עיתון ‘בראשית’: קונספירציות כתופעה תרבותית

צריך לדבר על עיתון בראשית. מדובר במיזם חדש של סוחרי קונספירציות למיניהם, בעיקר, כצפוי, מתנגדי חיסונים ולוחמי חירות בעיני עצמם. העורך הראשי הוא גבי ניצן, העורך האחראי הוא ממי גולן.

בגליון הראשון ניצן הבטיח שהעיתון יוקדש לסוגיות של "זכויות הפרט, כבוד האדם וחירותו, וחופש הביטוי". בינתיים התפרסמו שלושה גליונות, ולא מצאתי בהם ידיעה אחת על מה שמתרחש בשטחים הכבושים. עד כדי כך זכויות הפרט במרכז.

היתה אמנם כתבה אחת על מלחמת רוסיה-אוקראינה. הכותרת: "לא סיפור של רעים נגד טובים". מקווה שתושבי בוצ'ה הספיקו לקרוא.

מה שכל גליון כן הציג, ובאופן קבוע בכותרת הראשית, הוא – חכו להפתעה לא נורמלית – העלילה על "שקר הקורונה". קוראי העיתון למדו שאין בכלל מגפה, שהחיסונים מסוכנים, שמשרד הבריאות הונה אותנו, שהכל עניין של כסף ושליטה. ממש בגליון האחרון (בתמונה) מסבירה לנו אושרת קוטלר על "מעילה קשה באמון הציבור".

אבל רגע, מסתבר שזה לא הכל. מה שהעורך האחראי גולן חושב לא מודפס בעיתון: על פי גולן, כפי שהוא צייץ אתמול, אפילו הפיגוע בדיזינגוף הוא חלק מקונספירציה גדולה, עולמית, שמטרתה "סדר חדש". אלה לא הפלסטינים שמכוונים לפגוע בישראלים, לא קשור כיבוש ואין דבר כזה טרור איסלאמי. יש לנו כאן טרור "שקונים בכסף גדול".

על תיאוריית הקונספירציה המגאלומנית הזאת, על פיה אליטה גלובלית (של פדופילים/גלובליסטים/אילומינטי/רפטליאנים/יהודים – כל קונספירטור והעדפתו) שמכוונת להנהיג "סדר עולמי חדש", רודני ודכאני, לא סיפרו לנו בגליונות 'בראשית'. יכול להיות שהעורכים סבורים שזה קצת יותר מדי out there בשביל הקוראים שלהם. אבל אם זה מה שחושבים העורכים שקורה כרגע בעולם, ואם הם מסתירים את זה, עיתונות הגונה וישרה זה לא.


עיתון 'בראשית' הוא חלק מתופעה רחבה הרבה יותר כמובן. עפרי אילני כתב בהארץ היום על חסידי קונספירציית הקורונה כ"מחנה פוליטי חדש" וכ"עוד זהות  בקרנבל הזהויות של העידן הנוכחי". אני מסכים איתו. הייתי אמנם ממקם את כל הסיפור בהקשר רחב עוד יותר, של פרגמנטציה חברתית, אנטי-ממסדיות ואינדיבידואליזם. כתבתי על זה מאמר למוסף הארץ שבו אני מנתח את העניין, שאני מקווה שיפורסם בקרוב.

בינתיים ראו איך פועלת השיטה: הכותרת של הגליון האחרון: "מצעד השקרים הגדול". כולם משקרים לכם: משרד הבריאות, צה"ל, המשטרה, התנועה האקולוגית (כן כן), מערכת המשפט. ככה מערערים אצל הקוראים לא רק אמון בממסד, אלא את כל תמונת העולם. הכל מפורק. לכאורה כוווולם משקרים לנו – לבד מניצן וגולן. רק עליהם אפשר לסמוך. ועל אושרת קוטלר כמובן.

"אסור לסמוך על אף אחד מעל גיל 30" היו אומרים ההיפים בשנות השישים. יש כאן את אותו סנטימנט אנטי-ממסדי ילדותי. ואותה שטחיות. ויש כאן גם הונאה, שהרי לא כולם משקרים, ולא כולם רעים, ולא כולם חלק מקנוניה עולמית. שמטרתה לכונן סדר עולמי חדש. המחבל מאתמול הונע על ידי – אפשר להעריך – קיצוניות דתית, יאוש מכיבוש של 55 שנה, ורוע. לא על ידי כסף גלובלי. אבל על כל אלה לא תקראו ב'בראשית'.

וולטר על האפשרות שהיהודים ירצו לחזור לארצם

וולטר היה אולי ההוגה של הנאורות, ודאי בצרפת. הוא היה שנון, עוקצני, גאוותן, פולמוסן, הוא דאג לכתוב על הכל ולריב עם כולם, ובעיקר הוא אהב להקניט את הדת הממוסדת – הכנסייה הקתולית ששלטה בזמנו בצרפת, אבל גם דתות אחרות. וולטר שנא את השילוב הכנסייתי בין סמכות טוטלית לחוסר סובלנות טוטלית.

כשגלה לאנגליה, בעקבות ריב עם אציל צרפתי, הוא נחשף לסובלנות הדתית ששרתה בממלכה. אנגליה הפרוטסטנטית הציגה מגוון של זרמים נוצריים, שאחרי שנים של מאבקים (ומלחמת אזרחים) למדו לחיות יחד. הוא כותב ב'המכתבים האנגליים' שלו כיצד הוא מגיע לבורסה בלונדון ונדהם מהדרך שבה נוצרים מזרמים שונים, וגם יהודים ומוסלמים, סוחרים יחד בשמחה בעולם שבו רק הכסף מדבר.

את 'המסה על הסובלנות' שלו כתב בעקבות פרשה מזעזעת של האשמת שווא שבמסגרתה הכנסייה האשימה אב פרוטסטנטי שרצח את בנו (שבמציאות התאבד), לכאורה מפני שהלה רצה להפוך לקתולי. האב הוצא להורג בעינויים. וולטר נשא את דגל ה"אני מאשים" יותר ממאה שנים לפני אמיל זולא ותבע את זיכויו של האיש, שאכן לבסוף זוכה (לא שזה עזר לו, בהיותו מת).

ה'מסה על הסובלנות' יצאה עכשיו בתרגומה של ארזה טיר-אפלרויט, עם מבוא ועריכה מדעית של דניס שרביט ואחרית דבר של אבי שגיא. כל חלקי הספר הזה מהווים יחד מתנה נפלאה לדוברי העברית, וצריך לברך שוב ושוב את הוצאת הוצאת הספרים כרמל על מפעל ההוצאה לאור המופלא שלה.

בפסקה שגזרתי מהספר להלן וולטר מביא דוגמא למקרה שבו חוסר סובלנות הוא הכרחי. למשל, כשהיהודים ירצו לחסל את הטורקים מפני שהאחרונים שולטים בארץ שהובטחה להם, ושהם רוצים לחזור אליה ולכבוש אותה. תארו לכם דבר כזה.

על ‘קיצור תולדות השמאל’ של שלמה זנד

לא מזמן יצא ספר חדש של פרופ' שלמה זנד, הפעם על "קיצור תולדות השמאל בעולם" (הוצאה לאור – רסלינג). כשמו, הספר מנסה לסכם את התפתחות העמדה הפוליטית והחברתית שמכונה "שמאל", ונמתח מהמאה ה-17 ועד ימינו. זה אינו ספר קצר אבל בהתחשב בנושא, בהחלט לא ארוך (278 עמודים), והוא נכתב ביד קלה, הן סגנונית והן מבחינת העומק.

