דיכוי בחסידות גור

שמענו כבר על המנהגים המדכאים של חסידות גור, ושמענו גם על השימוש בכדורים פסיכיאטרים לשליטה של החסידות בחסידיה (אחד התחקירים החשובים של Yair Ettinger). גור בעצם הפכה תחת האדמו"ר האחרון לאובססיבית לענייני מין בצורה קיצונית, עד שהיא בעצם מנהיגה נזירות נוצרית בגבולות ההלכה. לבעל אסור לחבק את אשתו, לבעל אסור אפילו לקרוא לאשתו בשמה, לחסידים אסור לומר "אמא", ועוד ועוד. ואחרי זה מספרים לכם שהרפורמים ממציאים יהדות אחרת.
 
לדעתי, ואני מבסס את דברי גם על שיחות עם חסידות/ים לשעבר, מדובר באורח חיים שמסב נזק נפשי ומייצר אנשים אומללים ושבורים. אבל זו דעתי. הזכות לחופש דת מחייבת את המדינה לאפשר לאנשים לחיות באופן שלנו נראה מוזר או שלילי, ולחסידות גור שמורה הזכות הזאת כמובן. מאידך, הזכות לחופש דת גם מחייבת את המדינה לאפשר לאנשים שרוצים לחיות אחרת, לעשות כן, כלומר למנוע הגבלות על חופש הדת של אזרחיה. וכאן המדינה נכשלת.
 
אי אפשר להצדיק ניסיונות למנוע מאנשים שמעוניינים בכך לצאת מהחסידות, ודאי שלא בעזרת כדורים פסיכיאטרים. אי אפשר להצדיק חלוקת כדורים פסיכיאטרים או זריקות של הורמונים שמיועדים לדכא את היצר המיני אך ורק כדי שהחסידות תוכל לשלוט בחסידיה טוב יותר (ואין כמו השימוש בכדורים פסיכיאטרים ללמד שאורח החיים הזה בלתי אפשרי מבחינה אנושית). זה באופן פשוט לא חוקי, וזה שהמדינה מאפשרת לזה להתקיים, שנים אחרי שזה נודע לראשונה, זו שערוריה. על פי התחקיר של המקור גם שר הבריאות ליצמן, המאמי הלאומי החדש, מעורב בעניין ושומר על החסידות מכל פגע.
 
יום אחד כל זה יתפוצץ.
capture

הרב שטרן נגד היהדות הפלורליסטית

הרב אריה שטרן, הרב הראשי לירושלים, פסק לפני כמה ימים שארגוני בינ"ה, בית מדרש אלול והישיבה החילונית בירושלים הם ארגונים המעבירים "תכנים של רפורמים" ועל כן לערייה אסור לתקצב אותם.
 
אז נניח לרגע שזה שבכלל עולה על הדעת שמדינת ישראל תפלה בין תקצוב של יהודים על פי הזרם הדתי אליו הם משתייכים, ונניח גם לזה שלפני בחירתו סיפרו לנו שהרב שטרן הוא מתון והוגן. לאפליה השיטתית של המדינה לטובת האורתודוקסיה התרגלנו, וגם לרבנים שעוסקים יותר בביצור המונופול שלהם מאשר בקירוב לבבות.
 
אם נניח לנ"ל, נמצא שיש כאן לראשונה (אם אני לא טועה) מאבק פומבי של רבנים אורתודוקסים מהמיינסטרים כנגד ארגונים של יהדות פלורליסטית. עד עכשיו החלוקה היתה ברורה: חילונים מכל סוג ומין, כולל מחללי שבת בפרהסיה ועוברים על דיני עריות – ברוכים הבאים לכנסים, ימי עיון, שיתופי פעולה ולמפד"ל. רפורמים וקונסרבטיבים, גם אם ישמרו שבת כהלכתה – חרם מוחלט וזעקות געוואלד.
 
ולמה? החילונים תמיד נחשבו בדרכם לחזרה בתשובה, או לפחות פוטנציאלית בעניין. הרפורמים מציגים תיאולוגיה אלטרנטיבית לאורתודוקסיה, ולכן מהווים קריאת תיגר ותחרות גלויה. ותחרות הממסד האורתודוקסי ממש לא אוהב.
 
