הקשר בין גיוון דתי לחילון וחשיבותו של לבוש מסורתי מעיק

לבוש דתי או מסורתי בוטה, כמו בורקיני על החוף או כמו שטריימל באוגוסט בישראל, ממכוון תמיד ליותר מאשר מטרתו המוצהרת ("צניעות" או חגיגיות). הוא תמיד גם מסמן נבדלות, כלומר את היותו של הלבוש כך חלק מקבוצה מתבדלת. לבוש כזה תמיד כרוך במאמץ מסויים, לפעמים ממש בקושי רב מצד הלובש אותו, ועצם הנכונות להתאמץ מאותתת שאותו אדם מתעקש להשתייך לקבוצתו, ולא לכלל. מדובר במעין חיסון כנגד הזדהות עם הכלל. זהו קיר תרבותי שמבדיל בין חוץ לפנים. גבול. כך המוסלמים בצרפת וכך החרדים בישראל.
 
האלטרנטיבה היא חיים בהן נקודת הייחוס הבסיסית היא הכלל. אדם יכול להיות דתי (נוצרי, מוסלמי, יהודי) כמובן, אבל הוא קודם כל צרפתי (או ישראלי, או אמריקאי). כך זה כמובן עבור רוב האנשים בצרפת או בישראל או בארה"ב. וכשזה קורה, כמו שטוען המאמר להלן, יש ככל הנראה סיכוי טוב להפחתה של הפעילות הדתית.
 
זאת ממש לא טענה חדשה, אבל המאמר מביא עוד ראיות לקורלציה בין גיוון דתי בחברה לבין חילון גובר והולך. בגדול, ככל שמדינה בארה"ב מגלה גיוון דתי גדול יותר (סוגים של נצרות + יהדות + אסלאם + הינדואיזם וכו') כך יש פחות פעילות דתית, ויותר אנשים שמצהירים שהם לא דתיים. כמובן, קורלציה אינה בהכרח סיבתיות, וייתכן שיש סיבה אחרת לקשר בין גיוון דתי לחילון, אבל יש גם הגיון במחשבה שכאשר אנחנו שכנים של אנשים מדתות שונות, ומסתבר לנו שהם בסך הכל בני אדם כמוכם, ואולי אפילו נחמדים וטובים, אנחנו פחות משוכנעים באמת הנצחית של הדת שלכם בלבד, וייתכן שתהפכו לפחות אדוקים במנהגיה.
 
וזאת, כאמור, אחת הסיבות לחשיבותה של התבדלות עבור קבוצות דתיות שונות, ומתוך כך לחשיבותו של לבוש דתי או מסורתי בוטה (ואף מעיק). ומתוך כך לחשיבות שרואה מדינה בעלת אתוס חילוני מיליטנטי לאסור לבוש כזה.
Capture.JPG

זה מורכב: על איסור בורקה בחוף הים ובבית המשפט

משמרות הצניעות של צרפת אילצו אישה מוסלמית בחוף הים להתפשט, שכן לבשה לבוש מוסלמי מסורתי (goo.gl/yZJtLs). בדו"ח שנתנו לה נרשם שהאישה לא לבשה "לבוש התואם התנהגות הולמת וכיבוד החילוניות". הנה לכם כפייה אנטי-דתית פשוטה.
 
בגרמניה נמסרה ביום שישי שעבר הצהרה מפי שר הפנים Thomas de Maiziere הקוראת לאסור לבישת בורקה כאשר נוהגים במכונית, לומדים בבתי ספר ובאוניברסיטאות, מופעים בבית משפט ועובדים בשירות הציבורי (goo.gl/X8nojq). שר הפנים אמר כי הבורקה "לא מתאימה למדינתנו הפתוחה".
 
מנגד, ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, אמר כי בארצו לא יהיה איסור על לבישת בורקה בחוף הים. "אנחנו צריכים להיות מעבר לסובלנות. בקנדה, האם נוכל לדבר על קבלה, פיתחות, חברות הבנה?" אמר (goo.gl/MmCnog).
 
