משה רט, 'פשוט להאמין' – מסתבר שזה לא כל כך פשוט

Captureמשה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה ואדם מעניין באופן כללי, והוא הוציא תחת ידיו לאחרונה ספר על אמונה: 'פשוט להאמין: מדריך למאמין הרציונלי' (ידיעות ספרים). הספר הוא מעין מדריך 'דע מה שתשיב לאתאיסט', אולם אולי אף יותר מכך הוא כתב הגנה על האמונה, המנסה לתת למאמינים את הלגיטימציה שהם צריכים עבור עצמם, כלומר עבור אמונתם. רט מספר לנו שלהאמין זה בסדר, שאלוהים זה רציונלי, ושבעצם אין הבדל גדול בין המאמינים באלוהים למאמינים באין-אלוהים.
 
והעניין האחרון הזה הוא חוט השני העובר בספר. רט מנסה לבסס שוב ושוב את העמדה ש"בסופו של דבר, גם מה שאנחנו מכנים 'ידיעה' מבוסס על אמונה", ועל כן "האמונה היא הבסיס לכל" (14 – רט חוזר על קביעות אלה לאורך כל הספר). מכיוון שכך, הרי שזה לגמרי בסדר להאמין. ולמה בעצם כולנו מאמינים בני מאמינים? כאן משתמש רט בתרגילי הספקנות של דקארט ומפקפק ביכולתנו לדעת אם "המציאות שסביבנו אינה חלום או אשלייה", כאשר הספק שאולי כן מכריח אותנו להאמין שלא.
 
אלא שכולנו, כולל רט, מבינים שיש הבדל גדול בין אמונה שאנחנו כרגע קוראים מילים ממסך מחשב לאמונה שיש אלוהים. אנחנו מבינים היטב שאין מדובר באותו סוג של אמונה (אם בכלל אפשר לכנות את העניין הראשון "אמונה"). אילו לא היינו מבחינים ביניהם לא היינו, למשל, כאנשים דתיים, מתרשמים מבעלי אמונה עיקשת ומוקירים להם כבוד (ולא מתרשמים באותה מידה מהמאמינים שיש אכן עולם). למעשה, רט עצמו לא היה כותב את הספר הזה אם אמונה באלוהים היתה זהה לאמונה במציאות החומרית, שאינה בדיוק נושא מעורר מחלוקת.
 
רט יודע את זה, ואכן מיד מבחין בין אמונה לידיעה (האחרונה מתייחסת אל "המציאות המוכרת והברורה לנו" (15)). הפיכת כל הידוע לנו לאמונה היתה אפוא רק תרגיל רטורי שנועד לתת הרגשה טובה למאמינים, כלומר למאמינים באמת, אלה שמאמינים במה שאינו "המציאות המוכרת והברורה לנו".
 
הספר לוקה בתרגילים רבים שכאלה. רט בונה מגדלים גבוהים על יסודות רעועים מאוד, ומנסה לערער מגדלים אחרים, מבוססים, בעזרת תירוצים שאינם מספקים. הנה שלוש דוגמאות לכך:
1. בפרק י"ד רט קובע ש"גם המדע, כמו כל השקפה וגישה שהיא, מבוסס על אמונה. […] בכך אין הוא שונה באופן מהותי מאמונות, דתות ופילוסופיות שונות" (82). אולם רק כמה עמודים לפני כן הוא תקף את "הפוסטמודרניזם" (ה-boogeyman המועדף כרגע בציונות הדתית) וטען שלא נכון שרק משום שבחברה מסויימת מאמינים שכדור הארץ הוא שטוח ועומד על ארבעה פילים אין דרך להכריע בין אמונה זו לתפיסה המדעית המודרנית. "לפחות בכל הנוגע למציאות האמפירית,", הוא כותב, "יש דעות נכונות ויש שגויות." (78). מצויין, ומה מבדיל בין דעות נכונות לשגויות? "המקורות עליהם הן מבוססות. ככל שלחברה כלי מחקר מוצלחים יותר […] כך גדלים סיכוייה לגלות את האמת הריאלית." (79). מסתבר אפוא שיש אמת ריאלית, ושניתן לגלות אותה על ידי מחקר מדעי. המחקר המדעי הוא שגילה את מבנה מערכת השמש, ועניין ארבעת הפילים אינו אלא מיתוס קדום ומטופש למדי. אולי אפוא המחקר מדעי בכל זאת שונה באופן מהותי מאמונות ודתות?
 
2. פרק ל' מוקדש להבדל בין "הסברים מדעיים והסברים אלוקיים". כאן מבלבל רט בין הסברים מדעיים לתופעות שונות לבין הסיבה המטאפיזית לקיומן. הוא לוקח לשם דוגמא את חוקי הכבידה. ניוטון ניסח לראשונה את המשוואה שמתארת את פעולת כוח הכבידה, אולם רט קובע שניוטון לא "הסביר" בכך שום דבר. "לתעלומה הגדולה […] כיצד יכולים חפצים לזוז – אין שום הסבר או תשובה." (189) רט קובע אפוא שלמדע אין הסבר לתנועתם של גופים בחלל, ומציע הסבר משל עצמו: כוח הרצון של אלוהים. הוא אף קובע כי "המדע כנראה לא מסביר כלום ביחס לחוקי הפיזיקה הבסיסיים. הוא פשוט מתאר אותם. אם נרצה בכל זאת הסבר, אז אלוקים הוא הסבר לא פחות מוצלח מאשר 'כוח כבידה' מסתורי." (194).
 
