הקשר בין המהפכה הפרוטסטנטית לחצי פסוק מספר חבקוק

השנה חוגג העולם הפרוטסטנטי 500 בדיוק לתחילת המהפכה שהנהיג מרטין לותר, כשתלה את 95 התזות שלו על שערי הכנסייה בוויטנברג ב-1517. מעטים יודעים ששורשי שאותה מהפכה נעוצים בין השאר בחצי פסוק מספר חבקוק: "צדיק באמונתו יחיה". לותר הצעיר (כנראה ב-1515) חווה פריצת דרך אמונית כשבחן את המילים הללו, פריצת דרך שמתוכה פיתח את דרכו. על מה ואיך, ברשימה הקצרה להלן, שכתבתי עבור פרוייקט 929.

capture

גיליון דעות האחרון והאימוץ הציוני דתי של הקפיטליזם

הגיליון האחרון של 'דעות', כתב העת של תנועת נאמני תורה ועבודה, הוא לא רק מצויין אלא גם חשוב מאוד. בסדרה של מאמרים הוא מבקש להבין את המפנה המשמעותי שהתחולל בתפיסה החברתית-כלכלית של חלקים חשובים של הציונות הדתית. כפי שכותב העורך, אריאל הורוביץ, רק לפני עשר שנים היו נושאים כמו זכויות עובדי קבלן ונגישות לבעלי מוגבלויות מובנים מאליהם כדורשים את טיפולה של המפד"ל, ומתוך הציונות הדתית יצאו יוזמות חברתיות שונות. כיום שרת המשפטים מטעם המפלגה כותבת על "ממשלה קטנה" ומכל עבר נשמעים קולות ליברטניאנים.
 
הנה למשל ציטוט מתוך חוקת המפד"ל הקודמת שמביא אביעד הומינר במאמרו: בנושאים כלכליים המפלגה שמה לה למטרה "לעמוד לימין האדם העמל והעובד, הוותיק והעולה החדש, ללא הבדל עדה ומוצא; להגן על ענייניו הצודקים וללחום למען תחיקה סוציאלית המבטיחה לו תנאי חיים הוגנים". תחיקה סוציאלית, כן? לעומת זאת בחוקה שגיבש נפתלי בנט לפני כמה שנים מילים אלה נמחקו ובמקומם מופיע הצירוף המקודש "כלכלה חופשית".
 
השינוי שעברה הציונות הדתית בתפיסתה הכלכלית הוא אפוא דרמטי, ויחד איתו מתלווה, כמקובל במחוזות אלה, גם שינוי בפרשנות כתבי הקודש. שהרי אם הקיבוץ הדתי וההוגים ציונים דתיים בעבר (וגם בהווה, אגב, כמו למשל הרב יעקב אריאל) מצאו במקורות את עקרונות הסוציאליזם, כיום מחפשים ומוצאים ראיות לכך שממלכת דוד פעלה ב-Laissez-faire ומשה רבנו הוא גרסה מוקדמת של מילטון פרידמן. כפי שכתבתי בעבר, אין כל רע בפרשנות שהופכת את כתבי הקודש לרלוונטים עבורנו, ונראה הליברנטיאניזם עבור הציונות הדתית הוא כיום מה ש'תיקון עולם' ליברלי הוא עבור רוב היהודים האמריקאים. (אם כי אריאל סרי-לוי כותב בגיליון יפה על הבעייתיות האפשרית שבפרשנויות שכאלה). השאלה המעניינת היא איך זה קרה.
 
לשאלה זאת מתייחס הגיליון, ומנסה לתת, בכמה וכמה מאמרים, כמה וכמה תשובות, החל מרוח הזמן שהשתנתה (הסוציאליזם, אעפס, פחות להיט), דרך המעבר של הציונות הדתית מתפיסת עולם אידיאליסטית ואופטימית לריאליסטית ופסימית יותר, ועד הקיטוב הגובר בין ימין ושמאל, שגורם לכל רעיון "שמאלי" להידחות אפריורי. הדברים מפורטים בגיליון בצורה מאירת עניים ואנא אל תשפטו אותם על פי הצורה הקצרנית בה אני מביא אותם כאן. כדאי לקרוא.
 
