הברית הישראלית של יואב שורק

שמתי ידי על ספרו החדש של יואב שורק​, ואני מצפה מאוד לקרוא אותו. שורק הוא אחד ההוגים המקוריים של הציבור הציוני-דתי, וכותב מזה שנים מאמרים המאתגרים את התפיסה הדתית כמו את זו החילונית בישראל. הוא מבקש מחד לעדכן את ההלכה בהתאם למציאות הנוכחית, אולם זאת לא כדי שהיא לא "תפריע" לחיי היום-יום, אלא דווקא כדי לחזק את מה שהוא תופס כברית הנצחית בין עם ישראל ואלוהיו. לצורך כך הוא מוכן לפירוק רדיקלי של המסגרת המסורתית, "הגלותית" של ההלכה, ויצירת מסגרת חדשה, "ישראלית". אני לא מסכים עם שורק לגבי נושאים רבים ושונים, אבל מהכרותי עם כתיבתו כמעט שאין לי ספק שהספר הזה יהפוך לנקודת ציון והתייחסות בדיונים עתידיים על התרבות היהודית המתהווה בארץ.

brit

מיתוס מגש הכסף של ממשלת הימין

למקרה שאתם – אני מתכוון אליכם, חילונים – לא שמים לב, מתוך הכשלון של הבית היהודי הולך ותופח לו סיפור גבורה מפעים לבבות ומרטיט שפתיים. על פי המיתוס שהולך ונבנה כל הקולות שעברו בימי הבחירות האחרונים מהבית היהודי לליכוד היו של בני ציונות דתית שהחליטו להקריב את עצמם ולהצביע ליכוד, זאת על מנת להבטיח את ניצחונו של נתניהו. כן כן, הם משום מה לא קנו את השטויות של בנט על "הבלוק הטכני" והחליטו שהם יהיו מגש הכסף שעליו תיבנה ממשלת הימין.

הסיפור הזה מופץ על ידי רבים וטובים, ולהלן בגרסתו של בצלאל "התנשאות חיובית" סמוטריץ', במאמר בגליון 'בשבע' של היום. הוא משווה את ההצבעה לליכוד לקפיצה התאבדותית על רימון חי, לא פחות. אצלו הציונים-דתיים הגיבורים ניסו גם להציל את יחד של אלי ישי(!), אבל כשלו.

הציבור הציוני-דתי אוהב מיתוסים, אין ספק, ואוהב עוד יותר את עצמו, אבל חברים, אי אפשר, כשיש הרבה מנדטים, לספר לעצמכם שבנט מצליח להגדיל את המחנה ולמשוך אליו חילונים ומסורתיים, וכשיש מעט מנדטים להפוך את אלה שנטשו לציונים-דתיים.

ובכלל, מבט אחד בפילוח תוצאות האמת מראה בברור שבמעוזי הציונות הדתית המצביעים בחרו בבית היהודי, ולא בליכוד. כפי שסיכם כבר פרופ' אשר כהן​ אתמול, "הרוב המכריע של אובדן המנדטים הגיע מבוחרים לא דתיים שהצביעו בבחירות הקודמות לבית היהודי או שהצטרפו אל ההצלחה וניכרו בסקרים בשנתיים האחרונות. הם אלה שנטשו בסביבות פרשת אוחנה ובימים האחרונים לצורך הצלת הליכוד."

מצד שני, למה לקלקל סיפור כל כך יפה? אדרבה, צריך רק לבקש גם מבנט שיקריב את עצמו ויתפטר.

2015-03-19_193516

הרב טאו מפיץ הוראה של הרב שפירא על פיה אסור להצביע לחילונים

בשבועות האחרונים מפיצים גורמים בישיבות 'הקו' של הרב צבי ישראל טאו, קונטרסים תמימים למראה ועליהם שני מאמרים, אחד של הרב סולובייצ'יק ואחד של הגר"א שפירא זצ"ל (השוני בתארים לפני ואחרי שמות הרבנים כפי שמופיע בקונטרס).

