על ט' באב אצל לונדון וקירשנבאום

התרחתי אתמול בתוכנית לונדון את קירשנבאום​ לשיחה על ט' באב. ניסיתי להבהיר את מה שכתבתי בבוקר בפייסבוק בקשר לדרישה המוסרית שמציב קיומו של בית המקדש. היה נחמד, אבל פספסתי שם שאלה טובה של קירשנבאום, ששאלה על האפשרות לכפר על כל חטא ביום כיפור. והעניין הוא בדיוק זה: בית המקדש לא מכפר על חטאים, אלא מחמיר אותם. נוכחות האל הופכת את המציאות לדורשנית יותר, לא רכה ומלאה ברק. במילים אחרות, יש חטאים שאין עליהם כפרה – אלו החטאים שגורמים לקב"ה להזמין את הבבלים או הרומאים להחריב את ירושלים.

הכחשת ההסיטוריה של הרשימה המשותפת

אחרי שהתבצרו במהלך ליל אמש במסגד אל-אקצא, התכוונו עשרות פלסטינים להשליך אבנים, זיקוקים ובקבוקי תבערה(!) על מתפללים יהודים שיגיעו במהלך ט' באב לכותל (גרסה אחרת: על יהודים שעולים להר הבית). אתמול בבוקר המשטרה פרצה למקום וסיכלה את תוכניותיהם. אין שום תירוץ לטרור שתכננו אותם פלסטינים, מה עוד שהתאספות יהודים בט' באב בכותל לא איימה על אל-אקצא בשום צורה. פשוט אלימות טרוריסטית נלוזה. היא בהחלט גם שמה בפרופורציה מגוחכת את הפרות הסטטוס קוו מצד יהודים שמבקשים להתפלל.

אבל זה לא הכל. בבוקר התראיין חה"כ מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל, הרשימה המשותפת) בגלי צה"ל (יחד עם חה"כ ינון מגל), כינה את עליית היהודים להר הבית "פרובוקציה", קבע שהמקום הוא "מוסלמי נקודה" והכחיש שהיה אי פעם מקדש יהודי על ההר. בכך הוא מצטרף לח"כ ג'מאל זחאלקה (בל"ד, הרשימה המשותפת), שבראיון לדרור אידר טען שבית המקדש הוא "אגדה" ושהוא לא התקיים על הר.

מתחיל להיראות שיש כאן דפוס שלילי בו חברי כנסת מ הרשימה המשותפת מחליטים להכחיש אמת היסטורית וארכיאולוגית פשוטה, משל היו בריאתנים שמכחישים את האבולוציה. כמובן, הסיפור כאן חמור יותר ושקול להכחשת קיומו של עם פלסטיני (או, למשל, ישוב פלסטיני בסוסיא) על ידי יהודים. מטרתו לא רק לא להקשיב לצד השני, אלא להעלים אותו לחלוטין, לרמוס אותו.

על מנהיג הרשימה המשותפת, אימן עודה, לצאת כנגד התופעות האלה – האלימות ואף יותר מכך הכחשת ההיסטוריה. קשה לי לראות איך ייתכן דו קיום עם אדם שמתעקש לבטל את ההיסטוריה והזהות של זולתו.

נתונים משמעותיים לגבי חלוקת היהודים בישראל ל"זרמים" דתיים

שמואל רוזנר מביא נתונים מרתקים מהסקר האחרון שהראה ש-12% מהציבור היהודי הישראלי מזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים. הוא בדק עם עורך הסקר, מנחם לזר, מה ענו המזדהים כך על שאלות אחרות.

כך למשל, בעוד 64% מהמזדהים כאורתודוקסים ענו שזהותם הדתית היא בעלת מימד קהילתי מודגש, עבור 73% מהרפורמים ו-65% מהקונסרבטיבים הזהות הדתית שלהם היא עניין פרטי בראש ובראשונה. כלומר הם אינם חלק מקהילה, הם כמובן לא נולדו למשפחה רפורמית או קונסרבטיבית, אלא מדובר בזהות דתית שהם אימצו באופן פרטי.

