אלחנן ניר על צדיק (טנטרי) ממקומות מטונפים

Capture.JPGר' נחמן הוא הרבה דברים, ובין השאר מלא בסתירות. הוא מלמד שמחה אבל דכאוני בעצמו, מדגיש יראה מחטאים מיניים אבל מלמד דרכים קלות לכפרתם, ורואה את הגוף כמכשול לרוח, ומצד שני מגלה פה ושם מאפיינים טנטריים מובהקים. הטנטרה גם היא הרבה דברים, וביניהם הדגש על השימוש בחטא ובמין (לא תמיד שני אלה הם אותו הדבר כמובן) על מנת להתפתח מבחינה רוחנית (ולא פחות מכך, לרכוש כוח, אנרגיה, עוצמה).
 
ובכן לר' נחמן יש צד טנטרי, שאפשר למצוא למשל בציטוט הבא:
 
והוא מעלה גדולה, כשיש יצר הרע להאדם, כי אז יכול לעבוד אותו יתברך עם יצר הרע דיקא, דהינו לקח כל ההתלהבות והחמימות ולהכניסו בתוך עבודת השם, דהינו להתפלל ולהתחנן בחמימות והתלהבות הלב וכיוצא. ואם אין יצר הרע לאדם, אין עבודתו שלמה כלל. – ליקוטי מוהר"ן תנינא, מט
 
ההתלהבות העולה מתוך היצר הרע מגוייסת כאן לצורך עבודת ה', עד כדי כך שבלעדיה "אין עבודתו שלמה כלל".
 
לאחרונה יצא הספר 'יהודי בלילה: מסע בעקבות חלומותיו של ר' נחמן' (ידיעות ספרים) של ידידי היקר אלחנן ניר, שהוא גם רב בישיבת 'שיח יצחק' וגם עורך מוסף 'שבת' במקור ראשון. בספר הזה מטפל ניר בחלק מעניין במיוחד מתורת ר' נחמן: החלומות שלו. ניר מפרש שמונה חלומות של ר' נחמן, ופרשנויותיו מעמיקות וידעניות, מפליגות לשדות רבים ושונים, לאורך ולרוחב המסורת היהודית וכן לשדות כפסיכולוגיה, סוציולוגיה ועוד.
 
תוך קריאת פרשנותו לחלום של רבי נחמן על 'צדיק ממקומות מטונפים' מעלה ניר, בלי לקרוא לזה כך, את הצד הטנטרי של הצדיק מברסלב. החלום הוא על צדיק גדול, שגופו כולו טינופת, ובאופן מובן עולה שאלת העבודה הרוחנית עם מקומות "רעים". ניר מביא תוך פרשנותו את הציטוט הבא של ר' נחמן:
 
עוד שמעתי שאמר רבנו זכרונו לברכה "פסל לך הפסלת יהיה שלך", הינו שבכל מקום שתראה איזה פסלת יהיה הפסלת שלך, שתתלה הפסלת בך. "משם נתעשר משה", הינו על ידי זה זכה לחכמה. – חיי מוהר"ן, עבודת השם תקעח
 
כאן קבלת הפסולת שלנו כלשנו מזכה אותנו בחכה – ושמא הפסולת עצמה מזכה אותנו בחכמה. כך או כך, אין לדחות את הפסולת, אלא לאמצה אלינו.
 
ניר מקשר את העניין לא רק לקבלת הרע, אלא לגבול בין התודעה למעשה, למתח בין פתיחות לשמרנות, וגם למצוות חגירת האבנט בשעת התפילה, על מנת לחצוץ בין הלב והראש לערווה. "למעשה אומר ר' נחמן, ואולי נימה אירונית בדבריו – אין כל אבנט שבכוחו לחצוץ בין הלב לערווה, בין המקום הנקי לזה המטונף, בין מקום התבונה המשמרת למקום המיניות המערערת והפורצת." (עמ' 58)
 
אכן כך. והנה ניסיונות החציצה, כפי ניר מטיב לאבחן, לא פסקו אלא אף התרבו בעידן המודרני, בו כל מני "טינופות" כזבל, צואה, עוני, וחולי ממודרים ומורחקים מאיתנו באופן יעיל ביותר. לצד התועלת אנחנו מאבדים בתוך החציצות האלה כוחות רוחניים ומפגשים קדושים.