הסיפור הזה, שהולך ומתפתח, כולל כמה רבדים. אין איסור על בורקה בחוף הים הציבורי דומה לאיסור על לבישתה בבית משפט. אין איסור על לבושן של קטינות בבית ספר דומה לאיסור על לבושן של בגירות באוניברסיטה. גם טרודו, שמבקש פתיחות וחברות, לא היה חושב שצריכים להיות פתוחים כלפי מילת נשים.
 
אחד מקווי הגבול צריך להיות זה שבין התחום הפרטי לתחום הציבורי. הליכה לחוף הים היא מעשה פרטי, וצריך לאפשר לאנשים לעשות זה לבושים במה שהם רוצים. עבודה בשירות הציבורי או הופעה בבית המשפט הם עניינים ציבוריים, ואפשר להגביל אותם בדרכים שונות.
 
האם אפשר גם לאסור ללבוש במסגרתם לבוש מסורתי מסויים? כאן צריך לשקול את הפגיעה בחופש הפרט לעומת הפגיעה בצביון ובפעילות המוסד הציבורי. קשה לי לראות איך לבוש כמו היג'אב או צ'אדור, בהם הפנים גלויות, מפריע מספיק לאלו כדי לאסור אותו, אבל אני יכול להבין איך פקידה עם בורקה, שמכסה את כל הפנים (לא "בורקיני", שהוא פשוט בגד ים שמכסה את הגוף ולא את הפנים), תהווה בעיה. שוב, זה גם תמיד עניין של הקשר.
 
תארו לכם את הדוגמא הבאה: נזירים ג'יינים מזרם מסויים נוהגים להסתובב עירומים. האם אחד כזה יוכל להיות פקיד השומה שלנו במס הכנסה? כנראה שלא. אלא אם אנחנו בחברה מאוד מסויימת, העירום שלו יערער את הקודים החברתיים שלנו באופן קשה מדי. אבל רגע, מה אם אותו נזיר יגיע עירום לחוף הים? האם נאפשר לו? תלוי איזה חוף ומתי, כנראה (וזאת למרות שהוא אדם פרטי שעושה מעשה פרטי). כלומר ההקשר מאוד חשוב, ותמיד יהיו חוקים דתיים שלא נסכים להם.
 
וכמובן, לאיסורים כלפי מוסלמים מתלווה חשש אירופאי מהאסלאם באופן כללי, וזה כבר סיפור נוסף.
 
זהו. אין מסקנה אחת. זה מורכב.
Capture

על שדה חקר הקבלה ופולמוסיו

את הספר הזה הייתי ממליץ לקריאה לכל מי שמתחיל ללמוד קבלה או חסידות באקדמיה. הוא פורש בצורה יעילה ושיטתית, גם אם טכנית למדי, את התפתחות ההיסטורית, המושגים העיקריים והפולמוסים הגדולים של מחר הקבלה החל מהפיכתו לתחום מחקר אקדמי מכובד על ידי גרשם שלום ועד לדור החוקרים הבכירים כיום, תלמידי תלמידיו של שלום.
 
החלק המעניין ביותר של הספר הוא כמובן הפולמוסים, שלא פעם נהיו אישיים למדי. תוכלו לקרוא על פולמוס ברוך קורצווייל נגד שלום (הראשון האשים את האחרון בחיבה יתרה לשבתאות וניסיון לצייר את הציונות כממשיכתה האורגנית, ולכן היהודית אותנטית), בין ישעיהו תשבי למשה אידל (הר' האשים את הא' בחוסר חדשנות, ומאידך בניסיון לרצח אב (רוחני) מול גרשם שלום), בין יוסף בן שלמה לאידל (דומה), בין שלום רוזנברג ליהודה ליבס (הר' האשים את הא' בפרשנות מיתית מוגזמת של חז"ל, הא' ענה שהר' אורתודוקס קנאי שלא מסוגל לראות את מה שלא מתאים לאמונתו), ועוד. מכיוון שחלק חשוב מהעולם האקדמי הוא האינטריגות, הרעיוניות אבל גם האישיות, בין חוקריה, כדאי לתלמיד לדעת מי נגד מי.
 