זנד מרחף מעל זרמים, הוגים, מרידות, מהפכות, מזרח ומערב, קבוצות ומדינות, מיעוטים ולאומים, מסכם במהירות זעזועים גאופוליטיים והתפתחויות רעיוניות שמילאו עשורים ומאות. הוא נותן תמונה פנורמית מגוונת, צבעונית – אבל ללא ספק גם שטחית. זה כמובן בלתי נמנע בסוג כזה של ספרים, אבל לעיתים התייחסותו של זנד נראית חובבנית, ומדי פעם הספר נקרא כרשימת מכולת של הוגים (אנרכיסטים, לדוגמא). עם זאת, הייתי ממליץ עליו כספר מבואי וסיכומי, מעין "מי נגד מי".

ואכן, במבט רחב על מאות השנים האחרונות אפשר להבחין בכמה עובדות מעניינות. למשל, שכמעט כל מפלגות השמאל הסוציאליסטי של המאה ה-19 תמכו בקולוניאליזם ובאימפריאליזם (יוצאי דופן משמעותיים: המרקסיסטים). ועוד: השמאל הסוציאליסטי, וכאן גם ובעיקר המרקסיסטי, כלל לא התעניין בפרשת דרייפוס, שנחשבה עניין בורגני חסר משמעות.

דפוס כללי מעניין שעולה מהספר הוא האכזבה המתמדת של השמאל ממעמד הפועלים. לא רק שהלה לא מפתח "תודעה מעמדית", אלא שהוא באופן די מתמיד לאומן, גזען, סקסיסט, וכשזה רלוונטי, הומופוב. גם העובדה שהשמאל לא עסק כלל בשימור הסביבה מעניינת; כפי שכותב זנד, עד שנות ה-70 של המאה שעברה הימין הוא שהיה בעד תודעה אקולוגית.

אבל אולי הדבר המעניין ביותר בספר הוא עצם ההגדרה של "שמאל". זנד תולה את "השמאל" כולו על וו השווין. הוא מצהיר שכך הוא עושה בתחילת הספר, וזה הקו שרץ דרכו. אולם אין נימוק של ממש למה שוויון פירושו שמאל. למה לא הומניזם? חירות? קידמה? חילון? אינדיבידואליזם? אוניברסליזם? ספקנות? ביקורתיות? סולידריות? ולמה לא כמה יסודות יחד?

עושה רושם שהבחירה באה בעיקר כדי שהספר לא יהפוך לאנציקלופדיה. זאת מטרה לגיטימית כמובן, אבל המחיר לצמצום הזה צריך להיות ברור.

עוד יותר בעייתי לדעתי הוא ההסבר של זנד להתפתחותו של רעיון השוויון. כפי שניתן לראות בפסקה המצורפת בצילום, זנד תולה את התפתחות השוויון (שהוא, לדידו, השמאל) בהתפוררות הפאודליזם ובתהליכי עיור וקפיטליזם. "מתוך כך", כותב זנד, "אופני המחשבה והרגישות" כלפי הזולת השתנו. הופ, אנשים החלו לראות את זולתם כשווה להם.

ניכרת כאן תפיסה מטריאלית של התמורות הרעיוניות והתודעתיות בחברה. זו תפיסה פופולרית מאוד, אבל לדעתי לוקה. היא לא מסבירה כיצד רעיונות של שוויון מבוששים לכבוש את לבבות ההמונים בהודו, ויאטנם, סינגפור או ערב הסעודית, אף שאלה ודאי מעוירות וקפיטליסטיות יותר מאשר אירופה במאה ה-17. הוא גם לא מסביר איך במאה ה-17 לא התפתחו רעיונות אלה במקומות אחרים, שהרי תהליכים של עיור ומסחר מתקדם לא היו מוגבלים לאירופה.

לא יפתיע אתכם ודאי שאני מוצא את מקור רעיון השוויון במקום אחר. כתבתי על זה ספר. לדעתי, וזאת ניסיתי להראות בספרי 'אדם בצלם אלוהים', היה נדרש הרעיון שכל בני האדם נבראו בצלם האל כדי להביא לתפיסה של שוויון מהותי בין כולם, וזאת מעל ומעבר לתמורות המטריאליות (שחשובות כמובן בפני עצמן!).

ללא רעיון כזה, כלומר ללא המסורת ה(יהודית-)נוצרית, לא מתפתחת תפיסה של שוויון, והשמאל חייב להיות מיובא (כמו המרקסיזם לסין ושאר מזרח אסיה, הסוציאליזם להודו ולמדינות ערב (בצורת היומרה הריקה של מפלגות הבעת', או ה"סוציאליזם האסלאמי" של קדאפי)).

זנד הוא קומוניסט לשעבר, והאהדה לתורתו של מרקס מורגשת, כמו גם הביקורת הנכוחה על זוועות הבולשביזם והמאואיזם (כאן נכנס ה"לשעבר"). אולם המיסגור שלו את השמאל כמבוסס על שוויון גורם לו לשפוט ליברלים (בורגנים) באופן פחות הוגן (למשל, את אברהם לינקולן). מלבד זה, יש כאן כאמור צמצום מאוד חריף של הנושא.

עם זאת, הספר גם כך עשיר ועמוס במידע, ומי שמודע לחסרונותיו, ומעוניין במבוא נגיש, זריז ודחוס לתולדותיהן של תנועות ורעיונות השמאל, ימצא את מבוקשו.

אגרות הרצי”ה – ספר חדש

 

לפני שבועיים צויונו 40 שנה למותו של הרב צבי יהודה קוק, בנו של הראי"ה קוק ומנהיגה הרוחני של הציונות הדתית – וגוש אמונים – בשנות השבעים וראשית השמונים. בתיאום נאה יצא ספר מאת חגי שטמלר שמקבץ בתוכו שמונה אגרות (לא קבצים, אגרות!) ששבע מהן טרם פורסמו.

האגרות עוסקות בעולם ומלואו, היסטוריה ופילוסופיה ופוליטיקה, ולפני הכל מראות עד כמה היה הרב צבי יהודה אדם משכיל. מלבד בעברית, הרצי"ה ידע לקרוא ולהבין אנגלית, וידע להתנהל בחופשיות ביידיש, גרמנית וצרפתית. הוא ינק ללא חשש מהפילוספיה של המאה ה-19 והתפלמס איתה בעוז.

דוגמא לכך ניתן לראות באיגרת החמישית בספר, משנת 1916. הרצי"ה מתכתב בה (בגרמנית) עם אישה ששמה הלנה בר, אותה הכיר שנתיים לפני כן בעיר הלברשטט שבגרמניה, כאשר לימד את אביה (ואולי אותה) את ספר הכוזרי.

הרצי"ה כותב באיגרת על טעמי המצוות, ומסביר אותם בהתאם לתבנית שכתובה בזוהר, "אסתכל קודשא בריך הוא באורייתא וברא עלמא", כלומר התורה קדמה לעולם והקב"ה התבונן בה וברא את העולם.