ממדרשי גאולה אל הגאולה

לקראת יום העצמאות קראתי בספר 'מדרשי גאולה: פרקי האפוקליפסה היהודית מחתימת התלמוד הבבלי ועד ראשית האלף הששי' (הוצאת כרמל). הספר מכנס חיבורים יהודיים ששייכים לז'אנר האפוקליפטי, דהיינו שמציגים חזיון אלוהי הנוגע (על פי רוב) לעתיד ומתאר את קץ הימים. ההוצאה החדשה שלו מלווה במבואות מצויינים של עודד עיר-שי והלל נוימן.
 
החיבורים בספר נכתבו כולם מהמאה הרביעית ועד המאה ה-13. אחרי הפסקה של כמה מאות שנים, כתוצאה כנראה ממרד בר כוכבא הכושל, מעיסוק בספקולציות משיחיות, חוזרים היהודים לחשב קיצין. הדבר נובע מסדרה של אירועים שמעודדים את התקוות המשיחיות: החל מרצונו של הקיסר יוליאנוס ("הכופר") להחזיר את הפגאניות לרומא ויחד איתה את המקדש ליהודים באביב 363, דרך נפילת רומא לידי הברברים (410), כיבושה הקצר של ירושלים על ידי הפרסים (614), תבוסת הפרסים על ידי הביזנטים, ואחר כך כיבושה על ידי המוסלמים (638).
 
"אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו צפה לרגליו של משיח" כתוב בבראשית רבה (מב, ז), ואכן רבים צפו. האירועים הדרמטיים האלה עוררו ביהודים בעיקר פחדים רבים, ומתוך הפחדים, תקוות. החיבורים בספר, "ספר אליהו", "ספר זרובבל", "אגדת ר' ישמעאל", "נסתרות רשב"י", "חזון דניאל" ו"פרקי משיח", מתארים בשפה ציורית ומיתית את כרוניקות שונות של סוף העולם. סוף טוב, כמובן, שבו היהודים סוף סוף לא יהיו כפופים לפגאנים, נוצרים או מוסלמים, אלא להפך.
אותו היום אשר יבוא משיח בן דוד אל עם אשר נדחקו / תראינה האותות האלה בעולם ויופקו / ארקא ודק ימקו / וחמה ולבנה ילקו / ויושבי ארץ ישותקו / ומלך מערב עם מלך מזרח זה לזה ידקו […] וגוג ומגוג איש את אחיו ידפוקו / ואימה בלב הגויים ידליקו / וישראל מכל פשעיהם ינותקו / ומבית התפילה עוד לא יורחקו ('אותו היום', ר' אלעזר הקליר)
כמובן, זה לא קרה. מאות חוזים ועשרות משיחים בעיני עצמם קמו ונפלו בהיסטוריה היהודית בלי לראות בעיניהם את הגאולה שחזו בדבריהם. לא היתה ליהודים תקומה ולא נחמה כמעט אלפיים שנה.
 
עד לפני 69 שנים.
 
הריבונות היהודית של זמננו היא פלאית. היא גם משיחית, ולו במובן הבסיסי שחלק מרכזי מהתפיסה המשיחית היסודית של המסורת היהודית הוא ריבונות יהודית בארץ ישראל. דור המייסדים של המדינה אכן הגשים את חלום הדורות. זה גם המתח הפנימי הבלתי פתור של הציונות החילונית שמאיים לפרום אותה מבפנים: בניסיונה להתנתק מהדת הגלותית ולהפוך ללאום חילוני ו"בריא" בארצו, היא הגשימה את חזון המסורת. ברוך קורצוויל ידע לומר שזה מה שלא יאפשר לציונות לסגת מיהודה ושומרון, ויהווה את מנגנון ההשמדה העצמית שלה.
 
