אלוהים העביר את השגרירות. ייתכן שבעזרת ישו.

אלוהים היה נוכח מאוד בטקס העברת השגרירות. אבל לא רק הוא, אלא שליחיו. כל מני אנשים שבטוחים שהם הסמיך אותם לבשר לעולם מה רצונו ומה עושה אותו מבסוט. ג'ון הייגי הכריז שהעברת השגרירות היא מילוי רצונו של האל, הרב זלמן וולוויק מחב"ד אמר שקב"ה נתן לארה"ב את השפעתה הנרחבת בעולם, ורוברט ג'פרס התפלל ובירך את כולנו בשם "ג'יזס אדוננו".
 
ספציפית אזכור שמו של ישו צריך להיות מובן כאמירה. אין כאן מליצה ריקה, לא מקרה ולא הרגל חסר כוונה. ג'פרס כמו מסמן לנו: הסיפור כאן, יהודים יקרים, הוא נוצרי. אתם סטטיסטים בהצגה שלנו.
 
מוקדם יותר היום רכשתי לעצמי את המטבע שבצילום, שמנפיקה 'המדרשה לידע המקדש' לרגל המאורעות. בצד אחד של המטבע בית המקדש, בשני דיוקנות המלך כורש והנשיא טראמפ, והכיתוב "למלאות 70 שנה". הצהרת כורש איפשרה לבנות את בית המקדש השני 70 שנה אחרי שהראשון נחרב, והנה באה הצהרת טראמפ בשנת ה-70 למדינת ישראל. האין זה ברור שיש כאן סימן מאת האל הטוב שבקרוב ייבנה בית המקדש השלישי?
 
נפגשתי הבוקר עם פרופ' הלל ויס, שיזם את הנפקת המטבע. הוא גילה לי שלא פחות מאשר יהודים רוכשים את המטבע, אוונגליסטים רוכשים אותו. בהמוניהם. מבחינת חלק מהם, כפי שכבר כתבתי בעבר, בניית בית המקדש היא תנאי הכרחי לפרוץ מלחמת גוג ומגוג ולביאתו השניה של משיחם. גם משום כך הם הצביעו לטראמפ, ולכן טראמפ חייב להם.
 
הפסוק שמוטבע על המטבע הוא האחרון בתנ"ך:
 
כֹּה אָמַ֞ר כּ֣וֹרֶשׁ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֗ס כָּל מַמְלְכ֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ נָ֣תַן לִ֗י ה' אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְהֽוּא פָקַ֤ד עָלַי֙ לִבְנֽוֹת ל֣וֹ בַ֔יִת בִּירוּשָׁלַ֖ם אֲשֶׁ֣ר בִּֽיהוּדָ֑ה מִֽי בָכֶ֣ם מִכָּל עַמּ֗וֹ ה' אֱלֹהָ֛יו עִמּ֖וֹ וְיָֽעַל
 
המסר ברור: כורש/טראמפ, לבנות לו בית בירושלים, ויעל. והפסוק האחרון בתנ"ך הוא עבור ידידינו האוונגליסטים האחרון לפני הברית החדשה.
Capture1
Capture

אושו ו-Wild Wild Country – הישגים ופספוסים

סוף סוף סיימתי לצפות ב-Wild Wild Country, הידועה בכינויה "הסדרה על אושו". כסדרה דוקומנטרית, זו סדרה מעולה. הבעיה שלי איתה היא שהיא לא סדרה על אושו. נדמה לי שמהפריים הראשון ועד לאחרון ברור לכולנו מי הגיבור, או נכון יותר הגיבורה, של הסדרה, וזו כמובן שילה, יד ימינו המתוחכמת והסופר-כריזמטית של הגורו.
 
הסדרה עוקבת בעצם אחרי הפרק הדרמטי ביותר בקריירה של המורה הרוחני ההודי: הניסיון לבנות קומונה עצומה בארצות הברית (ספציפית באורגון). שילה היא המוח והכוח מאחורי המהלך, והיא מנהלת אותו מתחילתו ועד השלב הלפני אחרון שלו, כשכבר ברור שהוא לקראת התרסקות.
 
לא אאמ'לק כאן את השתלשלות האירועים. כדוקו-פשע הסדרה כאמור מצויינת ואני ממליץ לראותה. המרואיינים מעולים, העריכה מופתית והפוטג' המקורי מקסים. אבל כחקירה לאופיה של תנועה רוחנית מודרנית או למניעיו, פועלו ותורתו של אחד מהמורים הרוחניים המפורסמים במאה העשרים היא, לצערי, כישלון.
 
בסדרה אושו מוצג כמעט כבובה שמזיזים ממקום למקום. האמת היא שהוא כמובן היה אדם מתוחכם מאוד, שידע להפעיל את סביבתו על מנת להגשים את מטרותיו, שהיו, לבד מהפצת תורתו, הקפתו בנשים, ברולס-רויסים, בהמון כסף ובהמון הערצה.
 