על כך הוא מוסיף את תפיסת האידיאליזם הגרמני, ומחזיק שקיום המצוות מעלה את העולם למישור האידיאלי. כפי שהוא אומר במקום אחר (את הציטוט מביא שטמלר בהערות): "קדושה אמיתית עניינה לרומם את ערך המציאות כולה."

אבל זה לא הכל. החידוש הנהדר באיגרת הזאת הוא שהרצי"ה עומד על כך שהעלאת המציאות לאידיאל אינה ממצה את תפקיד המצוות:

האידיאליזם קיים והוא נתון כעובדה קיימת בחיים, [אבל] לא רק מחוץ למציאות, אשר היא 'צריכה להתרומם' אליו או אפילו בתוכו.

הרצי"ה לא מרחיב מעבר לזה, אולם נדמה לי שהוא מתעקש כאן שהמציאות האידיאלית אינה רק מחוז חפץ חיצוני לעולם, אלא נמצאת גם בתוך העולם ממש. "לא רק מחוץ למציאות". לכן העולם לא אמור רק להתרומם אל התורה, אלא עלינו למצוא את התורה, או את נוכחות האל כאן, בעולם הזה.

התפיסה הזאת מזכירה מאוד את ההתעקשות החב"דית על "דירה בתחתונים", כלומר היות העולם הזה נחוץ לקב"ה. הבריאה אינה סוג של "רע במיעוטו" שממתין להתעלות לשלמות שמימית, אלא טוב בפני עצמה וצורך גבוה.

התפיסה הזאת גם מזכירה את שיטתו של אביו של הרצי"ה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שמתעקש שהצדיקים העליונים ("ישרי הלבב", בפיו) אינם נוסקים למעלה ושוכחים את העולם, אף לא חוזרים לעולם כפשרה ומתוך מחוייבות מוסרית (כמו במשל המערה לאפלטון), אלא מוצאים את השלמות האלוהית כאן בעולם הזה. (כתבתי על זה מאמר אקדמי פעם מזמן).

בספר עוד פנינים רבות, דיבורים על גאולה וציונות, יעוד וגורל, וגם רשימה ארוכה של גידופים כלפי הנצרות. כן, הרצי"ה די סלד ממנה. בסוף הספר גם האגרות כולן בשפת המקור (גרמנית). בקיצור, עבודה יפה מאוד.

אברהם מול משה – האבטיפוס היהודי על פי הרמב”ם (ומנחם קלנר)

מיהו אבטיפוס היהודי, היהודי האולטימטיבי: אברהם אבינו, או משה רבנו?

זו אינה שאלה אסתטית: כל אחד מהם מייצג יהדות שונה – לפחות על פי פרשנות הרמב"ם. אברהם הוא ההוגה, הפילוסוף. האיש שהגיע למסקנה שיש אלוהים לעולם, ורק אלוהים אחד, בכוחות עצמו. משה הוא המחוקק. מי שמביא מהאל את התורה לעם שאמור לציית לה.

מי שעומד על האבחנה הזאת הוא פרופ' מנחם קלנר, בספר חדש שפרסם באנגלית, We Are Not Alone: A Maimonidean Theology of the Other. קלנר הוא מהמומחים הגדולים בעולם לרמב"ם, וראש החוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל במרכז האקדמי שלם. הוא כותב לא רק מחקרים אלא גם הגות (או תיאולוגיה) ושמו נכלל בסדרה האקסקלוסיבית של הוצאת בריל בין 20 ההוגים היהודיים החשובים כיום. כתבתי בעבר על ספרו על הלא-יהודי בעיני הרמב”ם כאן, ועל אמונה ביהדות כאן. בספרו החדש מנסח קלנר תפיסה רמב"מית של האחר, של הלא יהודי.

הרמב"ם הוא ללא ספק הדוגמא המובהקת של ההוגה היהודי שתופס את סגוליות העם היהודי באופן לא מהותני. עבור הרמב"ם כל מה שמיוחד ביהדות הוא שהיא מספקת ידע ופרקטיקה נכונים שמקדמים את האדם בדרכו לדעת ה'. בניגוד לר' יהודה הלוי, למשל, שהוא הדוגמא המובהקת של ההוגה היהודי שתופס את סגוליות העם היהודי באופן מהותני וגזעני לחלוטין – מי שלא גנטית יהודי לא יכול להגיע לנבואה לדעתו – הרמב"ם סבור שיהדות, כמו גם נבואה, היא עניין של תודעה ולא של תורשה. למעשה, הייתי טוען (אני, לא קלנר), שסביר שהרמב"ם הניח שאריסטו, אותו הוא מעריץ, הגיע לנבואה.

בספרו מטפל קלנר בסגוליות היהודית, במעמד המתגייר, במעמד הלא-יהודי ובגישה רמב"מית כלפי דתות אחרות. כאן ארצה לכתוב רק על מה שעולה מתוך הפרק הראשון של הספר, שבו מתבצעת האבחנה בין אברהם למשה כשני אבות-טיפוס של יהודים.

במשנה תורה (הלכות עבודה זרה, א) הרמב"ם מספר לנו כיצד אברהם הפך להיות זה שמשושלתו ייצא עם ישראל: הוא חקר את העולם וגילה שיש אלוהים. הרמב"ם נותן לנו מדרש על כך שאברהם "הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ" ותהה איך ייתכן שיש עולם, ותנועה בעולם, ללא מנהיג וללא מניע. חשב חשב, "עַד שֶׁהִשִּׂיג דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהֵבִין קַו הַצֶּדֶק מִתְּבוּנָתוֹ הַנְּכוֹנָה. וְיָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד וְהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּל וְהוּא בָּרָא הַכּל וְאֵין בְּכָל הַנִּמְצָא אֱלוֹהַּ חוּץ מִמֶּנּוּ."

כלומר אברהם הגיע בעצמו ומתוך עצמו לתובנה שיש אלוהים אחד. מה שעוד יותר מדהים הוא שעל פי הרמב"ם אברהם הגיע בכוחות עצמו גם לכנען. כלומר הוא לא שומע ציווי אלוהי שאומר לו "לך לך", אלא פשוט "הָיָה מְהַלֵּךְ וְקוֹרֵא וּמְקַבֵּץ הָעָם מֵעִיר לְעִיר וּמִמַּמְלָכָה לְמַמְלָכָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן". אין לכאורה התערבות אלוהית. יש יוזמה אנושית.

ובכן אברהם הולך ומלמד תיאולוגיה עד שהוא מגיע לכנען, ושם מקבץ סביבו תלמידים, "וְהֵם אַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וְשָׁתַל בְּלִבָּם הָעִקָּר הַגָּדוֹל הַזֶּה וְחִבֵּר בּוֹ סְפָרִים וְהוֹדִיעוֹ לְיִצְחָק בְּנוֹ" – כלומר היהודים הם אנשים שהקשיבו לאברהם והלכו איתו. הוא גם כותב ספרים ומעביר את שרביט ההוראה לבנו יצחק. האבות כשושלת של פילוסופים.

התיאור הזה מתאים לתפיסה הנטורליסטית של הרמב"ם. אלוהי הרמב"ם לא ממש פועל. הוא יותר תודעה מאשר פרסונה. בהתאם בחירת אברהם מתרחשת מלמטה למעלה – אברהם מבין מעצמו ופועל בהתאם – ולא מלמעלה למטה – אלוהים בוחר באברהם ומצווה אותו וכו'.