ביום העצמאות הזה השמחה שלי לא שלמה. היא מלווה בעצב ובדאגה. ועדיין, יש כל כך הרבה על מה לשמוח. לפני שני דורות כל בני משפחתי היו פליטים. היום אני גר בירושלים. החברה שהקמנו כאן טובה ויפה. המדינה עשירה וחזקה. התרבות פורחת. לפחות לעת עתה, אנחנו לא זקוקים למדרשי גאולה. יש לנו מדינה.
Capture

על פסיקת בג"צ בנוגע למרכולים בשבת בתל אביב

בג"צ אישר לפני שעה קלה את החוק העזר העירוני של תל אביב המאפשר פתיחת 160 מרכולים ופיצוציות בשבת. אפשר לשמוח ואפשר לא, אבל השבת המסחרית בתל אביב, גם אם המתכונת מצומצמת (לפנים דובר על 500 מרכולים) קיבלה אישור רשמי.
 
אבל הסיפור האמיתי נמצא מאחורי הקלעים. התיק הזה מיטלטל מבית דין אחד לשני כבר כעשור, ובשנים האחרונות בית המשפט העליון מבקש שוב ושוב מהמדינה להציג את עמדתה בעניין. אולי אתם זוכרים שכבר גדעון סער, כשר הפנים, שקל להתנגד לחוק העזר הזה ולבטלו, מה שהיה סוגר את הפיצוציות בתל אביב. בסוף הוא נמנע מלהתערב. לפניו היה זה סילבן שלום שלא שהחליט למשוך ידיו מהאש. אחריו גלעד ארדן שגם לא התערב. אחריהם, כיום, מדובר בשר הפנים אריה דרעי שאמר על העניין ש"השינה נודדת מעיניי. הנושא הזה מאוד קשה", וכמובן שגם החליט לא להחליט. שוב ושוב ביקש בית המשפט מהממשלה לתת את עמדתה, שוב ושוב ביקשה הממשלה דחייה.
 
כל כך למה? מפני שהסוד הגלוי ביותר בישראל הוא שהסטטוס קוו בין דת ומדינה שנקבע לפני עשורים כבר איננו רלוונטי. כלכלית, דמוגרפית, טכנולוגית, ואידיאולוגית אנחנו כבר לא מדינת ישראל של לפני 70 שנה, גם לא של לפני 30 שנה. החוקים הקובעים את הסטטוס קוו נמצאים בפער אדיר מרצונם של האזרחים. ואותם אזרחים אינם רק אלה שמצביעים מרצ. הליכוד, הבית היהודי ואפילו ש"ס נמנעים מלסגור חנויות ואף קניונים בשבת מפני שהם יודעים שגם רבים מהמצביעים שלהם, ואף רבים מהמסורתיים שביניהם, הפכו את השופינג לבילוי השבתי, ובטח שמעונינים בחלב אם נגמר.
 
הפוליטיקאים שלנו על כן שבויים מצד אחד על ידי המפלגות החרדיות, שלא מאפשרות רשמית כל שינוי בסטטוס קוו, ומצד שני לא מעוניינים לכפות על הציבור שלא לשנות את הסטטוס קוו, ובכך לעורר את זעם מצביעיהם. ככה מתנהלת המדינה בסוג של ישראבלוף של קנסות שלא מזיזים או חוקי עזר עירוניים, עד שבג"צ מתבקש להכריע. העיקר שרשמית לא נגעו בסטטוס קוו.
 
