יובל נח הררי על חוסר השפעתה של היהדות

יובל נח הררי כתב מאמר למוסף הארץ ובו הוא טוען טענה פשוטה: למרות המחמאות שאנחנו אוהבים לתת לעצמנו, ליהדות לא היתה השפעה ממשית על ההיסטוריה האנושית. לכתיבתו של הררי, כבר כתבתי בעבר, יש עמדה אנטי-דתית מובהקת (אולי להוציא את החלקים המדיטטיבים של הבודהיזם) שמביאה אותה לחוסר דיוק, והיא גם באופן עקבי רדוקציוניסטית בצורה חסרת אחריות. גם במאמר הזה נראה לי שטענותיו, המנוסחות היטב כרגיל, לוקות.
 
קחו למשל טענה עיקרית במאמר:
 
תפקידה של היהדות בהיסטוריה של העולם דומה במקצת לתפקידה של אמא של אייזק ניוטון בהיסטוריה של המדע. אמנם ללא אמא של ניוטון לא היה ניוטון, אבל ברור מדוע אין צורך להרחיב את הדיבור עליה כדי להבין את ההיסטוריה של המדע. באותו אופן, אין צורך להקדיש תשומת לב רבה ליהדות כדי להבין את תולדות האנושות.
 
הררי מודה שלנצרות היתה השפעה עצומה על המין האנושי, אבל לדעתו לא צריך לתת על זה שום קרדיט ליהדות. האנלוגיה לאמו של ניוטון אופיינית לצורת כתיבתו של הררי. היא עושה רושם של קביעה פשוטה ומבריקה, אבל הינה למעשה חסרת תוקף. שהרי אמו של ניוטון ככל הנראה לכל היותר הולידה אותו וגידלה אותו, אולי גם חינכה אותו באמיתות אמונת הכנסייה האנגליקנית. אם כך היא אכן לא ראויה לציון מיוחד בדברי ימי האדם. אולם אם אמו של ניוטון היתה מניחה עבורו את הבסיסים הרעיוניים לגילוי נוסחת כוח הכבידה או עקרונות החשבון הדיפרנציאלי, הרי שודאי שהיא היתה מקבלת מקום של כבוד בכל תיעוד היסטורי של התפתחות המדע.
 
בדיוק באותו אופן היהדות לא פשוט "הולידה" את הנצרות, אלא הניחה את היסודות הרעיוניים שאותם פיתחה הנצרות ושאיתם נבנה, בסופו של דבר, העולם המודרני בו אנחנו חיים. כך למשל, רעיון האדם כצלם אלוהים הוא הרעיון שבתוספת התפיסה האוניברסלית של פאולוס הפך כל פרט ופרט (ולא סתם את "המין האנושי") לא רק לשווה לחברו אלא לבעל ערך ייחודי, ושבסופו של דבר מחזיק בתוכו את שורשי השורשים של שיח הזכויות של ימינו. ודאי שהיה צריך את פאולוס (לבטח מבני האדם החשובים בהיסטוריה האנושית) כדי לפתח אותו, אבל ודאי שפאולוס לא היה יכול לפתח אותו אם לא היה לו אותו כיהודי.
 
ויש עוד כמה אי-דיוקים שהררי חוטא בהם. אני מקווה שברור שאני לא בא לטעון שהיהדות היא "דת האמת" או הדת "הכי טובה" או הכי חשובה או כל חנופה עצמית ילדותית שכזאת, אבל אי אפשר לומר שהיהדות לא השפיעה בצורה עצומה על התפתחות המין האנושי. אם מישהו יאמר שימי ההשפעה של היהדות על המין האנושי חלפו עברו, ועתה אין היא אלא תרבות מנוונת של קבוצה אתנית קטנה אשמח להתווכח איתו. אני לא חושב כך, ואני עושה מה שאני יכול כדי שלא יהיה כך, אבל זו טענה שניתן להגן עליה. הטענה ש"ליהדות לא היתה השפעה גדולה על המין האנושי" – לדעתי, אינה.

האם צנזורה אכן לא מאפשרת אמנות טובה?

מעל דפי 'הארץ' התקיים בשבוע האחרון דיון מעניין על גבולותיה של האמנות. הכל החל עם פסילתה של פרופ' יולי תמיר, נשיאת מכללת שנקר, עבודה של סטונדט שהציגה את פרצופה של שרת המשפטים איילת שקד על גוף אישה ערום, שנראה דומה לגופה. הפסילה עוררה זעקות על צנזורה של האמנות, ותגובות לכך (למשל של אורית קמיר) שלא מדובר בצנזורה, אלא על הגנה של כבוד הפרט.
 