שני המאמרים קוראים לא לתמוך במפלגות חילוניות, והרב שפירא אף מגדיל וקובע ש"יש איסור גמור לסייע שיבחרו אנשים שאינם מאמינים בתורת משה […] להצביע רק בעד רשימה שכל חבריה […] שומרי מצוות". (ראו להלן בצילום שקיבלתי מאיתי גיטלר​ – תודה!)

הרב שפירא כתב את הדברים בזמנו כנגד מפלגת התחיה, אבל הרב טאו ותלמידיו סבורים כנראה שהם תקפים גם כנגד הבית היהודי – דהיינו אסור להצביע לרשימה שיש בה חילונים.

אבל אני לא חושב כך, ובזאת פוסק ומתיר הלכתית לכל מצביע מימין להצביע למפלגת הבית היהודי, ולא נורא שיש בה חילונים. ואם מישהו היה צריך סיבה נוספת לתמוך בבנט הוא קיבל אותה בהודעה המיוחדת(!) של בנט שבמסגרתה הוא לא פחות מאשר המציא ישות פוליטית חדשה בישראל – "בלוק טכני"! אנחנו זקוקים לאדם יצירתי שכזה כשר בכיר!!! הצביעו רק בנט, לא לאלי ישי ולא לנתניהו. ויהיה ה' בעזרנו.shap

על 'אם אשמע קול אחר' של חיותה דויטש

קראתי את 'אם אשמע קול אחר' של חיותה דויטש מפני שעניין אותי הצורה שבה היא תתאר מחתרת יהודית-דתית שמבקשת לעורר את העם ולהכחיד את השחיתות במדינה (ובדרך כמה אנשים).

אפשר לומר ששני כוחות מניעים את העלילה: הכמיהה לאהבה, והכמיהה למוסר. האהבה: חברית, רומנטית, בין הורים לילדיהם. המוסר: בין זרים, בין חברים, בחברה, באומה. את שני אלה מציבה דויטש מול החוק: חוקי המדינה וחוקי ההלכה. האהבה כידוע מקלקלת את השורה ולא מתחשבת בחוק, וגם הרדיפה אחרי מוסר יכולה להתעלם מהחוקים בשם אידיאל עליון יותר של צדק.

המחתרת של דויטש (אל דאגה, זה לא ספוילר ממשי) תופסת את האגדה כמרכז היהדות, כלומר האגדה התלמודית, זו שאמורים ללמוד ממנה לקח (על מוסר, על אהבה) מעבר להוראות היבשות של ההלכה. בשם האגדה היא מסיטה הצידה את ההלכה, ובשם הלקח מהאגדה לוקחת חירות לעשות דין לעצמה, להתעלם מחוקי המדינה ולהשתמש באלימות כדי להגשים את חלומה.

ההלכה אפוא מתוארת כאן כגורם מייצב, מאזן. זה בהחלט נכון כעיקרון כללי, ומצוות רבות יוצאות במכוון להרגיע יצרים טבעיים ורעיונות ערטילאיים. (עם זאת, זה כמובן לא חייב להיות כך, ויעידו רמיזות רבניות על "דין רודף", חיבורים כמו 'תורת המלך' ומהלכים הלכתיים דומים, שעושים שימוש בהלכה כדי להכשיר ולעתים אף לעודד אלימות.)

ועם זאת, הבחירה באגדה נדמית כמוזרה. האם באמת יש לאגדות התלמודיות כוח לסחוף אחריהן מורדים צעירים? האם אפשר להוציא מהן תוכנית פעולה? לי היתה האגדה בספר משל לכוחות אחרים. ללאומיות, למשיחיות, למיתוסים על אדמה ועם ודם שיכולים הרבה יותר בקלות לשכנע אנשים לעבור על החוק ולזנוח את ההלכה. כפי שאכן הם משכנעים, גם בימים אלה.