קשה לבחור איפה להתחיל בין הטעויות כאן. נתחיל בסוף: "אלוקים" הוא לא הסבר. הוא מקסימום מונח שאנחנו מציבים במקום למשוך כתפיים ולהודות שאנחנו לא יודעים. ואכן, כאשר שאלו את ניוטון איך בדיוק גופים מושכים זה את זה הוא סירב להעלות השערות לא מבוססות וקבע באופן מפורסם ש- hypotheses non fingo, כלומר "אני לא ממציא היפותזות". למעשה הוא וראשוני המדענים היו גאים למדי שהם, בניגוד לתיאולוגים, מוכנים להודות שהם *לא יודעים* ולא ממציאים גופים מטאפיזיים על מנת להסביר כל דבר. מעבר לכך, רט מבקש כאן לא הסבר פשוט, טכני, לתנועתם של גופים, אלא סיבה מטאפיזית וסופית לכל התנועה כולה. כלומר תשובה לשאלה "מדוע יש תנועה ביקום בכלל". ודאי שהמחקר המדעי לא כשיר ובכלל לא מתיימר לספק תשובה לשאלה כזאת. ולבסוף, רט משתמש כאן בדוגמא שבה המדע אכן ניצב מול שאלה קשה, שכאמור ניוטון עצמו סירב לענות עליה (אם כי איינשטיין הצליח לתת תשובה). אילו היה שואל מגוון שאלות אחרות (איך הגוף נהיה חולה בדיזנטריה? איך צמחים מפיקים חמצן? וכו'), הרי שלמדע היה הסבר פשוט, ולא היינו חייבים לגייס את אלוקים.
 
3. מיד אחרי העניין הזה מנסה רט להגן על "הראייה מהתכנון", כלומר ביסוס האמונה באלוהים על כך שהעולם נראה לכאורה כמיוצר או מתוכנן על ידי מישהו (בדרך כלל הסיפור הוא שאם נמצא שעון ביער נסיק שמישהו יצר אותו וכו'). דיויד יום כבר תקף את הראייה הזאת באופן מוצלח במאה ה-18 בעזרת כמה טיעונים. רט מתייחס רק לאחד מהם, ומנסה לשלול אותו. הנה: יום טען שהאנלוגיה בין שעון (או כל חפץ אחר) לבין העולם היא מאולצת, וזאת מפני שחפצים אנחנו מכירים הרבה, ואילו יקום אנחנו מכירים רק אחד, וגם ממנו רק פינה קטנה. בהשוואה בין שני מקרים דומים אנחנו יכולים להשתמש במסקנות לגבי הראשון כדי להבין את השני, וכמה ששני המקרים דומים יותר המסקנות יהיו תקפות יותר. אולם, טוען יום, בהשוואה בין שני מקרים שונים מאוד העתקת המסקנות תהיה קשה מאוד, וחפץ תוצר אדם דומה מעט מאוד ליקום. לכן אין לגזור מסקנות דומות.
 
לא נורא, קובע רט. לא נורא, מפני שהמסקנה שלנו שהיקום נברא "היא לא מסקנה לוגית אלא רושם ראשוני וישיר […] חווית התכנון בעולם היא אינטואיציה ראשונית של האדם" (197-8), ולכן לכאורה תקפה. רט מנסה אם כן לשלול את הקושי שמציג יום על ידי כך שהוא הופך את ההיסק הלוגי לאינטואיציה. אלא שגם אם נקבל את התוקף של אינטואיציות (וזה חתיכת "אם"), הרי שלרבים תהיה אינטואיציה שונה לחלוטין לגבי העולם. למשל האינטואיציה של הבבלים הקדומים היתה שהעולם הוא גופתה המרוטשת של תיאמת, שהאל מורדוך הרג. או למשל האינטואיציה של חלק מההינדואים שהעולם הוא מסך של אשלייה. או האינטואיציה של זרמי הגנוזיס שהעולם הוא אמנם תוצר מתוכנן, אמנם נוצר על ידי אל, אבל על ידי אל טיפש ו/או אכזר, שיצר עולם דפקט. האם אותה אינטואיציה מופלאה שרט מדבר עליה, שהעולם תוכנן על ידי אל טוב, קשורה בכך שהחש אותה גדל בתרבות מונותאיסטית? דומני שיש יסוד סביר להניח שכן. או לפחות להרגיש זאת אינטואיטיבית. (אגב, יום אכן טוען גם שאם כבר אנלוגיה, אז העולם שלפנינו אינו מבשר יותר מדי טובות על יוצרו. אבל אל הטיעון הזה של יום לא מתייחס רט בספרו.)
 
הניסיון של רט לעבור מקיום של אלוהים בכלל לקיומו של אל מונותאיסטי, כזה שאכפת לו מהעולם ומשמש כ"שר ההיסטוריה" עולה עוד פחות טוב, ועוד יותר גרוע אפילו הניסיון לעבור מכך לטענה שהיהדות היא בשורתו הנבחרת של אותו אל מונותאיסטי. כאן מובאים אותם טיעונים לעוסים על ההתגלות הקולקטיבית, ויש גם התעלמות כמעט כוללת מהבעיות שמצאה הארכיאולוגיה המודרנית וביקורת המקרא עם התורה והתנ"ך בכלל, וכמובן שזה מחליש את הטיעון הכולל.
 
