ידועים בציבור וחתונות אזרחיות

 ישראל חופשית הפיקו את הסרטון החמוד הזה (ילדים זה חמוד, לא?) שקורא לאנשים לא להתחתן ברבנות ולהסתפק בסטטוס של ידועים בציבור. אני בהחלט לא חושב שחכם או ראוי להתחתן ברבנות, ואני עצמי נשוי ליעל אשתי כדת משה וישראל אבל לא רשום ברבנות, ואנחנו אכן ידועים בציבור. זה פתרון טוב, מכיוון שידועים בציבור בישראל מקבלים כמעט את אותן זכויות כמו נשואים, ומצד שני לא כפופים (ליתר דיוק, הרבה פחות כפופים) לסמכות של הרבנות הראשית.
עם זאת, חסרה לי בסרטון הזה האמירה שהפתרון הזה זמני, ושהמאבק על האפשרות להתחתן במדינת ישראל באופן חופשי (שוויוני, אזרחי, אתאיסטי, יהודי-שאינו-אורתודוקסי, חד-מיני) לא יסתיים עד שהזכות האלמנטרית הזאת תינתן לנו. שני סקרים שהתפרסמו רק בימים האחרונים מראים שהציבור בהחלט תומך בכך:
סקר של מכון סמית ומכון יאפא עבור עמותת 'חדו"ש לחופש דת ושוויון' הראה ש-72% מהציבור היהודי מסכים עם האמירה כי "לכל תושב בישראל יש זכות להינשא בארץ עם מי שהוא בוחר, בדרך שבה יבחר, ועל פי אמונתו". 95% מהחילונים תומכים באמירה זו ו-67% בקרב המסורתיים. מסקר של חברת 'מסקר' עבור תנועת "נאמני תורה ועבודה" עולה שלא פחות מ-49% ממי שמגדירים את עצמם "דתיים לאומיים" הביעו תמיכה כלשהי (מ"מעט מסכים" ועד "מסכים מאוד") באיזושהי אפשרות להחלת נישואים אזרחיים בישראל, תוך שינוי הסטטוס קוו בנושא.
אין שום סיבה שאזרחים לא-אורתודוקסים או שלא מזדהים עם האורתודוקסיה יופלו לרעה כשהם באים להתחתן, ואין שום סיבה שהמדינה לא תכיר בחתונות של מי שלא מעוניין להתחתן דרך הרבנות הראשית. בסוף זה יקרה.
capture

אבי שגיא על התפנית באמונתו של ישעיהו ליבוביץ

אבי שגיא כתב ספר על אמונה, ובו, בין השאר, הוא מנתח את חיי האמונה של ר' יהודה הלוי, הרב י"ד סולובייצ'יק ופרופ' ישעיהו ליבוביץ. אצל סולובייצ'יק, לדוגמא, שגיא מעיין בהתפתחות תפיסתו על פני שלושה חיבורים שונים שנכתבו בסמיכות זמנים ('ובקשתם משם', 'הרוח ההלכתית' ו'איש ההלכה') ומצביע על יחסים שונים בין מימדים של חוויה, אמונה והלכה בתפיסתו. שגיא מניח שנקודות אלה מקבילות למסעו האישי של סולובייצ'יק, שנמשך אחרי כן גם בכתבים אחרים.
 
אצל ליבוביץ פשוט הרבה יותר לדבר על מסע אישי, מפני שברורה התפנית החדה שהוא ביצע בחשיבתו. בעוד שלפני קום המדינה וכן בשנות החמישים ביקש ליבוביץ לחדש את ההלכה ואת סמכותה על פני המרחב הציבורי, כלומר להפוך את ההלכה מפרטית וקהילתית, כפי שהיתה בגולה, ללאומית, לכלי שבעזרתו מעוצבת החברה – מאוחר יותר הוא משנה את דעתו בקיצוניות, והופך את ההלכה למחוייבות האישית, הבאה בדרך של הכרעה חדה, של הפרט. הוא תומך בהפרדה ברורה בין דת למדינה ורואה במדינה כלי חילוני וריק ממשמעות דתית.
 