בויכוח הזה אני בצד של הפוסלים את העבודה. אין מקום להצגתו של אדם שלא חפץ בכך בעירום. לא באמנות, לא בסאטירה, לא כביקורת פוליטית. מדובר בפגיעה לא הוגנת בכבודו של אדם, על גבול ההטרדה המינית. כאשר מדובר באישה, על אחת כמה וכמה, בגלל יחסי הכוחות הלא שוויוניים בכל הנוגע למיניות בחברה שלנו.
 
למאמרה של קמיר, וגם למאמרה של יולי תמיר עצמה, הגיב מו"ל הארץ, עמוס שוקן – והלוואי ומו"לים של עיתונים אחרים היו מעורבים בשיח הציבורי (ומשכילים, ואנשי עקרונות) כמוהו – וכתב כנגד פסילת העבודה. שוקן כתב כי
 
הרבה דרוש לאדם כדי להיות לאמן טוב, אבל יותר מכל חיוניים חופש לדמיון ולמחשבה, וחופש לבצע מה שהדמיון והמחשבה מובילים אליו. אם עד עכשיו היה לתלמיד או לתלמידה ראש מחלקה להיוועץ בו, כעת ניטל מעמדו של ראש המחלקה, ומעליו תעמוד ועדת אתיקה בת שמונה אנשים שתפקידה יהיה לתת תשובות לתלמידים איזו יצירת אמנות מותר, ואיזו אסור. כשיש אפקט מצנן של ועדה שבה חברים בין השאר גורמי מינהלה – הנשיאה, איש עסקים ופרקליט המכללה, כבר אפשר להבין איזו אמנות נקבל כאן ומה נשאר מסמכותו של ראש המחלקה.
 
בלי להיכנס כרגע לפתרון שהגיעו אליו, של ועדת אתיקה, נדמה לי ששוקן טועה מאוד כאשר הוא עומד על כך שעבור אמנות דרוש חופש מוחלט. לדעתי רחוק מזה. אמנות מצויינת, אולי הטובה ביותר, התקיימה בתנאים של צנזורה חמורה. הרי כך היה כל ימי הביניים. קחו למשל את הקפלה הסיסטינית של מיכלאנג'לו. היצירה קודם כל חייבה שימוש ביסודות המסורת הנוצרית. למעשה, הכנסייה קבעה בשבילו מה יצייר, וברמה מסויימת אפילו איך: תחילה דובר רק על ציור של תריסר השליחים, ומיכלאנג'לו רצה יותר. אחר כך נתנו לו לצייר סצנות מקראיות, אבל גם אז היו ויכוחים גדולים על הצורך שלו להראות אברי מין חשופים. היו דיונים שלמים על מה מותר ומה אסור. והיו דברים שהיה בפירוש אסור למיכלאנג'לו לצייר. האם כל אלה מנעו את לידתה של יצירת המופת?
 
במשך אלפי שנים לא האמן החליט מה הוא יצייר או מה לגיטימי לצייר, ואי אפשר לומר שאין לנו אמנות גדולה מהעידנים האלה. כך, אגב, גם בנוגע לכתיבה, שידעה ליצור חיבורים יפיפיים גם תחת כללי פואטיקה נוקשים וכמובן צנזורה רעיונית. הרעיון שצריך "חופש מוחלט" (אגב, מה זה?) בשביל ליצור "באמת" הוא רעיון מודרני לחלוטין, ולדעתי אין לו שום ביסוס במציאות.
 
ולא רק היסטורית, אלא גם רעיונית: אפשר אפילו לומר שהגבלות *עוזרות* ליצירת אמנות טובה. ללא צבעים מסויימים לא ייתכן ציור, וללא שפה מסויימת לא תיתכן כתיבה – הרי גם אלה הגבלות, וההגבלות הרעיוניות שונות מהם רק בגזילת תחושת האוטונומיה שלנו, שממילא אין לה הרבה קשר ליצירה. למעשה ראוי לומר: ההגבלה והיצירה הן שני פנים של אותו מטבע. ללא קורות לא ייתכן בית. ללא קירות לא ייתכן חלון. ללא חוקים לא ייתכן משחק. ההגבלה היא חלק אינטגרלי מהעניין. (כתבתי על זה פעם)
 
בקיצור, לא הייתי דואג לאיכות אמנות במכללת שנקר. היא תלויה בסטודנטים, לא בהגבלות שמוטלות עליהם. אלה אפילו יכולות לעזור.

