מעט על משמעות היותו של השמאל אליטה

IMG-20150424-WA0000

יגאל סרנה מצטט אותי בטור שלו בידיעות אחרונות היום, ציטוט של סטטוס שקיבל תהודה רבה, אפילו בצורה שהפתיעה אותי. כתבתי שם שהשמאל, גם עם צמצומו למיעוט במדינה, גם עם הדחתו מהשלטון כבר לפני עשורים, גם עם כל הבוז והשנאה שמופנים כלפיו – עדיין נתפס כאליטה, והוא אכן עדיין אליטה. ואני רוצה להבהיר מעט למה התכוונתי.

כוונתי לא היתה שהוא פשוט מחזיק בעמדות מפתח בישראל (תקשורת, משפט, כלכלה). זה הסבר פשטני ורדוד שמוכר לציבור מי שמנסה להטעות אותו או שבעצמו לא מבין את עומק העניין.

הכוונה שלי היתה שהשמאל (העולמי והישראלי) מייצג, או מתיימר לייצג, את אותם ערכים ליברלים שהם חלק מהותי ובסיסי בעולם שאנחנו חיים בו, כלומר בעולם המערבי-קפיטליסטי.

זה לא רק שאנחנו מעוניינים בערכים הללו (חירות, קידמה, השכלה, חילוניות, שוויון זכויות, חופש ביטוי, חופש דת, פמיניזם, וכו' וכו'). הערכים האלה טבועים בנו בצורה עמוקה (בנו, הכוונה היא כמעט לכל אזרחי ישראל, להוציא קבוצות מסוימות בחברה החרדית ובחברה הערבית). ממילא מי שמייצג את הערכים האלה, מי שחורט אותם על דגלו, זוכה להון סימבולי ולכוח פוליטי שמגיעים בין אם הוא מחזיק בעמדות מפתח בממסד ובין אם לא.

אני חושב שרבים מאיתנו לא מבינים עד כמה העולם שאנחנו חיים בו – הדמוקרטיה הקפיטליסטית – מעצב אותנו ומשוקע בנו. אנחנו חיים בעולם ליברלי ומחולן בצורה עמוקה.

כמובן, יש גם ערכים אחרים שטבועים בנו. המסורת היהודית טבועה בנו, הלאומיות האתנית טבועה בנו, וכו'. גם אלה מעניקים הון סימבולי וכוח פוליטי. לכן המרחב הציבורי הוא תמיד רשת של כוחות וכיוונים שונים, ואף פעם (ב"ה) לא נותן לכוח מסויים חסינות בפני חולשה או הגמוניה נצחית. כאן אני רק מצביע על נקודה מסויימת בתוך הרשת הזאת – אבל היא נקודה מרכזית, שאי אפשר לחמוק ממנה.

דתיותם של נשיאי ארה"ב הראשונים

כתבת פרסום לספר חדש על חיי הדת של נשיאי ארה"ב מביאה כמה עובדות מעניינות על האבות המייסדים של ארה"ב:

וושינגטון הקדיש מעט מאוד זמן לדת וכנראה לא היה ממש אכפת לו; ג'ון אדמס, הנשיא השני, סבר שישו אינו אלוהים ושהתנ"ך אינו דבר האלוהים; ג'פרסון, הנשיא השלישי, היה דאיסט, דהיינו גם הוא לא האמין באלוהיותו של ישו או התנ"ך; ג'יימס מדיסון, מספר 4, לא היה חבר בשום כנסייה וגרס שכל הדתות עובדות את אותו האל.

כיום 54% מהרפובליקאים חושבים שאובמה מוסלמי.

האם לנער הזה התפללנו? מאמרון שלי לכבוד יום העצמאות בעלון 'עולם קטן'

מערכת היחסים שלי עם עלון בית הכנסת 'עולם קטן' עוברת שדרוג. אם עד כה הייתי, נאמר, מעריץ מרחוק, הרי שלקראת יום העצמאות הזמין אותי העורך לכתוב מאמרון שיענה על השאלה "האם לנער הזה התפללנו?" ביחס למדינה. הרי הוא לפניכם:

•••

2015-04-21_144932התנועה הציונית מעולם לא ביקשה אך ורק לכונן בית לאומי לעם היהודי. הוגיה וחלוציה, משמאל ומימין, ביקשו לא רק למצוא מקום מפלט לעם היהודי הנרדף, לא רק לממש ריבונות ועצמאות יהודית, אלא גם לבנות חברת מופת, להגשים במדינת היהודים ערכים בעלי משמעות כלל עולמית.