מה גרם לשינוי? שגיא משער שעם הקמתה של המדינה הגיעה גם אכזבה מחוסר יכולתה לממש את הציפיות שתלה בה ליבוביץ. אולם אף יותר מכך, טבח קיביה, בו הרגו חיילי צה"ל כשישים תושבי כפר, בהם נשים וילדים, הראה לליבוביץ שהמדינה יכולה להפוך לאליל, למולך. הבעיה, כתב על המקרה, היא "השימוש בקטגוריה של הדתית של קדושה לעניינים וערכים חברתיים, לאומיים ומדיניים." דבר כזה יכול לגרום לחיילים לוותר על מצפונם ולטבוח בחפים מפשע.
 
אבל שגיא לא מסתפק בזה ומצביע על כך שליבוביץ תקף לא רק את ייחוס הקדושה לכל דבר שאינו אלוהים, אלא פיתח מעין תיאולוגיה שבמסגרתה העולם הזה נתפס לא רק כחסר משמעות דתית, אלא ממש כאיום על הדת, כדמוני. ראיית הקדושה במציאות הטבעית הופכת להיות "אלילות" מבחינת ליבוביץ, ובניסיונו להימנע מאלילות מרחיק ליבוביץ ומביע חשש מכל ייחוס של משמעות לעולם. אפילו המצפון חשוד בעיניו, לא כל שכן הריגוש הנפשי.
 
מתוך כך, כותב שגיא, הגיע ליבוביץ לתפיסה טהרנית של האלוהות. אלוהים שלו הוא מרוחק ואחר לחלוטין, טרנסצנדנטי לגמרי, באופן שהוא מעולם לא נחשב או נתפס במסורת היהודית. גם ההלכה הופכת אצל ליבוביץ לקריטריון היחיד לדתיות, והיא עצמה עומדת באופן מנותק מהמציאות, אינה מותנה בה ואינה נפעלת על ידה. גם תפיסות אלה הן חידוש של ליבוביץ, והמסורת היהודית וההלכתית לא מכירה אותן. ליבוביץ הופך לתיאולוג יהודי-קאנטיני, ומכיל בתוכו באופן דומה פיצולים וסתירות בין תפיסותיו השונות.
capture

חוק השבת ולמה שום דבר לא יזוז לשום כיוון

נכון שעל פי נתניהו מתקיים ניסיון הפיכה נגדו (אולי כדאי להודיע לשב"כ?), אבל בכל זאת מילה על העניין הזה:
capture
 
מזה שנים מאפשרת עריית תל אביב לעסקים לפעול בשבת ללא הפרעה. כפי שכותב אילן ליאור,
ביוני 2013 קבע בית המשפט העליון כי על העירייה לאכוף את חוק העזר האוסר פתיחת עסקים בשבת, או להחליף אותו. במארס 2014 אישרה העירייה חוק עזר חדש שהתיר פתיחת כ-300 מרכולים ופיצוציות בשבת. שלושה חודשים לאחר מכן פסל שר הפנים דאז גדעון סער את התיקון לחוק. בעקבות זאת גיבשה העירייה גרסה חדשה ובה צמצמה ל-164 את מספר העסקים שיורשו לפעול בימי המנוחה. זו אושרה במועצת העיר באוגוסט 2014, אך סער עיכב את אישורה ולאחר מכן פרש מתפקידו. מחליפיו במשרד הפנים – גלעד ארדן, שלום ודרעי – נמנעו אף הם מקבלת החלטה, עד שהסוגיה הועברה להכרעת הממשלה.
 
כלומר, שלושה שרי פנים שונים נמנעו מלאשר או לפסול את חוקי העזר העירוניים שמאפשרים פתיחת מרכולים בשבת. ב-2014 השר שלום העביר את ההחלטה על כך לממשלה. אבל הממשלה לא רוצה להחליט. ביום ראשון ההחלטה צפויה לחזור להיות בסמכות שר הפנים, אריה דרעי. אני מוכן להעריך שלמרות הצהרות לוחמניות בעבר הוא לא יסגור את המרכולים בתל אביב בשבת.
 
למה? מאותה סיבה שבגלל גם סער ושלום לא עשו לעשות זאת. פשוט: הרבה מאוד ממצביעי הליכוד, וכן ממצביעי ש"ס והבית היהודי, מעוניינים לעשות קניות בשבת. ולא רק בפיצוציות. זוכרים את המסורתיים שהולכים לבית הכנסת בשבת בבוקר ואז נוסעים לראות משחק כדורגל? אז היום הם הולכים לבית הכנסת בשבת בבוקר ואז נוסעים לקניון. זה הפך להיות הבילוי המשפחתי.
 