ראיון על ספרי 'מדיטציה יהודית' אצל ירון לונדון

אתמול התארחתי בתוכנית לונדון את קירשנבאום לשיחה על ספרי החדש, 'מדיטציה יהודית'. ניסיתי יחד עם ירון להבין מהי מדיטציה, ומה הקשר של טכניקות מדיטטיביות, אם בכלל, לקבלה. דיברנו גם קצת על הרב יצחק גינזבורג ושיטתו המדיטטיבית.

את הספר עצמו אפשר כבר לרכוש בקלות מאתר סטימצקי.

התפתחויות אורתודוקסיות, החרד"ל בלחץ

מן הסתם כבר ראיתם את מודעת התמיכה של 250 רבנים ברב יגאל "הם סוטים" לוינשטיין. בין הרבנים החתומים: דב ליאור שקרא "לנקות" את הארץ מערבים, שמואל אליהו שקרא "לנקום בחילונים", אליקים לבנון שאמר ש"רבנים יכולים לפרוץ את גבולות הדמוקרטיה", וראובן בן אוליאל, שנגד בנו עמירם מתנהל בימים אלה משפט בחשד לשריפתה של משפחה פלסטינית בשנתה בכפר דומא. בקיצור, מיטב להיטי הציונות הדתית הפונדמנטליסטית.
 
המודעה מדכדכת ומעציבה, ובעיקר מבהירה לנו את קווי המתאר של הקבוצה שעומדת מולנו, כלומר מנגד לכל מי שחשובים לו השוויון לפני החוק, החופש מאפלייה, הסולידריות, ריבוי הדעות, הפמיניזם, חירות המחשבה והדמוקרטיה. חשוב לדעת וחשוב להפנים מול מי יש לנו מחלוקת אידיאולוגית ותרבותית עמוקה. חשוב גם לעמוד על הערכים שלנו ולא לוותר.
 
אבל יש גם צד אופטימי במודעה ההיא, שאפשר ללמוד מהמודעה שצירפתי להלן: מודעה של ארגון הרבנים צהר, מלפני 9 שנים (שנתיים אחרי דקירתו הראשונה של שליסל). המודעה זועקת נגד מצעד הגאווה בירושלים, וקוראת להפגין נגדו. מי שהביא את המודעה הוא אריה יואלי, עורך אתר סרוגים, שמנסה להצביע על חוסר העקביות בעמדת 'צהר', שכמובן לא מתבטאים כך יותר. אבל למעשה מדובר בדוגמא יפה להתפתחותה האורתודוקסיה בישראל. שינויים מתרחשים כל הזמן. ולטובה. ואכן, הרב דוד סתיו אומר ליואלי בתשובה לשאלתו: "תם עידן האיומים וההפחדות, היום זה עידן השיח."
 
שיח הוא בדיוק מה שהרב לוינשטיין לא מוכן לקיים. למעשה, את דבריו של הרב לוינשטיין יש להבין בדיוק על רקע הסיפור הזה: החרד"ל לחוצים מפני שהם מבינים שהמיינסטרים, לא רק בחברה החילונית אלא גם בזו הדתית, ברח להם. אל תתרשמו אפוא מאותם 250 רבנים קיצונים. רוב הציונות הדתית במקום אחר.
Capture

'מי הזיז את היהדות שלי' – מאת סמדר שרלו

Capture
ספר חדש של ד"ר סמדר שרלו (ג"נ: קרובת משפחה) בהוצאה לאור – רסלינג עוסק בטרנספורמציות שעוברות על היהדות במפגשה עם תרבות הניו-אייג'. שרלו מטפלת בנושאים מגוונים כלימוד תורה בעידן החדש, הגותו של הרב שג"ר, תמורות בעולם התפילה, אינדיבידואליזם וחברה בניו-אייג', המתח בין הרב קוק לר' נחמן ועוד.
 
כאן הייתי רוצה להתייחס לכותרת של הספר, או יותר נכון למילה "פוסטמודרניזם" בו. קיים ויכוח ישן הנוגע לאפיון הניו-אייג' כפוסטמודרני. אם ניתן לעצמנו לרגע לחטוא ולדבר על המונחים האלה כישויות יציבות, הרי שישנם חוקרים שעבורם זה מובן מאליו שהניו-אייג' הוא פוסטמודרני, ואחרים שוללים זאת. אני בין האחרונים. כמובן, יש מאפיינים פוסטמודרניים בניו-אייג' (פרגמנטציה, קיטש, פסטיש וכו'), אלא שבעיקרו של דבר מדובר בתופעה שלדעתי היא מודרנית בהחלט. הניו-אייג' הוא אופטימי מאוד, משיחי, משוכנע שלא רק שיש אמת אחד אלא שאפשר לגלות אותה, הומניסטי עד כדי האלהתו של האדם וחד משמעי באשר לנתיב הליניארי שלאורכו כולנו צועדים אל האור, הן אישית והן קולקטיבית.
 