בסופו של דבר, היה עדיף שהממשלה תגבש מדיניות כללית על השבת במרחב הציבורי. 'חוק שבת' שכזה, שבו מוסדות תרבות ובתי קפה פתוחים אבל קניונים סגורים עד אחה"צ, ומתאפשרת גם תחבורה ציבורית מצומצמת, ניסו לקדם חה"כ רחל עזריה, מנואל טרכטנברג, אלעזר שטרן ומיקי זוהר. המתכונת הזאת נראית לי חיובית, אבל הממשלה, שאוהבת לדבר על משילות, אפילו לא היתה מסוגלת לענות לבג"צ, קל וחומר לקדם יוזמה כזאת. השאלה כעת היא האם מדובר בסנונית ראשונה שתבשר את הריבונות הגוברת של הרשויות המקומיות לקבוע את הסטטוס קוו השבתי שלהם על פי רצונותיהם, כולל תחבורה ציבורית. אולי יום אחד תל אביב גם תנפיק רישיונות נישואים אזרחיים.
Capture

מאמר אקדמי שלי על הר הבית

מאמר שלי על יחסי הציונות, החילונית והדתית, להר הבית, ועל העיסוק המוגבר סביב ההר (ואף בית המקדש) בזמן האחרון, התפרסם בגיליון האחרון של Israel Studies Review, שכולו מוקדש לסוגיית הר הבית. המאמר עוסק, בקצרה, במפגש בין עמדות המחתרות של לפני קום המדינה, שראו (בעיקר הלח"י) בהר הבית סמל ללאומיות יהודית על כל ארץ ישראל, עם הציונות הדתית של העשור האחרון, שבשונה מפני כן מעודדת עליה להר ותופסות אותו גם כן כמעצים לאומיות, ובעצם כמוקד אתנוצנטרי. אני מתייחס גם לעיסוק סביב הר הבית כניסיון, מודע או לא מודע, לביטול ההיגיון הפנימי של תהליך החילון.
כאן המאמר בגרסתו הלפני-אחרונה (מסיבות של זכויות יוצרים אסור לי להעלות את הגרסה האחרונה ממש).
כאן אפשר למצוא את כל הגיליון ואף לרכוש את הגרסה הסופית של המאמר (22$ בלבד!).
Capture

לבנים בארה"ב דתיים פחות – ולאומנים, גזענים ומתים יותר

הכתבה הזאת של טלי קרופקין מספרת סיפור גדול. במרחבים הלא-עירוניים של ארה"ב תוחלת החיים של הלבנים בירידה. רבים מהם דועכים אל תוך משככי כאבים ואלכוהול. הסיבה אינה עוני או חוסר השכלה גבוהה, שכן תוחלת החיים של קבוצות אחרות, של שחורים והיספאנים, שעניות וכו' לא פחות, עולה. מה יכולה להיות אפוא הסיבה?
"החוקרים מפרינסטון מתמקדים במחקרם החדש דווקא בגורם אחר לתמותה מסוג זה — קריסת מערכות התמיכה, שסייעו בעבר ללבנים העניים בארה"ב להתגבר על תקופות של שפל כלכלי. בין המערכות הללו, שחדלו לתפקד בשנים האחרונות, מונים קייס ודיאטון את איגודי העובדים, שנחלשו משמעותית בד בבד עם התפוגגות המפעלים שעברו לחו"ל, את מוסד הנישואים ואת הכנסייה."
בקיצור, התפוררות המסגרות החברתיות והדתיות ממובילה את הלבנים, שעל פי הכתבה גם מוסד המשפחה ספג אצלם מכה אנושה, אל מותם. אין להם תמיכה חברתית. משום מה החוקרים לא מבינים זאת עד הסוף: "החוקרים מתקשים להסביר באופן מלא את הפער בין הלך הרוח בקרב הלבנים ובין כל היתר." מה קשה להסבר? השחורים וההיספאנים דתיים יותר, והמשפחות שלהם מגובשות יותר. או במילים אחרות, האתוס האינדיבידואליסטי של החברה הצפון-אטלנטית עדיין לא פירק לגמרי את המרקם המסורתי של תודעותיהם ומשפחותיהם.
כל זה קשור גם לעלייתו של טראמפ. במאמר מצויין ב-Atlantic הביא פיטר ביינרט לאחרונה נתונים על הדלדלות הדת בקרב לבנים רפובליקאים, דבר שרק הקצין את עמדותיהם לגבי זרים. הנה:
  • שיעור הרפובליקאים ללא זיהוי דתי מוגדר שילש את עצמו מאז 1990.
  • רפובליקאים לבנים שהפסיקו להגיע לכנסייה יחזיקו ב-19% פחות מאשר כאלה שהולכים לכנסייה ש"החלום האמריקאי עדיין תקף".
  • ככל שאתה פחות בכנסייה, כך אתה יותר מתנגד להגירה לארה"ב.
ביינרט מסכם: "כששמרנים עוזבים את הדת הם משרטטים את גבולות הזהות שלהם מחדש, והפעם ממעיטים בערכם של מוסר ודת, ומדגישים את חשיבותם של גזע ולאום."
הנה לכם כמה מחשבות על חשיבותן של דת ומסורת עבור איכות החיים וצביונם הערכי.
Capture