קלנר מסביר שעל פי הרמב"ם "לו האדם הראשון שהיה מגלה את האמת על אלוהים היה, נניח, [איש שבט ה]נבאחו, ולו היה לאיש הנבאחו הזה את האומץ והאפקטיביות של אברהם, אז העם הנבחר היו בני הנאבחו, והתורה היתה נכתבת בשפה של הנאבחו, הסיפורים בה היו על ההיסטוריה שלהם, והציוויים בה היו משקפים את אותה היסטוריה ואת האופי של חברת הנאבחו".

תפיסה נטורליסטית מחייבת התפתחות ספונטנית ורציונלית, ולא מאפשרת בחירה רצונית של האל על פי קריטריונים פרטניים/אידיוסינקרטיים (למשל, כי אלוהים אוהב דווקא את אברהם יותר מכל אדם אחר). כמו ההבדל בין אבולוציה לבריאה של האל, ההתפתחות הרמב"מית של היהדות היא אירוע טבעי ולא אירוע שקוטע את הרצף הטבעי: התערבות אלוהית במהלך ההיסטוריה.

אבל מה עם משה? כפי שמבהיר קלנר, על פי הנראטיב הרמב"מי הדת של אברהם היתה פילוסופית לחלוטין – לא היו בה חוקים או מצוות. אברהם חי לפני מתן תורה – והוא גם לא היה זקוק לתורה. כי הפילוסוף הגדול לא צריך להיות מצוות לקיום כל מני מצוות וטקסים.

התפיסה הזאת מתאימה לאידיאל שמציב הרמב"ם במורה נבוכים, ג, ל"ב. בפרק זה הוא מתאר את עבודת הקורבנות במקדש כפשרה שהאל מוכן לה מתוך התחשבות במצבם הפרימיטיבי של בני ישראל:

בלתי אפשרי היה "שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב ואתם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלותו על הדעת". לכן, האל הטוב, ב"ערמת-חסדו", ציווה על בני ישראל להקריב קורבנות. זאת רמת הפולחן שלה הם היו מסוגלים אז. הרמב"ם כותב שעבודת השם המקורית כלל לא כללה "דברי עולה וזבח", ואלה הגיעו רק מפני שלא היתה ברירה – עם ישראל פשוט היה לא מספיק מתקדם תודעתית.

קלנר מפתח את האבחנה הזאת ומבדיל בין התורה ה"אברהמית", שהיא דעת ה' ללא מצוות, לבין תורת משה, שניתנה לעם ישראל כאשר הובהר לאלוהים שהוא לא יהיה מסוגל ללמוד את הפילוסופיה האברהמית ללא מצוות. בנתינת התורה בהר סיני התברר שהעם אינו בוגר מספיק, לכאורה, להתמודד עם ציוויים מופשטים, כאשר אחרי ההתגלות הראשונית ושמיעת דבר ה' הם נסוגים לעבודת אלילים ועובדים את עגל הזהב. לקב"ה אין ברירה אלא לתת להם תורה שלמה, מלאה חוקים ומצוות.

התורה כולה, על פי תפיסה זאת, היא פשרה מסויימת עם אופיו הלא-מושלם, בלשון המעטה, של האדם. שומרי המצוות אמנם במצב טוב יותר מאשר המוני בני האדם שאינם שומרים מצוות, מפני שהם לפחות, על פי הרמב"ם, בדרך לידיעת האל המלאה, אבל הם רק בשלב הראשון בדרך. הפילוסוף הוא מי שיודע את האל ועובד אותו באופן מושלם.

בין אברהם למשה, הרמב"ם העדיף את אברהם כיהודי אידיאלי. דא עקא, בפועל משה הוא רבנו מפני שהיהודים אינם אידיאלים.

על וולטר ומאמציו לשכנע את הצרפתים להתחסן

שמו של וולטר נודע כאחד מהוגי הנאורות המבריקים והשנונים ביותר, אבל וולטר היה יותר מפילוסוף. וולטר למעשה כונן את המוסד החברתי הידוע כ"אינטלקטואל", דהיינו ההוגה המעורב (engagé), הפילוסוף האקטיביסט, הסופר בעל הדעה.

עד שוולטר קם ועשה הוגים בעיקר דיברו, בעיקר ביניהם, ובוודאי לא התיימרו לנסות לתקן את החברה. וולטר, מלבד כתיבת פרוזה והגות, נאבק נגד עינויים, למען רפורמה של מערכת המשפט, בעד חופש הביטוי והפרדת דת ממדינה.

בין שאר מאבקיו אפשר לזקוף לזכותו גם את שכנוע הצרפתים להתחסן.

לרגל תחילת הסוף של הגל החמישי (אמן כי"ר), הבא נספר את הסיפור הקטן הזה.

אחרי שהוגלה לאנגליה ב-1727, בעקבות סכסוך עם בן אצולה, ושהה בה שנתיים וחצי, כתב וולטר את "המכתבים האנגליים", בהם הוא משתמש בסקירה של החברה באנגליה כדי לבקר את זו שבצרפת. הוא מתלהב מהמונרכיה החוקתית הבריטית, מהחירויות שהאנגלים נהנים מהם, מהסובלנות הדתית בבריטניה, מהבורסה בלונדון – וגם ממנהגם של האנגלים לחסן את עצמם כנגד אבעבועות שחורות.

אבעבועות שחורות היא מחלה נוראית, ויראלית ומדבקת, בה החולים מפתחים אבעבועות על גופם, לפעמים גם בגרונם, ובמקרה הרע מתים אחרי כמה ימים מדימומים בדרכי הנשימה או במערכת העיכול. כ-30% מהחולים מתים. זו לא שפעת. חיסון למחלה יש באירופה החל מהמאה ה-18, לאחר שהגברת Mary Wortley Montagu, אשת השגריר הבריטי בטורקיה, ראתה חיסונים לאבעבועות שחורות ניתנים שם ב-1717 והביאה את הידע למולדתה.

הטורקים בתורם למדו על החיסונים מהצ'רקסים והגרוזינים, או לפחות כך מדווח באותה תקופה ד"ר Emmanuel Timmonius, שחי באיסטנבול. יש הטוענים שהצ'רקסים המציאו את אמנות החיסונים כולה, או לכל הפחות במערב. כך או כך וולטר, שכותב מעט יותר מעשור מאוחר יותר, מייחס לצ'רקסים את פיתוח החיסון לאבעבועות שחורות.

על פי וולטר הצ'רקסים – קבוצה אתנית אירופאית מוסלמית שחיה אז בצפון הקווקז, על שפת הים השחור – היו מוכרים את בנותיהם לעבדות, וכדי שעורן של הבנות הצעירות לא יוכתם על ידי הצלקות מהאבעבועות, הם היו מחסנים אותן בינקותן על ידי החדרת מוגלה שעולה מאבעבועות של חולים לחתך שהיו מבצעים בזרוע. הילדות היו עוברות גרסה קלה של המחלה ומוכנות למכירה ללא צלקות.

מי שמאמין שכל דבר שנגע בעבדות מוכתם בגזענות סיסטמית מוזמן מעכשיו להאמין שגם חיסונים נגועים בכך.