זה ידוע כבר זמן מה, אבל אם צריך עוד ראיות בדיוק פורסם סקר של מכון סמית שנעשה עבור עמותת חדו"ש, ומראה ש-78% מהציבור היהודי תומכים בהפעלה, גם אם בהגבלות מסויימות, של עסקים בשבת בתל אביב. מתוכם תומכים בכך 98% מהחילונים, 86% מהמסורתיים, 34% מהדתיים ו-10% מהחרדים. בנוסף, עולה שתומכים בכך 74% ממצביעי הליכוד, 92% ממצביעי כולנו, 100% ממצביעי ישראל ביתנו ו-67% ממצביעי הבית היהודי ו-31% ממצביעי ש"ס.
 
וזאת הסיבה שלא תהיה ממשלה בישראל שתסגור את העסקים בתל אביב בשבת.
 
וזאת גם הסיבה שהשבת צריכה לקבל מענה כולל, מסודר ומוסדר, שיחליף חוקי עזר עירוניים בחוק ממלכתי ויקבע הסדר שישמור על אופיה של השבת מחד, אבל יאפשר לחילונים לחיות את חייהם מאידך. כל צד יהיה צריך להתפשר מעט, וסופו של דבר ייצא משהו טוב. אבל גם את זה הממשלה לא תעשה, כי היא לא מסוגלת לעמוד מול לחץ חרדי, שלא מוכן לזוז מגופת הסטטוס קוו המרקיבה.

האם היה פסל של יהוה בבית המקדש?

יגאל בן-נון, חוקר מקרא, כתב ספר מעניין (רסלינג) על ההיסטוריה של האל המכונה 'יהוה', הלא הוא האל העליון במסורת היהודית לפחות מימי יאשיהו (סוף המאה השביעית לפנה"ס). יאשיהו הוא המלך ש"גילה" "ספר תורה" במהלך שיפוץ בית המקדש בירושלים. במחקר מקובל שזהו ספר דברים שלנו, שחוקיו שונים בכמה נקודות חשובות מספרי החומש הקודמים, ושבעצם כונן מהפכה תיאולוגית ופולחנית.
 
הספר כופה את אחדות הפולחן בירושלים (במקום באתרים שונים), מורה לסלק צלמי אלים שונים מבית המקדש (וַיְצַו הַמֶּלֶךְ […] לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהוָה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה), וגם, וזאת מדגיש בן-נון, ממקם את יהוה כאל היחיד (דברים, ד, ו: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד). בן-נון עומד על כך שמקורו של האל יהוה בדרום (בשירת דבורה ובחבקוק פרק ג', שירות עתיקות ששומרות את המקור של האל, נמצא תיאור שלו כמגיע מדרום מזרח: מהר פארן, מתימן), וטוען שרק בימי יאשיהו הוא הפך לאל הראשי והיחיד, כחלק מאותה מהפכה.
 
הספר גדוש בפרטים ועשיר מאוד במידע מאיר עיניים. הוא מביא גם לוחות, שרטוטים ותרשימים ובאופן כללי כתוב היטב ולא קשה לקריאה. ואני לא מספיק בקיא בחקר המקרא בכדי לבקר אותו כראוי, ויש לקוות שחוקר מקרא יעשה זאת. בנוסף, אני רוצה להדגיש שלא קראתי את כולו. אולם לא אוכל שלא לומר כמה מילים על השאלה שבתת-הכותרת של הספר: "האם היה פסל של יהוה בבית המקדש?"
 
בן-נון מנסה להראות שעם איחוד הפולחן והעמדת יהוה כאל היחיד, הוצב פסלו בביתו, דהיינו בבית יהוה, הוא בית המקדש. כיצד הוא עושה זאת? הוא טוען, נכונה, שיצוגים של יהוה נמצאו באתרים ארכיאולוגיים שונים (יש אפילו ציור מפורסם של "יהוה ואשרתו", דהיינו הוא ובת זוגתו, עם ראשים של בני בקר (חשבו על עגל הזהב)). עוד טוען בן-נון שלא הגיוני שאוכלוסיית יהודה היתה שונה מכל עם אחר בסביבה, שהיה זקוק לייצוג מוחשי של האל. זה כמובן סביר ומתבקש, אם כי לא מבטל אפשרותן של יצירתיות ואף מהפכנות.
 