אוהבים לדבר על הניו-אייג' כחיפוש רוחני שהוא ריקאציה למודרנה המטריאליסטית, אבל נדמה לי שאם זו אכן ריאקציה למשהו, מדובר בריאקציה לרלטיביזם ולחוסר המשמעות של המצב הפוסטמודרני. זו חזרה למודרנה באמצעים אחרים.
 
לא ששרלו טוענת שהניו-אייג' הוא לגמרי פוסטמודרני. היא זהירה מספיק לא לעשות זאת. והספר מגוון ומעלה כמה נקודות מעניינות.

הרב הראשי: יין שנגע בו חילוני אינו כשר

Capture

אל תתנו לכותרת להטעות אתכם. הסיפור הקטן כאן הוא שיאיר לפיד, חרף מאמצי החנופה המרשימים שלו, לא ממש מצליח לקנות את לבה של המנהיגות החרדית. הסיפור הגדול כאן הוא שעבור הרב יצחק יוסף כל יין לא מבושל שנגע בו חילוני הוא יין שאינו כשר לשתייה.

שוב: עבור הרב הראשי לישראל חילונים שרק נגעו בבקבוק יין רגיל, לא מבושל, הופכים את היין לבלתי כשר.

הסיבה ההלכתית היא שלא-יהודים היו מעלים יין לעבודה זרה, ולכן כל יין טוב, לא מבושל, שנגע בו גוי, חשוד כתשמיש קדושה לעבודה זרה, ולא כשר. בזמננו הרחיבו רבנים את האיסור וכללו בו חילונים, שלכאורה אי אפשר לסמוך על יינן שאינו עולה לעבודה זרה. עכשיו אמר את זה בפיו (ולמעשה מציג עמדה מחמירה) הרב הראשי ליהדות האורתודוקסית. סליחה, הרב הראשי לישראל, שעבורו רוב הציבור הישראלי חשוד בעבודה זרה.

איזה כיף לנו, שיש לנו רבנים ראשיים שכאלה, והלכה שכזאת. יופי ממסד אורתודוקסי. תפיסת המציאות שלך פיקס.

על הספר 'מבוי משיחי' מאת אמי בוגנים

אפרופו שבוע הספר, הנה אחד הספרים הטובים שיצאו לאחרונה ולא שמעתם עליהם כלום. אמי בוגנים הוא איש חינוך, ממקימי בית הספר למנהיגות חינוכית של מכון מנדל למנהיגות חינוכית, ובאמתחתו ספרים על שפינוזה, לווינס, רוזנצוויג, בנג'מין ועוד (כן, אשכרה ועוד).
Mavoy site
הספר הזה הוא בעצם מסה גדולה שנקראת כאלגיה לציונות ולמדינת ישראל. בוגנים מנתח את החברה היהודית בזמן הזה, בעיקר בישראל אבל גם "בתפוצות", ומנסה לערוך חשבון נפש עם אלוהים, עם החילון, עם השואה, ואם אתוסים מרכזיים בתרבות היהודית כלימוד תורה, הלכה, סגולה.
 
לבוגנים ידע רב והדבר ניכר כמעט מכל עמוד. הכתיבה עשירה ומשובחת, באמת יפיפיה. הנה דוגמא:
הפלא האמיתי הגלום בהיסטוריה היהודית הוא שדווקא גלות בבל הניבה את רוטב הספרות הקנונית האצורה בתנ"ך, שחורבן בית שני זירז את מלאכת הפרשנות התנאית שהתגלגלה לפרשנות האמוראית ושגירוש ספרד המריץ את הצירה ההגותית, הפיוטית והקבלית. איני חושב שאני מחלל את שם השם בבואי לקבוע שהיהדות מגוללת תאולוגיה של אלוהים שנדם. (101)
 
הספר מסתיים במעין תקווה עצובה: "ללא תמימותו של הרצל, ספק אם היינו מקימים מדינה; ללא חידוש התמימות, ספק אם נשמור על המדינה." (239). בוגנים קובע שישראל חייבת להיות "חממה לאוטופיות" עלך מנת לשרוד ולשגשג, שכן אבדן הרוח המשיחית-הומניסטית (להבדיל מהמשיחית-פונדמנטליסטית) ידון את הפרוייקט הישראלי הצעיר לניוון ולבסוף למיתה. אני מסכים איתו.