הספר כאמור מבהיר דברים חשובים, אבל לוקה בכמה נקודות. ראשית, לא נסקרות כראוי תרומותיהם של דמויות שונות בשדה האקדמי. כך למשל, חביבה פדיה לא זוכה כמעט למקום, ותרומתה הרבה והחשובה לא מובאת בפני הקורא. שנית, לא כל הפולמוסים נחשפים. פולמוס בועז הוס כנגד חוקרים שהוא סבור שמושפעים מעמדותיהם הרוחניות הפרטיות אינו מדובר כלל, והרי הוא היה חלק חשוב בשדה בשנים האחרונות, ומצא מקום גם בספרו האחרון של הוס, "שאלת קיומה של מיסטיקה יהודית". לא ברור לי למה הושמטו עניינים כאלה, והדבר פוגם בסקירה הנאה בסך הכל שבספר.
 

על זכויות וזהויות – תשובה ליואב שורק

בגיליון מוסף שבת הקודם של מקור ראשון פורסם מאמר מעניין של יואב שורק בו הוא קורא למעשה לא להביע תמיכה בלהט"בים, על מנת לא לעודד את התופעה. שורק בונה את מאמרו על כמה הנחות יסוד, שרובן מפוקפקות, ושאחת מהן, העיקרית, פשוט מנוגדת למציאות הפשוטה. היום התפרסמה בעיתון תגובתי, להלן:

במאמרו יוצא יואב שורק כנגד הסובלנות שהוא מוצא אף בחברה שומרת המצוות כלפי להט"בים, ומייחס סובלנות זו לכוונות טובות, אולם לעיוורון לגבי השלכותיה. לדידו של שורק קבלת להט"בים בחברה פירושה קבלתה של המהפכה המינית, שממילא עומדת מאחורי התופעה. שורק מייחס את הלגיטימציה שמקבלים להט"בים בעולם המערבי המודרני לשתי הנחות מוצא. האחת היא שמימוש תשוקה מינית הוא דבר חיובי; השנייה, שמשיכה מינית היא יסוד הזוגיות. משום שניתן למצוא בהלכה עמדות הפוכות לחלוטין, מסיק שורק שעמדת התורה מנוגדת לא רק למשכב זכר, אלא לכל משלבי החיים ההומוסקסואלים בכלל.

ברם בחינה קרובה של התופעה תלמד אותנו שבעוד ששתי הנחות המוצא לעיל, בדרגות שונות של חריפות, אכן מאפיינות את המהפכה המינית, הן אינן עומדות במרכז הקבלה של המיניות ההומוסקסואלית. הסיבה שאנחנו סובלניים כלפי להט"בים אינה מפני שמתירנות מינית הפכה ללגיטימית (להט"בים רבים אינם מתירנים), אלא מפני שמדובר עבורנו בעניין הנוגע לכבוד האדם. הומוסקסואליות היא מימד של זהות, ומגדירה באופן מקיף את חייו של הפרט. להיות הומו אינו מתמצא בתשוקה או בפעולה מינית מסויימת. מדובר בקשת שלמה של רגשות וזיקות, כמו גם מיקום חברתי מסויים. זה הביטוס שלם. לומר שמדובר רק בפעולה אסורה דומה לאמירה שאין זהות ציונית דתית כלל, אלא רק יהודים שומרי מצוות שמחזיקים בתפיסה ציונית. ברור לנו, וכל דתל"ש יאמר מיד, שיש זהות ציונית דתית.

כיבוד הרבדים המשמעותיים ביותר של העומד מולנו היא העקרון על פיו אנחנו קובעים מה אצל הזולת חשוב מספיק בכדי שיזכה להגנה מיוחדת. היסודות האלה (הם נקראים בפינו "זכויות"), הם אותם מימדים של זהות שבלעדיהם לא יהיה האדם שמולנו הוא עצמו, או לחילופין, לא יוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שבו. חופש הביטוי, חופש התנועה, האוטונומיה על גופנו, חופש הדת והמצפון הם כולם מימדים בסיסיים בזהות שלנו, וחשובים, אני בטוח, לשורק לא פחות מאשר לכל אחד אחר. באותה מידה גם האפשרות לבטא את המיניות שלנו ללא פחד, ללא כפייה ועל פי רצוננו קשורה באופן עמוק לזהותנו. אם לא נכבד אותה, לא נכבד את עצמנו או את האדם שמולנו.

