וולבק על היהדות כנוגדת ניו-אייג'

הוצאת בבל תרגמה והוציאה לאור את חליפת המכתבים בין מישל וולבק וברנאר-אנרי לוי שיצאה לאור בצרפת לפני כשבע שנים, וטוב עשתה. יש בדבריהם של השניים כמה נקודות מעניינות, והייתי רוצה להביא כאן אחת מאלה.
 
וולבק מדבר (כהרגלו) על עונייה וריקנותה של התרבות המערבית הנוכחית, אשר זנחה את הדת ואף את המאבק ההירואי בדת. בפסקה להלן (עמ' 157) הוא מתייחס לפילוסופיה שהוא היה רוצה שתצמח. אם לוי יצמיח אותה, היא תתייצב כנגד "תנועה רוחנית [..] היחידה המתפתחת באירופה," שכוללת "פונדמנטליזם אקולוגי", אנטי-גלובליזציה "והבלי ניו-אייג'". לדעת וולבק תנועות אלה אינן קושרות בני אדם זה לזה, כלומר הן לוקות מבחינה חברתית. בסופה של הפסקה הוא כותב ש"יש נחמה בידיעה שהיהודים יהיו כאן כדי להתנגד לכך". (תרגום: רמה איילון)
 
והשאלה היא: מה הקשר? איך היהודים בדיוק מתנגדים לכל מעגלי האקולוגיה והניו-אייג'? הרי הם ממלאים חלק פעיל, מעל לשיעורם באוכלוסייה, בתנועות האלה.
 
אלא שנדמה לי שוולבק מתכוון לא ליהודים, אלא ליהדות, או לפחות לקווים מרכזיים מהמסורת היהודית, שנמצאים בקוטב המנוגד לכמה מאפיינים בסיסיים של התנועות האלה. קודם כל כמובן הדגש על הקהילה, אבל גם העניין במעשה יותר מאשר בחוויה, הדרישה למחוייבות דורשנית למדי, וגם העמדה המקדמת היררכיה ברורה, ולא שוויון אוניברסלי.
 
אלה לא מאפיינים מקריים, והם קשורים ביניהם. הם יוצרים יחד קהילה דתית מסורתית ופרה-מודרנית במובהק, ואיתה אינדיבידואלים שנמצאים במודרנה במצב "דו-לשוני" (שהוא כתמיד יתרון, ובמקרה הזה אף מעלה לדעתי). וולבק, אנטי-מודרניסט שכמוהו, מזהה בחושיו החדים שחלקים מהמסורת היהודית הם שותפים פנים-מערביים לתפיסותיו.
2016-02-09_132848

הרגש הדתי של ברני סנדרס

לפני כמה ימים אמר ברני סנדרס שהדת היא "עקרון מנחה" בחייו, ושהוא "לא היה מתמודד על הנשיאות אם לא היו לי רגשות דתיים ורוחניים משמעותיים מאוד". ההצהרה אכזבה כמה אתאיסטים שקיוו שסוף סוף יהיה מתמודד רציני לנשיאות שיודה שאינו מאמין. עם זאת, מי שיקשיב להמשך דבריו של סנדרס יגלה אמונה דתית (או למעשה, רגש דתי) מאוד מופשטת, בהחלט לא תאיסטית, שמסתכמת בקביעה שכולנו רקמה אנושית אחת חיה.

תהליך האתנוקרטיזציה שעובר על ש"ס

הוצאת ספרים כרמל בשיתוף מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום הוציאה לאור ספר חדש תחת הכותרת 'דת ולאומיות: הנהגה והגות יהודית בשאלה הערבית'. הספר מאגד מאמרים מחוקרים שונים. כך למשל כותב הרב ד"ר רונן לוביץ על תפיסות ציוניות דתיות של הערבים כאנלוגיה לנראטיבים מקראיים (ישמעאל, הפלשתים), ד"ר שלמה פישר, שטרם קראתי מאמר שלו שלא היה מצויין, כותב על שני זרמים אידיאולוגים-משיחיים בציונות הדתית, פרופ' רון מרגולין כותב על יחסו של הרב אדלג אל הישוב הערבי בא"י, ועוד.
 