אולם לא פחות חשוב הוא הדין וחשבון שהגיליון מביא על התוצאות של המעבר הזה. כותבים כמו יאיר שלג, תהלה פרידמן ויונתן ווינברג שואלים האם התפיסה הכלכלית הזאת לא מנתקת בין הציונות הדתית לשכבות רחבות בחברה הישראלית, ומפקפקים באפשרות לגבש חברתית אומה שמבחינה כלכלית דוגלת באינדיבידואליזם תחרותי. אלישיב רייכנר כותב על חוסר ההבנה של מי שיושב בערים מבוססות במרכז הארץ (או, אוסיף, בהתנחלויות הומוגניות בשטחים) את חוסר השוויון הבסיסי בין המרכז לפריפריה שלא מאפשר לכתחילה "תחרות חופשית").
 
לא מניתי את כל הכותבים – הגיליון עשיר ומעניין מאוד. במידה מסויימת הוא גם מעין תגובה בכתב לגיליון הראשון של 'השילוח', ששם לעצמו להציג ולהשריש את הקו השמרני/נאו-ליברלי כלכלית שקרן תקווה, המממנת שלו, מקדמת. אבל הרבה מעבר לזה, הגיליון מציג שיקוף רלוונטי וחשוב של המצב הנוכחי וניתוח מאיר עיניים שלו. ישר כוח גדול לעושים במלאכה.
capture

הרב הראשי ומאבקו בגט לעגונה

בעלה של אישה מצפת הפך לצמח, מה שהפך אותה לעגונה למשך שבע שנים תמימות. הוא לא יכול לתת לה גט, והיא לא יכולה להמשיך בחייה. לפני כשלוש שנים פסק הרב אוריאל לביא בתפקידו כאב בית דין שהאישה מותרת בעזרת פלפול הלכתי כלשהו. אלא שרבנים חרדים שונים לא הסכימו לאופן שבו ניתן הגט, ומאז מנסים בכל דרך לערער עליו ועל מעמדו של הרב לביא.
 
לאחרונה, כמעט שלוש שנים אחרי הפסיקה של בית הדין, הגיע אדם שכלל אינו קשור לתיק וביקש לערער על הגט ולהפוך את האישה שוב לעגונה. והנה, הרב הראשי יצחק יוסף החליט לכנס את חברי בית הדין הגדול כדי לבטל את הגט שניתן לאישה. כלומר אישה שכבר גרושה שלוש שנים, וייתכן שבמערכת יחסים עם אדם אחר, הולכת למצוא את עצמה נואפת, ואולי בהריון עם ממזר, וכל זה מפני פלוני אלמוני ערער על פסק דין של בית דין רבני והרב הראשי היה מספיק חסר רגישות ובינה כדי לקבל את העתירה.
 
כפי שכותב על כך יהודה יפרח: "ביטול הגט מצפת משמעו שכל שמנדריק עם עורך דין יוכל להגיש ערעור על תיקים שלא מוצאים חן בעיניו 'בשם עם ישראל'. אף גט לא יהיה חלוט באמת, ואף אישה בעולם לא תוכל להסתמך על החלטות של בתי הדין. אם יש דרך לרסק סופית את אמון הציבור במערכת, זוהי הדרך."
 
האמון כבר מרוסק, אבל צריך להבין שלסיפור הזה יש השלכות עצומות על כל מי שטעה והתחתן דרך הרבנות הראשית לישראל. פסקי בתי הדין הופכים להצעות, וענייני כל זוג מוכרעים על ידי העמדה האישית של הרב הראשי – גם אחרי שכבר נפסק הדין בעניינם!
 