שורק מבין את האיום שבהגדרת הומוסקסואליות כזהות, ולכן הוא שולל דבר זה במפורש בסוף מאמרו. אולם עצם שלילתו המילולית של דבר לא יכולה להעלימו. עבור מרבית ההומואים והלסביות נטייתם המינית היא חלק מהותי מזהותם האנושית, ועל כן מכבודם העצמי. בהכחשתה של מציאות פשוטה זו שורק לא רק שאינו מכבד את תודעתם העצמית של אחיו ורעיו, אלא מכסה את עיניו מרצון אל מול מציאות פשוטה.

Capture

ספר על הפילוסופיה של לודוויג ווינגנשטיין

ידידי המוכשר יואב אשכנזי עשה את אחד הדברים המפחידים בשדה הפילוסופיה וכתב ספר על וויטגנשטיין. אשכנזי תירגם (יחד עם אלעד לפידות) אוסף של רשימות שכתב וויטגנשטיין סביב שנת 1933 ושטרם הופיעו בעברית. וויטגנשטיין מרחיב בהן את הפרוייקט שהתחיל בטרקטטוס המפורסם שלו, פרוייקט שעל פי אשכנזי הופך את הפילוסופיה לאתיקה ולתרפיה, דהיינו לדרך המבקשת לחולל שינוי פנימי בקורא אשר יאפשר לו לראות את העולם אחרת, ובאופן אמיתי יותר. הבעיה, על פי וויטגנשטיין, היא שאנחנו שבויים בשפה, והיא חוצצת בינינו לבין המציאות. האדם בסופו של התהליך יתפוס באופן שונה את העובדות, ויחיה חיים טובים יותר.
 
הנה פסקה לדוגמא מאת וויטגנשטיין שמתורגמת בספר:
 
בני אדם נטועים עמוק במבוכות הפילוסופיות, כלומר הדקדוקיות, והתנאי המוקדם לשחררם מאחיזתן הוא שהם יעקרו מתוך המגוון העצום של הקשרים שבהם הם שבויים. אפשר לומר שצריך לארגן מחדש את כל שפתם. — אולם שפה זו נוצרה // התהוותה // באופן זה כי לאנשים היתה — ועדיין יש — נטיה לחשוב באופן הזה. לכן העקירה תצלח רק אצל אלו החיים בהתקוממות אינסטינקטיבית נגד // בחוסר שביעות רצון עם // השפה. לא אצל אלה שהאינסטינקט שלהם כל כולו מנחה אותם לחיות בתוך אותו העדר שיצר את השפה הזו כביטויו האותנטי. (עמ' 106)
 
הסימנים השונים וההדגשות במקור. הספר יצא בהוצאת ספרים כרמל.
Scan10001
 

שתי ידיעות בנושאי חופש דת (והדרת מוסלמים)

1. טראמפ מתכוון להכריז שידרוש שאלון למהגרים לארה"ב, בו הם יבחנו בנושאים של חופש דת, שוויון מגדרי, וזכויות להט"ב. נניח לרגע לשאלה מה שיעור החרדים והחרד"לים שיהיו יכולים להגר לארה"ב במקרה כזה, ונתמקד בשאלה על הלגיטימיות של השאלון. האם מדינה יכולה להציב שער ערכי שכזה? לכאורה, מדוע לא? האין מדינה יכולה לקבוע מי ייכנס אליה? ודאי שכן. אולם אם מדינה מסויימת פותחת את שעריה להגירה, יש פגם בניפוי אנשים על פי השקפת עולמם, בדיוק כפי שיש פגם בנויפיים על פי אמונתם הדתית. כל עוד לא מדובר בנושאי אידיאולוגיה רצחנית או כאלה המועדים לפשוע, אפלייה על בסיס השקפת עולם או אמונה אינה דרכה של דמוקרטיה ליברלית. מה שכן לגיטימי הוא למשל לדרוש מהמהגרים להשתתף בקורס המלמד על ערכי היסוד של המדינה (למשל, על ידי לימוד החוקה). מעבר לזה, על כל אדם לבחור את השקפת עולמו בעצמו, ועל המדינה לאפשר לו זאת.
 