יש גם חלקים רציניים יותר בספר. פרק י"ז, על העל-טבעי, נותן לקורא ביקורת נאה על נקודות העיוורון של המתודה המדעית. גם ההגנה שלו על האינטואיציה כמקור (חלקי) לידע היא מעניינת (בניגוד לשימוש בטענה זו שהבאתי לעיל). אילו היה רט כותב ספר צנוע יותר, שמבקש בסך הכל לאתגר את התפיסה המטריאליסטית והמתודה המדעית הגסה יותר הוא היה מוציא תחת ידיו ספר טוב. אבל רט לקח על עצמו משימה אדירת מימדים: את האפולוגטיקה הכוללת על האמונה הדתית, ובתוכה על האמונה באלוהי ישראל. זה לא עלה בידיו.

ארנון סגל ואנוכי על פרה אדומה ובית המקדש

השבוע שודר פרק בתוכניתה של גל גבאי 'פרשת דרכים' שעוסקת בפרשת השבוע, הפעם על פרשת חקת ובתוכה על עניין פרה אדומה, כלומר אותה פרה חומה-אדמומית שמעפרה מכינים נוזל שמטהר את כולנו מטומאת מתים, ומכשיר אותנו לעבודת המקדש.

בפרק הזה מראיינת גבאי את הרב אילעאי עופרן, ובאופן ספציפי לגבי הפרה האדומה את ארנון סגל ואותי. סגל כמובן נלהב לקראת אפשרות לידתה של פרה אדומה (עובדים על זה ברפת נסתרת איפשהו בישראל), ואילו אני טוען שכל סיפור בית המקדש הוא ניסיון מעט גמלוני לחזור אל מציאות שגם כשהיא היתה רלוונטית מבחינה דתית לאנשים שחיו אותה (והיום היא לא) היא היתה רחוקה משלמות (ולראייה, בתקופת שני בתי המקדש עם ישראל חטא כהוגן).

לקראת סוף הדברים של סגל ושלי, כולם ברבע שעה הראשונה של התוכנית, אני טוען שלא צריך להתרגש גם אם תיוולד פרה אדומה, כי לא זה מה שיקפיץ אנשים לפעילות אקטיבית לבניית המקדש. זאת עדיין דעתי, אם כי אני חייב לומר שמאז דיברתי עם גרשם גורנברג, עיתונאי וחוקר שכתב, בין השאר, את הספר The End of Days על כל סיפור הר הבית בזמננו, והוא אמר שלדעתו היוולדותה של פרה כזאת תעורר מוטיבציה מיוחדת, משום שאנשים שבעניין יפרשו זאת כסימן לרצון אלוהי לפעולה.

משה פייגלין, הודיה כריש-חזוני ואנוכי על הכותל, דת ומדינה

אמש התארחתי יחד עם משה פייגלין והודיה כריש-חזוני בתוכנית 'חמש מקורי' של 'כאן'. הנושא היה יחסי דת ומדינה על רקע משבר הכותל, ומה שהיה מעניין במיוחד לדעתי הוא יחסו של פייגלין לעניין. מחד, הוא ניצל את הבמה כדי לשטוח את המצע בנושא של מפלגתו 'זהות', שעיקרו הפרדה מוחלטת של דת ומדינה (לבד מזה, איכשהו, שזאת נשארת מדינת היהודים). מאידך, באופן עקבי הוא התעלם מכך שכרגע אין הפרדה, ושהמעמד המיוחד שזוכה לו האורתודוקסיה הוא הכל לבד מזה.

כך יצא שלגבי עניין הכותל ספציפית הוא עשה את עצמו כלא מבין מדוע לא יסתפקו התנועות הלא-אורתודוקסיות ברחבה המשנית שכבר קיימת ומדוע הם זקוקים להכרה רשמית. "לא צריך להכיר באף זרם" פסק, תוך שהוא מתעלם באופן לא-ישר מכך שיש זרם שכבר יש לו הכרה – ושליטה, ותקצוב – ממדינת ישראל. (ומשום מה יש לי הרגשה שבאופן כללי הליברטריאניות של פייגלין תסתדר איכשהו עם תמיכה ממלכתית באנ"ש תוך מניעת תמיכה – בשם צמצום הממשלה – בכל השאר. אבל זה הרי הופך להשקפה הרווחת ממילא כיום בציונות הדתית).

צריך שוב לומר: המאבק כאן הוא על תפילה ברחבה טובה וראויה, אבל הוא בהחלט גם על הכרה. יהודים קונסרבטיבים ורפורמים בארץ ובארה"ב רוצים להרגיש שייכים. רוצים להרגיש שהמדינה רואה אותם ומקבלת אותם כחלק ממנה. מדובר בחלק עצום מהעם היהודי, אבל גם לו היה מדובר במיעוט, הרצון הפשוט הזה היה מוצדק. ואין שום סיבה טובה בעולם למה שמדינת ישראל לא תעשה זאת.