לכן ההתפתחות הזאת מסמנת, אולי, התפכחות, וכזו שראוי שאכן תבוא. אחרי 27 שנה של תנועת התחדשות יהודית-חילונית אפשר אכן לומר בביטחון: החילונים לא חוזרים בתשובה. אדרבה, בתי המדרש הפלורליסטים, לימודי החסידות והקבלה, שירת הפיוטים, מעגלי התפילה, קבלות השבת בנמל וכו' וכו' אינם דלת כניסה לעולם האורתודוקסי, אלא אלטרנטיבה לו. כן, בדומה ליהדות הרפורמית והקונסרבטיבית. מעגלי הרנסאנס היהודי לא מחפשים רב שיאמר להם כיצד לשמור על קלה כחמורה, אלא זהות יהודית עשירה מחד ואינדיבידואליסטית מאידך.
 
לכן במידה רבה צודק הרב שטרן. יש כאן רפורמה, מלשון תיקון, ולא חזרה בתשובה. אבל הוא כמובן שוגה קשות כשהוא פוסק שאין לתקצב את העניין, ולא רק משום שראוי שמדינה לא תפלה בין אזרחיה. הוא שוגה כשהוא לא מבין שיש כאן הבטחה תרבותית וחברתית, לפחות לכל מי שלא חושב שכולם צריכים להיות אותו דבר.
capture

תיאולוגיה של חסר – על ספרו החדש של ישי מבורך

ישי מבורך הוא תלמידו של הרב שג"ר ז"ל, עורך ספריו אחרי מותו, והחל מהספר שלפנינו, הוגה ציוני-דתי (ושמא פוסט-ציוני ופוסט-דתי) מקורי ומעניין. לספר כמה חלקים וכמה פרקים, שלגבי חלקם עודפות הז'רגון הפוסטמודרניסטי (בכל זאת, הוצאת רסלינג) היתה עבורי מכשול בל יעבר. מצד שני, יש בו גם חלקים נהדרים.

כך למשל, מבורך יוצא מתוך האנלוגיה הקלישאית בין אהבת האל לאהבה זוגית כדי לגלות ש"קטגוריות כמו אגרסיה, פרוורסיה ומועקה" הן אימננטיות לשתיהן. על פי מבורך כפי שהזוגיות בימינו עוברת דילול לכדי "אורח חיים בריא"' כך גם תפיסות מחולנות ומודרניות של הדת מבקשות להפוך אותה למערך של עצות טובות או יצירה אסתטית. מבורך שולל את שני הדברים. ג'יהאד ומסעות צלב, הוא טוען, אינם מקרים של כשלון הדת (בעיני ההומניסטים), של חוסר פתיחות של הדתיים אל האלוהי (בעיני הניו-אייג'יסטים), אלא דווקא "תולדה הכרחית של פתיחות זו עצמה".

מתוך תפיסה זו מבדיל מבורך בין "שני טיפוסים של מאמין: העברי והפגאני". הפגאני מתמסר עד כלות לקול האלוהי האלים. העברי "נשטף בנהרות המוות של האהבה האלוהית אך ברגע הלפני אחרון מווסת אותה ועורך בה השעיה או התקה." את הפתולוגיה האלוהית, מסביר מבורך, אין להדחיק או להכחיש. חייבים לבוא איתה במגע. זאת עושים על ידי ההלכה. המצוות הן המתווך הריטואלי שמעבד את הפסיכוזה האלוהית והופך אותה למודוס ויונדי, כלומר לדרך חיים.