תנועת העבודה ההיסטורית, שהקימה את מדינת ישראל, לא ביססה אותה כמדינת רווחה סוציאליסטית משום שזאת הדרך היחידה שהיא הכירה, אלא משום שגרסה שחברה בה הפערים הכלכליים מצומצמים והדל אינו מגיע לחרפת רעב היא חברה שניתן להתגאות בה, היא אידיאל שאפשר להציגו לראווה מול אומות העולם. כך גם "חמשת הממים" של ז'בוטינסקי או תוכניותיו לדמוקרטיה ליברלית לא היו אלא מודל לחברה נעלה. מיותר לציין, אני מקווה, שגם הרב קוק ביקש לכונן חברה אידיאלית, גם אם בצורה שונה כמובן.

עד 1967 מדינת ישראל היתה קטנה, אבל היה בה כוח מוסרי שכבש את לבבות העולם. הורי היו מספרים לי שמעט אחרי מלחמת ששת הימים הם יצאו לטיול באירופה, והיה מספיק רק לתלות דגל ישראל על התיק כדי שנהגים יעצרו מרצונם ויציעו להם טרמפ. העולם העריץ את העם הקטן והחכם שהצליח להפריח את המדבר ולעמוד מעטים מול רבים.

לצערי הזמנים האלה חלפו. אנטישמיות תמיד היתה ותמיד תהיה, אולם מי שחושב שאפשר לפטור את הביקורת הבינלאומית רק בזה מעוור את עצמו למציאות. האמת היא שאחרי כמעט חמישים שנה של שליטה בכוח על מיליוני אנשים הביקורת מוצדקת. נניח רגע לשאלות על האשמה במצב – נאמר שהפלסטינים אינם אשמים פחות מאיתנו בהיותם תחת כיבוש. גם כך, ברור שכל עוד ישראל שולטת בעם שאינו זוכה לזכויות שוות ואינו מעוניין בשליטתה אין כל סיכוי שהיא תציג בפני העולם חברת מופת.

לא יעזור אם נחליט שהערכים שלנו שונים משל כל העולם, שה"גויים" נענים ל"מוסר נוצרי" ולכן לא מבינים שאנחנו בעצם מוסריים ביותר. הרי כתוב שכאשר ישראל עושים כראוי "לעיני העמים", הללו מזהים את החכמה שבמעשי ישראל ואומרים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד). מסתבר מכאן שאם אומות העולם נמצאות מסכימות שישראל חוטאים עלינו לכל הפחות לשאול את עצמנו האם לא ייתכן שסטינו מהדרך.

ולדעתי סטו סטינו. הציונות, שביקשה לקבץ את עם ישראל ולכונן בארצו חברת מופת, מצאה עצמה עוסקת בשיטור ופיקוח על עם אחר, וממילא מחמיצה והולכת את ההזדמנות להציג קהילה שתיחשב על ידי העדים לה ל"עם חכם ונבון". אפילו אם נאמר שהמצב הזה נכפה עלינו, הרי שאת האידיאל הציוני לא הגשמנו. תקועים אנחנו במציאות שלילית, לא לבלוע ולא להקיא, מסתכנים יותר ויותר שגם ההגונים והטובים שבין אומות העולם יגיעו למסכנה שאיננו אלא "עם סכל ונבל".

כדי להחזיר את הציונות למסלול לקראת חברת מופת צריך קודם כל לעמוד בסטנדרטים מינימליים של מוסר. אלו כוללים את הסירוב לשלוט על מיליוני פלסטינים מבלי להעניק להם זכויות שוות. תקוותי לשנת ה-67 של עצמאותנו המבורכת היא שנתקרב ולא נתרחק מחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, אחת לנו, אחת להם. מי ייתן ונזכה לכונן חברת מופת יהודית בארץ ישראל.

כישלון של האולפנה

שלוש בנות בוגרות אולפנת "צפירה" שהתגייסו והגיעו לטקס יום הזיכרון לבושות מכנסיים צהליים גורשו בבוטות מפני שעל פי מנהל המוסד החינוכי הן מהוות "כישלון יומיומי של האולפנה". החיילות עזבו את המקום בבושת פנים.

