חזרה למסורת בקיבוצים – באיזה מחיר?

כתבה מעניינת של נעה שפיגל על קיבוצים ש"מתחזקים", אם ממניעים כלכליים ואם ממניעים של משבר זהות. מוטי זעירא מתאר היטב בכתבה איך מתוך קריסת האתוס הקיבוצי והזהות היהודית (חילונית-הומניסטית-סוציאליסטית-אנטימסורתית) שהוא סיפק, נוצר צורך אצל חברי קיבוץ רבים לעצב לעצמם זהות חדשה. עבור חלקם החיפוש הזה מוביל חזרה למסורת. מתוך כך בתי כנסת מוקמים, לפעמים גם מקוואות, וחבורות תפילה מכוננות.
 
התהליך הזה יכול להיות חיובי בהחלט, אם כי מתוך הדברים שמובאים בכתבה נראה שיש שתי דרכים לעשות גם את זה. הדרך האחת היא להזמין "בעלי מקצוע" שיעשו את זה בשבילנו. כך בקיבוץ יפעת:
החב"דניקים מגיעים מדי ערב שבת לבית הכנסת הוותיק בקיבוץ יפעת בעמק יזרעאל, ומצטרפים לשניים־שלושה חברי הקיבוץ, כדי שיהיה מניין. כבר עשר שנים שהסידור הזה עובד. [… הם] הציבו תנאי אחד: הפרדה בין נשים לגברים. חבר קיבוץ סיפר שעד היום יש מתפלל אחד שאינו משלים עם המחיצה ויושב דרך קבע בצד של הנשים. השאר קיבלו אותה, כי "אנחנו לא יכולים בלעדיהם", כדברי אותו חבר.
 
החב"דניקים כאן שותפים שווים לניהול התפילה ומעצבים אותה ברוחם. אפשר לומר שהם משמשים ככוהנים שמתווכים להדיוטות את הפולחן. הבעיה כאן לדעתי היא לא החזרה למסורת, אלא הויתור על הערכים ההומניסטים תוך כדי, כלומר זניחת כל מה שהיה טוב בזהות הקודמת כדי ללבוש (אם לא ממש להתחפש ל) זהות החדשה.
 
אולי מדובר במקרה ולא צריך ללמוד מזה על המתרחש ביפעת, אבל כאשר חבר הקיבוץ אומר ש"אנחנו לא יכולים בלעדיהם", הוא בוודאי טועה. כך למשל, מובא בכתבה המקרה של כפר בלום, בו "הוקם בית כנסת כבר בשנות ה–50, על ידי חבר הקיבוץ שהאמין שיש קשר בין עבודת האל לעבודת האדמה. הצטרפו אליו חברי קיבוץ חילונים שבימי שישי התפללו ביחד, נשים וגברים." בכפר מנחם ניסחו הסכם שאוסר הפרדה מגדרית, ובשדה נחמיה מוקם בית כנסת עגול, בו יתפללו יחד נשים וגברים.
 
כמובן, מי שמעוניין בתפילה אורתודוקסית זכאי לה (אם כי גם באורתודוקסיה יש כיום מניינים שוויוניים יותר). השאלה היא עד כמה בתהליך השיבה למסורת יקטינו עצמם השבים בפני הנציגים השמרניים ביותר שלה. קיבוצים שונים מוכיחים שאפשר אחרת. לדעתי חייבים לשמור על הטוב שבמסורת הליברלית.
 
נקודה אחרונה: אני מעריך שפעמים רבות כגודל דחיית המסורת בעבר, כן ההתבטלות בפניה בהווה. גם מחוסר ידע, שלא מאפשר גישה ביקורתית, וגם מהמשיכה המתוקה אל מה שהיה מוחרם ודמוני בעבר. יש כאן לקחים גם עבור ההווה.

חילון ללא חילוניות?

benהשאלה ששואל פרופ' גיא בן פורת (אונ' בן גוריון) בספרו החדש היא פשוטה: איך ייתכן שבעוד שהציבור היהודי בישראל מגלה עניין הולך וגובר במימדים שונים של המסורת, בעוד שיעור החרדים והדתיים באוכלוסיה עולה, בעוד הציונות הדתית ותפיסת עולמה זוכה לעוצמה פוליטית ותרבותית חסרת תקדים – המרחב הציבורי הישראלי הולך ומתחלן?
 