2. בית משפט בקאן אישר תקנה שקבע ראש העיר, על פיה אסור לנשים להגיע עם בורקיני, כלומר בגד ים המכסה את כל הגוף, לחוף הים. התקנה אושרה "מטעמי ביטחון" ועל פי חוק האוסר על אזרחים "להשתמש באמונות דתיות כדי להימנע מהכללים הרגילים המסדירים את יחס הרשויות הציבוריות לבני אדם פרטיים". החוק הזה הוא דוגמא טובה לחילוניות המיליטנטית של הרפובליקה הצרפתית, שבמקרה הזה לא משמשת אלא להפלות ולהדיר קבוצה מסויימת מחוץ הים, דהיינו, מוסלמים. אמנם, גם יהודיות אדוקות לא תוכלנה להתרחץ השנה במימי הים של קאן. בכל מקרה, חוק כזה מנוגת לחופש הדת והמצפון, ולבד מיוצאים מהכלל נדירים, ככל שמדובר בחופים ציבוריים פולש בצורה לא לגיטימית לרשות הפרט של האדם.

מעט על קבוצת נשים הפועלות למען בית המקדש

אתמול שודרה כתבה של דנה ויס על קבוצת נשים שפועלת למען הקמת בית המקדש. הקבוצה מהווה עוד קול ממגוון הקולות החדשים שעלו בציונות הדתית בעשור האחרון. בהקשר להר הבית מדובר כמובן באקטיביזם פוליטי בעל מאפיינים לא רק דתיים אלא לאומיים (הרבה דיבור על "ריבונות" למשל), ושיתוף פעולה עם פוליטיקאים באופן חסר תקדים (ושהיה בין הסיבות לשני גלי האלימות בקייצים הקודמים). בהקשר לפמיניזם דתי, יש כאן עוד העצמה של נשים, שבעצם ממציאות לעצמן מקום הלכתי ודתי היכן שלא היה (כאן יש דמיון לנשות השאלים, לאפנת הפרשות החלה, למניינים שוויוניים ועוד). שימו לב גם בכתבה למימד הדתי-חוויתי (ולא ההלכתי) שמאוד חשוב לאותן נשים: מדברות על "לפגוש" את הקב"ה בהר, על כך שההר הוא "חדר המיטות" של אלוהים וישראל, ועוד. גם אני מופיע בכמה סגמנטים קצרצרים בכתבה.

Capture

הרב לאו וההשמצה הקבועה כלפי הרפורמים והקונסרבטיבים

Capture
עוד ראיון עם הרב הראשי לישראל דוד לאו, הפעם ב'מקור ראשון', ושוב אותן קלישאות על אהבת ישראל ואותן השמצות על התנועות הלא-אורתודוקסיות. בנוהל, כמו שאומרים. יש לציין שהמראיינים הפעם היו מאתגרים מהרגיל (שכוייח), אבל עדיין כדאי להעמיד דברים סופית על דיוקם.
 
להלן נתונים מסקרPew  הענק שהתקיים לפני שלוש שנים בקרב יהודי ארה"ב. מהנתונים עולה שבעוד ש-50% מהיהודים הרפורמים מתחתנים עם לא-יהודים, ו-27% מהיהודים הקונסרבטיבים עושים כן, שיעור היהודים שלא שייכים שום זרם שמתחתנים עם לא-יהודי עומד על 69%. כלומר שייכות לתנועה הרפורמית (קו"ח הקונסרבטיבית) *מפחיתה* את הסיכוי ל"התבוללות".
 