טבח החתולים הגדול ויצירתה של החרדיות

catsהספר הזה הוא יצירת מופת של מחקר היסטורי. בשישה פרקים עוקבים הוא חושף את הקורא לעולמם של ששה רבדים של החברה צרפתית של המאה ה-18, החל מהכפריים על סיפורי העם שלהם, דרך הפועלים בבתי המלאכה בערים, דרך הבורגנים, דרך קציני המשטרה, דרך האינטלקטואלים והסופרים מהדרג הבינוני ועד לפילוסופים הגדולים ומעריציהם (רוסו, במקרה זה).רוברט דרנטון מתמקד בסיפורים פרטניים שחושפים את אורחות החיים הבסיסיות, ומעניקים לקורא חוויה עשירה ועסיסית.
 
התמונה שמתקבלת לא תמיד יפה. רוב האנשים חיוב עוני מחפיר, בתת-תזונה, וחלומותיהם הגדולים היו להיות שבעים, עדיף מארוחה שיש בה גם בשר וגם יין. החיים היו קצרים יותר, קשים ובדרך כלל כמעט חסרי תקווה. הרגישות לכאב של הזולת היתה נמוכה מאוד (כותרת הספר מתייחסת לאירוע קרנבליסטי שעורר צחוק בקרב פעיליו גם זמן רב אחריו, כלומר אחרי התעללות וטבח אכזרי של חתולי רחוב), והחברה אלימה הרבה יותר. חופש הביטוי היה מוגבל מאוד, ואנשים נכלאו על פרסום דברי כפירה באמונה או חתרנות כלפי המלך.
 
אפשר לראות מתוך שגרת החיים שמתאר דרנטון את התפתחותה האיטית של תודעה קפיטליסטית (סוחרים ובורגנים רבים היו עובדים רק עד שהיו מרוויחים מספיק לקיום ברווחה מינימלית, ואז חיים על הרנטה – כלומר, אין כאן קפיטליזם של עודף, ודאי לא שפע, כפי שאנחנו מכירים כיום), ואיך החברה המסורתית מפנה את מקומה לחברה המודרנית.
 
עניין אחרון זה מעניין אותי במיוחד, והנה התייחסות אחת מהספר אליו. דרנטון מביא דברים מתוך מכתביו של סוחר מלה רושל בשם ז/אן רנסון. רנסון מעריץ את רוסו וקורא כל מה שהוא יכול מכתביו. אבל זה עניין אחר. כשרנסון מגלה שהוא עתיד להיות אבא, הוא כותב אל מוציא לאור שוויצרי בשם אוסטרולד:
 
אנא השג עבורי, אם אפשר, את עבודת המחקר המצויינת על חינוכם הפיסי של ילדים שנדפסה בידי מ. בלסר מז'נבה. אני עומד להיעשות לאב, ומחשבותיי נתונות לדרך שבה אוכל למלא את חובותיי על הצד הטוב ביותר.
על כך כותב דרנטון:
עברנו מהעולם המסורתי, שבו מגדלים ילדים על פי חכמת הדורות העוברת בירושה, אל עולמו של ד"ר ספוק, שבו הם גדלים על פי המילה הכתובה. (עמ' 225 בספר).
 
השנה היא 1777. החת"ם סופר בן 15. הרוח הזאת תתפוס גם אותו בהונגריה ותשפיע על יצירתה של החרדיות, כלומר של יהדות שמתבססת על המילה הכתובה ועל הוראות מומחים (רבנים, במקרה זה) הרבה יותר מאשר על מסורת וידע המועבר בעל פה, דור לדור.
(הוצאת כרמל, בתרגום מצויין של עודד פלד)

על גזענות ברבנות הראשית וקליקות של רבנים

אתמול נודע שהמשרד לשירותי דת הודיע לרב יוסף הדנה, הרב הראשי ליהדות אתיופיה, שכהונתו לא תוארך. גורם במשרד לשירותי דת (יהודית אורתודוקסית) אמר לאוריה אלקיים בגל"צ שהסיבה היא מאבקו של הרב כנגד הגזענות הפושה ברבנות הראשית, ובעיקר ברבנות פתח תקווה, אשר בראשה עומד הרב בנימין אטיאס, שמסרב לרשום יוצאי אתיופיה לנישואים מכיוון שמבחינתו הם אינם יהודים. הן משרד הדתות והן הרבנות הראשית* גיבו בעבר את הרב אטיאס והתנגדו למאבקו של הרב הדנה. כנראה שעכשיו הגיע העת לסגור איתו חשבון.
 