"המצוות מהוות את אותם כללים משותפים, מעיקים וחסרי מובן, ה'מסדירים' את הממדים הפתולוגיים במערכת היחסים בין הקב"ה לישראל, בין האל למאמין." ואכן, האין המצוות החוק המסדיר את החיים שבין הבריאה והגאולה, כלומר שבין הלידה והאפוקליפסה של המוות? הנה כי כן, הגות דתית ישראלית רעננה ומעניינת. נהדר.

capture

אריה דרעי ודודי אמסלם יורקים בפרצופה של יהדות ארה"ב

חה"כ דוד אמסלם (ליכוד), יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, כותב בפייסבוקו אחרי סיור בכותל את המילים להלן:
capture
 
בדיון בועדת הפנים אמר דברים חריפים עוד יותר:
 
אני רוצה לקרוא מפה לרה"מ לפעול להחזרת מתווה הכותל, אני לא מאמין בו, צריך לחזור חזרה למסורת ישראל כפי שהיה. עם כל הכבוד ליהודים האמריקאים, הם לא אמורים להשפיע עלינו כאן, גם הם ייעלבו זה בסדר, לא ייקרה כלום אם הם ייעלבו, הם לא עושים לנו טובה, לכן אני קורא לרה"מ להחזיר חזרה את המתווה. (הציטוט מתוך הדו"ח של מכון על משמר הכנסת)
 
אמסלם בהבל פה מבקש לבטל החלטת ממשלה שבאה אחרי שלוש שנים של דיונים בין זרמי היהדות הלא-אורתודוקסית לבין מדינת ישראל, ותוך כדי כך גם דואג לציין שרגשותיהם של מיליוני יהודים פשוט לא מעניינים אותו. זה אחרי שאתמול אמר שר הפנים אריה מכלוף דרעי Arye Machlouf Dery שהוא "מוותר על היהדות הזאת".
 
עשרות שנים מדינת ישראל נהנתה משירותיהם הנאמנים של יהודי ארה"ב. הרבה כסף והרבה לחץ פוליטי על הממשל האמריקאי היא הרוויחה. רק לסבר את האוזן: התמיכה הכלכלית של יהדות ארצות הברית בישראל עומדת על יותר מ-2 מיליארד דולר בשנה. וזה לא כולל מבצעים מיוחדים, כמו "צוק איתן", שרק במהלך השבועיים הראשונים שלו תרם ארגון ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה לישראל 1,374,612 ש"ח.
 
והנה, כשאותם אנשים ממש מבקשים סובלנות לאמונותיהם והכרה מינימלית הם מקבלים את העלבונות של דרעי ואת הבוז של אמסלם. מן הסתם נשמע בקרוב (ואולי רק דוברי האנגלית בינינו) דברי הרגעה ופיוס מפי ראש הממשלה. אבל המשבר הזה לא ייפתר עד שלא יכובדו הצרכים הדתיים של יהודים לא אורתודוקסים בישראל.

מוטי קרפל על ספרי, 'מדיטציה יהודית'

captureמוטי קרפל הוא הוגה ציוני דתי מעניין ומאתגר, בעל תשובה, ממקימי 'מנהיגות יהודית' יחד עם משה פייגלין ועורך 'נקודה בעברו'. קרפל הושפע רבות הן מהראי"ה קוק והן משבתי בן דב, אינטלקטואל-תיאולוג ציוני דתי מקורי. אפשר לומר שקרפל, כמו פייגלין ועוד כמה, מייצגים תנועה רעיונית פנים-ציונית דתית המבקשת לקחת את תורתו של הראי"ה לשלב הבא, כלומר להביא אותה להשפעה כלל-ישראלית ממשית (ולא רק פולקלוריסטית). כמובן, אני לא מסכים עם מוטי על דברים רבים, וחולק בחריפות על עוד כמה, אבל שמח לנהל איתו פולמוסים.
 
היום פרסם קרפל ניתוח יפה ורציני בשני חלקים" 'הקדמה', ו'פרק א': העצמי הנחצץ' על ההקדמה ואחד החלקים המרכזיים של הספר שלי, 'מדיטציה יהודית: התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו'. קרפל מתפלמס עם רעיונות שאני מציע שם, ועושה זאת בצורה נאה. למעוניינים בתגובתי, כתבתי אותה בתגובות אצלו בבלוג, ברשימה של 'פרק א".

רוגל אלפר משיב לי, ואני לו

​רוגל אלפר משיב לי על מאמרי הזה ומנצל את ההזדמנות להבהיר אחת ולתמיד שאין אלוהים.