הרב לאו אולי חושב שאלמלא היו התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית בעולם כל היהודים היו חובשים מגבעת ולובשים ציצית, אבל לא צריך להיות דמוגרף מדופלם כדי להבין שאם התנועות הללו לא היו קיימות, ולא היו עושות מאמצים כבירים לעניין יהודים בחיי קהילה ובמסורת, מספרים גדולים הרבה יותר של יהודים היו חסרי-זרם, ושיעור הנישואים עם לא-יהודים היה גבוה עוד יותר.
 
קל מאוד להשמיץ, אולי גם קל לרב לאו לעשות את זה ליהודים אחרים ממש לפני ט' באב. אבל האמת היא שונה, וראוי לרב הראשי לישראל לדעת אותה.
 
(וכל זה בלי לשאול את עצמנו את השאלה העקרונית יותר על טיבם של נישואים עם לא-יהודים, ומה באמת צריך להטריד אותנו בקשר לעם היהודי בזמננו.)

הגוף הגברי החרדי-ליטאי – על ספרו של יקיר אנגלנדר

yakirבספר המרתק הגוף הגברי החרדי-ליטאי (מאגנס) יקיר אנגלנדר חושף אותנו לתפיסת העולם של הגבר החרדי-ליטאי, וזאת תוך התבוננות קרובה בדרך שבה הוא מתייחס אל הגוף שלו וביחסו אל המיניות. אנגלנדר מתחיל מדימוי הגוף בתנועת המוסר (שמייסדה היה ר' ישראל סלנטר, שמת ב-1883), ומראה כיצד ההנהגות שפיתחו, ואף יותר מהן רוח התנועה, חדרו אל החברה הליטאית ומשפיעות על תפיסותיה כיום.
 
עיקר הדברים הוא ברפלקסיה המבוקשת מהלומד בישיבה. החיים היהודיים הראויים הם חיים רפלקטיבים, מודעים לעצמם ומוקדים לבחינה עצמית. חיים נעדרי רפלקסיה נועדו לבהמות, והתורה ניתנה (בין השאר) כדי לעודד מודעות ובחינה עצמית. אחרי הרפלקסיה באה גם השליטה העצמית, והיכולת של הפרט להתגבר על צרכיו האגואיסטים ויצריו השונים.
 
התפיסה הזאת, שהיא כמובן מודרנית לחלוטין וקשורה קשר הדוק לתפיסת הסובייקטיביות המודרנית, מקדשת את התחום המיני כאתר מרכזי של בחינה עצמית. עיקר מאמציו של תלמיד הישיבה הופך להיות ההימנעות ממעשה מיני אסור, שהוא כמובן כל מעשה מיני לפני החתונה, ומחשבות אסורות ופעילות בזמנים אסורים אחרי החתונה. ותמיד תמיד: אוננות.
 
אנגלנדר מביא שתי גישות המנסות להתמודד עם הבעיה הקשה. האחת היא הנהגות שונות שמגבירות את הרגישות (פוקו היה אומר, תרתי משמע) סביב אברי המין: לא לגעת, לא לנגב אחרי מקלחת, להירדם בעמידה אם יש חשק במיטה ועוד מיני סיגופים. הגוף נחשב כאן לסוסו הבהמי של הנשמה, הרוכבת עליו בנחישות אך בזהירות, לבל תיפול ותידרס תחת פרסותיו.
 
הגישה השנייה (כנראה למודת פוקו, במודע או שלא) מפגינה סוג של יאוש מהראשונה: אי אפשר לאלף את הסוס, הוא פשוט חזק מדי, והעיסוק בו רק מעצים את נוכחותו (אה, וליפול ממנו זה בעצם כיף אדיר), לכן עדיף להתעלם בכלל מקיומו. כאן הישיבה החרדית משמשת כשטח סטרילי בו לא מתייחסים כלל לגוף ולרצונותיו. תלמוד תורה הופך לאמצעי להסחת דעת ממין, והשקדנות על התלמוד היא הדרך לשרוק בחושך ולהעמיד פנים שאין לנו בכלל תשוקה. הסגפנות מתמקדת בלימוד אינטנסיבי מעל ומעבר לצרכי הגוף, עד התשתו של התלמיד גופנית ומנטלית. האוטונומיה (המודרנית) של הפרט על גופו מתבצעת על ידי הכנעתו.
 