אז מהו "כישלון יומיומי של האולפנה"? התגייסות לצה"ל? לבישת מכנסיים? מה שברור הוא שאין שום כישלון בהשפלת בוגרות המערכת, בהלבנת פנים, בגירוש אנשים מטקס יום הזיכרון, בניתוק מהחברה הכללית, בחוסר היכולת לקבל אנשים שונים או שבחרו אחרת, בהסתגרות, בהתנשאות.

כי כשמעמידים את המסורת כולה על קובץ של דיני "צניעות" ועוסקים כל היום במישטור לבושן של נשים, שוכחים להיות בני אדם. גם אם זה במקרה יום הזיכרון.

"ישראל במקום השמיני ברשימת המדינות הכי פחות דתיות בעולם"

הכתבה הזאת בגלובס מביאה דוגמא טובה להטייה תרבותית בשאלות של מחקר, שמובילה למסקנה שאין לה הרבה קשר למציאות:

"בסקר, שנערך ב-65 מדינות, במדגם מצרפי של 63,898 בני אדם, התבקשו הנשאלים להשיב על השאלה הבאה: בין אם אתה מבקר בבית-תפילה כלשהו ובין אם לאו, האם היית מגדיר את עצמך "דתי", "לא דתי" או "אתאיסט"? בישראל, השיבו 57% מהנסקרים שהם רואים עצמם "לא דתיים"; 8% אמרו שהם "אתאיסטים"; 30% הגדירו עצמם "דתים" ו-5% לא השיבו או אמרו שאינם יודעים. נתונים אלה – 65% לא דתיים ואתאיסטים – מציבים את ישראל במקום השמיני ברשימת המדינות הכי פחות דתיות בעולם."

65% לא דתיים ואתאיסטים! מקום שמיני בחילון בעולם!!

אבל זה כמובן לא נכון. בסקרים שנערכים כאן, על ידי אנשים שיש להם הבנה מינימלית בחברה הישראלית היהודית, עולה שיש פחות מ-20% מהיהודים שלא נוהגים על פי שום מנהג דתי, כ-30% שאינם דתיים אבל "שומרים במקצת" על המנהגים, והיתר מסורתיים ודתיים שכמובן שומרים במידות שונות על המנהגים.

כמובן, הגבול בין מנהג דתי ולמנהג תרבותי הוא דק אצלנו, אבל זה הרי חלק ממה שמיוחד בישראל (אם כי לא ייחודי) ושהסקר הזה לא מצליח להביא בחשבון.

הרי שאלו ישראלים אם הם "דתיים" או "לא דתיים", ומובן שהרוב אמרו שלא, אבל זה רק מפני שדתיות אצלנו משמעותה קיום מצוות. כשנשאלים באירופה ניצבים מול אותה ברירה הרבה יותר קשה להם לומר שהם "לא דתיים", משום שדתיות אצלם פירושה אמונה, ורבים מאמינים ב"משהו", אם לא ממש באלוהים. במילים אחרות, אצלנו פשוט קשה יותר להיות "דתיים". לכן יצא שלכאורה בישראל יש הרבה יותר "לא דתיים".

מה שכן, מאותן סיבות שיעור האתאיסטים אצלנו הוא אכן גבוה במיוחד. כששואלים את הנסקרים על אתאיזם הם מבינים בכל מקום אותו דבר: חוסר אמונה וחוסר כל קשר לדת (שלא כתרבות). וכאלה יש אצלנו באמת הרבה יחסית. אפשר להתנחם בהישג הזה.

וכאן הסקר המקורי.

באר מרים והיחס הראוי ל"כתות"

כתבה טובה וחשובה של יאיר אטינגר, שמעלה את שאלת היחס לקבוצות חברתיות או דתיות קטנות שמתנהגות מוזר או דוחה לדעתנו. במדרשת "באר מרים" בירושלים נמצאות עשרות צעירות דתיות, רווקות אם הבנתי נכון, שכולן תלמידותיו של הרב אהרן רמתי. הן מנתקות קשר עם משפחותיהן ולא ברור טיב יחסיהן עם רבן.

2015-04-17_114923

לכאורה, התנהגות כיתתית מזעזעת. אבל מה לעשות, בדמוקרטיה זה ב"ה מותר. אטינגר כותב: "האם המדינה — המשטרה או שירותי הרווחה — צריכה להתערב כשאנשים בגירים מחליטים למשל לחזור בתשובה, או "להתחזק" או לתרגל מדיטציה תוך התקשרות עם קבוצה סגורה והתנתקות ממשפחתם?"