"הדת היא רעה. אין אלוהים. הוויכוח הזה הוכרע." אבל אני חושב שהדת אינה רעה ושיש אלוהים. הוויכוח אפוא לא הוכרע. "אין שום צורך להניח קיום של אל כדי להסביר את תופעות הטבע." זה בהחלט נכון, אבל המחשבה שזו תפקידה של הדת היא פשטנית ושגויה. הדת אינה מדע גרוע. הדת היא קודם כל מערך נורמטיבי. הדת ממקמת את האדם מטאפיזית ונורמטיבית ביחס לעצמו, לזולת ולקיום. אפשר כמובן לבחור מערך נורמטיבי אחר. מי שעושה זאת לא עושה זאת רק בגלל שהסבירו לו מדעית למה בזמן סערה מופיעים ברקים. לכן המשפט "הדת רעה, כי היא מציגה תמונת עולם כוזבת שמתיימרת להיות אמת" שוב מפספס את העניין. הויכוח בינינו אינו על עובדות, אלא על משמעות.

באופן מודע או לא מודע, אלפר יודע את זה. לכן הוא מדגיש: "אלוהים מת ואין לי שימוש בנחמות הכוזבות של הדת הכוזבת. אני מכיר בעובדה שיום אחד אמות ומותי יהיה סופי ומוחלט. אני מכיר בעובדה שהחיים שלי מקריים, חסרי משמעות וזמניים. זה רק מעצים את פלא הקיום האנושי בעיני. […] זו המודרניות שלי. החילוניות שלי. האנושיות שלי. התרבות שלי."

נכון מאוד: *זאת* המודרניות והחילוניות שלך. מערך נורמטיבי אלטרנטיבי לדת, שיונק משמעות וערך מהאומץ והגבורה שהוא מוצא בעמידה חסרת הפשרות, בעיניים פקוחות, אל מול חוסר המשמעות והזמניות של החיים. זה מה שעומד בבסיס האתאיזם של אלפר ושל רבים אחרים. זאת המודרניות והחילוניות שלו ושל רבים אחרים. לא הסקת מסקנות שקולה מהעובדות לכאורה (הגענו לחלל וראינו שאין שם אל!), אלא קריאה מוסרית לעמוד בעוז ובאומץ אל מול הריק ולסרב להתפתות לנחמות המזוייפות של הדת. אני בהחלט מעריך את האתוס הזה. רק בואו נבין היטב שבזה מדובר.

"ולכן תומר פרסיקו מניח את המבוקש, כשהוא טוען כי הברכה 'גמר חתימה טובה' איננה אלא נוסחה שאנחנו אומרים אחד לשני בזמן מסוים, 'ומשמעותה הכרה הדדית בשותפות שלנו בקהילה מסוימת, בהיותנו חולקים תרבות משותפת' (הארץ 17.10). פרסיקו מניח, שאני חולק עמו תרבות משותפת. אני לא."

שוב: בדיוק כך. אלפר לא מברך לא בגלל שהברכה שגויה עובדתית. הוא לא מברך כי הוא מבקש להתנתק מתרבות מסויימת. זה, אגב, בהחלט לגיטימי. רק בואו נבין היטב שבזה מדובר.

אלפר טוען שכשאני כותב כי "המחשבה שאפשר פשוט לוותר על טקסים דומה למחשבה שאפשר להתנתק באופן מוחלט מהעבר" אני טועה. אלפר כותב "התנתקתי לגמרי מהדת היהודית: מה כל כך בלתי אפשרי בזה? "

אבל כאן אלפר טועה. הוא לא התנתק לגמרי מהדת היהודית. לא רק בגלל שהוא וילדיו מדברים עברית (שפת הקודש כידוע) ולא רק בגלל שהוא שובת כל יום שביעי (רעיון שמובע בספר בראשית). אלפר, כמו כולנו, לא התנתק מהעבר מפני שהרעיונות והערכים שהתפתחו בתוך המסורת היהודית, ועברו ממנה והמשיכו להתפתח במסורת הנוצרית, מניעים אותנו גם היום. ההומניזם של אלפר לא צץ משום מקום (ועובדה היא שהוא לא צץ במזרח הרחוק), גם לא האומץ לחיות אל מול הקיום חסר הפשר (שדומה לו אפשר למצוא כבר בספר איוב). כולנו צאצאים של המסורת היהודית והנוצרית.