לנוכח המצב הזה הגישה בתיה כהנא דרור עתירה לבג"צ על מנת למנוע את העוול הזה. ביום רביעי, י"ג שבט, ה-11 לינואר, תתקיים הפגנה בשעה 10:30 בכיכר אגרנט מול משרד החוץ (סמוך לבית המשפט העליון) בירושלים.
capture

החברה החרדית כמהפכה שקפאה

הרב שטיינמן, מנהיג רוב הציבור החרדי הליטאי, כבר בן 103, ובימים האחרונים הוא מאושפז במצב קשה בבית חולים. החברה החרדית מתכוננת לחילופי הנהגה, אולם קשה להאמין שאלו יביאו בשורה של ממש. בדורות האחרונים, מאז מותו של הרב שך, אין מנהיג חרדי בעל חזון ברור ומשנה סדורה, אין מנהיג חרדי בעל סמכות עליונה כשהיתה, ובמקביל הועצם כוחן של חצרות המנהיגים, המלאות בעסקנים ופוליטרוקים שהאינטרס הציבורי לאו דווקא לנגד עיניהן.
 
בגיליון השילוח השני התפרסם מאמר טוב מאוד לדעתי של הרב יהושע פפר, חרדי בעצמו ומנהל המחלקה החרדית בקרן תקווה (שגם מממנת את כתב העת). פפר כותב על המשבר הרעיוני-חברתי בחברה החרדית, משבר שמאיים להביא לקריסתה.
 
פפר מצביע על כך שהחברה החרדית, שהוקמה מתוך תנועה מהפכנית, התאבנה בתוך אותו אתוס מהפכני רדיקלי ואינה מסוגלת להרפות ממנו ולאפשר לעצמה לערוך שינויים הכרחיים. מנגד שיעורי עוני גבוהים, החשיפה הגוברת לעולם החיצוני (שמאפשרת, למשל, האינטרנט) ותחושת תסכול עולה גורמים לקבוצות חרדיות שונות להתנתק מהזרם המרכזי, אם לתוך החילוניות ואם לתוך סוגות חדשות של חרדיות.
 
פפר מציין נכונה שלאתוס המרכזי של הציבור החרדי, על פיו כל הגברים מכוונים לחיים של תלמוד תורה והנשים להיות המפרנסות העיקריות של הבית, אין תקדים היסטורי. הוא תוצאה מהצורך בראשית ימי המדינה לשקם את עולם התורה האירופאי שנחרב בשואה. יש להוסיף כאן שאותו אתוס רכב על התפיסה החרדית שבמסגרתה 'מידת חסידות' (הקפדה מדוקדקת על ההלכה, הנהגות סגפניות שונות, חיפוש חומרות ולא קולות הלכתיות), שהיתה שמורה למעטים בחברה היהודית המסורתית, הפכה לנורמה המחייבת את הכלל, דבר שאף הוא כמובן חריגה מההיסטוריה היהודית (ומתאפשר, יש לומר, דווקא מתוך היווצרותו של הסובייקט המודרני (הרפלקסיבי, האוטונומי), למרבה האירוניה).
 
כל זה הוא מהפכני. דהיינו: הוא אינו שמרני. זאת האבחנה המרכזית של פפר, והיא נאה. החברה החרדית, כותב פפר, מקדמת "נראטיב, תפיסה עצמית ודימוי ציבורי אולטרה-שמרניים […] והתנהלות אוטופיסטית, א-היסטורית, המתאימה לחברה מהפכנית המנהלת את חייה תוך חריגה מן התקדים ההסיטורי של היהדות המסורתית."
 
פפר מביא כמה דוגמאות למצב הזה, ומבקש להביא את החרדיות להיות שמרנית, ולא מהפכנית, דהיינו חברה הנאחזת, ואף מוקירה ומקדשת, את העבר, אבל מסוגלת להשתנות, עקב בצד אגודל, בשום שכל, בהתאם לדרישות הזמן. "לא ניתן לקיים לאורך דורות את המודל המהפכני שנולד בבני ברק", כותב פפר. ממילא, הנסיגה מהחברה גם הופכת את החרדיות לתא לכאורה-אטום שאינו משפיע על העולם (אבל לא מצליח לא להיות מושפע ממנו). "אחרי שנים של להט-נעורים, עם נטייה חזקה (ונצרכת) אל הרדיקלי והדיכוטומי, שמא ניתן לנוע לקראת חרדיות מורכבת יותר, איתנה יותר, ובמובן של מאמר זה – שמרנית יותר."
 