התשובה שלי: לא. לאנשים בגירים צריך לתת את החופש לחיות כרצונם. וכן, גם את החופש לטעות. כי כשנותנים לנו רצון חופשי אנחנו לפעמים עושים איתו דברים שליליים. אבל הרי אחרת הוא לא היה באמת חופשי, נכון? זה המחיר שעלינו לשלם עבור היכולת והזכות שלנו לחיות כרצוננו, והחובה שלנו לאפשר לזולת לחיות כרצונו. המדינה אינה גננת ואל לה להתערב בנושאים שנמצאים בלב לבן של חירויות הפרט כמו חופש דת ומצפון. ומבחנה של הדמוקרטיה הוא דווקא ביחס אל מיעוטים שלא עושים לרוב נעים.

אטינגר מצטט את ח"כ עליזה לביא​, שאומרת: "אני פועלת בהתאם להמלצות הוועדה המקצועית שהוקמה, בעקבות פרשת גואל רצון. אני מאמינה שחקיקה מסדירה בנושא, שתתמקד בהסדרת המושג 'כת פוגענית' ופעילותה, תסייע בהתמודדות עם כתות פוגעניות, תעלה את המודעות לנושא והיא תהיה בבחינת הצלת נפשות"

לדעתי צריך מאוד להיזהר עם זה. כמה מהמלצות הועדה שהוקמה בעקבות פרשת גואל רצון הן מסוכנות לחירויות הפרט שלנו. קבוצה של חוקרי דתות, ביניהן אני, כבר כתבה בעניין זה מכתב רשמי לשר הרווחה ובו מנינו את חסרונות הדו"ח ההוא. ראו גם כאן הרחבה שלי על הנושא. הניסיון לעזור לגברים ונשים במצוקה הוא כמובן ראוי, אבל הפנייה לחקיקה כדי לאפשר למדינה להתערב ולפרק קבוצות חברתיות או דתיות שלא מוצאות חן בעיני פקידיה יכול להביא לתוצאות שליליות מאוד.

אני, וכמוני גם עמיתיי למחקר, נשמח לדבר עם כל מי שיוזם חקיקה בעניין ולהציג את הנקודות שאנחנו סבורים שאסור להתעלם מהן לפני שמקדמים מהלך שכזה.

תחזית דתות בארה"ב עד 2050

כמה דברים מעניינים בתחזית* של Pew לגבי ההרכב הדתי של ארה"ב ב-2050.

• המוסלמים יהפכו לקבוצה הדתית הלא-נוצרית הגדולה ביותר, ויעקפו את היהודים. למה? ילודה גדולה יותר (2.8 ילדים לזוג מוסלמים לעומת 1.9 ליהודים), וגיל חציוני צעיר יותר. עוד סיבה היא הגירה של מוסלמים לארה"ב.

• החוקרים מציינים שלצורך הערכת מספר היהודים הם מחשיבים רק את היהודים הדתיים, ולא את אלה שהם אתאיסטים, אגנוסטים או לא-מזדהים. כאן יש כמובן הטייה "נוצרית", כלומר התייחסות של החוקרים לדת כאילו היא עניין של אמונה. אנחנו יודעים שהיהדות אינה תלויה רק באמונה. בפשטות, מדובר באתנוס, בעם, שההזדהות איתו לא קשורה רק ליחס כלפי האל. מבחינת החוקרים, יהודים שאינם מאמינים עוברים לקטגוריה של ה-unaffiliated, כלומר לבני בלי דת. כאמור, זה לא בדיוק נכון במקרה הזה (רבים מאותם יהודים אכן מפסיקים להזדהות כיהודים, אולם אחרים לא).

• קבוצת ה-unaffiliated גדלה. אלה חילונים, אם כי חשוב לומר שרק מיעוטם אתאיסטים. הם לא רואים את עצמם כשייכים לשום כנסייה או זרם רשמי, אבל זה לא אומר שהם לא מאמינים במשהו, או נמצאים במסע רוחני. מה שזה כן אומר הוא שכוחה של הנצרות בארה"ב הממוסדת בירידה. את זה אנחנו רואים בברור כבר היום.

• על פי התחזית* ב-2050 יהיה שוויון במספר היהודים והבודהיסטים. גם מספר ההינדואיסטים לא רחוק מאחור. כל זה בעיקר בעקבות הגירה של שתי הקבוצות האחרונות. נחמד.