הצ'רקסים, אגב, סבלו מרצח עם שבוצע בידי האימפריה הרוסית יותר ממאה שנה לאחר מכן. צבא הצאר רצח בין מיליון למיליון וחצי צ'רקסים, סביב 90% מכלל הקבוצה האתנית. בריחתם של היתר לגלות הביאה לכך שיש כיום צ'רקסים בישראל.

מי שמאמין שבארץ הזאת חי רק עם אחד שעבר שואה מוזמן להתעדכן.

וולטר כותב ב"המכתבים האנגליים" שלו (מכתב 19) על הצגת החיסונים על ידי הגברת מונטגו לאנגלים, שמיהרו לאמץ את הנוהג ועל ידי כך להציל רבים מהם ממחלה קשה וממוות. הוא ממליץ לצרפתים לעשות אותו דבר. "האם הצרפתים מחשיבים חיי אדם באופן מופחת?" הוא שואל. "האם נשות צרפת מודאגות פחות לשמר את קסמיהן?"

כשהוא חוזר לצרפת מתחיל וולטר לנהל קמפיין שלם למען החיסונים. בשבילו זו היתה דרך לא רק לשמור על חיי אדם, אלא לקדם את ההבנה שרפואה מבוססת אקספרימנטציה, "פילוסופיה של הטבע", כמו שקראו למדע אז, היא הדרך לעולם טוב יותר (הפרוגרסיבים האלה עם האג'נדות שלהם!). בשבילו זו ההוכחה שדרכה של הנאורות היא נכונה: שימוש בתבונה על מנת להבין את העולם מוליד קידמה, דהיינו שיפור מתמשך בחיי האדם.

וולטר נאבק מחד בכנסייה הקתולית הצרפתית, שנציגיה סברו שיש להשאיר את כל סוגיית המחלות וריפויין לרצון האלוהי, ומאידך בממסד הרפואי, שבאותו זמן סבר שאבסורד הוא לרפא אנשים על ידי החדרת מחלה לגופם. הדבר מנוגד לכל האתוס הרפואי, טענו כנגדו הרופאים, ממש כפי שהבישופים טענו שחיסונים מנוגדים לאתוס הדתי.

"ייקח מעט זמן", כותב וולטר באותו מכתב על החיסונים, "לפני שרוחה האמיתית של התבונה ואומץ מסויים של השקפה יחצו את מיצרי דובר".

אבל זה לקח לא מעט זמן. יותר מעשרים שנה הטיף וולטר לחיסונים לפני שהצרפתים התחילו לחסן את ילדיהם נגד אבעבועות שחורות, ורק אחרי מותו של לואי ה-15 מהמחלה, ב-1774, כשהחליט יורשו לואי ה-16 להתחסן מיד כדי להימנע מגורל דומה, אומצו החיסונים בצרפת באופן נרחב.

ב-1958 פתח ארגון הבריאות העולמי (WHO) במבצע חיסונים עולמי נרחב כנגד אבעבועות שחורות, שהוכנס לשלב מתקדם ב-1967. ההתפרצות האחרונה של המחלה באירופה התרחשה ביוגוסלביה ב-1972. ב-1975 המחלה הודברה בכל העולם מלבד אתיופיה וסומליה. החולה הטבעי האחרון אותר בסומליה ב-1977. ב-1980 הכריז ארגון הבריאות העולמי כי הוירוס הוכחד לחלוטין.

ב-1978 מת האדם האחרון שחלה באבעבועות שחורות. ג'נט פארקר, צלמת רפואית אנגליה, נדבקה במעבדה שהחזיקה את הוירוס. היא מתה מהוירוס חודש אחרי ההדבקה, ומאתיים שנה אחרי מותו של וולטר.

על הטקסטואליזציה של היהדות–ספר חדש של אבי שגיא

כבר כמאתיים שנה, מאז האמנציפציה, מפתחים היהודים תשובות שונות לשאלה "מהי היהדות?". עם פירוקן של הקהילות היהודיות המסורתיות באירופה, אחרי החופש שניתן לפרט היהודי בארצות העוברות תהליכי ליברליזציה וחילון לבחור את אופן חייו בעצמו, היו צריכים היהודים להחליט מהו בעצם לוז זהותם.

במילים אחרות, יהודים לראשונה היו יכולים להפוך בפשטות ללא-יהודים (לא לנוצרים, אלא פשוט לעוד אזרחים חילונים), ומי שביקש בכל זאת להמשיך ולהיות יהודי היה צריך לראשונה לקבל החלטה מודעת, רפלקטיבית, על יהדותו: מה היא ואיך היא באה לידי ביטוי בעולם.

כך קיבלנו אורתודוקסים מודרניים, רפורמים, חרדים, ציונים, בונדיסטים, קונסרבטיבים ואנשי מדעי היהדות (Wissenschaft des Judentums), כל קבוצה עם מה שהיא סברה שהוא לב לבה של היהדות.

ספרו החדש של פרופ' אבי שגיא – 'עם מולדת וספר' (הוצאת כרמל ומכון שלום הרטמן, בו אני עצמי עמית מחקר) – נכתב על חלק מאלה ובעיקר על תשובה נוספת לאותה שאלה, והיא, במילה, טקסטואליות. על פי התפיסה הזאת, לבה של היהדות הוא הטקסט, ויהודים הם מי שעוסקים בלימוד ופרשנות של טקסטים.

ג'ורג' סטיינר, מבקר הספרות היהודי-אמריקאי, הוא דוגמא מובהקת לחשיבה מן הסוג הזה. על פי סטיינר היהודים "קראו, קראו שוב, למדו בעלפה ופירשו ללא סוף" יותר מכל עם אחר. סטיינר קובע כי "הטקסט הוא הבית. כל פרשנות היא שיבה הביתה. […] היכן שהיא החליפה את המולדת שלה בטקסט במולדת שברמת הגולן או בעזה, היהדות הפכה חסרת בית כלפי עצמה" (מתוך מאמרו Our Homeland, the Text).

כפי שאפשר לנחש, הזהות היהודית "הטקסטואלית" אומצה על ידי יהודים משכילים, חילונים ופרוגרסיבים. היא מהווה תחליף לזהויות יהודיות שמבוססות על הייחוס האתני, המיקום הגיאוגרפי, ההלכה או הלאומיות, ומאפשרת (סוג מסויים של) חיים יהודיים, על פי רוב בתפוצות (אם כי בארץ הוציאו עמוס ופניה עוז את הספר 'יהודים ומילים', שנושק לתפיסה הזאת).

בספרו החדש טוען שגיא שאביה מולידה של התפיסה הזאת היה לא אחר מאשר ג.ו.פ. הגל. הגל הגדיר את היהדות במהותה כמסורת א-טריטוריאלית. לבה שלה היהדות הוא, לכאורה, גלותיות. על פי הגל הגלותיות היא מהות היהדות לא כתוצאה מחורבן מלכות יהודה והיציאה לגלות, אלא באופן עקרוני, עוד מימי אברהם. הגל כותב שאברהם, בהענותו לציווי לך לך, "התנתק כליל ממשפחתו במטרה להיעשות אדם עצמאי ובלתי תלוי לחלוטין". בהמשך לכך "גורלו של העם היהודי הוא [כמי] שחרג מהטבע עצמו".