הספר כתוב היטב (לא בלי חריקות פה ושם), והעלילה מסועפת, מתוחכמת ומעניינת. הוא מסתיים במהפכה זוטא בחייה של הגיבורה, שבנויה על הדגם של המתח בין החוק ובין המוסר והאהבה. הנקודה הזאת היא סגירה יפה לשאלה שמלווה את הספר. התשובה של דויטש לשאלה הזאת באה לא בסימן קריאה, אלא בריקוד.

cccccccccccccccccccccccc

תקוע, דאעש, ובעיית הישובים המעורבים

הפסלת אריאלה בית און הציבה פסל אישה בכיכר בהתנחלות תקוע, המוגדרת כישוב מעורב, דתיים וחילונים. תוך זמן קצר, מדווח חיים לוינסון, הונח ליד הפסל פתק ועליו נכתב: "לדעתי צריכים להוריד ת'פסל. זה עבודה זרה. אם לא תורידו אנחנו נשבור אותו". עוד קצת זמן עבר והאיום מומש: מישהו לקח פטיש ופגע בפסל. דאעש.

הסיפור העמוק כאן אינו חוסר הסובלנות והוונדליזם של אותם קוזקים של אלוהים, אלא הצפתה של בעיה עגומה שקשורה לישובים מעורבים: פעמים רבות אין בהם קבלה אמיתית של הזהות ועולם הערכים החילוני. התושבים החילונים נדרשים "להתחשב" באופן מתמיד, להתגמש ולהתכופף (הם הרי בסך הכל עגלה ריקה), ואילו הדתיים כמובן לא יכולים לוותר על עקרונותיהם, שהרי הם מחוייבים במצוות. לכן למשל גם כמעט בלתי אפשרי למשפחות חד-מיניות להתקבל לישובים שכאלה.

זאת גם הטרגדיה של תורת הרב קוק, שאינה מצליחה להגשים את עצמה בפועל (עוד מימי כשלון הדו-קיום בישוב קשת בגולן, בשנות השבעים), ולא מאפשרת הכלה דתית אמיתית של התרבות החילונית, ובאופן רחב יותר הכשלון המוחלט של הדתיות ההלכתית בימינו לקבל כלגיטימית את הקטגוריה "יהודי חילוני", שהיא קטגוריה נפוצה למדי בסופו של דבר. ועד שהעניין הזה לא ייפתר ישובים מעורבים יוגדרו על ידי רצונם הטוב של התושבים הדתיים בהם, כאשר תפקיד החילונים יהיה רק לומר "כן אדוני".

גרבוז ופרדיגמת "הקידמה"

ראיתי עכשיו חלק מהעימות בין יאיר גרבוז להני זובידה (חדשות לילה, ערוץ 2). האחרון היה לדעתי תוקפני וגס רוח הרבה יותר מהראשון, אבל אני רוצה להתייחס לא לסגנון אלא לתפיסת העולם של גרבוז, כי זה סוד קטן שהיא מייצגת פלח רחב באוכלוסייה, זה שמרגיש שאותו "קומץ" משתטחי קברים ועונדי קמעות השתלט לו על המדינה.

ומהי היא תפיסת העולם? גרבוז קשר בין ענייני קברים וקמעות לבין חוסר השכלה ונחשלות חברתית. העמדה הזאת יוצאת מתוך מה שאפשר לכנות פרדיגמת "הקידמה". היא מניחה שככל שהעולם יהפוך ליותר משכיל, "מדעי", ורציונלי כך העולם יהפוך פחות שמרני, פחות מסורתי ופחות דתי. במילים אחרות, העולם יהפוך ליותר אירופאי.

גרבוז אפוא בעצם מתאר את תהליך החילון האירופאי, ומכאן גם ההקשר הגזעני לדבריו, למרות שאולי הוא בטוח שלא התכוון לשום עדה. ברור לנו שנישוק קמעות רווח יותר אצל לא-אירופאים. גרבוז עושה עוד שתי טעויות: הוא מניח שהדגם האירופאי הוא אוניברסלי, ושכך יהיה בכל מקום; ובהמשך לכך הוא מניח שמי שאינו מתאים עצמו לדגם הזה הוא בהכרח בבעיה.