כי אכן, כמעט בכל תחום מתחומי הסטטוס קוו – שבת, נישואים, קבורה, כשרות – מדינת ישראל נמצאת כיום במצב שונה לגמרי משהיתה לפני ארבעים שנה, בסוף שלטון תנועת העבודה החילונית. פיצוציות ומרכזי קניות פתוחים בשבת, יותר ויותר ישראלים מסרבים להתחתן ברבנות הראשית, יש תחליפי קבורה אזרחיים לחברה-קדישא (אמנם, דלים) וחוקי כשרות שפעם היו זוכים לקונצנזוס הפכו לאות מתה (חוק החזיר, חוק החמץ).
 
מה קורה כאן? כדי לענות על השאלה הזאת מבחין בן פורת בין "חילון" ל"חילוניות". חילוניות היא אידיאולוגיה הדוגלת בחירות הפרט, שוויון הזדמנויות, השכלה, קידמה, סמכות המחקר המדעי ולעתים גם פלורליזם וסובלנות. חילון, לעומת זאת, הוא תהליך חברתי כללי שלא תמיד מגיע מתוך חילוניות.
 
וזה אכן עיקר תשובתו של בן פורת: החילון בישראל קשור יותר לתהליכים כלכליים, חברתיים ותרבותיים, ופחות להצלחתה של אידיאולוגיה חילונית סדורה. כך למשל, העלייה הגדולה מברית המועצות הביאה לסופו המעשי של חוק החזיר. במקביל, הפיכתו של מסחר בשבת לבילוי פופולרי הביאה יהודים מסורתייים להחליף את ההליכה למשחק כדורגל בהליכה לקניון בשבת, וממילא לחילונו של המרחב הציבורי. ועוד דוגמאות שונות, שיחד מתגבשות לכדי תהליך חילון מקיף – ללא עליה בתפיסת העולם החילונית.
 
הספר של בן פורת מרתק ומאיר עיניים, ומלווה בנתונים מסקרים רבים שהוא ערך באופן פרטי. אנחנו בעלמא – בית לתרבות עברית נקדיש ערך מיוחד לספר ובו נדון בתיאוריה שהוא מציג ובממצאיו.
הדוברים באירוע:
חה"כ פרופ' יוסי יונה, ד"ר רות קלדרון, פרופ' גיא בן פורת, ואנוכי.
הזמן:
יום א' | 01.05.16 | 20:00 | שד"ל 6 תל-אביב
הכניסה חופשית אך כדאי להירשם מראש.

עבדים היינו, עכשיו הם

עבדים היינו לפרעה במצריים. בנינו את פיתום ואת רעמסס, העבידו אותנו בפרך, ופועלים עבריים רבים מתו תוך כדי העבודה. בתורה מוזכרת העבדות במצריים בדרך כלל כדי ללמד את עם ישראל לדאוג לגר, לזר, ולא להפלות אותו לרעה.
 
• וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם – שמות כב
• כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם – ויקרא יט
• וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם – דברים י
 
ועוד ועוד. עכשיו כמה העובדות: בחודש ינואר 2016 בלבד נהרגו 6 עובדי בניין בתאונות עבודה, ו- 19 עובדים לפחות נפצעו קשה בתאונות עבודה בבניין. בין נובמבר לינואר נהרגו לכל הפחות 18 עובדים בענף הבניין. בפברואר נהרג פועל אחד. במרץ שלושה. באפריל, עד כה, שניים.
מרבית הפועלים המתים הם הפועלים הפשוטים בבניין. מרביתם ערבים-ישראלים, פלסטינים, ומהגרי עבודה. היהודים המעטים הם בדרך כלל ממוצא ברה"מי לשעבר. כלומר אלה ה'זרים' שלנו, הגרים שלנו. באופן מהופך מהציווי המקראי, דווקא זו הסיבה להתעלמות הציבורית מהטרגדיות האלה.
 
שיעור התאונות בענף הבניין בישראל מוגזם על פי סטנדרטים מערביים. קשה שלא לחשוד שהוא נובע מרשלנות קשה תאגידי הבנייה, יחד עם אזלת יד של הרשויות האמורות לפקח על בטיחות העובדים. את זה צריך לתקן.
 