החדרת תכנים ציוניים-דתיים אל בתי הספר של הזרם הממלכתי

1 – הרב אליקים לבנון, בראיון לסיון רהב מאיר וידידיה מאיר, ימים כתומים: ההתנתקות, החשבון והנפש, הוצאת ידיעות ספרים, 2006, עמ' 20
הדו"ח האחרון של מולד מהווה תחקיר מטריד שמגלה צורה אחת שבה מילותיו של הרב לבנון הגיעו לידי מימוש. במילים פשוטות, כמה עשרות עמותות פרטיות, ציוניות-דתיות, נשלחות על ידי משרד החינוך לבתי ספר של החינוך הממלכתי ומלמדות שיעורים שונים שאפשר להכניס את כולם תחת הכותרת (שהיא גם שמה של עמותת-העל שמנהלת אותן): ז-ה-ו-ת. איזו זהות? זהות ציונית-דתית כמובן. אל דאגה, אאמ'לק לכם.
 
הנה במספרים:
  • התקציב שהופנה ללימוד "תרבות יהודית" ב-2015 גדול פי 17 מזה שהופנה ללימוד מדעים, ופי 119 (מאה ותשע-עשרה) מזה שהופנה ללימוד על דמוקרטיה;
  • מתוך 508 גופים המספקים למשרד החינוך פעילויות חינוך בלתי-פורמליות, 179 קשורים ציונות הדתית, 11 קשורים ליהדות פלורליסטית (ראו פירוט בגרף להלן);
  • התקציב שהופנה ב-2015 לעמותות אורתודוקסיה ציוניות-דתיות: 166.7 מיליון ש"ח. התקציב שהופנה ב-2015 לעמותות יהדות פלורליסטית: 10.2 מיליון ש"ח;
  • ב-2016 עבדו 182 בנות שירות לאומי במרכזים לזהות יהודית, לעומת 120 שעבדו עם נוער בסיכון, 133 עם עולים, ו-154 בפנימיות.
אבל עזבו את המספרים. הסיפור האמיתי הוא כאמור ארגון-הגג 'זהות'. הארגון מכנס תחתיו כ-40 עמותות שונות, מפעיל כ-180 בנות שירות לאומי ונכנס לכ-700 בתי ספר ממלכתיים ברחבי הארץ. הארגון הזה הוא הנהנה העיקרי מהתקצוב של משרד החינוך.
 
התקציב ל'זהות' מגיע ממשרד החינוך על פי קריטריונים אובייקטיבים לכאורה: עמותה שרוצה תקצוב נדרשת להראות "ימי תלמיד". יום תלמיד הוא מפגש של ארבע שעות אקדמיות לפחות עם תלמידים. ברור שלמי שיש יותר כוח אדם, יקבל יותר כסף, מפני שיהיה לו יותר ימי תלמיד. ולמי יש כוח אדם, הרבה ובזול? ל'זהות', מפני שאליה מצוותות כאמור בנות השירות הלאומי. בדרך הזאת 'זהות' והעמותות שלה מקבלות נתח עצום מתוך התקציב המיועד לפעילות חינוכית בבתי הספר הממלכתיים. מפני שיש להם כוח אדם זול והמון כסף, עמותות 'זהות' יכולות להציע מחיר זול מאוד עבור הפעילות שלהן, ולמנהלי בתי הספר קל לבחור בהן, שהרי הם נלחמים על כל שקל.
 
רגע, אבל למה שהארגונים הפלורליסטים-הומניסטים-אתאיסטים-קומוניסטים לא יקחו גם הם בנות שירות ויעשו את אותו תרגיל? אה, מפני שבנות שירות הן ציוניות-דתיות, ומפני שהן בוחרות איפה לשרת, הן באופן טבעי בוחרות לשרת ב'זהות' ולא בארגונים שהן לא מזדהות איתם. לכן ל'זהות' יש המון בנות שירות לאומי > המון ימי תלמיד > המון כסף > מחירי רצפה > נבחרים על ידי בתי הספר הממלכתיים > המון ימי תלמיד > וכו'.
 
התכנים הם כמובן יהדות אורתודוקסית ציונית-דתית, והאורייטציה הפוליטית היא ימנית. הזיהוי הפוליטי של ההנהלה של 'זהות' לא מוטל בספק: המנכ"ל, איתי גרנק, התמודד לרשימת 'הבית היהודי'; יו"ר הועד המנהל, הרב חיים רטיג, חבר מפלגה; הגזבר, הרב ד"ר דניאל טרופר, משמש גם יו"ר ועדת הבחירות של 'הבית היהודי', וכו'. הבנתם את העניין.
 
אז מה יש לנו כאן? לא מספיק שנערות ציוניות-דתיות לא חייבות לשרת בצה"ל, את השירות הלאומי שלהן הן עושות בבתי הספר של החילונים. שם הן מונחות על ידי ארגון ציוני-דתי כיצד ללמד חילונים את השקפה העולם של הציונות הדתית. החילונים שולחים את הבנות שלהם לצבא, ואילו הציונות-הדתית שולחת את הבנות שלה לחנך את ילדי החילונים.
 
תלמיד בחינוך הממ"ד גם ככה מתוקצב בכ-20% יותר מתלמיד בחינוך הממלכתי. עכשיו משתמשים בשעות הנוספות של התלמיד בחינוך הממלכתי כדי ללמד אותו ציונות דתית. האם מישהו אי פעם יעז להציע להכניס לכבתי ספר דתיים בנות 19 חילוניות כדי שילמדו אותו על הומניזם, פמיניזם או ציונות-חילונית? אין שר חינוך שאפילו יחלום על זה.
 