אושו התמחה בזיהוי מגמות תרבותיות והביא לידי מיצוי שתיים מהן: 1. את רצונם של הבייבי-בומרס ב"מרד" ו"חתרנות" תחת הסדר הקיים, ולכן את תשוקתם להפנות עורף לדתות, לממסד ולנורמות של המערב הבורגני. 2. את אחד המאפיינים הבסיסיים של הניו-אייג', והוא תלישת חלקי מסורות דתיות מהקשרן, שתילתן באירופה או ארה"ב והקצנת אותם יסודות שמחמיאים למערביים.
 
מתוך אלה צמח מפעלו הרוחני-חברתי. אנחנו חבים לאושו, למשל, את תפיסת הטנטרה הניו-אייג'ית, וזה לא מעט. "טנטרה" כמין חופשי עם לגיטימציה רוחנית אינה המצאה שלו, אבל הוא הפך את הקונספט לסטארט-אפ משגשג, עם פרסום עולמי.
 
אושו גם היה חלק מרכזי מפנייתו של הניו-אייג' כנגד מקורותיו האנטי-קפיטליסטיים (למשל, אצל ההיפים), והפיכתו למשת"פ מתלהב של כוחות השוק. הוא הטיף באופן מפורש לאנוכיות, קבע ללא בושה שהוא "מוכר הארה", גרס שלעניים אין באמת אפשרות להתפתחות רוחנית וחגג את הקפיטליזם משום ש"אנשים אינם שווים ובעולם הוגן יש לתת להם את החופש להיות בלתי שווים." "הקפיטליזם," החזיק, "צמח מתוך חירות, והוא תופעה טבעית". (כן, הוא גילה את המעלה הרוחנית האדירה שבקפיטליזם חסר הרסן הרבה לפני רבני הציונות הדתית של ימינו.)
 
על כל זה אין מילה בסדרה. כפי שכתב בטוויטר אורי בן דב, הסדרה גם לא מסבירה לנו מה היה סוד כוחו של אושו. נכון, חיי קהילה + מין חופשי מפתים רבים. ובכל זאת, האם לא סביר שהאדם הזה הציע משהו מיוחד? כדי לחיות בקרבתו היה צריך להוציא הרבה כסף. אולי בכל זאת היה שם משהו מעבר למין? משהו רוחני, מעל ומתחת לכל הלכלוך? על פי הסדרה אושו לא היה יותר מדמות הודית אניגמטית. זה לא מספק.
 
שלא לדבר על הצדדים האפלים של התנועה שהקים. אורי לוטן ז"ל, שהיה חסידו של אושו הן לפני הפרק האמריקאי והן תוך כדי, כתב חמישה פרקים עסיסיים (1, 2, 3, 4, 5) על ההתרחשויות בקהילה. יש שם לא רק סקס אלא גם אונס וזנות, לא רק שכטות אלא גם סחר בסמים, לא רק פיס-אנד-לאב אלא גם אלימות מתמשכת, ומעל לכל המון שקרים, סודות, וניצול. אושו בוודאות ידע לפחות על חלק מזה, וגם החלק שלא ידע עליו, אם אכן לא ידע, באחריותו. אלה חסרים בסדרה.
 
מה יש לנו בה? יש את מא אננד שילה, כאמור, יד ימינו של הגורו. הודית בעצמה, אישה מרשימה ביותר, שניהלה בעצם את המפעל של אושו בתקופה המשמעותית ההיא. זהו סיפורה. יש גם מרואיינים נוספים, באמת כולם מעולים ומעניינים (וכמובן, המחמאות מגיעות לעורכי הסדרה שהצליחו להוציא אותם מעולים ומעניינים), ויש את סיפור ההתנגשות הבלתי-נמנעת בין קהילת רוחניקים יהירה ואגרסיבית לבין פריפריה אמריקאית + סוכנויות הממשל שם.
 
וזה בהחלט מעניין. הסדרה מצויינת. היא עשויה כאמור בצורה מופתית. בעצמי עשיתי מנוי על נטפליקס במיוחד בשבילה, ואני לא מצטער על כך. רק דעו מראש שזה דוקו-פשע, לא דוקו-רוח וגם לא ממש דוקו-חברה. נחכה עוד כדי לקבל סדרה על דמותו הרוחנית ותורתו הניו-אייג'ית של הגורו המפורסם הזה.
Capture

ביקור בקפריסין: על אבן אפרודיטה ובית-אל מקראי

בשבוע שעבר היינו אשתי ואני בקפריסין. לקראת סוף החופשה נסענו במרכז האי במכונית שכורה מהצימר לשדה התעופה, ואשתי הציעה שנבדוק אם יש בדרך איזה כפר מעניין לבקר בו. גיגלתי במהירות (חבילות גלישה הן משהו שמשנה לגמרי טיולים בחו"ל) ומצאתי כפר שנקרה קקופטרה (Kakopetria), כלומר, ביוונית, אבן רעה (או מחורבנת).
 