בהמשך קובע בן-נון שהאיסור על עשיית פסל ומסכה, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה (שמות כ) נוסף בכלל לאיסור הבסיסי יותר, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי (שם) רק אחרי חורבן ממלכת יהודה ובית המקדש הראשון. וזאת למה? מכיוון שאז, במאה הרביעית לפנה"ס, אחרי שהמלך הפרסי כורש הרשה לבני ישראל לבנות שוב את מקדשם, פשוט לא היה כסף לפסל והמחבר המקראי "תירץ את העדר האלים ופסליהם לא מטעמי מצוקה אלא כעיקרון פילוסופי חדש" (עמ' 323).
 
לדעתי זה הסבר קלוש, דל, שמרדד את אחת המהפכות המקראיות העצומות לכדי אפולוגטיקה אומללה שנובעת ממחסור חומרי. ההסבר הזה גם מפספס את העקרון העמוק שטמון בלב אותה מהפכה: *האדם הוא צלם אלוהים*. האדם, כל יצור אנושי, הוא הוא צלמו של האל. צורתו כצורת האל ולכן הוא הוא פסלו.
 
בן-נון לדעתי שוגה בהבנת השימוש הדתי בצלם. הוא טוען שצלמים בעולם הקדום היו ייצוגים של האל (325), אולם להבנתי צלמים תמיד היו ביטוי לנוכחות האל. דהיינו, צלם לא היה סמל שמצביע אל האל, אלא התגלמות שמבטאת את נוכחותו ושמאפשרת מפגש איתו. ההבדל גדול.
 
באופן הזה האדם הוא צלמו של האל, מפני שהוא, על פי הסופר המקראי, התגלמותו של האל על פני האדמה. לכן, אגב, הוא כל כך חשוב במסורת היהודית הקדומה, הרבה יותר מאשר בעמי המזרח הקדום (הדבר בא לידי ביטוי בחוקים שונים, למשל בנוגע לרצח: בישראל אי אפשר להענש על רצח בקנס, אלא רק במוות. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ – ולמה? כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם (בראשית, ט)). צלם אלוהים הוא המייחד את האדם, ולכן חייו חשובים כל כך. למעשה, אפילו בן-נון מבין שהאדם הוא צלם האל (עמ' 298), אולם לא מסיק מזה שמשום כך אין כל צורך – ואף יש איסור – בפסל במקדש.
 
תפיסת האדם כ"צלם אלוהים" היא אחת המתנות הגדולות של הציביליזציה היהודית לאנושות. לטעמי בן-נון מפספס את משמעותה וניסיונו להראות שהיה פסל של יהוה במקדש לא צולח.
capture

הקשר בין המהפכה הפרוטסטנטית לחצי פסוק מספר חבקוק

השנה חוגג העולם הפרוטסטנטי 500 בדיוק לתחילת המהפכה שהנהיג מרטין לותר, כשתלה את 95 התזות שלו על שערי הכנסייה בוויטנברג ב-1517. מעטים יודעים ששורשי שאותה מהפכה נעוצים בין השאר בחצי פסוק מספר חבקוק: "צדיק באמונתו יחיה". לותר הצעיר (כנראה ב-1515) חווה פריצת דרך אמונית כשבחן את המילים הללו, פריצת דרך שמתוכה פיתח את דרכו. על מה ואיך, ברשימה הקצרה להלן, שכתבתי עבור פרוייקט 929.

capture

גיליון דעות האחרון והאימוץ הציוני דתי של הקפיטליזם

הגיליון האחרון של 'דעות', כתב העת של תנועת נאמני תורה ועבודה, הוא לא רק מצויין אלא גם חשוב מאוד. בסדרה של מאמרים הוא מבקש להבין את המפנה המשמעותי שהתחולל בתפיסה החברתית-כלכלית של חלקים חשובים של הציונות הדתית. כפי שכותב העורך, אריאל הורוביץ, רק לפני עשר שנים היו נושאים כמו זכויות עובדי קבלן ונגישות לבעלי מוגבלויות מובנים מאליהם כדורשים את טיפולה של המפד"ל, ומתוך הציונות הדתית יצאו יוזמות חברתיות שונות. כיום שרת המשפטים מטעם המפלגה כותבת על "ממשלה קטנה" ומכל עבר נשמעים קולות ליברטניאנים.
 