זה לא אומר שאי אפשר להגיב למסורת הזאת בדרכים שונות. ברור שאפשר. אפילו ראוי וכדאי לבקר את המסורת ולשנות בה את מה שכבר אין לו מקום בנקודת ההתפתחות הנוכחית שלה. אלא שזו תהיה תגובה, לא בריאה יש מאין. בואו נבין היטב שבזה מדובר.

ראיון איתי על ספרי החדש

באתר בית אבי חי התפרסם ראיון שערך איתי אלעד בר-נוי לרגל צאת הספר שלי, 'מדיטציה יהודית'. על נבואה ומדיטציה, על מגמות בדתיות בישראל, על יבוא טכניקות מדיטטיביות מהמזרח, על המתח בין מדיטציה להלכה, על קריסת המימד הטרנסצנדנטי במערב ועל המפנה הסובייקטיבי, על סוגים שונים של חוויות מיסטיות, וגם עלי עצמי.

הואקום הפוליטי המחכה להתמלא בסוגיית דת ומדינה

2/2: שלושת הגרפים האלה, מתוך הסקר שפרסמה עמותת חדו"ש ושנערך על ידי מכון סמית, מספרים סיפור בהמשכים, וסיפור משמעותי למדי לדעתי.
 
1. התמיכה בהפרדת דת ממדינה בקרב יהודים עולה בהתמדה, תוצאה של הגיוון ההולך וגובר בחברה הישראלית והמיאוס ההולך וגובר מהרבנות הראשית. נכון, הנשאלים לא ממש מבינים מה כוללת "הפרדת דת ממדינה", אבל אפשר להניח בבטחה שהם מבינים שזה אומר שהרבנות תרד להם מהגב והם יוכלו לנהוג כרצונם בענייני נישואין, כשרות, שבת (מקוואות, כותל, גיור).
 
2. מנגד, רק 8% מהחילונים מרוצים מפעולות הממשלה הנוכחית בענייני דת ומדינה. זכרו שחילונים הם כ-50% מהאזרחים היהודיים בישראל. רק 27% מהמסורתיים מרוצים. אלו נתונים נמוכים שיכולים להעיד על אנרגיה מצטברת של מרמור.
 
3. וכך האנרגיה הזאת יכולה להתפרק: 54% מהחילונים, 46% מהעולים ו-35% מהמסורתיים אמרו שקיים סיכוי גבוה מאוד או די גבוה שיצביעו ל"מפלגת חופש דת" חדשה. בקרב כלל האוכלוסייה 38% ענו שקיים סיכוי גבוה מאוד (17%) או די גבוה (21%).
 
ואקום גדול נפער כאשר יאיר לפיד זנח את תפקיד הלוחם למען חופש דת. לו היה ממשיך היה מבטיח לעצמו כניסה מכובדת לכנסת, אם כי היה מוותר מראש על ראשות הממשלה. לפיד רוצה להיות ראש ממשלה, ולכן בחר בדרך אחרת. שימו לב ש-67% מבוחרי מפלגת יש עתיד מביעים נכונות לזנוח את מפלגתם ולהצביע עבור מפלגה חדשה של "חופש דת"!
 
ולכן למרות אחוז החסימה הגבוה הואקום המכונה "מפלגת חופש דת" יכול להתמלא בבחירות הבאות על ידי מפלגה אחרת שתחרוט את העניין על דגלה. לו אני הייתי אנשי 'עלה ירוק', למשל, הייתי מדגיש לבד מליגליזציה של קנאביס גם מאבק למען חופש דת. עם פרונט-מן ידוע וכריזמטי זה יכול להספיק על מנת להיות מפלגת הגמלאים 2018. ואם זה יקרה ייתכן מאוד שלפיד לא רק לא יהיה ראש ממשלה, אלא גם הגיע למספר דו ספרתי של מנדטים יהיה לו קשה.

capture1

capture2

capture3

מיעוט מקרב החילונים מעוניין להתחתן ברבנות

שמתי ידיי על הדו"ח המלא שהוכן עבור עמותת חדו"ש לקראת ראש השנה על ידי מכון סמית (הסוקרים רפי סמית ואולגה פניאל) ושפורסם ב-ynet, ואני מתכוון לשתף כאן שני פוסטים על העניין עם כמה נתונים מעניינים.
 