הכפר נקרא כך על שם אבן גדולה שנמצאת במה שהיה פעם הכניסה אליו (מאז הכפר התרחב), והאבן הזאת "רעה" מכיוון שעל פי האגדה היא פעם מחצה זוג צעיר שהרגע התחתן. העניין הזה עורר את סקרנותנו וסטינו מעט מהדרך על מנת לראות את הפלא.
 
ואכן, בכניסה הישנה לכפר עמדה אבן גדולה. אולם ההסבר שנלווה אליה בשלט שהציבו היה מעניין עוד הרבה יותר ממה שציפינו. ההסבר אמנם עילג וקטוע, אבל אפשר להבין ממנו (ראו תצלום) שהאבן הזאת היתה אחת מני כמה שימשו כאתרי פולחן לאלה אפרודיטה. אכן הגיוני שזוגות טריים שהרגע נישאו יבואו להודות/לבקש ברכה מאפרודיטה, הלא היא אלת האהבה.
 
אבל מה הקשר בין אבן לאלה? אין זאת אלה שהאבן היא Baityl, כפי שכתוב בשלט, שגם מסביר שהמילה המוזרה הזאת פירושה "sacred stone of the Goddess". ההסבר הזה לא ממש מדוייק. Baityl (שבדרך כלל כותבים Baetylus או Bethel או Betyl), אינו סתם "אבן קדושה", אלא נחשב לנוכחות האל או האלה. זה בעצם מעין צלם, ולמעשה המילה הזאת בעברית אינה אלא "בית אל" (למילה שורש שמי), כלומר ביתו של האל, כאשר "בית" כאן אינו מבנה, אלא לרוב פשוט אבן שבה האל נוכח.
 
פולחן אבנים כאלה היה נהוג בכל רחבי המזרח הקדום וגם ביוון. מי שהיה בהודו מכיר את הלינגם של שיווה, שמבוסס על אותו עיקרון, ומי שקרא את התנ"ך מכיר את סיפור חלום יעקב. הרי מסופר לנו שיעקב חולם על סולם ועליו מלאכים, ואז מקיץ ו"וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל רֹאשָֽׁהּ׃ וַיִּקְרָ֛א אֶת שֵֽׁם הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית אֵ֑ל" (בראשית, לח, טז-יז). האם ייתכן שהמצבה הזאת, האבן הזאת שיעקב משח (למה שימשח אבן?) אינה אלא בית-אל, שנושא את נוכחותו של האל?
 
וראו גם כאן, בפרק לא, פסוק יג: "אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר" – האין אלוהים אומר ליעקב כשהוא מדבר אליו בשנית: אני האל שהיה נוכח שם במצבה שמשחת, באותו בית אל, כלומר באבן, זה אני!!!
 
ובהזדמנות אחרת שוב: "וַיַּצֵּ֨ב יַעֲקֹ֜ב מַצֵּבָ֗ה בַּמָּק֛וֹם אֲשֶׁר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ מַצֶּ֣בֶת אָ֑בֶן וַיַּסֵּ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ נֶ֔סֶךְ וַיִּצֹ֥ק עָלֶ֖יהָ שָֽׁמֶן׃ וַיִּקְרָ֨א יַעֲקֹ֜ב אֶת שֵׁ֣ם הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר אִתּ֥וֹ שָׁ֛ם אֱלֹהִ֖ים בֵּֽית־אֵֽל׃" – יעקב אוהב למשוח אבנים (שוב, הדמיון לשיווה-לינגם מובהק), ונראה שהסיבה לכך היא שהאבנים הן קדושות, או ראויות להתקדש. אז מה קורה כאן, האזור כולו נקרא בית אל, או המקום עצמו, כלומר אותו שטח עם "מצבת אבן" – הוא "בית אל", כלומר אבן בעלת נוכחות אלוהית? חוקר המקרא והשפות השמיות Benjamin D. Sommer בהחלט חושב שזו אפשרות סבירה.
 
חזרה לקקופטריה. מן הסתם, פולחן אפרודיטה הונהג על האבן הזו על ידי בני האזור. ומה עם האגדה על זוג האוהבים שנמחץ? אפשר לשער שהיא פרי דמיונה של הכנסיה היוונית-אורתודוקסית, שביקשה להפסיק פולחן אלילי שכזה. אולי היא גם שינתה את שם הכפר ל"אבן רעה" כדי להיות בטוחה שכולם הבינו. כי אנחנו הרי נגד פולחן אלילי. אלילי כל כך, שיש לו, כנראה, עקבות בתנ"ך.
20180505_131431
20180505_131440
20180505_132941

התפתחויות בתופעה היהודים-הבודהיסטים

כתב העת של אוניברסיטת פוטסדאם, 'פרדס', הקדיש את הגליון האחרון שלום למגע בין היהדות לדתות המזרח. יש שם כמה מאמרים מעניינים (למשל של אלס וייס על שימוש רבני בבודהיזם לצורך הגדרה עצמית במאה ה-19, או של יעקב אריאל על אלן גינצבורג והרוחניות המזרחית), ואני רוצה להביא כאן את התזה שמציגה מירה ניקולסקו על תופעת ה-JewBus, כלומר היהודים הבודהיסטים.
 