הנה למשל ציטוט מתוך חוקת המפד"ל הקודמת שמביא אביעד הומינר במאמרו: בנושאים כלכליים המפלגה שמה לה למטרה "לעמוד לימין האדם העמל והעובד, הוותיק והעולה החדש, ללא הבדל עדה ומוצא; להגן על ענייניו הצודקים וללחום למען תחיקה סוציאלית המבטיחה לו תנאי חיים הוגנים". תחיקה סוציאלית, כן? לעומת זאת בחוקה שגיבש נפתלי בנט לפני כמה שנים מילים אלה נמחקו ובמקומם מופיע הצירוף המקודש "כלכלה חופשית".
 
השינוי שעברה הציונות הדתית בתפיסתה הכלכלית הוא אפוא דרמטי, ויחד איתו מתלווה, כמקובל במחוזות אלה, גם שינוי בפרשנות כתבי הקודש. שהרי אם הקיבוץ הדתי וההוגים ציונים דתיים בעבר (וגם בהווה, אגב, כמו למשל הרב יעקב אריאל) מצאו במקורות את עקרונות הסוציאליזם, כיום מחפשים ומוצאים ראיות לכך שממלכת דוד פעלה ב-Laissez-faire ומשה רבנו הוא גרסה מוקדמת של מילטון פרידמן. כפי שכתבתי בעבר, אין כל רע בפרשנות שהופכת את כתבי הקודש לרלוונטים עבורנו, ונראה הליברנטיאניזם עבור הציונות הדתית הוא כיום מה ש'תיקון עולם' ליברלי הוא עבור רוב היהודים האמריקאים. (אם כי אריאל סרי-לוי כותב בגיליון יפה על הבעייתיות האפשרית שבפרשנויות שכאלה). השאלה המעניינת היא איך זה קרה.
 
לשאלה זאת מתייחס הגיליון, ומנסה לתת, בכמה וכמה מאמרים, כמה וכמה תשובות, החל מרוח הזמן שהשתנתה (הסוציאליזם, אעפס, פחות להיט), דרך המעבר של הציונות הדתית מתפיסת עולם אידיאליסטית ואופטימית לריאליסטית ופסימית יותר, ועד הקיטוב הגובר בין ימין ושמאל, שגורם לכל רעיון "שמאלי" להידחות אפריורי. הדברים מפורטים בגיליון בצורה מאירת עניים ואנא אל תשפטו אותם על פי הצורה הקצרנית בה אני מביא אותם כאן. כדאי לקרוא.
 
אולם לא פחות חשוב הוא הדין וחשבון שהגיליון מביא על התוצאות של המעבר הזה. כותבים כמו יאיר שלג, תהלה פרידמן ויונתן ווינברג שואלים האם התפיסה הכלכלית הזאת לא מנתקת בין הציונות הדתית לשכבות רחבות בחברה הישראלית, ומפקפקים באפשרות לגבש חברתית אומה שמבחינה כלכלית דוגלת באינדיבידואליזם תחרותי. אלישיב רייכנר כותב על חוסר ההבנה של מי שיושב בערים מבוססות במרכז הארץ (או, אוסיף, בהתנחלויות הומוגניות בשטחים) את חוסר השוויון הבסיסי בין המרכז לפריפריה שלא מאפשר לכתחילה "תחרות חופשית").
 