אני מודה לעו"ד הדס תגרי, שעומדת בראש הקואליציה למאבק בתאונות בניין, שהביאה את הנתונים לתשומת לבי, ומנסה להקים גוף שיאבק בתופעה. אז הנה לכם מצווה לפסח: ללחוץ על נבחרי הציבור שלנו לפקח בצורה רצינית יותר על המתרחש באתרי הבנייה.
 
וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

על מיתון המיניות במרחב הציבורי, בעקבות עפרי אילני

עפרי אילני כתב בטורו המצויין השבוע על קמילתה של המיניות בחברה המערבית בזמן הזה. אילני כותב כי "ייתכן שאנחנו חיים בעידן של מהפכת נגד אנטי־מינית", אשר כתגובה לשנות השישים (והשבעים, והשמונים) המתירניות, מתאפיינת במשטור מיני מתגבר, הבא לידי ביטוי למשל בשיח העירני מאוד על הטרדות מיניות, בצמצום שיעור האנשים שישקלו יחסי מין בדייט הראשון, ועוד.
 
אני שמח שאילני העלה את העניין, משום שאני חושב שהוא נוגע בתופעה ממשית, שאיכשהו לא זוכה לתשומת לב מספקת (אולי בגלל ריבוי הפורנו באינטרנט, שמסווה את החסך במרחב הציבורי). צמצום המיניות המוחצנת בחברה המערבית גם עומד בסתירה להסברים שנותנים שומרי מצוות שונים על ההחמרה ההולכת וגוברת בשיח ה"צניעות" וההגבלות המתעצמות על לבושן או תנועתן של נשים בחברה החרד"לית והחרדית. שהרי לא פעם כאשר מובעת הפליאה כיצד הגיעו לפתע החמרות כמו הפרדה באוטובוסים חרדיים, או בריקודים בסניפי בני עקיבא שונים, התשובה שניתנת היא כי מדובר בתגובה טבעית להקצנה בשיח או במופעים המיניים שבחברה החילונית.
 
אלא שאין כל הקצנה במיניות המוחצנת בחברה החילונית. להיפך, יש כאמור מיתון. ראו להלן שתי פרסומות ישנות שנתקלתי בהן בהזדמנויות שונות במרחבי הרשת. הפרסומות לטלוויזיה היא מסוף שנות השישים (מצאתי פרסומת אחרת לדגם הזה ב-ebay מ-1968). הפרסומת לכלי המיטה, אני משער, משנות השמונים (בפרסומת המקורית שדי האישה חשופים).
 
האם מישהו יכול להעלות על דעתו הפצת פרסומות שכאלה כיום? זה לא רק עניין של רגישות לסקסיזם על צורותיו השונות, אלא הסתייגות כללית משפה מינית בוטה, ובטח מעירום פרונטלי לא-מרומז. היזכרו בפרסומת (סליחה, תשדיר שירות) הישנה "אשכוליות או לא להיות". נדמה לי שלא נראה מיניות וולגרית כזאת היום בטלוויזיה, כפי שלא נראה סרטי אסקימו לימון / יהודה ברקן בקולנוע.
 
אז אם חלה נסיגה בייצוג המיניות הבוטה במרחב הציבורי, מה הגורם להחמרות ענייני ה"צניעות" בחברה הדתית? גם אם ההלכות המתהדקות על המיניות במעגלי חרד"ל וחרדים מהוות לא תגובה אלא הקבלה לצמצום המיניות הפומבית אצל החילונים, לא נראה לי נכון לחפש סיבה משותפת לשתי התופעות, וממילא יש לכל מגמה מגוון סיבות שונות ככל הנראה. אבל בפעם הבאה שיספרו לכם שההחמרות ההלכתיות הן בגלל המיניות המתפרצת של החילונים, דעו שכבר מזמן אין שם שום מיניות מתפרצת.
persumin

בית המשפט העליון ההודי חטא בכפייה חילונית-ליברלית

"מקומות קדושים שמונעים כניסת נשים או מגבילים את כניסתן מחבלים במאבק למען שוויון מגדרי, ועל פי החוקה אין להם כל זכות לעשות זאת. כך פסק השבוע בית המשפט העליון בהודו, בעתירה שהגישו נשים הדורשות כניסה שוויונית למקדשים, מסגדים ולמקומות קדושים אחרים."
הסיפור הזה מגיע בתום מאבק של נשים להיכנס למקדשים בודדים בהודו (הבנתי שמדובר בחמישה מקדשים בסך הכל) שלא מאפשרים כניסת נשים (מחשש 'טומאה' של מחזור). הוא מציג התנגשות חזיתית בין מדינה החילונית-ליברלית למסורת, ומסמן לדעתי התערבות גסה של המדינה במסורות הדתיות ההינדואיסטיות המסויימות והקטנות שהמקדשים האלה שומרים.
 