בהתאם לכך, 91% מהרפורמים ענו שהם לא משתתפים, או לעיתים נדירות משתתפים, בטקסים בבית הכנסת הרפורמי. 70% מהקונסרבטיבים ענו בצורה דומה. כאמור, אלו אנשים שבית הכנסת שהם לא הולכים אליו הוא רפורמי או קונסרבטיבי.

עוד נתונים: רק 6% מהחילונים הישראלים מזדהים כאורתודוקסים. 7% מזדהים כקונסרבטיבים, ו-10% כרפורמים. אלו נתונים משמעותיים ביותר. בקרב ה"מסורתיים", 26% מזדהים כאורתודוקסים, 10% כקונסרבטיבים ו-7% כרפורמים. (בקרב "דתיים" ו"חרדים" אחוז הלא-אורתודוקסים הוא אפס.)

מה כל זה אומר? רוזנר מסמן נכונה לדעתי את המונופול האורתודוקסי במדינה כתורם לעליית כוחן של התנועות הלא-אורתודוקסיות. הוא גם מדגיש שאותן תנועות עוד לא הצליחו להפוך את ההזדהות הרעיוניות להשתתפות בקהילה או למניע מספק לפעולה פוליטית ממשית.

הייתי מוסיף שמדובר בהמשך המגמה הכללית במערב היום שבמסגרתה הפרט תופר לעצמו "חבילה דתית" על פי רצונו. מדובר בחלק מהאתוס המופרט שמגיע עם הליברליזם (החברתי והכלכלי), שעומד על הגשמה עצמית ופירוק מבנים (חברתיים ואידיאולוגיים) קולקטיביסטיים. אלא שאותו אתוס שמאפשר לציבור הגדול הזה להיפרד מהמובן מאליו האורתודוקסי בישראל גם מקשה עליו להיכנס תחת הגדרה קולקטיבית חדשה, בקהילה או בתנועה אחרת. הא בהא תליא. האתגר שעומד בפני התנועות הלא-אורתודוקסיות, אם ברצונן לגייס את אותם פרטים ולהפוך אותם לכוח חברתי, הוא גדול.

הרב שטרן מאיים להסיר אחריות מהכשרות בירושלים

rarararar

שימו לב למכתב של הרב הראשי לירושלים אריה שטרן: יו"ר הועדה הממונה על הכשרות בעיר אינו מוכן לשתף איתו פעולה, הורה למפקחים שלא לשתף עם הרב פעולה, ואף לקח לו את רשימת משגיחי הכשרות כדי שלא יוכל לפקח עליהם. בתגובה הרב האריה שטרן מאיים להסיר את אחריותו מהכשרות בעיר.

רק לפני כמה שבוע שלח אלעד מלכא, חבר מועצת העיר ירושלים מטעם סיעת 'התעוררות', מכתב למבקר המדינה בדרישה לחקור חשדות לשחיתות במועצה הדתית בירושלים: "הצטברו על שולחני פניות רבות בדבר התנהלות המועצה הדתית בירושלים. לאחר שפניתי למשטרת ישראל בבקשה לחקור חשד לזיוף מסמכי תאגיד, הופניתי לגופים נוספים כדי לחקור ולטפל בהתנהלויות נוספות שגם אם אינן פליליות הרי שאין לקבל אותן כהתנהלויות תקינות."

מישהו עדיין מאמין שהשגחת הכשרות של הרבנות הראשית אמינה? מישהו עדיין מאמין שהרבנות הראשית היא גוף שלגיטימי מצד המדינה להפקיד בידיו את ניהול שירותי הדת במדינה?