שאלה יפה, אבל אם לחזור לראשית דבריי, נראה שכל עוד החברה החרדית תונהג על ידי הדגם הנוכחי של הרבנים והחצרות, התשובה שלילית. השינוי יגיע מלמטה, במקרה הטוב מתוך התפתחות אורגנית (כפי שכבר קורה), ובמקרה הרע מתוך קריסה ובנייה מחדש.
capture

על יהודים בחיפוש רוחני והקושי שלהם לבנות קהילות

captureרחל ורצברגר חקרה שתי קהילות ניו-אייג'יות ישראליות, ושתיהן התפוררו תוך כדי המחקר שלה. אבל זה לא היא, באמת. בספרה החדש Jews in the Age of Authenticity (שם מעולה, הוצאת Peter Lang) היא מפרטת את הסיבות לכך.
שתי הקהילות הן קהילת 'המקום' שהקים ר' אוהד אזרחי, וקהילת 'בית חדש' שהקים הרב מרדכי גפני. שתי הקהילות פעלו בתחילת שנות האלפיים והיו כל אחת ניסיון לחיים יהודיים ורוחניים חדשים – וקהילתיים. ורצברגר היתה איתם כשנתיים, חגגה חגים, התפללה, מדטה וכמובן ראיינה את החברים.
ורצברגר ממקמת את הדרישה לאותנטיות במרכז ממצאיה: חברי הקהילות ביקשו רוחניות אותנטית, וזאת בשתי דרכים: ראשית על ידי חיבור עם המסורת היהודית (כמובן בפרשנות מודרנית), ושנית על ידי חיפוש של חוויות רוחניות אישיות. החיבור הפנימי לאלוהות היה עיקרי בדרכם הרוחנית (כמקובל בזמננו). בשתי הקהילות פותחה פרשנות רוחנית למסורת היהודית, בשתי הקהילות שמו דגש על החוויה הרוחנית האישית, ובשתי הקהילות השימוש הרוחני במין, והעיסוק הרוחני במיניות, היה מרכזי.
ורצברגר עוסקת בהבניית אורח החיים היהודי-רוחני בניו-אייג' היהודי בכלל ובקהילות בפרט, בממשק בין עצמיות, אותנטיות וריטואל, ובאידיאל ה"חיפוש" המלווה את הקהילות. אותי עניין במיוחד הפרק בו היא עוסקת בהתפרקות הקהילות הללו. 'המקום' החליטו לפרק את החבילה בצורה שלווה בסך הכל, ואילו ב'בית חדש' הקהילה קרסה אחרי שנחשף שגפני ניצל מינית כמה מתלמידותיו.
על פי ורצברגר יש מן המשותף לסיפור פירוקן של שתי הקהילות. "ההתפרקות… קשורה באופן עמוק לפרדוקס שבניסיון ליצור קהילה שבה החברים עסוקים כל הזמן בחיפוש אחר העצמי האותנטי שלהם". במילים אחרות, המתח בין הרצון לחיות בקהילה לרצון לממש את העצמי היה גדול מדי בשתי הקהילות, והביא לפירוקן.
בקהילת 'המקום' היה דגש מכוון על חוסר ארגון והתנגדות לכל חוק. הספונטניות היתה אידיאל ורצונו של כל פרט כבודו המוחלט. באופן מובן, קשה בצורה כזאת ליצור קהילה. ב'בית חדש' ההנהגה הכריזמטית של גפני היתה אמצעי עיקרי לגיבוש הקהילה, וכשהתברר שכשל, והודח מתפקידו באופן מעורר השראה על ידי הקהילה, לא היה מה שיחזיק את החברים שם יחד.
ורצברגר מנתחת את הבעיות בכל קהילה בצורה מאירת עיניים ומעניינת, ומגישה לנו מחקר חשוב ומשמעותי על הרוחניות העכשווית היהודית בישראל. מחקרה מצטרף אל ספרים כשל יהונתן גארב, דלית שמחאי, יאיר שלג, סמדר שרלו ושלי, שמהווים יחד תחילתה של ספריה נאה בחקר הרוחניות העכשווית (היהודית) בישראל. כן ירבו.