• בסך הכל שיעור הלא-נוצרים בארה"ב צפוי* לגדול עד 2050 מ-5% ל-8%.

2015-04-17_073533

* זכרו תמיד לקחת תחזיות דמוגרפיות בעירבון מאוד מוגבל.

הרבנות מנהלת רשימות של חשודות בניאוף

בית המשפט העליון התיר לרבנות הראשית לנהל רשימות של נשים החשודות הניאוף (לינק בתגובות). זאת מפני שהרבנות חייבת מבחינתה לדעת מי נואפת, שכן הנואפת, אם תתגרש מבעלה, אסורה הלכתית לנישואים "לבעל ולבועל", כלומר לגרושה ולמי שנאפה איתו. אז מותר לרבנות על פי חוק לסמן את מי שלהערכת הרבנים המכובדים נואפת.

ואין לי בעיה עם זה. אדרבה, תנהלו רשימות של נואפות, רשימות של בועלי נידות, רשימות של אוכלי שרצים, רשימות של מלווים בריבית, רשימות של מדברי לשון הרע, רשימות של מחללי שבת, רשימות של לא נוטלים ידיים, רשימות של מנאצי שם שמיים, רשימות של אוכלי חמץ בפסח, רשימות של לובשי שעטנז, רשימות של אוכלים בכיפור, רשימות של מערבבי חלב ובשר, רשימות של לא מתפללים, רשימות של לא מניחים תפילין, רשימות של כן מניחות תפילין, רשימות של לא מפרישים מעשר, רשימות של ממזרים, רשימות של מצורעים, רשימות של זבים, רשימות של טמאים, רשימות של לצים, רשימות של אפיקורסים, רשימות של כופרים.

אין לי בעיה עם זה. מותר לכם לבחור את מי לחתן ואת מי לא.
רק תנו לנו לבחור אם להתחתן דרככם או לא.
זה הכל.

רוב מכריע של הציבור בעד תחבורה ציבורית בשבת

על פי סקר של מכון סמית שמתפרסם היום 74% מכלל הציבור תומכים בהפעלת אוטובוסים במתווים שונים גם בשבתות. מכיוון ששלושה רבעים מהציבור הישראלי אינם, אללי, שמאלנים, כנראה שיש תמיכה בעניין גם בקרב ימנים.

ואכן, על פי הסקר 70% ממצביעי הליכוד תומכים בתחבורה ציבורית בשבת, כמו גם 85% ממצביעי ישראל ביתנו ו-79% ממצביעי כולנו. מה שכן, בקרב מצביעי הבית היהודי מדובר רק 42%. אבל הם גם נגד כדורגל בשבת. וכדורגלנים.

אמרתי ואני שוב אומר: ההתעקשות על מניעת תחבורה ציבורית בשבת לא רק שהיא אנטי-חברתית, ולא רק שכשהיא באה משרים שמשתמשים ברכביהם הממשלתיים היא נגועה במוסר כפול, אלא שהיא גם מהעמדות היותר טיפשיות של המעוניינים לשמור על "צביון יהודי" של המדינה. הרי הכבישים מ-ל-א-י-ם מכוניות. איזה צביון נשמר על ידי מניעת נסיעתם של עוד כמה אוטובוסים?

אבל מה נעשה, שמע ישראל הסטטוס קוו אלוהינו, הסטטוס קוו אחד.

אנתולוגיה חדשה של סיפורים חסידיים

בנימין שבילי ערך אנתולוגיה חדשה ויפה של סיפורים חסידיים בשם 'ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהנום' ובה כמאתיים וחמישים סיפורים (שנבחרו לאורך שנים מתוך עשרות אלפי(!) סיפורים). בניגוד לאנתולוגיה הקלאסית של בובר, 'האור הגנוז', שבילי מביא את הסיפורים בלשונם המקורי, וחלקם רואים אור לראשונה בספר שאינו "ספרות קודש".

הסיפורים מסודרים על פי נושאים ועל פי מעגל השנה, ולהלן סיפור אחד שנקרא "הזוג שלא הרהר בשעת הזיווג". יש כאן לכאורה מעין הישג שתוך כדי משגל, אם כי לא הבנתי בדיוק על מה בעצם מדובר. אולי אתם תבינו. בין הפותרים נכונה יוגרל הרהור.

bennnnnnnn