הלל כהן על הקשר הפלסטיני המיוחד להר הבית

Captureמי שמעוניין להבין למה מעגלי האלימות האחרונים מול הפלסטינים, בעיקר בירושלים, סבבו סביב הר הבית, מוטב לו שיקרא את מאמרו של פרופ' הלל כהן, שיצא זה עתה ב- Israel Studies Review.
 
הגיליון האחרון, שמוקדש לסוגיית הר הבית, מציג כמה מאמרים מעניינים בנושא (אף אני תרמתי מאמר ואתייחס אליו בעתיד), ופותח עם מאמרו של כהן, אשר בוחן את מעמדו של הר הבית בתודעה הלאומית הפלסטינית והישראלית. כהן מתחקה אחר מקורות הקשר של הפלסטינים עם אל-אקצא. בעקבות ראשיד חלידי וחיים גרבר ממקם כהן את לבו של מה שעתיד להיות העם הפלסטיני במחוייבות להגן על המסגדים הקדושים בירושלים, מחויבות ששורשיה בתקופה האיובית, 1187-1250 לספירה (נקראת על שם השושלת האיובית, שהשליט הידוע בה הוא צלאח א-דין).
 
על רקע מסעות הצלב נוצר צורך לגבש את המוסלמים בירושלים על מנת שיהיו מחוייבים להגן על העיר מהפולשים הנוצרים. התפתח שיח שהפך את המוסלמים כאן מקבוצת תושבים אקראית לקהילה מגובשת, אשר יעודה הוא הגנה על אל-אקצא. במקביל להתפתחות הנראטיב הזה השתנה הרכב האוכלוסייה בירושלים: השליטים האיובים רצו להעצים את מספר המוסלמים בירושלים ולכן הביאו אל העיר קבוצה גדולה של מוגרבים, שהתיישבו ממערב לאל-אקצא, וכן כורדים רבים (הקבוצה האתנית של צלאח א-דין).
 
כהן מראה כיצד מאז הפכו אותן קבוצות לקהילת יעוד, שתפקידה וזהותה קשורים באופן הדוק להגנה על קודשי האסלאם בירושלים. הוא מביא דוגמאות היסטוריות שמראות שאותה קהילה קנאית יותר למקומות אלה מאשר מוסלמים אחרים (למשל, ב-1911 רצו השליטים העותמנים לאפשר לצוות בריטי לחפור חפירות ארכיאולוגיות באל-אקצא. רק ההתנגדות של המוסלמים המקומיים עצרה את היוזמה).
 
באופן מעניין, וכהן לא שוכח להצביע על כך, הפיכתם של המוסלמים סביב ירושלים (וברמה פחותה, בכל האזור) לקהילת יעוד, היא תמונה ראי לקהילת היעוד השניה שרואה באל אקצא, כלומר בהר הבית, את ייעודה וחלק עמוק מזהותה, שהיא כמובן חלקים לא מבוטלים מהעם היהודי. עליית המתח סביב הר הבית משקף אפוא את המפגש בין שתי קהילות יעוד שזהותן קשורה עמוקות לאותו מקום קדוש. הסיכויים שמפגש כזה לא יהיה אלים הם לצערנו קטנים.