הרבנות הראשית מתירה ביגמיה

חדשות 10 שידרו הערב תחקיר של אלמז מנגיסטו שחשף שהרבנות הראשית לישראל מתירה לגברים לשאת אישה שניה. על פי התחקיר נערכות בין 50 ל-70 חתונות בשנה לגברים נשואים. לא מדובר רק במקרים שבהם האישה מסרבת לגט, אלא גם במקרים שהאישה חיה והינה עקרה או נכה נפשית או פיזית. על אחד הפסקים האלה חתום לא פחות מאשר הרב הראשי לשעבר, שלמה עמר.
 
אז נניח לזה שמדובר בעבירה, שכן החוק בישראל לא מתיר ביגמיה. ונניח לזה שיש כאן עוד דוגמא לסלקטיביות הלכתית בת זמננו שמתעדפת את החזק על חשבון החלש(ה), ונניח לזה שכל העניין נעשה בשושו ומכוונן כלפי זיווגן של נשים צעירות כנשים שניות לגברים מבוגרים. יודעים מה, נניח אפילו לזה שמדובר בהסדר שמפלה נשים פעמיים, הן מפני שהוא הופך אישה נשואה לסרח עודף במערכת יחסים חדשה, והן מפני שאותו הסדר לא מוצע לנשים. אם זאת היהדות שלכם, המסורת שלכם, ההלכה שלכם – שאלה יהיו תפארתכם וגאוותכם.
 
אם אפשר לבקש רק דבר אחד: אנא הרשו לנו לא להתקרב אליכם ולא אל הרבנות הראשית שמאפשרת את הסיפור הזה. שחררו אותנו ואת היהדות שלנו מהגוף הרקוב הזה.
capture

ירידה דרסטית במספר המתחתנים בישראל

לפני כמה ימים פרסמה התנועה לחופש המידע באתרה מידע שקיבלה מרשות האוכלוסין וההגירה. על פי המידע הזה מספר האנשים שמתחתנים בישראל נמצא מאז 2013 בירידה דרסטית. אלו כלל הפרטים (לא הזוגות) שמתחתנים בישראל, מכל הדתות, וקשה כמובן להעריך מה גרם לירידה, או, אם לדבר על מה שיכול לעניין יהודים, עד כמה הדחייה מהרבנות הראשית ועלייתן של אופציות אלטרנטיביות לנישואין, בהם לא נרשמים במדינה, מהווים גורם שיכול להסביר את העניין.
יש כאן ירידה של כ-15 אלף איש, בלי להחשיב עלייה שהיתה אמורה להתרחש בגידול באוכלוסייה. 15 אלף איש הם 7500 זוגות. מתוכם כ-80% יהודים, על פי שיעורם באוכלוסייה, כלומר 6000 זוגות. במאמר שכתבתי לאחרונה הבאתי נתונים על כ-3450 חופות אלטרנטיביות בשנתיים האחרונות, אם כי חלקן רשומות (התנועה הרפורמית רושמת). מצד שני, יש חופות שאני לא יודע עליהן, מפני שהן נעשות באופן פרטי או עם סלבים. מצד שלישי, כמה כאלה כבר יש? אשמח להשערות לגבי התופעה.
capture
[ואגב, ראו כמה דתות יש בארצנו הקטנטונת (חסריםפ שומרונים, שנקטעו בקובץ): ]
capture2

דיכוי בחסידות גור

שמענו כבר על המנהגים המדכאים של חסידות גור, ושמענו גם על השימוש בכדורים פסיכיאטרים לשליטה של החסידות בחסידיה (אחד התחקירים החשובים של Yair Ettinger). גור בעצם הפכה תחת האדמו"ר האחרון לאובססיבית לענייני מין בצורה קיצונית, עד שהיא בעצם מנהיגה נזירות נוצרית בגבולות ההלכה. לבעל אסור לחבק את אשתו, לבעל אסור אפילו לקרוא לאשתו בשמה, לחסידים אסור לומר "אמא", ועוד ועוד. ואחרי זה מספרים לכם שהרפורמים ממציאים יהדות אחרת.
 