פלורליזם דתי בבית הנשיא

הוזמנתי לאירוע לימוד לרגל תשעה באב בבית הנשיא. עוד יותר מששימחה אותי ההזמנה שימח אותי הרכב הדוברים. מימין לשמאל: רב אורתודוקסי, רב רפורמי, רבה קונסרבטיבית, איש רוח חילוני. אלה ידברו על "חורבן ירושלים ואחדות ישראל". אחדות שאינו אחידות, כראוי.

naseeeeeeeeeee

מן הסתם, יש כאן ניסיון לתקן את פרשת אירוע בר-המצווה המדיר ההוא, אבל זה גם מאוד מעודד ומשמח בפני עצמו. ואני רק אאחל שיום יבוא ואירוע שכזה לא יהיה בגדר חדשות, שיהיו יכולים לדבר זה לצד זה וזה עם זה, בכל מקום וגם בבית הנשיא, נציגים שונים של זרמים יהודיים שונים. לדבר יחד ואחד עם השני – בסך הכל רעיון די פשוט, לא?

וכן, כל הכבוד וישר כוח גדול לנשיא ריבלין, ששוב ושוב מסתבר שהוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם.

פרה אדומה לבית המקדש

"פעילים המנסים להקדים את בניית בית המקדש איתרו זן בקר המתאים להגדרה ההלכתית של פרה אדומה המקראית, ומנסים לגדל פרה כשרה שהאפר שלה יאפשר ליהודים לעלות לכל חלקי הר הבית" מדווח ניר חסון ב'הארץ'.

הסיפור עם הפרה האדומה אינו חדש. החל משנות התשעים לפחות, כל שנה-שנתיים מוצאים איזו מועמדת להיות פרה אדומה או איזה זן מיוחד של פרות ג'ינג'יות שיש תקווה שיגדלו ושיהיה אפשר לשחוט אותן, לשרוף אותן, לערבב את אפרן עם מים ולטהר בעזרתן את כולנו מטומאת מתים. וטומאת מתים היא מה שמונע הלכתית להיכנס כמעט לכל תחום הר הבית.

הבעיה היא, כפי שמצטט אותי ניר חסון בכתבה להלן, שלא מספיק פרה אדומה. גם אם נמצא אחת כזאת הכהן שאמור לשחוט אותו צריך בעצמו להיות טהור. וכולנו כאמור טמאי מת. אם כך מי יהיה הטהור הראשון שיוכל לשחוט ולאפשר לכולנו להיטהר? יש כאן מעגל קסמים.

אני לא זוכר איפה קראתי שלפני שנים היו כמה משפחות שהתנדבו ללדת כוהנים ולגדל אותם בבית שבנוי על סלע גדול עד גיל 13, כלומר שהילדים לא יצאו מהבית כל ילדותם, כך שהם לא יהיו טמאי מתים ובגיל 13 יוכלו לשחות את הפרה האדומה. הסיפור לא הלך מפני שהמשפחות ילדו בנות, ואחר כך כבר פחתה המחוייבות.

אם כך איך ישחטו את הפרה הראשונה? הרב חיים ריצ'מן מסביר בכתבה שיש פתרון. ימצאו כהן טהור, איכשהו. אני מאמין שאכן כך. אם ירצו, ימצאו פתרון הלכתי. כדאי לזכור את זה: עבור מטרה חשובה מספיק, תמיד אפשר למצוא פתרון הלכתי. השאלה היא רק מה חשוב בעינינו.

צנזורה פנים אורתודוקסית

ספר חדש, Changing the Immutable: How Orthodox Judaism Rewrites Its History מאת Marc B. Shapiro, סוקר את המקרים בהם הממסד האורתודוקסי המודרני צינזר ומצנזר את כתבי המסורת. לדוגמא, מנהג הכפרות ביום כיפור, בו מסובבים תרנגולת מעל הראש כדי להעביר אליה את החטאים שלנו, זכה לבוז מצד ר' יוסף קארו, מחבר 'שולחן ערוך'. החל מהמאה ה-18 מהדורות חדשות של הספר הקאנוני לא הכילו את המילים הקשות של קארו על המנהג.