אגב, גם אם יחלום הדבר הזה לא ניתן, מפני ש(כפי שהסבירה בדיון טוויטר תהילה אלטשולר), כל גוף/תוכנית לימודים/מדיניות שנוגעת לחינוך הממד חייב לעבור אישור מועצת חמ"ד, שהיא הממונה על החינוך הממ"ד. כלומר החינוך הממלכתי כפוף ישירות לשר החינוך, והוא יכול לקבוע מדיניות ולהתערב בו, ואילו החינוך הדתי והחרדי מוגן. ואם יש לקח מהסיפור הזה הוא שגם החינוך הממלכתי חייב להיות מוגן מהתערבות אידיאולוגית של שר החינוך בדיוק כמו החינוך הדתי והחרדי.
 
עד אז, ברכו לשלום את בנות השירות לאומי שמלמדות את הילדים חסרי הערכים שלכם איך להיות יהודים.
Capture

הציונות הדתית בבתי הספר החילוניים – הקשר לפינוי מעזה

סיפור הכותל מרתיח ועוד רחוק מלהסתיים, אבל יש סיפור לא פחות חשוב שנחשף בסוף השבוע האחרון. תחקיר מולד שהובא בהמגזין עם אושרת קוטלר הצביע על מאמץ מאורגן ומתוקצב להפליא שבמרכזו כניסת עמותות אורתודוקסיות שונות ובנות שירות לאומי לבתי ספר ממלכתיים מתוך מטרה מפורשת לעצב את השקפת עולמם וזהותם היהודית של התלמידים.

צריך לשים לב היטב: לא מדובר ב"החזרה בתשובה". רוב רובם של התלמידים לא יחזרו בתשובה וזה ברור לכולם. מדובר בהפיכת הציונות הדתית למודל הלגיטימי היחיד של היהדות עבור אותם תלמידים. וזאת מתוך מניע פוליטי כפול: ראשית ובפשטות, עבור הגדלת האלקטורט של הבית היהודי. לא סוד הוא שהמפלגה מעוניינת במצביעים שאינם שומרי מצוות, ועל כן שיבוצם של חילונים ברשימה וכו'. ושנית, המאמץ נועד על מנת לבצר עמדות המתנגדות לויתור על שטחים כבר בגיל צעיר. כדי להנחיל ולהטמיע תפיסה של 'ארץ ישראל השלמה'.

ראו את הקטעים שהבאתי להלן. הראשון הוא דברים שאמר הרב אליקים לבנון לסיון רהב מאיר מיד אחרי הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף. הדברים נמצאים בספר שנקרא 'ימים כתומים', 2006. רענן שקד ציטט מעט מהם בטור שלו ביום שישי וניגשתי אל הספר כדי לקרוא אותם בהרחבה. אני מביא כאן באמת רק שתי פסקאות מתוך נאום שלם, מלא זעם קדוש והתנשאות אדירה, של הרב לבנון, שבו הוא מבטיח בפשטות להשתלט על המדינה, וראשית על החינוך החילוני. "אם לא ניקח אחריות עכשיו אז נעמוד בפני גירושים נוספים", הוא קובע.

חברו את זה לדברי הרב שמואל אליהו – קטע 2 – שמצווה "לנקום בחילונים, לנקום בחילוניות", גם הם מהתקופה מיד אחרי 'ההתנתקות'. ועכשיו לכו אל דברי הרב שמעון סקורי ששודרו במוצ"ש האחרון, שמנחה את בנות השירות הלאומי באופן מפורש: המטרה היא להסביר לתלמידים שהם והמתנחלים "באותה סירה", כדי שלא יעלו על דעתם לפנות התנחלויות ולהחזיר "את השטחים". הנה מתגשמים הדברים של הרב לבנון.

מפתה מאוד להיכנס לתיאוריות קונספירציה בהן נפגשים רבנים עבדקנים בחדרים אפלים וזוממים להשתלט על משרד החינוך. סביר להניח שזה לא קרה. מה שהטקסטים המובאים כאן מראים הוא הלך רוח מסויים, זעם גדול ורצון לשנות ולהבטיח שמה שקרה בגוש קטיף לא יקרה עוד. ונראה שברגע שלבית היהודי היה מספיק כוח יצאו אל הפועל כל מני תשוקות ישנות וחדשות שממילא היו באוויר, וכל מני כוחות החליטו לתרום את שלהם לניסיון לשכנע חילונים שהציונות הדתית היא "היהדות" ושאסור לסגת מהשטחים.

פולמוס והתדיינות הן נשמת אפה של כל דמוקרטיה, אבל לשלוח מורות חיילות ועמותות שונות לבתי הספר בכוונה ברורה לנסות לשנות את תפיסת העולם של נערים ונערות חילונים וחילוניות – זה לא תקין. למעשה זה הרבה מעבר ללא תקין.

1

2

3

דרור בונדי: השל על אלוהים והומניזם

דרור בונדי כתב ספרון יפיפה על הרב אברהם יהושע השל. לכאורה על "אלוהים, הומניזם ודמוקרטיה" במשנתו, אבל למעשה על דמוקרטיה אין כאן, ומצד שני יש הרבה על אלוהים והומניזם, ועל השל עצמו. מעין מבוא קצר להשל ותפיסתו החברתית.
 