כאן הבאתי פסקה מרתקת לדעתי ממאמרו של ד"R נסים ליאון שכותב על "חרדיות מזרחית והנרתיב התיאו-אתנוקרטי בישראל". ליאון כותב על עלייתה של לאומיות אתנוצנטרית בקרב מעגלי ש"ס, כאשר ההבדלה יהודי – לא-יהודי הופכת עבורם לדיכוטומיה שעומדת במרכז אידיאולוגיה פוליטית אקטיביסטית. במילים אחרות, ש"ס של היום לא משתמשת במדינה בצורה אינסטרומנטלית כפי העמדה הרשמית של החרדים האשכנזים, אלא שואפת להשפיע על דמותה של המדינה מתוך אחריות, לכאורה, לצביונה היהודי הטהור (ואפשר להיזכר בתשדיר הבחירות "כוכבית גיור").
 
אם ניזכר שלפני כמה ימים פנו המפלגות החרדיות לשר הביטחון בבקשה לא להוציא את אגף 'תודעה יהודית' מהרבנות הראשית, נוכל לומר שיש מהמגמה המתוארת כאן גם בקרב החרדים האשכנזים. בכ"א אני ממליץ לקרוא את הפסקה שצירפתי. מתמצתת את העניין בצורה מעולה.
leon
lavi

קצת על מרדכי גפני והתנועה האינטגרלית

במוסף G של גלובס פורסמה היום כתבה יפה של ורד קלנר על הרב ד"ר מרדכי גפני, הגורו המבריק של היהדות המתחדשת, מקים קהילת 'בית חדש בתל אביב, שברח מישראל אחרי שהוגשו נגדו תלונות על ניצול מיני סדרתי בשנת 2006. גפני מנסה עכשיו, ומצליח למדי, לבנות את עצמו מחדש בארה"ב בתוך התנועה האינטגרלית. משום כך יצאו נגדו כמה וכמה רבנים ורבות מתוך ה-Jewish Renewal, שמטרתם להזהיר את מי שלא מכיר אותו ואת מעלליו. בראיון אני מדבר עליו וקצת גם על התנועה האינטגרלית, ועל איך שהוא מנצל את הגותה לצרכיו. עוד מדבר בו הרב דיויד אינגבר מקהילת רוממו במנהטן.
globes

הארכת מעצרו של מאיר אטינגר

המדינה האריכה את מעצרו המנהלי של מאיר אטינגר בעוד ארבעה חודשים, והוא שובת רעב כבר 14 יום. שני דברים על זה:

* מעצרים מנהליים מהווים מהלך אנטי-דמוקרטי. גם מי שמוכן להצדיק אותם כעניין של חירום לטיפול בפצצות מתקתקות, לא יכול לתרץ הארכת מעצר שכזה בחודשים רבים. אם יש ראיה כנגד אטינגר, העמידוהו למשפט. אם אין, ישוחרר. הדברים חלים באותה מידה על העיתונאי מוחמד אלקיק, השובת רעב מזה 70 יום במחאה על מעצרו המנהלי ללא משפט ונשקפת סכנה לחייו.

* אשתו של אטינגר: "כל הרעיונות שלו הם בהתייעצות עם דעת תורה, בעיקר של הרב יצחק גינזבורג ממנו הוא יונק את הרעיונות שלו ומנסה להיות השופר שלו."
ספרו לי עוד על כמה צעירי הגבעות לא מושפעים מרבנים.