כידוע, מאז שנות השישים יהודים רבים מתענינים בבודהיזם (למעשה המומר הראשון הרשמי על אדמת אמריקה לבודהיזם, ב-1893, היה יהודי בשם צ'רלס שטראוס), ואלו זכו לכינויים JewBus או BuJews. ניקולסקו ערכה מחקר במסגרתו ראיינה מאתיים יהודים שכאלה, והיא משווה את דבריהם לאלו של דומים להם מאז שנות השבעים.
 
היא מוצאת שבשנות השבעים להיות יהודי שעוסק בבודהיזם פירושו היה פשוט להיות יהודי אתנית שהבודהיזם הוא דרכו הרוחנית. יהודים כאלה היו מתרגלים מדיטציה לסוגיה, זן, בודהיזם טיבטי, ופעמים רבות גם משמשים כמדריכים ומורים את כל אלה. כלומר היהודי הזה היה פשוט "בודהיסט מערבי שבמקרה היה יהודי".
 
בשנות התשעים חל שינוי. כתבים של ג'ו-בוז באותה תקופה מראים עניין מחודש ביהדות שלהם. אנשים ניכסו מחדש, כותבת ניקולסקו, את היהדות שלהם, הציגו אותה באופן מודגש כחלק מחייהם, ולעיתים אף קבעו שהתרגול הבודהיסטי עוזר להם להתחבר אל זהותם היהודית.
 
בשנות האלפיים והלאה, כותבת ניקולסקו, חל שינוי נוסף. יהודים כעת משתמשים בתרגול בודהיסטי כחלק מהיהדות שלהם. כלומר, כחלק מהמסע הרוחני היהודי שלהם הם מנכסים תרגולות מדיטטיביות בודהיסטית שונות. כעת נערכים קורסים של מדיטציה יהודית תוך שימוש בכלים בודהיסטים. הג'ו-בוז, אם כן, לא רק שלא מוותרים על היהדות שלהם אלא מעצימים אותה בעזרת הבודהיזם.
 
כל זה עולה בקנה אחד עם דברים שכתבה מריאנה רוח מדבר במאמר לפני שנים מעטות, על כך שהרוחניות העכשווית בארץ נצבעת יותר ויותר בצבעים יהודיים. זה לא אומר שחוזרים בתשובה (לעיתים, זה ההפך הגמור, דהיינו יש דחייה של האורתודוקסיה), אלא שהמסע הרוחני נתפס כ"יהודי". אפשר להניח שהמגמה הזאת מקבילה ועוקבת אחרי התעצמות הזהות היהודית, באופנים שונים, הן בישראל והן בארה"ב.
 
את הגליון כולו ניתן למצוא כאן: https://publishup.uni-potsdam.de/frontdoor/index/index/docId/40253
עורכי כתב העת: נתנאל רימר, רחל אלבק-גדרון, מרקוס קרהא
Capture
 

אופי אמונת האמריקאים באלוהים – ממצאים מסקר פיו

בשבוע שעבר פרסם ה-Pew Research Center ממצאי סקר גדול על אופי אמונתם של האמריקאים באלוהים. יש בו ממצאים מעניינים. הנה:
 
כפי שאתם רואים בתרשים להלן, 89% מהאמריקאים מאמינים שיש משהו שם למעלה. 56% מהם מאמינים באל המקראי. זה אחוז מרשים ביותר לדעתי, ומצביע על אופיה הדתי של ארה"ב. האמונה ב"כוח עליון" כלשהו ("אנרגיה", "משהו שם למעלה") היא בעלת השפעה פחותה, ולפעמים חסרת השפעה בכלל, על אורח החיים או על השקפת העולם של המאמין. אמונה באל המקראי בהחלט משפיעה.
 
בהמשך לתוצאות האלה, מסתבר ש-99% מהמייחסים עצמם לזרם נוצרי כלשהו מאמינים באלוהים או כוח עליון, ו-80% באל המקראי. רק 89% מהיהודים מאמינים באל/כוח עליון ורק 33% באל המקראי. יהודים הם חילונים יותר מאמריקאים, וזאת, נדמה לי, משתי סיבות: ראשית, בקורלציה לליברליזם שלהם; שנית, מפני שהיהדות היא כמובן גם קבוצה אתנית ולא רק דת. מי שמשייך עצמו לזרם נוצרי כנראה מאמין. מי שמשייך עצמו ליהדות לאו דווקא.
 
ואכן, רק 72% מה-nones, כלומר מאלה שלא משייכים עצמם לשום זרם בארה"ב (כ-23% מהאוכלוסייה) מאמינים באל/כוח עליון. רק 17% מהם באל מקראי.
 