זו עדיין אינה טקסטואליזציה של הקיום היהודי, אולם זהו, כותב שגיא, הגרעין שממנו היא תצמח. הטקסטואליזציה של העם היהודי היא צורה אחת של היענות לתפיסה ההגליאנית, תגובה של משכילים יהודיים שונים לדברים.

על פי שגיא מהתפיסה ההגליאנית נפרצות כמה דרכים פרשניות: היסטוריוסופית, תיאולוגית-דתית, אקזיסטנציאליסטית-רומנטית, היסטורית-תרבותית ועוד, שחלקן עומדות על המימד הטקסטואלי של היהדות לכאורה.

ספרו של שגיא מוקדש לניתוח התגובות האלה. הוא עב כרס, מעניין ומפורט: שגיא סוקר בו מאתיים שנה והוגים שונים, כדרכו בידענות רבה ותוך מתיחת קשרים והקשרים מעניינים.

כנציגים של התגובה ההיסטוריוסופית מביא שגיא היסטוריונים כצבי גרץ, שמעון דובנוב ושלום בארון, והיא כוללת ניסוחים שונים של מה שכיניתי קודם תגובתם של אנשי מדעי היהדות. אלה מנסים למצוא את "מהותה" של היהדות על ידי מחקר היסטורי "פוזיטיבי" כמענה לרוח ההשכלה והנאורות וכאמצעי לגיבוש זהות יהודית לגיטימית בעיניהם בעת המודרנית.

התגובה התיאולוגית-דתית מנוסחת בספר ראשית על ידי הרמן כהן ופרנץ רונזצוויג. שגיא מקדיש עמודים רבים לביאור התפיסה שלהם בהקשר הנוכחי. אחריהם עובר שגיא לדיון בהגותם של הלל צייטלין והרב סולובייצ'יק, שגם אותם מכניס שגיא למחנה "שלילת הביתיות של היהודי". כאן מגיע שגיא לתגובות הטקסטואליסטיות ממש. הוא דן בג'ורג' סטיינר, בהיינריך היינה ובעמוס ופניה עוז, ואחריהם, באריכות, באדמון ז'אבס ושמעון ראבידוביץ'.

לבסוף, כקונטרה מתבקשת למגמת הטקסטואליזציה, בוחן שגיא את הציונות. באופן היסטורי הציונות היתה עוד זהות יהודית מודרנית, כזו שהעמידה את היהדות על הלאומיות ודחתה את המימדים הדתיים שבה. שגיא מוצא בה גם עמידה אקזיסטנציאליסטית שמסרבת לקבל את מעמדה של היהדות כאובייקט בלבד, כלומר עמדה שלא רק "מחזירה את היהדות להיסטוריה" אלא גם מחזירה אותה לעצמה, במובן של סוכנות, אחריות וסובייקטיביות.

שגיא מנתח את משמעות הפיכתו של העם הגלותי/טקסטואלי לישות פוליטית-אקטואלית, ועומד על כך שרק המרחב הפוליטי מאפשר קיום כקולקטיב המורכב מקבוצות מגוונות – קבוצות שונות שחיות ופועלות יחד. מעניין לשאול מדוע הוא נסוג ברגע האחרון ומכריז שאין "לייצר מדרג היררכי בין העם היהודי החי במדינת ישראל לבין העם היהודי הפזור בתפוצות". אולי כדי לא להוות תמונת ראי ליהודים הטקסטואליים ששללו את הקיום הלאומי של היהדות. שגיא עצמו מפקפק באפשרות שיהיה מדרג היררכי שלא יהיה "תמיד חלקי", וזה ודאי נכון. הספר בכל מקרה נותן די והותר חומר למחשבה ואימוץ, לבניית היררכיות – ולשבירתן. 

על הפוריטנים ועל שורשי תרבות הביטול

את גליון סיכום השנה שלו הקדיש מוסף גלריה של Haaretz הארץ לתרבות הביטול, Cancel Culture בלע"ז, תוך ניתוח חשוב של התופעה ודיון על יתרונותיה ונזקיה. כמי שהתבטא בעבר לא פעם נגד התופעה אני כמובן שמח שהגיע הרגע הזה, שבו נמצאים קולות מתוך השמאל שעומדים על הבעיות הרבות שיש בשיח הזה, שחלקים ממנו הם בפירוש אנטי-ליברליים.

הפרוייקט כולו נמצא ברשת (כתבו בו שני ליטמן, אורי קליין, אמיר מנדל, רונן טל, ניב הדס, דורון קורן, חגית גינזבורג, תמר קפלנסקי, גלעד מלצר, נירית אנדמן, ננו שבתאי, יסמין לוי ובן שלו) ואתם מוזמנים לחפש את המאמרים באתר. כאן אני רוצה להגיב רק על הפסקה בתמונה, מהמאמר של שני ליטמן, בה היא מצטטת את אן אפלבאום שמקשרת את הסיפור למנטליות הפוריטנית של המתיישבים בצפון אמריקה.

הפוריטנים היו פרוטסטנטים קלוויניסטים אדוקים ששמו במרכז חייהם הדתיים את הנאמנות לכתבי הקודש, את האמונה המצפונית והאותנטית, ואת ההסתייגות מטקסיוּת, היררכיה והומור. בספרו הראשון טען ההוגה וחוקר מדעי המדינה מייקל וולצר שהפוריטנים היו בעצם המהפכנים הפוליטיים הראשונים, שהציגו סוג חדש של סוכן חברתי: האידיאולוג הקנאי שמוכן להחריב עולם ישן כדי לבנות חדש.

יש אפוא אכן דמיון בין המנטליות הפוריטנית לזו של האקטיביסטים "המבטלים" של ימינו, ואין זה מקרה שהאתוס הזה עולה דווקא בארה"ב. יש להדגיש: זה כשלעצמו *אינו* אומר שתרבות הביטול היא שגויה או רעה – אין תופעה מודרנית שאין לה שורשים דתיים כלשהם – אבל הניתוח הזה חשוב להבנת הסיפור.

כפי שאפלבאום מאפיינת, ההחרמה, ההתנצלויות הטקסיות, ההקרבות הפומביות – כל אלה אכן מאפינים פוריטניים. אבל אני רוצה להוסיף עוד שני מאפיינים חשובים של הפוריטנים: תודעת החטא, והתנשאות.

ראשית, להיות פוריטן פירושו להיות מודע בכל רגע לאופיו הנפול של האדם. כולנו שרויים בחטא. ועל כולנו לחיות ברגשות אשמה תמידיים. יותר מכך: לא נוכל באמת להיות נושעים עד שלא נפנים לחלוטין את האשמה שלנו, שנמשכת מהחטא הקדמון. השוו: לא נוכל באמת להיות חופשיים עד שלא נבין באמת את הפריבילגיות שלנו, שנמשכים מיחסי הכוח בחברה. אז קדימה, check your privilege ותרגישו רע עם זה.

שנית, צריך לזכור שבשום שלב לא היה כל מי שחי באותן מושבות בריטיות ראשונות באמריקה פוריטן. היו הרבה נוצרים "רגילים". והדינמיקה השגורה בין הפוריטנים אליהם היתה כזו של עיקום אף. הפוריטנים היו תמיד נוצריים יותר, משכילים יותר, צודקים יותר, צדיקים יותר. הם ידעו איך צריך להיות נוצרים.