הספר כאמור מרתק, ופותח בפני הקורא (הלא חרדי) תפיסות של עצמיות ואנושיות שהוא לא מכיר. אנגלנדר הוא חוקר מוכשר וחד, ותובנותיו מאירות את החומר. עכשיו צריך רק לחכות להשלמת התמונה עם דימויה העצמי של האישה החרדית-ליטאית.

עוד על מהפכת התארים של דרעי, ומדוע תואר רב אינו שקול לתואר ראשון

שר הפנים דרעי משנה סדרי עולם במשיכת קולמוס. תואר "רב" מהרבנות הראשית לישראל או לימוד של שש שנים בכולל שווים לתואר ראשון לצורך קבלה למשרות בשירות הציבורי. זו לא רק מהפכה בירוקרטית, אלא ערכית, שהרי האמירה כאן היא שתואר ראשון אינו מקנה למחזיקו כישורים כלשהם לבד מאישור שהוא ישב ולמד, שהרי באותה מידה אותו אדם היה יכול לשבת בכולל ולהתפלפל על סוגיות בגמרא.
 
עכשיו, אפשר כמובן לומר שתואר ראשון אכן לא מקנה שום כישורים מיוחדים. זאת טענה לגיטימית ועל רקע המשבר בהשכלה הגבוהה בישראל יש לה גם באופן נקודתי על מה להתבסס. אבל אם כך, למה לא פשוט לבטל את הדרישה הזאת? מה פשר השוואת תואר רב לתואר BA? האין כאן ניסיון להינות מהיוקרה של התואר האקדמי, לומר ש"גם רבנים" הם אנשים חושבים וכו'?
 
אבל מעבר לתרגילי ההון הסימבולי, אם אנחנו אכן מודים שתואר אקדמי מקנה כישורים כלשהם, צריך להיות ברור שאין הם אותם כישורים כמו לימוד לרבנות. הסיפור אינו התוכן של התואר (הנדסה או שומרית עתיקה), כמו גם לא תוכן ההלכה או המסכת התלמודית שנלמדה, אלא אופי הלימוד, דרך החקירה.
 
תואר אקדמי, לפחות אידיאלית, אמור לעודד מחשבה ביקורתית, תודעה היסטורית, גישה אמפירית, ותפיסה רציונלית (כלומר, נטורליסטית) של המציאות. זאת צורת המחשבה שעומדת בבסיס המהפכה המדעית והעולם השופע ידע, רפואה וטכנולוגיה שאנחנו נהנים ממנו כיום. כבודה של ההתפלפלות התלמודית במקומה מונח (אישית היא יקרה ללבי עד מאוד), וגם לימוד הלכה זה דבר יפה, אבל יש לומר בכנות שאלה לא מעודדים צורת מחשבה כזאת, ודאי לא שמים עליה דגש מיוחד. לא במקרה המהפכה המדעית לא יצאה מבית המדרש.
 
שוב: אפשר לומר שתואר ראשון לא מעודד את כל אלה, אבל אז יש פשוט לבטל את הדרישה לתואר. אבל אם אנחנו חושבים שיש לדרוש תואר ראשון בקבלה למשרות שונות, אנחנו צריכים להסביר את הסיבות לכך. לי נראה שהסיבות הן שתואר ראשון מקנה כישורים של מחשבה פתוחה כאמור לעיל. אם כן, יש להודות שתואר רב, שיכול לכלול הרבה דברים טובים, אינו באמת עונה על הקריטריונים.
 
וכל זה בלי לדבר עוד על האפלייה שבגישה הזאת, שהרי מה המסלול המקביל לעקיפת תואר ראשון לנשים ולא-יהודים? תואר בלנית? תואר קאדי או כומר? או שמא החוק הישראלי יתעדף גברים יהודיים? בקיצור, בעייתי.
Capture