הטעות הראשונה רווחת מאוד, למרות שלכאורה פשוט מאוד לראות שאין לה על מה להסתמך: תהליך החילון, או תהליך המודרניזציה, מתרחש בצורות שונות במקומות שונים. הדוגמא הפשוטה היא ארה"ב, שם אנשים משכילים, רציונלים ואף שוחרי מדע הם מסורתיים, שמרנים ואף דתיים. אפשר להביא דוגמאות נוספות מהודו, וכמובן מישראל. למעשה, אירופה היא כנראה היוצא מהכלל ולא הכלל בכל הנוגע לממשק בין השכלה/מדע למסורת/דת.

הטעות השנייה נובעת מהראשונה. גרבוז מעניק לדגם האירופאי מטען ערכי חיובי, וזה בסדר גמור, מותר לו לחשוב שכך ראוי. הבעיה היא שהוא לא מצליח לראות אפשרות שיהיה אדם שאינו "אירופאי" במובן הזה ושיהיה עדיין ראוי להנהגה, או אולי אפילו בן שיח לגיטימי.

ואוי לנו, לו העניין היה מסתכם בגרבוז, אפשר היה למשוך בכתפיים ולעבור הלאה. אבל כולנו יודעים שלא זה המצב. וזאת בעיה, אגב, לא רק של השמאל.

(גילוי נאות: הכותב משתטח על קברים ומחזיק מקמעות)

בן גוריון על הרבנות הצבאית – מתוך הספר החדש 'בפקודת הרבנות'

בעניין ההצעה להקים 'חיל דת' נחשפו לראשונה חילוקי דעות מהותיים בין בן גוריון לנציגים הדתיים [בממשלה]. בן גוריון, שהתנגד להקמת חיל דת, הסביר זאת בכך שהוא לא רואה ברבנות הצבאית מסגרת דתית לאופיו של הצבא בכללותו, אלא אך ורק מסגרת טכנית להסדרת ענייני הדת. הוא הצהיר כי הוא התחייב "לשמור על כשרות, על שבת, אך לא על הצביון הדתי של הצבא. […] לא נבטיח הווי דתי בצבא, לא נמנה אנשים שיצוו בכוח הסמכות שבידם לעשות זאת".

עמ' 40 בספר החדש 'בפקודת הרבנות: התפתחותה של הרבנות הצבאית בישראל', מאות אהרון קמפינסקי (הוצאת כרמל). הרבה הרבה לפני שמישהו חשב על אדם ושמו אביחי רונצקי.

Scan10045

פרשנות לשמות ד'

גם אני יודע לדבר על משה רבנו: פרשנות לשמות ד' (פרוייקט 929), הפרק בו אלוהים מבטיח למשה: "אחזק את לבו" של פרעה, כדי שיסרב לשחרר את בני ישראל. על התערבותו של אלוהים ברצונו החופשי של האדם, לא כאבסורד תיאולוגי, אלא כאחד מגורמי החילון. האם אלוהים מסוכן לחופש שלך?

יובל נח הררי על מסורת וקידמה

2015-03-01_1042282במוסף '7 ימים' האחרון (27.2) התראיין יובל נח הררי (אצל רענן שקד) לקראת צאת ספרו הבא, "ההיסטוריה של המחר". הראיון באופן לא מפתיע מעניין ואני מצפה לקרוא את הספר. עם זאת, הטרידו אותי דבריו להלן – ראו הצילום.

הררי תוקף כאן "דיונים על אלוהים ודת ומדינה", שלכאורה אינם רלוונטים למאה העשרים ואחת. הוא שואל איזו תגלית או רעיון מהותי הביאה הדת במאה העשרים, ושולל כל תרומה אפשרית של התנ"ך (או, במשתמע, הדת באופן כללי) לבעיות מולן אנחנו ניצבים כיום. אני חושב שהגישה שהוא מציג כאן מוטעית בעיקרה.