כך למשל, מפני שאי אפשר למצוא סימוכין לחג המולד בכתבי הקודש (ומפני שחגיגות כריסטמס היו קרנבלים שתויים של שמחה ואף פריצות), הפוריטנים בניו-אינגלנד לא חגגו כריסמס, ואף לפעמים אסרו לחגוג את החג. הם בזו לנוצרים שחגגו כריסמס כמו שהיום יש פרוגרסיבים שבזים לאמריקאים שחוגגים תנקסגיבינג.

הפוריטנים היו אליטה שבהחלט היתה מודעת לאליטיותה. הם סברו שהם "נבחרים" (elect) ושנוצרים אחרים אינם. מי שלא חשב כמוהם היה או בור או רשע (השוו: חסר השכלה, גזען). והם דאגו להבהיר לשכניהם את דעתם.

שלא יהיה ספק, הפוריטנים עשו הרבה דברים טובים. הם עמדו על חופש המצפון והנחילו עקרונות של ליברליזם ודמוקרטיה לארצות הברית. גם חלק הארי של הנאבקים נגד העבדות היו פוריטנים.

אבל הם היו קנאים דתיים אליטיסים נוקדנים וחסרי הומור. הם התבסמו בתחושת צדקנות דוגמטית והתנשאו תדיר על כל מי שלא חשב כמוהם. הרבה מהם הגיע לתרבות הביטול של ימינו.

אוקי בומר?

כשהנוצרים היו יהודים – ספר של פאולה פרדריקסון

עד וכולל חורבן בית המקדש עברו חברי קבוצת המאמינים הקטנה של המשיח מנצרת ארבעה מחזורי אכזבה.

הפעם הראשונה היתה כמובן כאשר משיחם נצלב מול עיניהם. איש לא ציפה שזה יהיה גורלו של המושיע. על ידי הפיכת הצליבה – והקימה לתחיה – למסר עצמו, הם התאוששו.

הפעם השניה היתה כאשר פסקו ההתגלויות בהן חזו חברי הקבוצה בישו הקם לתחיה. אלו התמעטו עד שלא היו יותר. חברי הקבוצה היו בטוחים שהמשיח הקם לתחיה יישאר כדי להביא את ממלכת האלוהים מיד. הוא לא. הם משיכו לחכות.

הפעם השלישית היתה קשורה לגזרות קליגולה (סביב 40 לספירה), שציווה להציב פסל של זאוס בקודש הקודשים של בית המקדש. המאמינים היו בטוחים (מתוך פרשנות של ספר דניאל), שזאת תהיה יריית הפתיחה בקרב גוג ומגוג. הם ציפו לזה מאוד (כמו זרמים אוונגליסטים מסויימים כיום, אגב), אבל הפסל בסופו של דבר לא הוצב, וקץ הזמנים לא הגיע. הם המשיכו לחכות.

הפעם הרביעית שהתאכזבו – או אולי היו אלה כבר בניהם ותלמידיהם – היתה סביב שנת 70 לספירה, עם חורבן בית המקדש. באותה עת הם הצטרפו לרבים שציפו לישועה מתוך המרד.

והיו אכן רבים. פאולה פרדריקסון מסכמת את ציפיות אז בספרה 'כשהנוצרים היו יהודים' (הוצאת מאגנס): היה אחד ושמו יהודה בן חזקיה שפעל בגליל ופשט על ארמונות השליטים. אחר, שמעון, עבד לשעבר, הכתיר עצמו למלך, וכך גם יהודי ושמו אתרונגיוס. היו כמובן יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, המפורסמים עד ימינו.

הדבר שעורר אותם למרד משיחי היתה נבואה לא ברורה שדיברה על אדם שיקום בעת ההיא אשר יהפוך למלך על כל העולם (יוספוס פלביוס, טקיטוס וסוונטוניות כולם מציינים את הנבואה ההיא). כל אחד מהנביאים/מורדים הללו חשב שהוא מועמד ראוי, ולכולם גם היו חסידים לא מעטים שהסכימו. מאידך, לנוצרים הראשונים, שהיו אז יהודים, היה ברור שהנבואה מדברת על ישו שלהם.

כשירושלים כבר היתה הרוסה ובית המקדש החל לעלות באש, טיפסו כמה אלפי יהודים למשטח שעל שורת עמודים בחצר בית המקדש. הם ציפו לגאולה ברגע האחרון. "האשם באבדנם היה נביא שקר", כותב יוספוס. אותו נביא אמר להם שהאל מצפה שהם יעלו אל בית המקדש כדי "לקבל את אותות הגאולה". הרומאים הבעירו אש מתחתיהם והם נשרפו חיים. ייתכן שביניהם היו גם חלק מהנוצרים הראשונים.

הנצרות תשרוד גם את האכזבה הזאת ותמשיך להאמין שישו המשיח יחזור. ואף על פי שיתמהמה, עד היום היא מאמינה. אמונה מתקיימת למרות העובדות, לא מתוקפן.

הספר של פרדריקסון כתוב היטב ומעניין. הוא כמובן רק האחרון בשורה ארוכה של ספרים המנסים לשרטט את דמותו של ישו ההיסטורי, מן הוגי הנאורות במאה ה-18, דרך אלברט שוויצר ויוסף קלאוזנר בתחילת המאה העשרים, ועד 'ישו' של דוד פלוסר שיצא בעברית לפני כמה שנים.

'כשהנוצרים היו יהודים' קצר וממוקד, והקריאה בו מהנה שכן הוא כתוב בעלילה בלשית. שאלות נשאלות ונחקרות: האם ישו אכן הפך את השולחנות בחצר בית המקדש? האם הוא נצלב בביקורו הראשון בירושלים או שמא היה בעיר פעמים רבות? ואם נצלב כמורד במלכות, מדוע חסידיו הורשו להסתובב חופשי? וכך הלאה.

פרדריקסון היא מומחית בעלת שם עולמי, והספר עמוס בפרטים מעניינים ובתבונות. התרגום של יפתח בריל מצויין, ויונתן מוס – מומחה לדת השוואתית – הוסיף הקדמה יפה. מומלץ.

רפורמת הכשרות – כרוניקה של מאבק אזרחי מוצלח

יש לי חוב מהשבוע שעבר: חגיגת הניצחון של העברת רפורמת הכשרות.

הסיפור הזה משמח לא רק מפני שמדובר בשיפור ממשי בחיי האזרחים (לא רק בחיי אלה ששומרים כשרות, כי כל מי שנהנה ממלונות או רוצה לאכול במסעדות בשבת או קונה מוצרי מזון ביבוא – ירוויח), ולא רק מפני שהוא מהווה עוד צעד בפירוק אחיזת החנק שיש לרבנות הראשית על מימדים שונים בחיינו כאן, ואפילו לא רק מפני שהוא בפועל ישפר את שירותי הכשרות במדינה. הסיפור הזה משמח מפני שהוא סופו הטוב של מאבק אזרחי ארוך, נחוש ומוצלח.

ראו את התאריך על המודעה מימין. צהרי יום ירושלמי קריר לפני תשע שנים. 2.11.2012, קפה 'קרוסלה'. תחילתו של אותו מאבק. אני באתי רק כדי לומר כמה מילים על דת ומדינה, ובמקום כבר היתה מצבת הפעילים שתוביל את המאבק בשנים הבאות: חיה גלבוע, אסף זיידרמן, רחל עזריה, תהלה פרידמן, מריק שטרן ויעל יחיאלי. יחיאלי היתה (ועדיין ב"ה) אשתי, אבל לפני סוף המאבק חיה תתחתן עם מריק, ורחל ותהלה תהפוכנה לחברות כנסת.