לדעתי, ואני מבסס את דברי גם על שיחות עם חסידות/ים לשעבר, מדובר באורח חיים שמסב נזק נפשי ומייצר אנשים אומללים ושבורים. אבל זו דעתי. הזכות לחופש דת מחייבת את המדינה לאפשר לאנשים לחיות באופן שלנו נראה מוזר או שלילי, ולחסידות גור שמורה הזכות הזאת כמובן. מאידך, הזכות לחופש דת גם מחייבת את המדינה לאפשר לאנשים שרוצים לחיות אחרת, לעשות כן, כלומר למנוע הגבלות על חופש הדת של אזרחיה. וכאן המדינה נכשלת.
 
אי אפשר להצדיק ניסיונות למנוע מאנשים שמעוניינים בכך לצאת מהחסידות, ודאי שלא בעזרת כדורים פסיכיאטרים. אי אפשר להצדיק חלוקת כדורים פסיכיאטרים או זריקות של הורמונים שמיועדים לדכא את היצר המיני אך ורק כדי שהחסידות תוכל לשלוט בחסידיה טוב יותר (ואין כמו השימוש בכדורים פסיכיאטרים ללמד שאורח החיים הזה בלתי אפשרי מבחינה אנושית). זה באופן פשוט לא חוקי, וזה שהמדינה מאפשרת לזה להתקיים, שנים אחרי שזה נודע לראשונה, זו שערוריה. על פי התחקיר של המקור גם שר הבריאות ליצמן, המאמי הלאומי החדש, מעורב בעניין ושומר על החסידות מכל פגע.
 
יום אחד כל זה יתפוצץ.
capture

הרב שטרן נגד היהדות הפלורליסטית

הרב אריה שטרן, הרב הראשי לירושלים, פסק לפני כמה ימים שארגוני בינ"ה, בית מדרש אלול והישיבה החילונית בירושלים הם ארגונים המעבירים "תכנים של רפורמים" ועל כן לערייה אסור לתקצב אותם.
 
אז נניח לרגע שזה שבכלל עולה על הדעת שמדינת ישראל תפלה בין תקצוב של יהודים על פי הזרם הדתי אליו הם משתייכים, ונניח גם לזה שלפני בחירתו סיפרו לנו שהרב שטרן הוא מתון והוגן. לאפליה השיטתית של המדינה לטובת האורתודוקסיה התרגלנו, וגם לרבנים שעוסקים יותר בביצור המונופול שלהם מאשר בקירוב לבבות.
 
אם נניח לנ"ל, נמצא שיש כאן לראשונה (אם אני לא טועה) מאבק פומבי של רבנים אורתודוקסים מהמיינסטרים כנגד ארגונים של יהדות פלורליסטית. עד עכשיו החלוקה היתה ברורה: חילונים מכל סוג ומין, כולל מחללי שבת בפרהסיה ועוברים על דיני עריות – ברוכים הבאים לכנסים, ימי עיון, שיתופי פעולה ולמפד"ל. רפורמים וקונסרבטיבים, גם אם ישמרו שבת כהלכתה – חרם מוחלט וזעקות געוואלד.
 
ולמה? החילונים תמיד נחשבו בדרכם לחזרה בתשובה, או לפחות פוטנציאלית בעניין. הרפורמים מציגים תיאולוגיה אלטרנטיבית לאורתודוקסיה, ולכן מהווים קריאת תיגר ותחרות גלויה. ותחרות הממסד האורתודוקסי ממש לא אוהב.
 