אנקדוטה היסטורית על טרור יהודי

לאחרונה יצא הספר 'אבני דרך' המוקדש לצבי יקותיאל עם פרישתו מניהול מרכז זלמן שזר. יקותיאל יזם במרכז מפעלים רבים, ותחת ניהולו הפך אותו גם להוצאת ספרים חשובה ביותר בתחום ההיסטוריה היהודית (זה התחום לו מוקדש המרכז כולו). בהתאם לכך, בספר, בעריכת הפרופסורים עמנואל אטקס, דוד אסף ויוסף קפלן, מקובצים מאמרים רבים המתמקדים בנקודות היסטוריות שונות בדברי ימי ישראל. אביא כאן כמה מילים על מאמר אחד, מאת פרופ' מנחם פרידמן, שעוסק במחתרת חרדית שפעלה ערב קום המדינה.
פרידמן מספר במאמרו על המחתרת אל"י (ארגון לוחמי יהדות), שבשנים 1946-7 נאבקה לשמירה על צביון יהודי-הלכתי בין היהודים בירושלים. לצורך כך הם התנכלו, לעיתים באלימות, לנשים יהודיות שנראו מבלות עם חיילים בריטים וניסו כמה פעמים להצית בתי קפה שהיו פתוחים בשבת. כך למשל, הם הציתו את ביתן של אם ובת שיצאו עם בריטים והציתו את קפה "אמפייר" שפעל בשבת ליד כיכר ציון והיה מהפופולריים ביותר בירושלים.
חברי הארגון היו ברובם חרדים, אבל לא זכו לכל תמיכה מצד החברה החרדית, כולל מצד נטורי קרתא, על אף שרבים במשטרה חשדו שנטורי קרתא הם שעומדים מאחורי המעשים. חלק מהם היו חברים גם באצ"ל ובלח"י, אולם גם ארגונים אלה לא הסכימו לשתף פעולה עם אל"י. על פי פרידמן בדוחות ארגוני הביטחון אפשר למצוא דגש על מעמדם המרכזי של "יוצאי עדות המזרח" בארגון.
בין חברי הארגון היו הרב שאר ישוב כהן, בנו של הרב הנזיר, אז תלמיד בישיבת מרכז הרב ולימים הרב הראשי של חיפה; ומרדכי אליהו, אז תלמיד ישיבה, אחרי קום המדינה חבר בעוד מחתרת, 'ברית הקנאים', שביקשה להקים מדינת הלכה ותכננה להשליך פצצת עשן למליאת הכנסת, ולימים הרב הראשי לישראל.
srvrutil_getImg

הושג הסכם היסטורי בכותל המערבי

הממשלה אישרה את המתווה על פיו יוקם אזור חדש לתפילה בכותל עבור כל מי שרוצה להתפלל ללא מחיצה או בצורה שאינה מקובלת על האורתודוקסיה החרדית. חשיבותו של ההסכם הוא בהכרה הרשמית, הממלכתית, בזרמים הלא-אורתודקוסים, הכרה שכוללת תקצוב, נציגים רשמיים במועצה המנהלת, ונדל"ן במקום בעל חשיבות דתית עליונה. לא מן הנמנע שהפשרה כאן תשמש תקדים לפשרות הבאות, הן בתקציבים והם בחקיקה (נישואין?), משום שהעיקרון על פיו יש יותר מדרך אחת להיות יהודי – ואף לעבוד את ה' כיהודי! – קיבלה גושפנקא רשמית במדינת ישראל.
 
הבאים אל הכותל יעברו מעתה בכניסה אחת מרכזית. בה הם יוכלו להיכנס בערוצי הגברים, הנשים או הערוץ המעורב. לאחר הכניסה הם יוכלו לבחור אם ללכת ימינה אל הכותל החדש, הפלורליסטי, או שמאלה אל הכותל הותיק והאורתודוקסי.
 