בונדי עוקב אחרי מהלך חייו של השל ומפרט את המעורבות שלו בתנועת זכויות האזרח בארה"ב של שנות השישים. השל כידוע צעד יחד עם מרטין לותר קינג ואף נכנס לרשימת "החתרנים הפוטנציאלים" של ה-FBI. בחיבור מנסה בונדי להציג גישה יהודית אלטרנטיבית שאפשר למצוא אצל השל, שמוותרת על המקף בין "יהודית" ל"דמוקרטית", ומעלה מתוך הברית והמחוייבות היהודית לאלוהות את הערכים ההומניסטים-דמוקרטיים.
 
בונדי כותב באמת נהדר, והציטוטים שהוא מביא מהשל יפיפיים. הנה אחד מהם, שנכתב אחרי מלחמת ששת הימים:
 
ששת ימי המלחמה חייבים לקבל את משמעותם המוחלטת מן היום השביעי: שלום וחגיגת–החיים. מהי משמעותה של מדינת ישראל? […] לקוראים את התנ"ך העברי בעיניים תנ"כיות, מדינת ישראל היא רמז כבד משקל לעקבות אלוהים בהיסטוריה. אין זו הגשמתה של ההבטחה, אין זו התשובה לכל הסוגיות המרות. אולם משמעותה הרוחנית קורנת […] השיבה לארץ היא הצבעה עמוקה לאפשרות הגאולה לכל האדם […] להיות או לא להיות – זו אינה השאלה. כולנו רוצים להיות. איך להיות ואיך לא להיות — זו היא השאלה הקריטית. זהו האתגר הניצב לפנינו.
 
מאוד מומלץ. אפשר להוריד כאן: https://www.idi.org.il/media/8782/heshel.pdf
Capture

'כחולמים' של יוסי קליין הלוי, ומפגשים שונים עם הכותל המשוחרר

Captureלא קראתי עדיין את כל הספר הזה אבל אני לא רוצה שתפספסו אותו בשבוע הספר: 'כחולמים: שבעה צנחנים שאיחדו את ירושלים ופילגו את ישראל' (הוצאת דביר)
 
יוסי קליין הלוי, חוקר ופובליציסט, מגיש מהלך מורכב של שבע ביוגרפיות מרתקות, כולן של צנחנים שלחמו בירושלים במלחמת ששת הימים: מאיר אריאל; ישראל הראל, אודי אדיב,יואל בן־נון, אריק אכמון, חנן פורת, אביטל גבע. ככל אלה, על חייהם והשקפות העולם השונות מאוד שלהם, שירתו ולחמו כתף אל כתף בחטיבה 55 תחת פיקודו של מוטה גור.
 
המחקר של קליין הלוי ארך 11 שנים, וכלל לא רק עיבוד של טקסטים רבים אלא גם מעל 300 ראיונות עם אנשים שונים, ביניהם כמובן גיבורי הספר עצמם (לבד ממאיר אריאל, שנפטר מוקדם מדי). הנראטיב בן שבעת הנתיבים שהוא פורש מתחיל ב-6 ליוני 1967 ומגיע עד 2004, עם אחרית דבר שמשלימה את השנים עד היום.
 
את הדברים שאסף בראיונות ומתוך מסמכים שונים שוזר קליין הלוי בצורה מרשימה ויוצר כרוניקה רב קולית מרתקת. תיאורי הקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים, למשל, מפורטים ועשירים, והמפגש עם הכותל והר הבית מעניין מכיווניו השונים (יואב בן נון: "אלפיים שנות גלות נגמרו"; חנן פורת: "אנחנו כותבים את הפרק הבא של התנ"ך; אריק אכמון אומר לרב גורן שלא כדאי לתקוע בשופר גם בתוך כיפת הסלע; מאיר אריאל נותר אדיש).
 
אותי עניינו מאוד הפרקים על היווסדו של גוש אמונים וניסיונות ההתנחלות הראשונים. אנשי הגוש שמרמים את הממשלה, הממשלה שחלק ממנה מתנגד להתנחלות וחלק שני רוצה להיות מרומה, הלהט האדיר של המתנחלים שסוחף אחריו גם מפא"יניקים כחיים גורי, שמסייעים להם מול הממשלה. וגם פרטים קטנים ומעניינים, כמו ההוראה של הרב צבי יהודה קוק שלא להסכים להסכם הפשרה שבסופו של דבר מנע פינוי בסבסטיה וייסד את אלון מורה. ההוראה מהרב צבי יהודה הגיעה מאוחר, כשכבר הוסכם, וחנן פורת החליט לא לשמוע לה ולו. די מדהים.
 
בקיצור, ספר מרשים, מתאים מאין כמוהו לציון חמישים שנה ל.

מעט על אשת חיל והצורך להצדיק את קיום המין האנושי [ספוילרים]

Capture
[זהירות ספוילרים ספוילרים ספוילרים]
 
יונתן הירשפלד כתב אצלו בפייס על האכזבה מבחינתו שהסרט אינו אלא שיר הלל לסדר הקיים של נצרות-קפיטליזם-לאומיות, והתפתח בינינו דיון בו כתבתי שלדעתי הוא מפספס את העניין. אני מרחיב את הדיון לכאן.
 
הסרט כולל כמובן את אותו מיתוס בסיסי נוצרי של הקרבה עצמית למען הצלת הכלל, כמוהו אפשר לראות שוב ושוב בשוברי קופות הוליוודים כ'ארמגדון' או 'היום השלישי', אבל מסביבו נתפרת שאלה גדולה שהקולנוע האמריקאי חוזר אליה בתקופה האחרונה שוב ושוב, והיא לא האם הקרבה עצמית למען הצלת הכלל היא דבר טוב (ברור שכן), אלא האם האנושות, כפי שהיא כיום, זכאית להצלה? וזאת השאלה שהגיבורה שלנו צריכה להשיב עליה.
 