לכן ההתפתחות הזאת מסמנת, אולי, התפכחות, וכזו שראוי שאכן תבוא. אחרי 27 שנה של תנועת התחדשות יהודית-חילונית אפשר אכן לומר בביטחון: החילונים לא חוזרים בתשובה. אדרבה, בתי המדרש הפלורליסטים, לימודי החסידות והקבלה, שירת הפיוטים, מעגלי התפילה, קבלות השבת בנמל וכו' וכו' אינם דלת כניסה לעולם האורתודוקסי, אלא אלטרנטיבה לו. כן, בדומה ליהדות הרפורמית והקונסרבטיבית. מעגלי הרנסאנס היהודי לא מחפשים רב שיאמר להם כיצד לשמור על קלה כחמורה, אלא זהות יהודית עשירה מחד ואינדיבידואליסטית מאידך.
 
לכן במידה רבה צודק הרב שטרן. יש כאן רפורמה, מלשון תיקון, ולא חזרה בתשובה. אבל הוא כמובן שוגה קשות כשהוא פוסק שאין לתקצב את העניין, ולא רק משום שראוי שמדינה לא תפלה בין אזרחיה. הוא שוגה כשהוא לא מבין שיש כאן הבטחה תרבותית וחברתית, לפחות לכל מי שלא חושב שכולם צריכים להיות אותו דבר.
capture

תיאולוגיה של חסר – על ספרו החדש של ישי מבורך

ישי מבורך הוא תלמידו של הרב שג"ר ז"ל, עורך ספריו אחרי מותו, והחל מהספר שלפנינו, הוגה ציוני-דתי (ושמא פוסט-ציוני ופוסט-דתי) מקורי ומעניין. לספר כמה חלקים וכמה פרקים, שלגבי חלקם עודפות הז'רגון הפוסטמודרניסטי (בכל זאת, הוצאת רסלינג) היתה עבורי מכשול בל יעבר. מצד שני, יש בו גם חלקים נהדרים.

כך למשל, מבורך יוצא מתוך האנלוגיה הקלישאית בין אהבת האל לאהבה זוגית כדי לגלות ש"קטגוריות כמו אגרסיה, פרוורסיה ומועקה" הן אימננטיות לשתיהן. על פי מבורך כפי שהזוגיות בימינו עוברת דילול לכדי "אורח חיים בריא"' כך גם תפיסות מחולנות ומודרניות של הדת מבקשות להפוך אותה למערך של עצות טובות או יצירה אסתטית. מבורך שולל את שני הדברים. ג'יהאד ומסעות צלב, הוא טוען, אינם מקרים של כשלון הדת (בעיני ההומניסטים), של חוסר פתיחות של הדתיים אל האלוהי (בעיני הניו-אייג'יסטים), אלא דווקא "תולדה הכרחית של פתיחות זו עצמה".

מתוך תפיסה זו מבדיל מבורך בין "שני טיפוסים של מאמין: העברי והפגאני". הפגאני מתמסר עד כלות לקול האלוהי האלים. העברי "נשטף בנהרות המוות של האהבה האלוהית אך ברגע הלפני אחרון מווסת אותה ועורך בה השעיה או התקה." את הפתולוגיה האלוהית, מסביר מבורך, אין להדחיק או להכחיש. חייבים לבוא איתה במגע. זאת עושים על ידי ההלכה. המצוות הן המתווך הריטואלי שמעבד את הפסיכוזה האלוהית והופך אותה למודוס ויונדי, כלומר לדרך חיים.

"המצוות מהוות את אותם כללים משותפים, מעיקים וחסרי מובן, ה'מסדירים' את הממדים הפתולוגיים במערכת היחסים בין הקב"ה לישראל, בין האל למאמין." ואכן, האין המצוות החוק המסדיר את החיים שבין הבריאה והגאולה, כלומר שבין הלידה והאפוקליפסה של המוות? הנה כי כן, הגות דתית ישראלית רעננה ומעניינת. נהדר.

capture