ברחבת הכותל החדשה תונהג תפילה ללא מחיצה. זאת לבד מראשי חודש, בהן נשות הכותל תתפללנה כקבוצת נשים בלבד, עם מחיצה (חלק מהן הרי אורתודוקסיות). ניהול הרחבה יופקד בידי ועדה שבראשה עומד יו"ר הסוכנות ובה שישה נציגים לתנועות הפלורליסטיות (הקונסרבטיבית, הרפורמית ולנשות הכותל) ושישה נציגים ממשרד רוה"מ, משרד התפוצות, ורשות העתיקות. זוהי המועצה הממלכתית הראשונה בה מתמנים רשמית נציגי הזרמים הלא-אורתודוקסים. הרחבה תתוקצב ב-5 מיליוני שקלים בשנה ממשרד רה"מ.
 
רחבת הכותל הישנה תישאר תחת סמכותו של רב הכותל, שמואל רבינוביץ' והגופים שניהלו אותה עד כה.
 
 
מה הדינמיקה הצפויה אם הפרוייקט יושלם? ראשית, צריך לראות שזה אכן מתבצע. כידוע, ישראל מתקשה לערוך שינויים סביב הר הבית. נראה. אבל אם זה אכן יקרה, אפשר לצפות לצערי שהכותל הישן יעבור הקצנה ואופיו החרדי והמסתגר יתגבר. הפשרה הרי תיתן לכאורה לגיטימציה להיות לא-ידידותי למשתמש החילוני או למעשה לכל מי שרוצה לחרוג ממנהגי החרדים בעת הזאת ("יש לכם את הכותל ההוא, לכו לשם!"). המחיר ייגבה בעיקר מהאגפים היותר ליברלים של האורתודוקסיה, למשל מפמיניסטיות אורתודוקסיות, שכנראה תשלמנה את המחיר הכבד ביותר על ההסכם הזה.
 
מאידך, לראשונה יהיה מקום שמאפשר תפילה משותפת לגברים ונשים. לאיפה תלך משפחה שתרצה לחגוג בת/בר מצווה יחד? לאיפה יילך זוג צעיר שרוצה לבקר בכותל יחדיו? לאיפה תגענה קבוצות של תיירים? ומה יהיה עשרים שנה אחרי חניכת המתחם? שמואל שטח שאל במאמר לפני כמה ימים: "באיזו רחבה יתפלל המועמד לראשות העיר? הרמטכ"ל הבא? האפיפיור? מדונה? דיויד בלאט?" שאלות טובות מאוד.
 
זהו גם מבחן פומבי מאוד לכוחן של התנועות הלא-אורתודוקסיות וליהדות הפלורליסטית. אם הרחבה החדשה תישאר ריקה יהיה ברור שהציבור המתפלל ומבקר-הכתלים, לכל הפחות, מעוניין אך ורק ב-old time religion המסורתית שלו.
 
ייתכן גם, כפי שקורה בדרך כלל כשנשברות היררכיות פטריארכליות, שכל העסק יהיה פחות אטרקטיבי. יחול פיחות במעמדו של הכותל. אלה חדשות רעות לכל מי שביקש לצנן את ההתלהבות סביב הר הבית. פיחות במרכז קדוש אחד יביא לעליה בשני.
 
לבסוף צריך לזכור שכל המהפכה הזאת מתרחשת בגלל דבר אחד פשוט: החרדים השולטים על הכותל לא היו מסוגלים להסכים לתפילת נשים בטליתות פעם אחת בחודש. אין כמו הממסד האורתודוקסי כדי לחתור תחת עצמו. שכוייח, חברים. ולנשות הכותל שנאבקות כבר יותר מ-25 שנה, לתנועה המסורתית בישראל ולתנועה הרפורמית – כל הכבוד. הוכחתם שיש לכם (לנו) כוח פוליטי. מי ייתן הישגים רבים נוספים.
kot3