לא מניתי את כל הכותבים – הגיליון עשיר ומעניין מאוד. במידה מסויימת הוא גם מעין תגובה בכתב לגיליון הראשון של 'השילוח', ששם לעצמו להציג ולהשריש את הקו השמרני/נאו-ליברלי כלכלית שקרן תקווה, המממנת שלו, מקדמת. אבל הרבה מעבר לזה, הגיליון מציג שיקוף רלוונטי וחשוב של המצב הנוכחי וניתוח מאיר עיניים שלו. ישר כוח גדול לעושים במלאכה.
capture

הרב הראשי ומאבקו בגט לעגונה

בעלה של אישה מצפת הפך לצמח, מה שהפך אותה לעגונה למשך שבע שנים תמימות. הוא לא יכול לתת לה גט, והיא לא יכולה להמשיך בחייה. לפני כשלוש שנים פסק הרב אוריאל לביא בתפקידו כאב בית דין שהאישה מותרת בעזרת פלפול הלכתי כלשהו. אלא שרבנים חרדים שונים לא הסכימו לאופן שבו ניתן הגט, ומאז מנסים בכל דרך לערער עליו ועל מעמדו של הרב לביא.
 
לאחרונה, כמעט שלוש שנים אחרי הפסיקה של בית הדין, הגיע אדם שכלל אינו קשור לתיק וביקש לערער על הגט ולהפוך את האישה שוב לעגונה. והנה, הרב הראשי יצחק יוסף החליט לכנס את חברי בית הדין הגדול כדי לבטל את הגט שניתן לאישה. כלומר אישה שכבר גרושה שלוש שנים, וייתכן שבמערכת יחסים עם אדם אחר, הולכת למצוא את עצמה נואפת, ואולי בהריון עם ממזר, וכל זה מפני פלוני אלמוני ערער על פסק דין של בית דין רבני והרב הראשי היה מספיק חסר רגישות ובינה כדי לקבל את העתירה.
 
כפי שכותב על כך יהודה יפרח: "ביטול הגט מצפת משמעו שכל שמנדריק עם עורך דין יוכל להגיש ערעור על תיקים שלא מוצאים חן בעיניו 'בשם עם ישראל'. אף גט לא יהיה חלוט באמת, ואף אישה בעולם לא תוכל להסתמך על החלטות של בתי הדין. אם יש דרך לרסק סופית את אמון הציבור במערכת, זוהי הדרך."
 
האמון כבר מרוסק, אבל צריך להבין שלסיפור הזה יש השלכות עצומות על כל מי שטעה והתחתן דרך הרבנות הראשית לישראל. פסקי בתי הדין הופכים להצעות, וענייני כל זוג מוכרעים על ידי העמדה האישית של הרב הראשי – גם אחרי שכבר נפסק הדין בעניינם!
 
לנוכח המצב הזה הגישה בתיה כהנא דרור עתירה לבג"צ על מנת למנוע את העוול הזה. ביום רביעי, י"ג שבט, ה-11 לינואר, תתקיים הפגנה בשעה 10:30 בכיכר אגרנט מול משרד החוץ (סמוך לבית המשפט העליון) בירושלים.
capture

החברה החרדית כמהפכה שקפאה

הרב שטיינמן, מנהיג רוב הציבור החרדי הליטאי, כבר בן 103, ובימים האחרונים הוא מאושפז במצב קשה בבית חולים. החברה החרדית מתכוננת לחילופי הנהגה, אולם קשה להאמין שאלו יביאו בשורה של ממש. בדורות האחרונים, מאז מותו של הרב שך, אין מנהיג חרדי בעל חזון ברור ומשנה סדורה, אין מנהיג חרדי בעל סמכות עליונה כשהיתה, ובמקביל הועצם כוחן של חצרות המנהיגים, המלאות בעסקנים ופוליטרוקים שהאינטרס הציבורי לאו דווקא לנגד עיניהן.
 
בגיליון השילוח השני התפרסם מאמר טוב מאוד לדעתי של הרב יהושע פפר, חרדי בעצמו ומנהל המחלקה החרדית בקרן תקווה (שגם מממנת את כתב העת). פפר כותב על המשבר הרעיוני-חברתי בחברה החרדית, משבר שמאיים להביא לקריסתה.
 
פפר מצביע על כך שהחברה החרדית, שהוקמה מתוך תנועה מהפכנית, התאבנה בתוך אותו אתוס מהפכני רדיקלי ואינה מסוגלת להרפות ממנו ולאפשר לעצמה לערוך שינויים הכרחיים. מנגד שיעורי עוני גבוהים, החשיפה הגוברת לעולם החיצוני (שמאפשרת, למשל, האינטרנט) ותחושת תסכול עולה גורמים לקבוצות חרדיות שונות להתנתק מהזרם המרכזי, אם לתוך החילוניות ואם לתוך סוגות חדשות של חרדיות.
 
