיום במצב שונה לגמרי משהיתה לפני ארבעים שנה, בסוף שלטון תנועת העבודה החילונית. פיצוציות ומרכזי קניות פתוחים בשבת, יותר ויותר ישראלים מסרבים להתחתן ברבנות הראשית, יש תחליפי קבורה אזרחיים לחברה-קדישא (אמנם, דלים) וחוקי כשרות שפעם היו זוכים לקונצנזוס הפכו לאות מתה (חוק החזיר, חוק החמץ).
 
מה קורה כאן? כדי לענות על השאלה הזאת מבחין בן פורת בין "חילון" ל"חילוניות". חילוניות היא אידיאולוגיה הדוגלת בחירות הפרט, שוויון הזדמנויות, השכלה, קידמה, סמכות המחקר המדעי ולעתים גם פלורליזם וסובלנות. חילון, לעומת זאת, הוא תהליך חברתי כללי שלא תמיד מגיע מתוך חילוניות.
 
וזה אכן עיקר תשובתו של בן פורת: החילון בישראל קשור יותר לתהליכים כלכליים, חברתיים ותרבותיים, ופחות להצלחתה של אידיאולוגיה חילונית סדורה. כך למשל, העלייה הגדולה מברית המועצות הביאה לסופו המעשי של חוק החזיר. במקביל, הפיכתו של מסחר בשבת לבילוי פופולרי הביאה יהודים מסורתייים להחליף את ההליכה למשחק כדורגל בהליכה לקניון בשבת, וממילא לחילונו של המרחב הציבורי. ועוד דוגמאות שונות, שיחד מתגבשות לכדי תהליך חילון מקיף – ללא עליה בתפיסת העולם החילונית.
 
הספר של בן פורת מרתק ומאיר עיניים, ומלווה בנתונים מסקרים רבים שהוא ערך באופן פרטי. אנחנו בעלמא – בית לתרבות עברית נקדיש ערך מיוחד לספר ובו נדון בתיאוריה שהוא מציג ובממצאיו.
הדוברים באירוע:
חה"כ פרופ' יוסי יונה, ד"ר רות קלדרון, פרופ' גיא בן פורת, ואנוכי.
הזמן:
יום א' | 01.05.16 | 20:00 | שד"ל 6 תל-אביב
הכניסה חופשית אך כדאי להירשם מראש.