אשת חיל מתבקשת לצאת מהנאיביות הטהורה שלה, על פיה יש איזה דמון רשע שגורם למלחמות, ולהכיר בכך שבני אדם הם אלה שהורגים אחד את השני, ובמודעות מלאה. הם האחראיים על כל הזוועות. זה מהלך עלילתי נהדר: הגיבורה, חצי-אלה בעצמה, מבינה פתאום שאין לה דרך להפוך את העולם לגן-עדן. לא יקרה, כי בני האדם דפוקים. יצר לב האדם רע מנעוריו. ועכשיו נשאלת השאלה: האם משום כך ניתן להם להתבוסס בדמם, להתבשל במיץ של עצמם, לטבוע במבול? האם ניתן למגדל בבל ליפול? או שנעבוד עם מה שיש ונעשה את הטוב שאפשר. נעשה טוב בלתי-מושלם. אשת חיל צריכה להחליט האם למרות שהם פגומים כדאי להציל את בני האדם.
 
התשובה, כתמיד, היא אהבה. זכורני ציטוט מהסרט 'האלמנט החמישי', שבו נשאלת גם כן אותה שאלה ממש, והגיבורה, שהיא גם חייזרית או משהו (לא?), צריכה להחליט האם להציל וכו', ואז מבשרים לה שנכון שהם רעים, "but they are also capable of great love", וזה מה שמציל כמובן את זכות קיומם של בני האדם. בסרט הנוכחי ההוכחה לאהבה היא אהבתו של הטייס ההוא (שכחתי את שמו), גם האהבה המאוד רומנטית ואף בשרית לדיאנה, וגם אהבתו לאנושות, שגורמת לו להקריב עצמו. ומאהבתו לומדת אשת חיל שלמרות הרע יש ערך לקיום האנושות.
 
נדמה לי שסרטי גיבורי-העל מאוד עסוקים בשאלת זכאותם של בני האדם לישועה (למשל בסדרת ה-X מן וכו'), ואפשר לומר שגם סרטי אסונות אפוקליפטים וזומבים מנסים לתהות האם *ראוי* שהאנושות כפי שהיא תושמד. כלומר ההשמדה כשאלת ערך קיומה של האנושות מזווית אחרת. ומעוד זווית סרטי רובוטים-משתלטים ואינטליגנציה-מלאכותית בוחנים האם יצורים ללא אהבה (אבל גם ללא רשע) ראויים יותר לחיים, ואף על חשבון בני האדם.
 
למה השאלה הזאת עולה שוב ושוב? מה בתרבות שלנו גורם לנו לתהות על עצם ערך קיומנו? האם אחרי מות האלוהים אנחנו זקוקים להצדקה קיומית? האם בעולם נטול משמעות מטאפיזית יש צורך בלגיטימציה לעצם החיים? או שאנחנו סוחבים שק של רגשות אשמה על מה שאנחנו מעוללים לחלשים מאיתנו (בני אדם, בעלי חיים, יערות) ומבקשים פדות? ואולי פשוט טוב לנו מדי ואנחנו כל כך לא רוצים שזה ייגמר שאנחנו צריכים לדמיין שוב ושוב איך או למה אסור שזה ייגמר? ואולי אין זה אלא שוב המיתוס הנוצרי הבסיסי, של מושיע שבא לעולם לא מושלם ולמרות זאת אוהב אותו? נדמה לי שיש כאן משהו מעבר לכל אלה. אני פתוח להצעות.
 
וגל גדות מצויינת, רבת הבעה, חושנית, ממגנטת.