48% מהאמריקאים מאמינים שאלוהים קובע את כל מה שקורה להם כל הזמן. 75% מדברים עם אלוהים, ו-28% מדווחים שאלוהים גם עונה להם. הייתי מנסה, אלה אחוזים לא רעים בכלל.
 
ככל שמשכילים יותר כך מאמינים פחות, ובאל פחות מקראי. ככל שצעירים יותר גם מאמינים פחות, ובאל פחות מקראי. ככל שתומכים יותר בדמוקרטים מאמינים פחות (86% מול 95% לרפובליקאים) ובאל פחות מקראי (45% מול 70% לרפובליקאים). מצד שני דמוקרטים מאמינים יותר ב"כוח עליון" (39% מול 23% לרפובליקאים).
הקישורים לנתונים: כאן, וכאן.
Capture

לקסיקון להינדואיזם – בין יעילות לקצרנות מצערת

הוצאת ספרים כרמל, שמוציאה לאור כל כך הרבה כותרים טובים, הוציאה עכשיו 'לקסיקון להינדואיזם', שחיבר פרופ' קלאוס קלוסטרמאייר, חוקר ידוע של ההינדואיזם, וערך בעברית ד"ר איתמר תאודור, שמלמד הינדואיזם באונ' חיפה.
 
ללא ספק, זאת תוספת נאה לספרות העברית על הציביליזציה הגדולה והעתיקה הזאת. מאידך, ביחס לגודל הציביליזציה הלקסיקון קטן: 293 עמודים בלבד. ובכלל, לנסות לסכם את ההינדואיזם, שהוא עץ תרבותי ענק, ענף ומשורג, זו יומרה לא קטנה. ואכן, אפשר לחוש שהצמצום הוא בעוכריו של הפרוייקט.
 
ראו למשל הערך על טנטרה. קצר ודל, ורחוק מלאפשר לקורא להבין את מקומה המרכזי של הטנטרה בתרבות ההודית. אני לא מדבר על מני טקסי מין, אלא על מציאת ופולחן האנרגיה האלוהית הנקבית בעולם, שמעוררת גישה חיובית כלפי המציאות, מעודדת ביטוי רגשי כלפי האל ומציעה תפיסה של יוזמה וכוח מצד האדם, אשר הפכו למאפיינים מרכזיים ומהפכניים בתפיסה הדתית ההודית הכללית בהודו. כל זה כאילו לא היה.
 
בדקתי גם את הערך על 'צלם', כי מערביים נוטים לטעות בו. כאן הלקסיקון לא מאכזב: צלם אינו סמל או ייצוג של האלוהות, אלא "נוכחותה של האלוהות", כפי שכתוב (כתוב גם "ייצוג" לצערי, אבל נראה שזאת טעות נקודתית). ואכן, כך היו צלמים בכל העולם הפוליתאיסטי העתיק, כולל בישראל (כפי שאפשר ללמוד מסיפורים מקראיים שונים – למשל, כאשר ארון ה' במקדש דגון כופה על צלם דגון להשתחוות לו – שמואל א, ה). צלם אינו תמונה אלא ביטוי, התגלמות בזעיר אנפין של האל.
 
הלקסיקון גם מגיש איורים שונים ומאירי עיניים, כמו זה על כלי הפולחן הרשמיים. בסך הכל, כאמור, תרומה נאה. נדמה לי שלמרות הקצרנות שבעוכריו הוא ישמש את תלמידי הנושא היטב.

Capture

Capture1

Capture2

Capture3

היהדות המולידה מתוכה נוצרויות

בכתבה של אהרן רבינוביץ ב'הארץ' מצוטט הרב ברלנד כקובע שהצדיק, כלומר הוא, הוא אלוהים ולכן יכול לכפר על כל העוונות:
 
"הצדיק זה בכלל לא אדם. הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו שיורד בדמות אדם. לכן הוא יכול לעשות את כל הדברים שבעולם — לכפר את כל העוונות, להחזיר בתשובה."
 
הדמיון לתיאולוגיה הנוצרית הבסיסית הוא כמובן מדהים. אחד לאחד. הוסיפו לזה את חב"ד, שגם בלי הפלג הקיצוני והקיקיוני שטוען שהרבי מליובאוויטש הוא אלוהים ממש, יש מספיק דמיון למבנה הנוצרי (משיח שמת ויחזור, חסידיו שמחכים לו ובינתיים דבקים באמונה, סעודת משיח שבה "סופגים" את אורו של המשיח לגוף, וכו'), ואפשר לסכם שאם רק ניתן ליהדות מספיק זמן היא תוציא מתוכה נצרות, פעם אחר פעם אחר פעם.
 
זה מרתק בעיני, וזה לא לגנות הנצרות. יש כאן לדעתי רמז שההיגיון הנוצרי הבסיסי הוא בעל ערך. משהו שם עובד. בני אדם נמשכים לאל המגולם בבשר ומבטיח ישועה שלמה. אולי לא בכדי זו הדת הגדולה בעולם.
 