הסיפור מתחיל מנייר מדיניות שכתבה גלבוע במסגרת התואר השני שלמדה במדיניות ציבורית באונ׳ העברית. זיידרמן, שחשב על אלטרנטיבה כשרותית כבר קודם ופעל בעניין יחד עם תנועת 'נאמני תורה ועבודה' והמודל הקהילתי שלהם, עזר לה לפתח אותו והפגיש אותה עם רחל עזריה כדי לשמוע ממנה אם יש היתכנות פוליטית למהלך כלשהו. עזריה היתה אז ראש סיעת 'ירושלמים' וחברת מועצת העיר בירושלים, והיא סייעה לגלבוע וזידרמן לחשוב על אפיקים רלוונטיים להמשך.

גלבוע ניהלה אז בית קפה שכונתי בנחלאות שהיה כשר בלי תעודה – 'הסלון בשבזי' בבעלות אליסף איש שלום. הרב אהרון ליבוביץ היה יושב בו בקביעות, ומתוך שיחה איתו גלבוע הבינה שגם הוא חושב שצריך לייצר אלטרנטיביות לרבנות במגוון נושאים, כולל כשרות כמובן, והחיבור היה מתבקש. הסלון הפך להיות הקפה הראשון בפיילוט של הכשרות בהובלת הרב ליבוביץ. במקביל, זיידרמן ארגן ערב לימוד על כשרות בישיבת תלפיות, שם לימד – ראו מודעה.

הפרוייקט של ליבוביץ והפעילים הפך להיות רשמי, תחת כותרת (הגאונית) 'השגחה פרטית'. העמותה העניקה תעודת כשרות אלטרנטיבית – ללא המילה "כשר", שהיא סימן רשום של הרבנות הראשית לישראל ולא חוקי להשתמש לא על תעודה של הרבנות. רחל עזריה, שכותבת על המאבק בפרק השלישי של ספרה 'המדריכה למהפכה' (ספר מעורר ומאיר עיניים בכל הנוגע למאבקים אזרחיים), מספרת שפרופ' אביעד כהן נתן לעמותה ייעוץ משפטי.

ארבע מסעדות ירושלמיות היו החלוצות לפני המחנה, ושמן יחקק לעד בהיכל התהילה של מאבקי דת ומדינה בישראל: 'הסלון בשבזי', 'טופולינו', 'קרוסלה' ו'איצ'יקידנה'. אחרות היססו להצטרף למיזם, אבל לאט לאט השחיתות והסיאוב של הרבנות דחפו עוד ועוד עסקים אל זרועות 'השגחה פרטית'.

עזריה כותבת כיצד השפה שנוצרה במיזם – לא נגד כשרות אלא נגד הרבנות, בעד "פירוק המונופול", בעד "כשרות קהילתית" – סייעה לעורר אהדה ותמיכה בקרב הציבור, שרובו שומר כשרות. כמובן, המיזם גם עשה שינוי ממשי בשטח: יחס אישי, כשרות הגונה וטובה יותר, משגיחות ולא רק משגיחי כשרות, שיתוף פעולה בין חילונים לדתיים. הציבור ראה ורצה עוד. התקשורת ראתה ורצתה סיפור טוב. עוד מסעדות הצטרפו וחוזר חלילה.

ואז, ב-2015, נופלת ממשלת נתניהו-לפיד-בנט ומוקמת ממשלת ליכוד-חרדים. עזריה נבחרת לכנסת מטעם 'כולנו' בדיוק בזמן לריאקציה: על פי ההסכם הקואליציוני עולה הצעת חוק של ש"ס שקובעת שכל מצג שרומז על כשרות, גם ללא המילה "כשר", הוא לא חוקי. מכת מוות ל'השגחה פרטית' (ופוטנציאלית לכל בסטה בשוק ששמה חמסה ותמונה של הבאבא סאלי). עזריה נאבקת בחוק מתוך הקואליציה ומצליחה לסכל אותו. בספר היא מתארת כיצד עברה בין אגף התקציבים באוצר אל ועדות השרים כדי לשכנע שהחוק נוראי. היא מצליחה, והחוק נבלם.

בינתיים עתר המרכז הרפורמי לדת ומדינה לבג"צ בבקשה לאשר שימוש במילה "כשר" גם ללא תעודה מהרבנות. את העתירה ניסחה עינת הורוביץ כמה שנים לפני כן, והיא הגיעה לידי מימוש בזכות שתי מסעדות שביקשו לעתור. הדיונים בבית המשפט ידעו עליות ומורדות. בית המשפט לא אישר את הבקשה המקורית, אבל עו"ד אורלי ארז לחובסקי וריקי שפירא רוזנברג הצליחו לבסוף לשכנע את בית המשפט לאפשר באופן רשמי תעודה ללא המילה "כשר", דבר שהיה בניגוד לעמדת היועמ"ש החדש, אביחי מנלדבליט.

השלב הבא היה הקמת השדולה לכשרות בקהילה. עם עזריה שיתף פעולה חה"כ אלעזר שטרן מהאופוזיציה, ושניהם קיבלו ייעוץ והכוונה מתני פרנק, שהיה אז ראש תחום דת ומדינה בתנועת 'נאמני תורה ועבודה'. פרנק הגה את הבסיס למודל הרבנות כרגולטור, ובשדולה בושלה הצעת חוק שאחת מבנותיה אינה אלא רפורמת הכשרות שעברה בשבוע שעבר.

בינתיים, בשטח, הרב אורן דובדבני, מומחה עולמי לכשרות, אומר בועדת הכלכלה של הכנסת שמונופול הרבנות פוגע בכשרות בישראל. בתגובה הוא מפוטר מעבודתו ברבנות הראשית – נקמה קטנונית כנגד משרת ציבור שמביע עמדה לגיטימית בועדה בכנסת. אבל מעז יצא מתוק: דובדבני מתחיל לעבוד ב'השגחה פרטית', דבר שמהווה שדרוג רציני למוניטין של הארגון.

הארגון מתרחב והולך, שמו הולך לפניו, ובסוף 2017 מתחילים מגעים עם ארגון רבני 'צהר', שיאמץ את 'השגחה פרטית'. לצהר פריסה ארצית, ומאידך בטן מלאה על הרבנות שהפכה לחרדית ופוגעת לטעמו בקשר של היהודים בישראל עם המסורת. צהר אכן קונה את הסטארט-אפ והכשרות האלטרנטיבית הופכת ליוזמה ארצית ורצינית.

את סוף הסיפור אתם יודעים: ממשלת בנט-לפיד, מתן כהנא שר הדתות, והרפורמה הופכת לחוק. אבל עכשיו אתם יודעים גם את ההתחלה: חבורה של אנשים שאכפת להם – דתיים וחילונים יחד, לא במקרה כולם מירושלים – משנה את המציאות על ידי עבודת שטח, יוזמות שעונות על צרכים אמיתיים של הציבור, מסגור ושפה נכונים ושיתוף פעולה עם הכנסת. זה קרה בכשרות, זה קרה בגיור, בע"ה זה יקרה גם בכותל, בתחב"צ בשבת ובנישואים.