אלחנן שילה על בעיותיה של האורתודוקסיה כיום

Captureאלחנן שילה הוא חוקר ומרצה ציוני-דתי, שהוציא כעת ספר הגות ראשון – 'יהדות קיומית' (שוקן). הספר מקבץ בתוכו כמה מאמרים שהוא כתב בשנים האחרונות, בעיקר ב'מקור ראשון', וכן חומרים חדשים, וכולם מנסים להתמודד בצורה ישרה ופתוחה עם הבעיות הנוכחיות של החברה הציונית דתית, והאורתודוקסית בכלל.
את עיקר הביקורת שלו מותח שילה על העיוורון הכפול של האורתודוקסיה בקשר למערך ההלכתי כיום: מחד, כאשר שמונים אחוז מהעם היהודי לא שומרים הלכה, הדבר אמור להצביע על משהו מהותי שפשוט לא עובד. אבל אין חשבון נפש אמיתי. מאידך, גם כלפי האורתודוקסיה פנימה יש התעלמות מכך שרוב הציונות הדתית לא שומרת על ההלכה "הרשמית" (למשל, הולכים למופעים של זמרות). שילה מציע להכיר בכך וליצור קטגוריה חדשה, "יהדות קיומית", יהדות שאינה הלכתית במובן האורתודוקסי אבל שומרת מסורת ומכבדת את ההלכה.
יהדות כזאת, טוען שילה, "תמלא את החלל תחת התהום הפעורה בין דתיים לחילונים", ותיצור מנעד רחב ולגיטימי של מסורתיות והלכתיות. שאיפתו של שילה היא אכן שיתהווה מנעד כזה, שיאפשר מגוון רחב של מימדי קרבה למסורת, יפרק את הגבול בין "דתיים" ל"חילונים", וישחרר את המסורת מהלפיתה המגבילה של האורתודוקסיה. במובן הזה הספר מצטרף לספרו של יואב שורק, 'הברית הישראלית', ואף לכמה כתבים של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), שמדברים על פנורמה מגוונת ולגיטימית של קרבה יהודית למסורת באותה חברה.
הכיוון הזה חשוב לדעתי, והוא גם מתקדם והולך ממילא. כאשר יש יותר ויותר בתי ספר מעורבים, עניין חילוני במימדים שונים של היהדות, אורתודוקסים שלא מתביישים להגדיר עצמם כ'לייטים', מסורתיים רפלקטיבים ומודעים למסורתיותם, דתל"שים ששומרים על קשר למסורת וכיוצא באלה, מתקיימת ממילא אותה שבירה של גבולות ולגיטימציה חברתית גוברת לזהויות מורכבות. אני לא בטוח שצריך גם לכנות את זה בשם ("יהדות קיומית"), אבל ניסוח הרעיונות האלה חשוב, ובעצמו מהווה חלק מתהליך הלגיטימציה של המציאות המתהווה.
בספר גם רעיונות נוספים ומעניינים, למשל על הלכתיות ללא אל מצווה, שאלת הרע והאמונה, משבר הגיור, תפיסת העם הנבחר, (חוסר) ההתמודדות של האורתודוקסיה עם מחקר המקרא, ועוד. ספר מעניין שיוצא בזמנו.

רם פרומן מנסה לשכנע חילונים שהם מגזר. למה זה לא רק קשה אלא אנטי-חילוני

רם פרומן ממוביל במאמריו ובמאבקו הציבורי קו מענין: הוא מנסה לשכנע את החילונים שהם מגזר. על פי פרומן הבעיה של החילונים היא שהם מרגישים אחראיים לכלל, מפני שהם מרגישים שהם הכלל. משום כך, למשל, הם מוכנים לקבל חרדים אל תוך מוסדותיהם תוך ויתור על עקרונותיהם.
 
הרי מי בנה את האוניברסיטאות? חילונים, ועל פי ערכים הומניסטים וליברלים. עכשיו רוצים החרדים ללמוד בהן. אהלן וסהלן, אבל למה שהחילונים יתאימו את עצמם לחרדים, ולא החרדים לחילונים? אין זאת אלא שהחילונים מרגישים אחריות על הכלל, מתוך שהם רואים עצמם ככלל.
 
"הרעה חולה החמורה מכל היא הממלכתיות" כותב פרומן. בשם הממלכתיות מוותרים החילונים על ערכיהם. אבל החילונים לא מבינים שהם לא הממלכה, אלא רק אחד השבטים בה. "השבט החילוני לא מוכן להכיר בהיותו שבט ולכן הוא איבד כל כוח פוליטי". פרומן מציע מפלגה מגזרית שתדאג לחילונים ותזקוף את גבם הכפוף. אני מקווה שלא תהיו מופתעים אם תמצאו אותו עומד בראש מפלגה כזאת בבחירות הקרובות.
 
אין לי כמובן כל בעיה עם מאמציו של פרומן לגרום לחילונים לעמוד על ערכיהם. אדרבה, זה חשוב ונצרך. אבל הניסיון שלו לשכנע אותם שהם מגזר ולא כלל הוא לא רק קשה, אלא גם, בצורה עמוקה, חותר תחת עצם החילוניות. הרי אין זה מקרה שהחילונים רואים עצמם ככלל. אין זה גם רק מפני שהם הקימו את המדינה ושהם, עדיין, המגזר הגדול ביותר בחברה היהודית בישראל.
 
החילוניות רואה עצמה ככלל משום שזה חלק מהותי מהגדרתה העצמית. תהליך החילון מבוסס, בין היתר, על התפיסה שהמרחב הציבורי הנורמלי הוא חילוני. החילוניות היא הפשוט, המובן מאליו, הטבעי. הדת היא המוזר, הארכאי, המנחם-באשליות והנצלני-חברתית. הדת היא מגזרית, ועליה להישאר בתחומי הפרט. החילוניות היא המסגרת הכללית שמאפשרת לדתות שונות להתקיים בלי רציחות הדדיות. התפיסה הזאת היא חלק אינטגרלי מהעמדה החילונית, ועל כן ברור שהחילונים לא רואים עצמם כמגזר. הם, מבחינתם, הנורמה.
 
ובאמת, האין המציאות מגבה תפיסה זאת? האם אנחנו רואים אלפי חילונים המבקשים ללמוד בישיבות חרדיות, כפי שהחרדים מבקשים ללמוד באוניברסיטאות? לא. פרומן היה צריך לראות את הפניה החרדית לאוניברסיטאות כהודעה מובלעת בתבוסה. החרדים מודים למעשה שהם נכשלו בניסיונם לכונן חברה בת-קיימה, ומבקשים להצטופף תחת כנפי האקדמיה, כדי שיוכלו לפרנס את עצמם ומשפחותיהם. תנו לנו גם מהאדום-אדום האקדמי הזה, הם מתחננים. רק אם אפשר תתחשבו בנו ובמנהגינו המוזרים. והרי זאת התמונה העולה מכך: הדת היא החריג. החילוניות היא הנורמלי.
Capture