ומנגד, אם נרצה תיאולוגיה יהודית רדיקלית, ניתן לומר שהאתגר העיקרי בחייו של היהודי הוא לא להפוך לנוצרי.

נצרות אוונגליסטית כלאומיות אמריקאית

הוושינגטון פוסט פרסם מאמר קצר ומעניין שאומר דבר פשוט: אוונגליסטים הצביעו לטראמפ מפני שהוא ייצג עבורם לאומיות נוצרית, דהיינו חיזוק לאופיה הנוצרי של אמריקה. ולהם ממשיכים לתמוך בו כי הוא ממשיך לייצג עבורם את אותו הדבר. משום כך העובדה שהוא נואף סדרתי ששכב עם כוכבות פורנו לא מטרידה אותם, למרות שהם זועקים כבר עשורים שהנשיא צריך להיות מופת מוסרי ולמרות שעשו את המוות לקלינטון על סיפור מוניקה לווינסקי.
 
הדת, כמערכת אתית הכוללת תפיסה של החיים הראויים, של טוב ורע מוסריים, של קדושה וחול, של טומאה וטהרה, של הדרך לכונן קשר עם האל, של קהילת מאמינים, מופשטת מרוב מאפייניה. חשוב פשוט להיות "נוצרי". זאת לדעתי משום שהזהות הקולקטיבית המרכזית עבור רובנו כיום היא הלאומיות (ולא, למשל, הזרם הדתי הספציפי, הקהילה, העדה, המגדר וכו'), והלאומיות לא מאפשרת מאפיינים מורכבים אלא מכנה משותף רחב ובסיסי. שני היסודות האלה – נוצריות ואמריקאיות – נקשרים ביניהם, והופכים להיות ה"אנחנו", שמתנגד ל"הם" (מוסלמים, חילונים-אוניברסליסטים).
 
אבל מתוך כך הדת מרודדת לזהות לאומית. כלומר להיות נוצרי מאמין הופך בעצם להיות אמריקאי פטריוט. החלקים האחרים של הנצרות הופכים להיות משניים, אם בכלל. לכן טראמפ יכול לנאוף כאוות נפשו, אבל אם הוא אומר מספיק פעמים God bless America ו-Merry Christmas הוא ימשיך להיות חביב (רוב) האוונגליסטים.
 
וזה מעניין, כמובן, כי אנחנו חוזים בתופעה דומה בימין הדתי הישראלי.
Capture

החרד"ל מושך בחוטי החרדים, ומעט על ההבדלים התיאולוגיים ביניהם

Captureכתבתי כמה פעמים בעבר שמאבקי השבת והכותל שהחרדים מנהלים בנחישות מקורם למעשה בדירבון ומימון של ציונות דתית חרד"לית. בגיליון שישי של 'מקור ראשון', בראיון לצביקה קליין מודה יעקב גרודקה, עורך האתר 'בחדרי חרדים', בדבר במפורש. החרד"ל הוא המושך בחוטים.

זה חשוב קודם כל כדי להבין מול מי אנחנו באמת נאבקים. מי שמעוניין לשנות את המרחב הציבורי המדינה, להפוך את המדינה לחרדית יותר, מי שלא בוחל בכפייה דתית ומקדם הדרת נשים – הם בראש ובראשונה החרד"ל. סמוטריץ', אריאל, רבני הקו ודומיהם. לחרדים בעיקר אכפת מהקהילות שלהם. תנו להם לשמור על אנ"ש, על השאר הם מוכנים להתפשר.

וזה מביא אותי לאבחנה השניה, המעניינת יותר ברמה התיאולוגית, לא הפרגמטית. החרדים (בהכללה כמובן), עם כל אדיקותם, לא חיים מתוך תפיסת עולם שאין בה אפשרות לפשרה. להפך. הם מבינים היטב שהם מיעוט, שהם תלויים ברוב. אפשר לומר שמבחינה מסויימת, תוך סיוגים שונים, לתפיסתם הם עדיין בגלות, וממילא צריך לשאת ולתת עם הפריץ. גם התפיסה הדתית שלהם (שוב, הכללה) אינה טהרנית במובן האידיאולוגי. הם מבינים שהעולם אינו מושלם, שבע יפול צדיק וקם, החטא הוא חלק מהחיים, עושים מה שיכולים.

החרד"ל שונה משתי הבחינות הללו: ראשית, הם לא תופסים עצמם כמיעוט, אלא כרוב המובלע. איך אמר הרב סדן לדנה ויס? את תתפכחי ותצטרפי אלינו. העם, בין אם מבין זאת או לא, איתם. הם לא בגלות, אלא בימות המשיח. והפריץ זה הם. כלומר הם בעל הבית. וכל האמת אצלם. ממילא אין שום מקום למשא ומתן, ויש כל הצדקה לכפות את רצונם על הכלל. והתפיסה הדתית שלהם? גם היא חסרת נכונות לפשרה, טהרנית (פוריטנית, תרתי משמע). הם מכוונים לעולם מושלם, נקי מחטא. ממלכת כהנים וגוי קדוש – בעזרת השם מחר בבוקר. אין אצלם שם מקום לפשרה.