סיוע לפליטים לאור ההלכה – בית הלל

קבוצת הרבנים והרבניות של בית הלל פרסמה חוברת הלכתית לקראת פסח, ובה דיון על "סיוע לפליטים לאור ההלכה". לקראת פסח, לא במקרה, שכן אנחנו מצווים שוב ושוב במקרא לסייע לחלש ולזר משום ש"גרים היינו בארץ מצריים". מתוך המסקנה:
 
אהבת הבריות המניעה את האדם להשתתף בצערו של הזולת ולהירתם לסייע לו, היא ערך מערכיה של תורה. הצלת חייו דומה להצלת עולם מלא. ראוי להתגייס לעזרת הפרט הנתון במצוקה, ובוודאי לעזרתה של קבוצת אנשים סובלים. בכך באה לביטוי מידת הרחמים וערך השלום שהם מן התכונות המיוחסות לבורא שעל האדם לדבוק בהן. […] אף שעל פי סדרי הקדימויות יש להעדיף תרומה לבני העיר והמדינה מנזקקים אחרים, יש לתעדף את המצויים במצוקה וחסרים תנאי מחיה בסיסיים. כמו כן, לעתים יש ערך מיוחד למציאת האופן לסייע גם לאויבים מתוך התקווה לשבירת מחיצות השנאה. עם זה, יש לשמור ולקיים את נתיבי הצדקה הרגילים – בסיוע איש לרעהו בתוך החברה הישראלית.
 
בדרך אל המסקנה הזאת עוברים גם דרך איסור 'לא תחנם' ומראים כיצד ניתן לפרשו כך שאינו חל לעניינינו. והנה לכם כמה ציטוטים של רבנים, אעפס מעט יותר חשובים מהרב לוינשטיין או הרב אליהו, על העניין:
 
— הרב אהרן ליכטנשטיין:
היהדות ההלכתית המסורתית דורשת מן היהודי גם נאמנות להלכה וגם דבקות ברגש מוסרי, שעם היותו שונה מן ההלכה הוא בכל זאת מִקשה אחת עמה, והוא מחייב לחלוטין בדרכו שלו.
 
— הראי"ה קוק:
ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חֹק מצוֶּה, כי אז תאבד חלק היותר ברור מזהרהּ, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה. והיא צריכה לעמוד בנִסיונות קשים מאד, לנצח סתירות רבות, המפוזרים כצורי מכשול במאמרים בודדים, בשטחיותן של כמה הלכות, ובהמון השקפות הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה והמוסר הלאומי.
 
— הרב איסר יהודה אונטרמן (היה הרב הראשי האשכנזי של ישראל)
כמו שאי אפשר לקרוא שומר תורה ומצווה למי שמזלזל בהלכות קבועות בדברי סופרים… כן אין לתת את התואר הזה של שמירת תורה ומצוות למי שמסרב לקיים חיובים מוסריים הנוגעים לזולת, כמו התקנות של דרכי שלום כי כל זה נובע ממקור מים חיים של תורתנו.
 
ישר כוח גדול לרבני ורבניות בית הלל. יש תקווה.
 
Capture

המשך טירוף המערכות במאבק נגד סרבני גט

כדאי להתעכב על הצעת החוק שעברה אתמול, של חה"כ שולי מועלם רפאלי, שנועדה להקשיח את הסנקציות כלפי סרבני גט.
 