כמובן, איש לא יחלוק על כך שדתות לא המציאו במאה העשרים משהו שמתקרב לחשיבות של האנטיביוטיקה. העניין הוא שהן לא המציאו משהו בכלל. זה פשוט לא משהו שדתות עושות. בשביל זה יש מחקר מדעי (וטוב שיש מחקר מדעי כמובן).

ומה באשר לרעיונות? הפמיניזם הוא ללא ספק רעיון מצויין, אבל כך גם רעיון המאבק הלא-אלים של מהאטמה גנדהי, או הצמחונות שמתפשטת והולכת במערב ושיש לה שורשים בדתות המזרח. הגישה על פיה רק הנאורות המערבית הביאה רעיונות טובים היא חד מימדית וחסרת ביסוס. הררי, שמתרגל מדיטציה בודהיסטית, אמור לדעת את זה.

אבל מעבר לכך, הרי כשאנחנו מדברים על רעיונות שכאלה אנחנו מדברים גם על *ערכים*. נדמה לי שהררי לא שם לב שהוא קופץ שוב ושוב מהמימד התיאורי-תועלתני אל המימד הערכי (מהלך שתואם את השקפת עולמו ושכיח בכתיבתו). ואם מדברים על ערכים, אז ודאי שלדתות יש הרבה מה לתרום.

ניקח לדוגמא את תלונתו של הררי שאין מה ללמוד מקריאת פרק תנ"ך ביום. הררי טוען ש"השאלות שעל השולחן כרגע הן מה יקרה כשייפתחו פערים ביולוגיים בין עשירים לעניים [כתוצאה מתוספים טכנולוגיים לגוף וכו']". הוא מוסיף שמי שכתב את התנ"ך לא ידע כלום על בינה מלאכותית או על גנטיקה. זה נכון, אבל אותם אנשים דווקא ידעו לא מעט על פערים ביולוגיים בין בני אדם, משום שהם האמינו שהאנושות מחולקת לעמים השונים מהותית מבחינת תכונותיהם, והרעיון של "אדם" אוניברסאלי היה זר להם לחלוטין. מסתבר שכאן אפשר דווקא לשאוב השראה וערכים מהתנ"ך, או לכל הפחות לקבל נקודת מבט נוספת על התמודדות אנושית עם מצב שכזה.

הררי מציג עמדה שעל פיה הקידמה מייתרת את העבר. אם זה נכון בענייני מדע (והרפואה האלטרנטיבית – או המדיטציה הבודהיסטית שהררי מתרגל כאמור – תעמיד גם את זה בספק), זה ודאי לא נכון בכל הנוגע לערכים. ברור שיש תפיסות ערכיות קדומות, גם בתנ"ך כמובן, שהן עבורנו מפלצתיות ושיש לדחות בכל תוקף. אבל תהיה זו טעות לחשוב שאי אפשר ללמוד דבר מתרבויות עתיקות. מסורת היא אוצר של ידע ותפיסות ערכיות שהצטבר והשתכלל במשך אלפי שנים. כמובן שצריך להעמיד את הידע והערכים האלה שוב ושוב לביקורת. עם זאת, לפסול אותם באופן קטגורי תהיה טעות.

כנס: מזרח ומערב בעת החדשה

בשבוע הבא תקיים האקדמיה הלאומית למדעים סימפוזיון בנושא "מזרח ומערב בעת החדשה – מפגשים, קונפליקטים ודימויים". אדבר שם במושב השני, 13:45-16:00, בהרצאה תחת הכותרת "רוח קדם: מִזרוח המערב כמעבר לדת כאתיקה".

2015-03-01_090754

כאן באתר האקדמיה הלאומית למדעים
כאן כל התוכניה בפידיאף