אני מקווה שברור מי מסוכן יותר לזכויות הפרט של כולנו, למעמד האישה, ולדמוקרטיה הישראלית בכלל.

שמרנים מול פרוגרסיבים – כך זה התחיל

בשנות התשעים של המאה ה-18 מבחין אדמונד ברק, אז פוליטיקאי בריטי ולימים מאבות השמרנות המודרנית, בתופעה מעניינת: החלוקה המוכרת אז של הכוחות בפוליטיקה האירופאית, בין המלוכנים שתמכו בשלטון אבסולוטי (או כמעט כזה), לבין אלה שהחזיקו שיש לתת לפרלמנט כוח על חשבון המלך, ועל ידי כך להגביל את כוח המלוכה, כבר אינה רלוונטית.
מדובר בעשור הראשון אחרי המהפכה הצרפתית, בה נגדע שלטונו של לואי ה-16, ולא הרבה אחרי כן, גם ראשו. והנה, הפולמוס בבריטניה סביב המהפכה לא התגבש על פי קווי המחלוקת הרגילים. כך למשל, ברק, שהשתייך למפלגת ה-Whigs, כלומר הפרלמנטרים, חשב שהמהפכה הצרפתית היא איוולת, וסופה חורבן, וזאת למרות שחבריו למפלגה חגגו את החירות החדשה בה זכו הצרפתים. ברק הבין שהפוליטיקה האירופאית מתחלקת כעת סביב ציר חדש: "אלה שמעוניינים לשמר באנגליה את סדר הדברים הישן […] ושמחשיבים את השימור הכללי של הסדר [כחיובי. ואילו הצד השני] דורש שינויים גדולים כאן, ושמח מאוד לראות אותם בכל מקום אחר." החלוקה המרכזית בפוליטיקה, בקיצור, כבר אינה זו שבין מלוכנים ופרלמנטרים, אלא הפכה לזו שבין שמרנים ופרוגרסיבים.
יובל לוין כותב, בספר שיצא באנגלית ב-2014 ותורגם כעת על ידי Aviad Stier, על הולדת החלוקה הזאת דרך חייהם ומחשבותיהם של שני בני התקופה. ברק, מאבות השמרנות המודרנית, ותומס פיין, הוגה ליברלי חשוב של שיח זכויות האדם וחלק מהמעגל של האבות המייסדים של ארצות הברית. לוין עצמו הוא אינטלקטואל אמריקאי (בעל שורשים ישראלים) שנחשב אחד ההוגים הבולטים של השמרנות האמריקאית ושל המפלגה הרפובליקאית בזמן הזה. בספר (הוצאת המרכז האקדמי שלם) הוא מבקש להציג בפנינו את שורשי החלוקה בין שמאל וימין כפי שאנחנו מכירים אותה, והוא עושה זאת באופן חד, ברור, מרתק ומאיר עיניים.
הן ברק והן פיין הגיעו מרקע אנגלי פשוט, אף עני, ושניהם קנו להם שם באמצעות כתביהם. הם חיו באחת התקופות הדרמטיות ביותר: ב-1776 שלוש-עשרה הקולוניות באמריקה הצפונית הכריזו על עצמאות והפכו לארצות הברית. ב-1789 פרצה המהפכה הצרפתית. פיין הילל את שתי ההתפתחויות האלה, ועבר לארצות הברית כדי לעזור לה לקום. ברק תמך (פחות או יותר) באמריקאים, אבל הזהיר מפני תוצאות המהפכה בצרפת. על פי ברק המהפכה היא אויבת הרפורמה. תיקונים יש לעשות לאט, ועל בסיס חכמת העבר. הצרפתים שוגים כאשר הם סבורים שיצליחו לבנות חברה חדשה הפועלת על פי עקרונות חדשים (תבוניים, רציונליים, חילוניים וכו'). האמריקאים, שבסך הכל מבטאים את המשך הליברליזם הבריטי, יצליחו.
פיין היה נציג מובהק של מחשבת הנאורות: החברה מורכבת מפרטים אשר לכולם זכויות שוות. ממשלות מוקמות על מנת להגן על זכויות אלה. אם הן נכשלות בכך, מותר לעם, ואף חובתו, להחליפן. אין להן כל סמכות למשול בתוקף השושלת אליה הן שייכות או עקרונות העבר שקיימו אותן עד כה. מלך צרפת, שהיה רודן אטום, ודאי הודח כדין, והצרפתים פתחו במאמץ נועז ומזהיר של בניית חברה טובה יותר, לקראת עולם טוב יותר.