עוד דוגמא: חברת Artscoll, שמוציאה לאור ספרי קודש ופרשנות באנגלית, צינזרה הערה של רש"י על כך שחז"ל עצמם עסקו בעריכת התנ"ך, עמדה שערורייתית בעיני חלק גדול משומרי המצוות כיום. ונשאלת השאלה, אם את מה שכתבו קארו ורש"י אפשר לצנזר, את מי אי אפשר?

יש כאן עיוות שיטתי של המסורת, של כתבי המסורת עצמם, בשם אמונות ורגישויות בנות זמננו. המצנזרים עושים דין לעצמם ומחליטים אילו עמדות של גדולי ישראל מתאימות לקריאה בהווה ואילו לא. איך זה משתלב עם אמונת חכמים וירידת הדורות? האם הם חושבים שהם חכמים יותר מרש"י?

זה גם מצייר תמונה עגומה של החברה החרדית וחלקים מהאורתודוקסיה המודרנית כיום. האם הביטחון שלהם באמונה מעורער עד כדי כך שאין הם יכולים לסבול מורכבות? האם צריך להסתיר מהם כל דעה לא קונצנזואלית כדי שלא יבוא פקפוק בלבם?

ומה זה אומר על התרבות העיונית או האינטלקטואלית של החברה שומרת המצוות? מה זה אומר על מצב השיח החופשי שם? מה זה אומר על האפשרות של נער חרדי מתבגר לשאול שאלות, לאתגר את עצמו או את מוריו בדעות מקוריות?

אם תזכרו בריבוי הקולות שניתן למצוא הן במקרא והן בגמרא, תבינו עד כמה האורתודוקסיה היא תופעה מודרנית ולא מסורתית.

ספרו החדש של ישי שריד וחורבן בית שלישי

saaaaaבאווירה האפוקליקפטית הנוכחית ("איום קיומי על ישראל"!) הרשו לי להמליץ לכם, מאוד, על הספר החדש של ישי שריד. לא אספיילר יותר מדי אם אגלה ש"השלישי" (עם עובד) מדבר על חורבן בית שלישי, ובמובן המילולי ביותר.

אחרי ששתי פצצות אטום קטנות השמידו את חיפה ותל אביב קם מנהיג כריזמטי ומנהיג את ישראל במלחמה שבמסגרתה מתבצע טיהור אתני בין הירדן לים. ממלכת יהודה קמה והוא הופך למלך.

אבל לא רק ממלכה, אלא גם מקדש. הר הבית "מטוהר", ואפילו ארון הברית נמצא (בעזרת טכנולוגיית מכ"מ) קבור במעמקי ההר. עבודת הקורבנות מתחדשת, והיא מתוארת בשפה חיה ועסיסית. יש מלך, וכהן גדול, ויש גם חרם בינלאומי ומצב של מלחמה עם האומות הערביות ("עמלקים") סביב. בקיצור, החלום הפונדמנטליסטי במלוא הדרו – וזוועתו.

ומה ששבה את לבי בספר היה ששריד לא מחייה רק את המקדש, אלא גם את אלוהי ישראל. כן, אלוהים, כלומר יהו-ה, הוא דמות בספר. האל המקראי שב אל ההיסטוריה ושוכן בדביר. מדובר באל פרסונלי לגמרי, בישות חיה, נושמת, משתוקקת ומאוד רגישה. כמו במקרא, הדבר שאלוהים עושה הכי הרבה לבד מלדבר הוא לכעוס. מדובר באל קנא ונקם, שמוכן לגזור על עמו סבל ואף שמד אם לא יציית בדיוק לציווייו. נחשו אם הם מצייתים בדיוק.

הספר כתוב בשפה פשוטה, מוצקה ובשרנית. כפי שאפשר לצפות מנושא כל כך דרמטי, המחבר לא מצליח להימנע מכמה קלישאות. אבל מדובר בקריאה מרתקת, ולו משום שהיא משחקת כל הזמן על הגבול בין מה שדמיוני לגמרי לבין מה שייתכן כבר בעוד שנים מעטות. בדם ואש יהודה קמה ובדם ואש יהודה תיפול, והספר הוא במהותו משל לפונדמנטליזם, שהוא כולו קרבן אדם.