העוול שנעשה ליהדות אתיופיה הוא עצום, ועיקרו גזילת ומחיקת מסורתם ומנהגיהם היחודיים, והפיכתם לגרסה נוספת של האורתודוקסיה הציונית. זה סיפור אחר, שעוד יתפוצץ לכולנו בפנים. בתוך העוול הגדול הזה מסתתרות עוולות קטנות, שאפשר לסמוך על הרבנות הראשית ומשרד הדתות להעצים כמה שיותר. את הרב הדנה, כאמור, מדיחים רק משום שהעז להאבק למען הציבור אותו מונה לייצג.
 
ויש עוד זווית מעניינת לסיפור הזה: ארגון צהר הודיע זעזוע וגינה אתמול בחריפות את המעשה, ומנסה להפוך את ההחלטה, וזה בהחלט לזכותו. יש לזכור שכאשר כהונתו של הרב שלמה ריסקין עמדה במצב זהה, בסכנת אי-הארכה מסיבות לא ענייניות, יצאו בצהר למלחמת עולם, ואף איימו בפרישה מהרבנות הראשית(!) אם לא תוארך כהונתו. הם הצליחו למנוע את הגזרה.
 
אנחנו יודעים שצהר לא יצאו למלחמה על העגונות, מסורבות הגט, הטובלות, המתגיירות, ושאר עוולות של הרבנות. סביב פרשת הרב ריסקין טענתי שזה משום שלצערנו קורה שקליקה של רבנים דואגת קודם כל לחבריה, ולא לציבור. הפעם צריך לשים לב היטב אם המאמצים למען הדנה יפלו מאלו שנעשו למען הרב ריסקין. אם כן, נדע שגם לקליקה של צהר יש גבולות.
Capture
* יש לציין שהפעם הרב הראשי לאו פנה במכתב רשמי למשרד הדתות בדרישה לא להדיח את הרב הדנה.

רוב הציבור בעד תחבורה ציבורית בשבת

היום התקיים בועדת השרים לענייני חקיקה דיון על הצעת החוק להפעלת תחבורה ציבורית בשבת מטעם ח"כ של 'יש עתיד'. ההצעה נפסלה כמובן, שהרי הממשלה הנוכחית נשבעה אמונים לסטטוס קוו הארכאי בענייני דת ומדינה. לקראת הדיון פירסם מכון סמית סקר שנעשה עבור עמותת חדו"ש שמגלה שרוב בורר בציבור בעד הפעלת תחב"צ בשבת: 52% מהדתיים תומכים בהפעלת תחבורה ציבורית בהיקף כלשהו בשבת ו-72% מהציבור היהודי כולו. 65% ממצביעי הליכוד, 86% ממצביעי כולנו, 91% ממצביעי ישראל ביתנו, 65%(!) ממצביעי הבית היהודי, 93% ממצביעי המחנה הציוני, 94% ממצביעי יש עתיד ומרצ. אז למה זה לא קורה? אה, מפני שמי שקובע הן המפלגות החרדיות, שרוב מצביעיהן מתנגדים: 80% ממצביעי ש"ס ו-100% ממצביעי יהדות התורה מתנגדים להפעלת תחב"צ בשבת.
הפער הזה בין עמדת הציבור לבין פעולת הכנסת אופייני לענייני דת ומדינה. ע"ע כשרות, מקוואות, נישואין. וכמו שבסוגיות האחרות הוא מצטמצם בלי עזרת הפוליטיקאים, כך גם כאן. התרשים להלן מתוך כתבה של לי ירון ואלמוג בן זכרי ב'הארץ' שמונה את כל הפרוייקטים הפרטיים והמוניציפלים שמטרתם לאפשר לאנשים שאין להם רכב להתנייד בשבת. מספר הפרוייקטים האלה מרשים, ומראה שהציבור בישראל לא מוכן עוד לכופף את הראש בפני הסטטוס קוו ודורש את המינימום שלתפיסתו מגיע לו כאזרח משלם מיסים. ישר כוח לכל העושים בדבר ולמועצות המקומיות ולעיריות שהחליטו להרים את הכפפה.
bus