החוק הקיים – ויש להבין כאן את הרקע – כבר מאפשר לבית הדין להוציא צו מעצר לגבר כזה, דבר שלדעתי כשלעצמו מופרך ומסוכן: המדינה בעצם נותנת כוח לבית דין דתי לאסור אדם, וזאת אך ורק מפני שסירב לקיים דין הלכתי כלשהו. צריך להבין שעל פי ההלכה מותר בהחלט לגבר לסרב לגרש את אשתו, אבל גם אם היה אסור, איזה מקום יש למדינה דמוקרטית לאלץ אדם לקיים מצווה מסויימת? אין זאת אלא שבמקום לפתור את העניין בצורה הלכתית, משתמשת הרבנות, ומשתמשים רבני ישראל, בכוחה של המדינה (המשטרה, בתי הכלא) כדי לסייע להם בחדלונם. "פתרון" קל ועלוב, שמעיד יותר מכל על המבוכה שהרבנות נמצאת בה אל מול התופעה.
 
החוק החדש מגדיל לעשות. על פיו בתי הדין הרבניים יהיו יכולים להחליט שמהגבר הנאסר תימנע השתתפות במסגרת לימודית כלשהי בכלא, כולל לימודי קודש, שישלל ממנו מזון בכשרות מהדרין (לבד ממצרכים בסיסיים), שתישלל ממנו זכאות לשהייה באגף התורני, וכן שישללו ממנו חומרי קריאה וכתיבה (למעט ספר תפילה).
 
כלומר בשם המאבק (המוצדק) כנגד סרבני גט המדינה כעת לא רק תשלול מאדם את חירותו, היא גם תפגע בחופש הדת שלו, כאשר תמנע ממנו ללמוד תורה או להימצא בקהילה שומרת מצוות (והרב שמעון יעקבי, מנהל בתי הדין הרבניים, אמר כי מצידו "אפשר היה לתת לביה"ד למנוע גם סידור תפילה"!). הגענו למצב שבו העוול שמגולם בנישואים כדת משה וישראל פוגע לא רק בחירותן של נשים, ולא רק בזכויות האזרח של גברים, אלא גם בחופש הדת של האחרונים – ודווקא זאת בעידוד רבני ישראל! טירוף מערכות מופרך ומזיק, וכל זה מפני שבמקום להתמודד עם האתגר ההלכתי מגלגלים את העניין אל המשטרה ובתי הכלא.
 
אין לי שום סימפתיה כמובן לסרבני גט, מהנלוזים, העלובים והפתטיים שבגברים. אלא שאי אפשר לעצום עיניים בכוונה ולהתעלם מההקשר. מי שמאפשר את ההתנכלות הזאת בנשים הוא גם מי שיש לו סמכות לפתח את ההלכה, מי נותן להלכה להמשיך לאפשר לגברים לכלוא נשים בנישואים שהן לא מעוניינות בהם. לא העכבר גנב, החור גנב. הבעיה כאן היא הלכתית, והיא זקוקה לפתרון הלכתי. לא משטרתי. בעיות הלכתיות פותרים בדרכים הלכתיות.
 
במקום להתמודד הלכתית עם המצב העגום הזה, משתמשים באלימות מטעם המדינה, ולבסוף גם פוגעים בחופש הדת. זהו ערבוב מזיק ורע של דת ומדינה, שמגלם הסרת אחריות של רבני ישראל מעצמם.
Capture

איסור סממנים דתיים: שתי הערות על פסיקת בית המשפט האירופי לצדק

לפני יומיים פסק בית הדין האירופי לצדק של האיחוד האירופי כי מותר למקום עבודה לדרוש מעובדיו שלא להציג סממנים דתיים במרחב הציבורי. בית הדין לא הרשה לדרוש הסרת סממנים דתיים של דת אחת בלבד, שכן זו נחשבת אפלייה, אבל פסק שהדרישה שלא להציג כל סממנים "פוליטיים, פילוסופים או דתיים" אינה אפלייה ולכן מותרת.
 