פפר מציין נכונה שלאתוס המרכזי של הציבור החרדי, על פיו כל הגברים מכוונים לחיים של תלמוד תורה והנשים להיות המפרנסות העיקריות של הבית, אין תקדים היסטורי. הוא תוצאה מהצורך בראשית ימי המדינה לשקם את עולם התורה האירופאי שנחרב בשואה. יש להוסיף כאן שאותו אתוס רכב על התפיסה החרדית שבמסגרתה 'מידת חסידות' (הקפדה מדוקדקת על ההלכה, הנהגות סגפניות שונות, חיפוש חומרות ולא קולות הלכתיות), שהיתה שמורה למעטים בחברה היהודית המסורתית, הפכה לנורמה המחייבת את הכלל, דבר שאף הוא כמובן חריגה מההיסטוריה היהודית (ומתאפשר, יש לומר, דווקא מתוך היווצרותו של הסובייקט המודרני (הרפלקסיבי, האוטונומי), למרבה האירוניה).
 
כל זה הוא מהפכני. דהיינו: הוא אינו שמרני. זאת האבחנה המרכזית של פפר, והיא נאה. החברה החרדית, כותב פפר, מקדמת "נראטיב, תפיסה עצמית ודימוי ציבורי אולטרה-שמרניים […] והתנהלות אוטופיסטית, א-היסטורית, המתאימה לחברה מהפכנית המנהלת את חייה תוך חריגה מן התקדים ההסיטורי של היהדות המסורתית."
 
פפר מביא כמה דוגמאות למצב הזה, ומבקש להביא את החרדיות להיות שמרנית, ולא מהפכנית, דהיינו חברה הנאחזת, ואף מוקירה ומקדשת, את העבר, אבל מסוגלת להשתנות, עקב בצד אגודל, בשום שכל, בהתאם לדרישות הזמן. "לא ניתן לקיים לאורך דורות את המודל המהפכני שנולד בבני ברק", כותב פפר. ממילא, הנסיגה מהחברה גם הופכת את החרדיות לתא לכאורה-אטום שאינו משפיע על העולם (אבל לא מצליח לא להיות מושפע ממנו). "אחרי שנים של להט-נעורים, עם נטייה חזקה (ונצרכת) אל הרדיקלי והדיכוטומי, שמא ניתן לנוע לקראת חרדיות מורכבת יותר, איתנה יותר, ובמובן של מאמר זה – שמרנית יותר."
 
שאלה יפה, אבל אם לחזור לראשית דבריי, נראה שכל עוד החברה החרדית תונהג על ידי הדגם הנוכחי של הרבנים והחצרות, התשובה שלילית. השינוי יגיע מלמטה, במקרה הטוב מתוך התפתחות אורגנית (כפי שכבר קורה), ובמקרה הרע מתוך קריסה ובנייה מחדש.
capture