דת ומדינה, אבי שגיא מול יובל שרלו

גיליון דעות האחרון (תחת עריכתו המצויינת של אריאל הורוביץ) מוקדש להערכות עכשוויות של יחסי דת ומדינה. מלבד "מתווה הלכתי" מעודד של הרב רונן נויברט לנישואין אזרחיים ומאמרים מעניינים אחרים, יש בו שני מאמרים מקיפים הדנים בחיבור עצמו של דת ומדינה בישראל, האחד של פרופ' אבי שגיא והשני של הרב יובל שרלו.
73
 
פרופ' שגיא מקדם עמדה שרואה בהפרדה מוחלטת בין דת ומדינה יסוד בסיסי של הדמוקרטיה הליברלית. שגיא מפתח משהו דומה לאבחנה הבסיסית של רונלד דוורקין בין "מחוייבויות ניהוליות" של המדינה, שמטרתן הסדרת החיים ברמה הבסיסית, לבין "מחויבויות מהותיות". למדינה אסור לעסוק באחרונות, משום שהן נוגעות לערכים ולהגדרת "החיים הטובים", ותפיסות ליברליות שונות רואות בעיסוקה של המדינה באלה סוג של כפייה (שהרי כל אחד אמור להחליט עבור עצמו מהם חיים ראויים).
 
שגיא לא משתמש במינוח של דוורקין אלא במינוח פרי עטו, שהוא פיתח באריכות במקום אחר. עבורו למדינה אסור לטפח "זהות", ועליה להגביל עצמה לרשתות של "זיהוי". משום כך מובן שאל לה למדינת ישראל לטפח "זהות יהודית" בכלל, ובוודאי לא סוג מסויים של זהות יהודית. טיפוח זה יש להשאיר בידי החברה האזרחית.
 
הרב שרלו מציג עמדה שונה. הוא מונה שלושה טיעונים עיקריים לטובת קידום אקטיבי של אופיה יהודי של ישראל על ידי המדינה. 1. אופיה הציבורי של התורה, דהיינו העובדה שתורת ישראל המסורתית נגעה בצורה רחבה וברורה במרחב הציבורי וביקשה לעצב אותו (ועל כן ויתור על מימד זה יפגע בה). 2. האחריות לציבור המסורתי, דהיינו האחריות של אזרחי המדינה כיום להמשכיות המסורת היהודית בעתיד. האזרחים כאן אינם מתפקדים כפרטים שאין להם זיקה לקולקטיביות, ולא כישויות החיות בהווה ללא מחשבה על העתיד. הם מחוייבים להמשחיות תרבותם. (כאן דומה שאפשר לשמוע הדים להוגים קהילתניים כגון צ'רלס טיילור) 3. בניית חברה שתעמוד מול הסכנות שעומדות כנגד מדינת ישראל. על פי שרלו המדינה "חייבת לתת סיבות טובות לאלה שבוחרים להמשיך לחיות בה".
 
עם כל זאת, הרב שרלו חושב שהמצב הנוכחי של יחסי דת ומדינה אינו יכול להימשך, והוא תומך בפירוק המונופול של הרבנות הראשית בתחומי הכשרות, הגיור, הנישואין "ועוד ועוד". לצד מאמרו של רונן נויברט מדובר בתוספת חשובה של קולות אורתודוקסים המבינים שהמצב הנוכחי ביחסי דת ומדינה לא יכול להימשך.
 
כדאי לקרוא את המאמרים מפני שהם נותנים תמונה טובה של העמדות העקרוניות בפולמוס דת ומדינה בכלל, ואצלנו בפרט.

הטעות של יהודה יערי בקשר לספר האזרחות החדש

קצת מאוחר אבל חשוב לי לומר משהו על פסטיבל הספר החדש לאזרחות. במכתבו של יהודה יערי, שערך את הספר, הוא מתלונן:

אין מקום לכמעט 20 ציטוטים ממקורות דתיים בקטע הדן 'בזכויות האדם כאדם', בתוך פרק 'עקרון זכויות האדם והאזרח' בספר אזרחות לכלל התלמידים בישראל. לא הגיוני שעל הזכות לחיים נלמד שיעור אזרחות מהרמב"ם.