מאוד מומלץ, ואיכשהו הכי אשמח אם יקראו אותו שוחרי הר הבית העכשוויים.

מושב על הציונות הדתית בכנס 'עשור להתנתקות'

הייתי היום בכנס "עשור להתנתקות" שאורגן על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה​ ועיתון 'מקור ראשון', במושב שהוקדש להשפעת הפינוי מעזה על הציונות הדתית. משתתפים: יאיר שלג​, ענת רוט, דניאל הרטמן, פניה עוז-זלצברגר ו‎יעקב מדן‎​. מנחה רועי שרון​.

sssssssssssssssssss

אז מה היה לנו שם? רועי שרון, יאיר שלג וענט רוט דיברו כולם על ההשפעות של ההתנתקות על הציבור הציוני דתי. בעוד ששרון אמר שלעומת הציבור הכתום, הציבור הציוני דתי בכללותו לא הושפע בצורה עמוקה מהמהלך ונשאר נאמן למדינה, שלג ורוט מנו כמה תהליכים שהתרחשו.

שלג: הציונות הדתית מאמינה היום פחות, או לפחות פחות בתמימות, בקדושת במדינה; הקצינה בנכונות להתנגד באלימות לפינוי עתידי; והקצינה בביטויים אלימים כלפי שמאלנים וערבים.

רוט: הציונות הדתית היום מבינה שכל פרוייקט ההנחלויות הפיך, שום דבר לא מובן מאליו; מאוכזבת מהדמוקרטיה שכשלה לדעתה בתהליך הפינוי; איבדה אמון בהשפעתן של הפגנות וממקדת מאמץ בפוליטיקה, מרחיבה את תחומי העניין שלה מעבר להתנחלויות; וכועסת על "השמאל" שלדעתה ניסה לשבור את המגזר הדתי-לאומי דרך הריסת גוש קטיף.

הרב ד"ר דניאל הרטמן (נשיא מכון שלום הרטמן​) דיבר על תהליך של "צמצום הקדושה" שעובר על הציבור הציוני דתי. הוא מצמצם את תחולת הקדושה על אזורים שונים בחיים, ולכן מוכן לפשרות שונות עם המציאות. במילים אחרות, היחס שלו לגבי תחומי חיים שונים הוא פחות דתי ויותר פרגמטי, יותר "ישראלי" כללי ואף אוניברסלי. אבל, שואל הרטמן, מה עם היחס שלו לדת? כאן אין פרגמטיות ואין יציאה לציבור, אין ישראליות. השאלה על כן היא האם הציונות הדתית מסוגלת להפוך גם את הדת שלה לפתוחה.

אחריהם הרב מדן יצא במסע שוצף ומתלהם כנגד "החילונים". על פיו "בציבור החילוני יש אבדן דרך ואבדן זהות", וזאת בעקבות תהליך אוסלו וההתנתקות. הוא טען שהחילונים התחילו לשנוא את עצמם, או משהו בסגנון. לא הצלחתי לעקוב מפני שהוא פשוט צרח אל תוך המיקרופון.הוא גם האשים את החילונים שהם לא באמת דמוקרטים ולא באמת ליברלים, אלא מזוייפים.

אחרונה דיברה פניה עוז-זלצברגר, ודיברה יפה מאוד. בהשקט ובבטחה (ובעברית צחה) הורידה את האשמותיו של מדן לקרקע המציאות. בקצרה, היא העמידה בפניו את מה שהיא הציגה כמחלקות העיקרית בין הציבור החילוני-הומניסטי לבין הציונות הדתית: "אנושיותו של כל אדם": האם בציונות הדתית מכירים בכך שיהודים אינם עליונים על בני אדם שאינם יהודים. לא קיבלנו תשובה מהרב מדן.