על יהודים בחיפוש רוחני והקושי שלהם לבנות קהילות

captureרחל ורצברגר חקרה שתי קהילות ניו-אייג'יות ישראליות, ושתיהן התפוררו תוך כדי המחקר שלה. אבל זה לא היא, באמת. בספרה החדש Jews in the Age of Authenticity (שם מעולה, הוצאת Peter Lang) היא מפרטת את הסיבות לכך.
שתי הקהילות הן קהילת 'המקום' שהקים ר' אוהד אזרחי, וקהילת 'בית חדש' שהקים הרב מרדכי גפני. שתי הקהילות פעלו בתחילת שנות האלפיים והיו כל אחת ניסיון לחיים יהודיים ורוחניים חדשים – וקהילתיים. ורצברגר היתה איתם כשנתיים, חגגה חגים, התפללה, מדטה וכמובן ראיינה את החברים.
ורצברגר ממקמת את הדרישה לאותנטיות במרכז ממצאיה: חברי הקהילות ביקשו רוחניות אותנטית, וזאת בשתי דרכים: ראשית על ידי חיבור עם המסורת היהודית (כמובן בפרשנות מודרנית), ושנית על ידי חיפוש של חוויות רוחניות אישיות. החיבור הפנימי לאלוהות היה עיקרי בדרכם הרוחנית (כמקובל בזמננו). בשתי הקהילות פותחה פרשנות רוחנית למסורת היהודית, בשתי הקהילות שמו דגש על החוויה הרוחנית האישית, ובשתי הקהילות השימוש הרוחני במין, והעיסוק הרוחני במיניות, היה מרכזי.
ורצברגר עוסקת בהבניית אורח החיים היהודי-רוחני בניו-אייג' היהודי בכלל ובקהילות בפרט, בממשק בין עצמיות, אותנטיות וריטואל, ובאידיאל ה"חיפוש" המלווה את הקהילות. אותי עניין במיוחד הפרק בו היא עוסקת בהתפרקות הקהילות הללו. 'המקום' החליטו לפרק את החבילה בצורה שלווה בסך הכל, ואילו ב'בית חדש' הקהילה קרסה אחרי שנחשף שגפני ניצל מינית כמה מתלמידותיו.
על פי ורצברגר יש מן המשותף לסיפור פירוקן של שתי הקהילות. "ההתפרקות… קשורה באופן עמוק לפרדוקס שבניסיון ליצור קהילה שבה החברים עסוקים כל הזמן בחיפוש אחר העצמי האותנטי שלהם". במילים אחרות, המתח בין הרצון לחיות בקהילה לרצון לממש את העצמי היה גדול מדי בשתי הקהילות, והביא לפירוקן.
בקהילת 'המקום' היה דגש מכוון על חוסר ארגון והתנגדות לכל חוק. הספונטניות היתה אידיאל ורצונו של כל פרט כבודו המוחלט. באופן מובן, קשה בצורה כזאת ליצור קהילה. ב'בית חדש' ההנהגה הכריזמטית של גפני היתה אמצעי עיקרי לגיבוש הקהילה, וכשהתברר שכשל, והודח מתפקידו באופן מעורר השראה על ידי הקהילה, לא היה מה שיחזיק את החברים שם יחד.
ורצברגר מנתחת את הבעיות בכל קהילה בצורה מאירת עיניים ומעניינת, ומגישה לנו מחקר חשוב ומשמעותי על הרוחניות העכשווית היהודית בישראל. מחקרה מצטרף אל ספרים כשל יהונתן גארב, דלית שמחאי, יאיר שלג, סמדר שרלו ושלי, שמהווים יחד תחילתה של ספריה נאה בחקר הרוחניות העכשווית (היהודית) בישראל. כן ירבו.

הרבנות הראשית מתירה ביגמיה

חדשות 10 שידרו הערב תחקיר של אלמז מנגיסטו שחשף שהרבנות הראשית לישראל מתירה לגברים לשאת אישה שניה. על פי התחקיר נערכות בין 50 ל-70 חתונות בשנה לגברים נשואים. לא מדובר רק במקרים שבהם האישה מסרבת לגט, אלא גם במקרים שהאישה חיה והינה עקרה או נכה נפשית או פיזית. על אחד הפסקים האלה חתום לא פחות מאשר הרב הראשי לשעבר, שלמה עמר.
 
אז נניח לזה שמדובר בעבירה, שכן החוק בישראל לא מתיר ביגמיה. ונניח לזה שיש כאן עוד דוגמא לסלקטיביות הלכתית בת זמננו שמתעדפת את החזק על חשבון החלש(ה), ונניח לזה שכל העניין נעשה בשושו ומכוונן כלפי זיווגן של נשים צעירות כנשים שניות לגברים מבוגרים. יודעים מה, נניח אפילו לזה שמדובר בהסדר שמפלה נשים פעמיים, הן מפני שהוא הופך אישה נשואה לסרח עודף במערכת יחסים חדשה, והן מפני שאותו הסדר לא מוצע לנשים. אם זאת היהדות שלכם, המסורת שלכם, ההלכה שלכם – שאלה יהיו תפארתכם וגאוותכם.
 
אם אפשר לבקש רק דבר אחד: אנא הרשו לנו לא להתקרב אליכם ולא אל הרבנות הראשית שמאפשרת את הסיפור הזה. שחררו אותנו ואת היהדות שלנו מהגוף הרקוב הזה.
capture