אז ראשית, כמובן שמדובר באפלייה, כלפי כל מי שדתי. מי שחשוב לו או שמצווה עליו לשאת סממן דתי, מופלה לרעה. בתוך הקבוצה הזאת מוסלמים ויהודים מופלים לעומת נוצרים, משום שחבישת כיפה או מטפחת עבור יהודים, או כיפה או חיג'אב עבור מוסלמים, נחשבת כציווי דתי, וענידת צלב אינה ציווי דתי עבור נוצרים. הנוצרים, שהם הרוב, מופלים לטובה. לכולם גם ברור כי כל הנושא הזה עלה אך ורק בגלל המיעוט המוסלמי באירופה, ויהיו בתי עסק שיאסרו על סממנים דתיים משום שהם מעוניינים להדיר מעליהם עובדים, ובעיקר עובדות, מוסלמיות ומוסלמיות. אפשר להבין את רצונן של מדינות אירופה לשמור על אופיין התרבותי, ואפשר גם להצדיק אותו. אבל קשה להצדיק את הדרך הנוכחית לעשות זאת.
 
ברמה יותר עמוקה, פסיקת בית המשפט באירופה מסגירה את הנחות המוצא החילוניות שלו, אליהן הוא עצמו עיוור. על פי הפסיקה בתי העסק "יתייחסו לכל עובדיהם באותו אופן, דהיינו על ידי דרישה מכולם ללא הבדלה להתלבש באופן ניטרלי". אלא שלבוש מערבי חסר סממנים מסורתיים הוא לא "ניטרלי", אלא מערבי-חילוני. הוא צורת לבוש שהתפתחה בתרבות מסויימת בתקופה מסויימת. למעשה, הוא עצמו מבוסס על אתוס ברור ומשדר מסר ברור: האתוס של הנאורות והמסר של החירות והשוויון. אפשר כמובן להיות בעדו ואף לחשוב שהוא מגלם את ההישג התרבותי העליון בכל הזמנים, אבל ניטרלי זה לא. באופן אירוני מדובר בסממן "פילוסופי" לעילא, שלכאורה אסור בהצגה.
 
והנה לכם עוד משמעות עמוקה של היות העולם שבו אנחנו חיים חילוני. זהו עולם שבו החילוניות נחשבת "ניטרלית" ואף "טבעית". להיות דתי או מסורתי זה משהו נוסף. אחר. שונה. זר. השימוש של בית המשפט העליון של האיחוד במילה "ניטרלי", וקבלתה הרחבה ללא ביקורת, מראות עד כמה העולם שלנו הפנים את החילון ברמה העמוקה ביותר, ועל כן עד כמה כל דיבור על "חזרה לדת" או "עליית הדת" באירופה או בארה"ב צריך להיות מסוייג וזהיר מאוד.
Capture5

על מקורותיה החברתיים ומאפייניה של הנאו-קבלה – מאמר

מאמר חדש שלי שפורסם בספר חדש על הרוחניות העכשווית בישראל. המאמר דן בשתי תנועות הנאו-קבלה הגדולות, 'בני ברוך' (קבלה לעם), והמרכז לקבלה. אלו בעצם מהוות את המקבילות הניו-אייג'יות היהודיות של היוגה ההינדואית: מספקות תרגום עכשווי לחלק מסויים מהמסורת, אותו הן מוציאות מההקשר הרחב שלו ומשווקות כ"שיטה" שכל אחד ואחת מוזמנים לאמץ. זה לאו דווקא רע – כמו היוגה במערב, יש כאן כמובן גם צדדים חיוביים. זה גם מתבקש ומאפיין את התקופה שבה אנחנו חיים, ובמובנים רבים לא היה יכול להיות אחרת. במאמר אני שואל איך בכל זאת הופכים את חכמת הקבלה ל"שיטה" (ופעמים רבות – למוצר) ומהם התנאים החברתיים שעומדים בבסיס העניין.
 
 
המאמר נכלל בספר שערך Shai Feraro המוכשר והנמרץ, יחד עם ג'יימס לואיס, חוקר ותיק מאוד של התחום, ויצא בהוצאת Palgrave Macmillan. הוא כולל עוד כמה וכמה מאמרים מעניינים על סצנת הרוחניות העכשווית כיום. הנה דף הספר שכולל את התוכן.
Scan10032