במילים אלה מקופלת אחת הטעויות הגדולות ביותר של החילוניות הליברלית בישראל, והיא הניתוק שהיא עושה בין "היהדות" (הדת, התרבות, ההיסטוריה) לבין "הדמוקרטיה". הכשל כאן הוא כפול:

ראשית, הניתוק הזה מופרך ברמה העקרונית – רעיונות שנולדו או פותחו במסורת היהודית תרמו לעלייתה של הדמוקרטיה הליברלית המערבית. זאת עובדה שכל היסטוריון של תנועת הנאורות אמור לדעת.

שנית, מי שמחזיק בעמדה הזאת משחק בדיוק לידי אלה שמתעקשים שליהדות אין דבר עם הדמוקרטיה ושצריך לבחור. זה לא נכון, אבל אם הם יצליכו לשכנע שכך הם, ורבים אחרים, יבחרו ביהדות. ביהדות פונדמנטליסטית. ואבוי לנו אז.

לא קראתי את הספר החדש, ואני לא יודע אילו בעיות יש בו. אני גם לא יודע איך בדיוק שולבו המקורות היהודיים בתוך ההסברים על זכויות האדם. אבל מה שתיאר כאן יערי אינו בעיה, אלא סגולה חשובה מאוד של הספר. הלוואי וכך היו מלמדים אזרחות עד כה.

ספר: הטירה הפנימית של תרזה מאווילה

'חד קרן' היא הוצאה קטנה לאור שלה סדרה מיוחדת ליצירות מופת של הספרות הרוחנית והמיסטית. לאחרונה יצא לאור מטעמה הספר 'הטירה הפנימית' של תרזה מאווילה. מדובר באחת מיצירות המופת של המיסטיקה הנוצרית והספרות המיסטית העולמית בכלל. תרזה, נזירה וצאצאית למשפחת יהודים אנוסים בספרד של המאה ה-16, מתארת בו את מסעו של האדם לאיחוד מיסטי עם האל בתוככי הנשמה.
 
בדומה לרמב"ם ולר' נחמן תרזה משתמשת במטאפורה של טירה (בת שבעה היכלות שונים) כדי להבהיר את השלבים בדרך אל האל. המונח "תפילה" עבורה משמש לתיאור אותה לא רק פניה מילולית אל האל, אלא מצבים תודעתיים שונים, מהם מיני חוויות דתיות-מיסטיות. בשיאה התפילה מהווה למעשה חוויה טרנספורמטיבית, המחזירה את המתפלל שהגיע אליה שונה אל העולם היומיומי. אולם מעבר לכל הישג רוחני תרזה מספרת לנו סיפור אהבה בין האל לנשמת האדם:
 
אי אפשר להגיד שום דבר נוסף מעבר למה שניתן לנו להבין, פרט לכך שהנשמה, כלומר, הרוח של נשמה זו, נעשית לאחת עם אלוהים, והוא, היות שאף הוא רוח, רוצה להראות לה את האהבה שהוא רוחש לה, […] הוא למעשה רוצה להתאחד בחוזקה רבה עם ברייתו, ואיננו רוצה להיפרד ממנה עוד, ממש כמו שני אנשים שהתאחדו בברית הנישואין ואינם יכולים להיפרד עוד זה מזה. (היכל שביעי, פרק 2, חלק 3)
 
התרגום בספר שלפנינו, עבודתה של דניס הרן בן-דור נעשה מהמקור, כלומר מספרדית של המאה ה-16, הישג מרשים בהחלט. העריכה המדעית היא של פרופ' רות פיין, והספר נעזר בייעוץ מקצועי של כמה וכמה אנשי דת וכמורה נוצריים. התוצאה היא מתנה אמיתית לקוראי העברית.