ברק, כשמרן, פקפק במעמד התבונה כסמכות עליונה וסבר שאין לסמוך עליה – כלומר עלינו, בני האדם החיים כעת – באופן מוחלט. גם לדת, למסורת, לרגשות ההמון ולמבנים החברתיים של העבר יש דברים חשובים ללמד אותנו. הוא זלזל ברעיון של "זכויות טבעיות" וסבר שרק החברה מעניקה זכויות לבניה – ושלכן זכויות אלה אינן זהות או אוניברסליות. פיין סבר שיש להעדיף את הטבע על ההיסטוריה, את התבונה על המסורת, את הפרט על החברה, ויחסו אל הדת הממוסדת לא היה מבייש את האתאיסטים הלוחמניים כיום (ברק שנא אתאיסטים וחשב שאסור לגלות כלפיהם סובלנות). בשונה מאמריקאים אחרים במעמדו פיין מעולם לא החזיק עבדים, ותמך בחירותם של בני אדם באשר הם.
כוכבו של ברק דרך כאשר המהפכה הצרפתית נכשלה, בדיוק כפי שניבא. במקום חברה דמוקרטית של חופש, שוויון ואחווה הגיע הטרור, ואחריו עלה לשלטון גנרל-רודן, וסחף את אירופה למלחמה. פיין הפך לאחד מגיבורי מלחמת העצמאות האמריקאית, אולם שמו הוכתם אחרי שפרסם חיבור בו גינה את הדת בכלל (אם כי לא את קיומו של אלוהים) ואת הנצרות בפרט, כדת המטופשת ביותר.
לוין משרטט את קווי המחלוקת בין ברק לפיין, שאינם אלא קווי המחלוקת בין השמרנות לפרוגרסיביות. הוא מדבר על המתחים שבין הצדק והסדר, הבחירה והחובה, התבונה והמסורת, והעבר וההווה, והוא עושה את זה באופן מרתק. האם הוא עושה זאת גם באופן הוגן? אני חושב שכן. היה אפשר אולי להדגיש יותר את התנגדותו של ברק לדמוקרטיה (כולל שיר הלל משתפך למארי אנטואנט אחרי מותה), אבל צריך לזכור שזאת תקופה שרבים וטובים היו נגד דמוקרטיה, כולל, למשל, וולטיר. כאמור, הספר בהחלט נותן מפה עשירה להבנת הצדדים ב"פולמוס הגדול".
אחד הדברים שאפשר ללמוד מאותה מפה הוא שיתרונו של פיין הוא חסרונו: יש לו עיקרון ברזל אחד, ואיתו הוא מסתער על העולם: הפרט על תבונתו ועל האוטונומיה שלו. לברק אין עקרון כזה. הוא בהתלבטות מתמדת. הוא עסוק בהשוואת ההווה אל העבר, בניסיון לדלות חכמה מההיסטוריה, מהמסורת, מהמוסדות (הפטריארכלים, האריסטוקרטים) הקיימים. החיסרון של פיין הוא בהתלהבות יתר להפעיל את אותו עיקרון בכל מקום, ומהר. זה לא תמיד עובד, כפי שאפשר ללמוד ממקרה צרפת (והיום, מהעולם הערבי). ברק מאידך שקוע בהתלבטויות כשהזמנים, מה לעשות, משתנים, ומלוכה כבר אינה מוסד קביל.
דרך אחת לנסח את ההבדל בין ההשקפות של שני אלה, ושל השמרנים והפרוגרסיבים בכלל, היא על פי עמדתם כלפי האוטונומיה של האינדיבידואל. עבור פיין האוטונומיה האנושית היא עניין טבעי, ראשוני, ולכן גם זכות – וגם אידיאל. ברק סבור שכל חירות שהיא יכולה לבוא רק מתוך הקשר, ולכן האוטונומיה שלנו תמיד תהיה מוגבלת, באופן עקרוני, על ידי האנשים סביבנו – המשפחה, הקהילה והמדינה. ממילא מה שהמדינה צריכה לדאוג לו, על פי ברק, אינו חירותו של הפרט (כפי שסבור פיין) אלא צרכיו (שהם גם, באופן עקרוני, צרכי הקהילה).
הספר מעניין במיוחד בזמננו, כאשר נראה שהחלוקה בין שמרנים לפרוגרסיבים, שברק היה חד מספיק להבחין בהיווצרותה, מתערערת לטובת חלוקות חדשות. הימין החדש, שלא מזמן כתבתי עליו, לועג לשמרנות ומציג תפיסה אינדיבידואליסטית קיצונית, שמצד שני מאמצת מהויות "טבעיות" בנוגע לגזע ומגדר. גם בין אלו המתקראים שמרנים קשה למצוא קו קוהרנטי (ע"ע טראמפ), ואילו השמאל הפרוגרסיבי מקדש את האוטונומיה של הפרט עד כדי כך שהוא מוותר עבורה על ההגיון הפשוט ושקוע בטהרנות מוסרית שמשתקת אותו. ספרו של לוין נותן רקע עשיר לבחינת התמורות הללו. בהחלט מומלץ.
Capture