הראשון הוא על העדפותיהם של החילונים מבחינת נישואין. נהוג לומר שהחילונים במדינת ישראל, שמהווים סביב 50% מהאוכלוסיה היהודית, הם "חילונים אורתודוקסים", דהיינו הם אולי לא הולכים לבית כנסת, אבל בית הכנסת שהם לא הולכים אליו הוא אורתודוקסי.
 
אני חושב שזה היה המצב עד לפני כשלושים שנה, אבל איננו עוד המצב. אם לפני שלושים שנה היו רוב החילונים מתחתנים ברבנות בלי לחשוב פעמיים, כיום, לאחר תהליכים חברתיים שונים ומשמעותיים, המצב שונה. כפי שאפשר לראות מהגרף להלן מיעוט מהחילונים היו בוחרים להתחתן בצורה אורתודוקסים אם היתה להם ברירה. כמעט שיעור שווה של חילונים היה מתחתן רפורמית או קונסרבטיבית (21% מול 22%), ואילו רוב החילונים היו מעדיפים חתונה אזרחית.
 
אלו נתונים שחשוב להפנים: רוב מוחלט של החילונים אינו מעוניין להתחתן ברבנות, ולמעשה נכפה לעשות כן על ידי המדינה (אם הוא מעוניין להירשם כנשוי). מנגד, חילונים שמעוניינים בחתונה רפורמית או קונסרבטיבית אינם יכולים להתחתן כאמונתם במדינתם, כמו כן חילונים שפשוט לא מעוניינים בכל טקס דתי שהוא. ועוד לא דיברנו על חתונות חד-מיניות.
capture

נתונים משמעותיים מסקר דת ומדינה לשנה החדשה

63% מהאוכלוסיה היהודית בישראל הביעו תמיכה בהפרדה מוחלטת בין הדת ומדינה, 84% בעד חופש דת בכל, 82% בעד חיוב החרדים בלימודי ליבה. הפער בין עמדת הציבור למעשי הפוליטיקאים כנראה גדול יותר בנושא הזה מאשר בכל נושא אחר. ולמה יש פער כזה גדול? מפני שהמפלגות הדתיות מתעקשות לא לשנות את הסטטוס קוו, וכמעט כל ממשלות ישראל לדורותיהם נכנעות להם.

ולמה המפלגות הדתיות מתעקשות? הנתונים הבאים יכולים לגלות לנו: 66% תומכים בהכרה של המדינה בכל טקסי החתונה, 53% היו בוחרים בכל מקרה בחתונה אורתודוקסית, 15% בחתונה רפורמית או קונסרבטיבית, 26% בנישואים אזרחיים. 66% בעד מתווה הכותל, שבמקרה שיתקיים רק 39% ימשיכו להתפלל בלעדית בכותל המסורתי, 29% ברחבה החדשה, 18% בשתיהן.

הציבור בשל ליצירת מערכת יחסים חדשה בינו לבין המסורת היהודית. מערכת יחסים הרבה יותר מודעת, אחראית וריבונית. מערכת יחסים עצמאית, שלא תלויה ברבנים וברבנות הראשית. זה בדיוק מה שמפחיד את הממסד האורתודוקסי, שרוצה להשאיר אותנו תלויים רק בו, וחרד מהרגע שבו ייאלץ להתחרות כשווה בין שווים עם השקפות אחרות.

בסוף זה יקרה. הממסד שכופה את עצמו יפול. זה יעשה טוב לא רק לאזרחים אלא גם למסורת, ואפילו לאורתודוקסיה שתאלץ להתרענן ולהתחדש. נקווה שזה יקרה כמה שיותר מהר. שתהיה לכולנו שנה טובה.

הנתונים מסקר ynet ועמותת חדו"ש – לחופש דת ושוויון, כאן.

capture