בסוגיות של דת ומדינה חשוב להבין את המנגנונים וההיגיון הפנימי של מסורות שונות, ואני לא בקיא באלו של אותם מקדשים ושל הקהילות סביבם. אבל אם בכל זאת אנסה לומר על זה משהו, הרי שנדמה לי שצריך לשאול שלוש שאלות כאן:
 
ראשית, האם המסורת המסויימת נוהגת להדיר נשים מפולחן באופן גורף?
אפשר לומר שהיהדות המסורתית והאסלאם מדירות נשים באופן כללי מחלקים שונים של הפולחן, אבל לא סביר בעינינו שהמדינה תחייב בתי כנסת ומסגדים להנהיג אך ורק תפילות שוויוניות. זה חלק אינטגרלי מהמסורת, והמדינה צריכה לשאול את עצמה אם היא מוכנה לכך. כנראה שהנזק לעקרון השוויון לא מספיק גדול כדי שהמדינה תאסור תפילה יהודית או מוסלמית מסורתית. דווקא המסורות ההינדואיסטיות משלבות נשים הרבה יותר בפולחן, ולכן לכאורה היה אפשר לצפות גם מהמקדשים האלה לפתוח שעריהם בפני נשים.
 
שנית, האם יש לנשים אלטרנטיבות לתפילה שכן כוללת אותן?
התשובה היא, נדמה לי, שכן, משום שבהודו יש מאות אלפי מקדשים, אם לא עשרות מיליונים (תלוי איך מגדירים מקדש). במקדשים שונים עובדים אלים שונים, וברובם המוחלט אין כאמור כל הגבלה על כניסת נשים (אם כי הכוהנים הם גברים). כמובן, מדובר במסורות שונות, ואולי אותן נשים רוצות דווקא לעבוד את האלים במקדשים שאוסרים על כך, אבל מצד שני יש להבין שבמקדשים הספציפים שאוסרים על כך עובדים אלים במסורות שהדירו נשים מימים ימימה (למשל, מפני שהאל הוא זכר נזיר, והוא לא מקבל נשים). נראה לי שמכיוון שרוב מוחלט של מקדשים הינדואים אינו אוסר על כניסת נשים, הכפייה על פתיחת מעט המקדשים האלה לנשים מפרקת את המסורת הספציפית שלהם ולא מעניקה ייתרון פרגמטי לנשים, אלא רק ניצחון עקרוני, שבו המדינה החילונית-ליברלית כופה את דעתה על הדת הפטריארכלית.
 
שלישית, האם המקדשים האלה הם נחשבים כשירות פרטי או ציבורי/ממלכתי?
אם המקדש הוקם על ידי המדינה כדי לשרת את כל אזרחיה ההינדואים קשה להצדיק אפלייה, בעיקר אם אין לו אלטרנטיבה. למדינה גם זכות מסויימת לקבוע מה עושים עם הכסף שלה. אבל מה אם מדובר במקדש מקומי שעומד כבר אלף שנה? אז יהיה קשה מאוד להצדיק התערבות של המדינה בנהלי התפילה בו.
 
מול האיסור על אפלייה עומדת הזכות לחופש דת, והרצון שלנו לא לפגוע במסורות דתיות שונות. התשובות לשאלות האלה יחד קובעות לדעתי אם למדינה זכות להתערב. במקרה הזה, אם הבנתי נכון את פרטיו, אני חושב שאין לה זכות כזאת.

קיצור תולדות מהומות הר הבית וגילוי קטן

בקיץ 2014 ישראל חוותה גל של אלימות שהניצוץ שהוביל להתלקחותו היה הפעילות הפוליטית המתעצמת של ח"כים מהליכוד (ואורי אריאל מהבית היהודי) בעניין הר הבית. משה פייגלין עלה כל ראש חודש בהפגנתיות, ציפי חוטובלי דיברה על "הקמת המקדש [… כסמל] הריבונות המתחדשת של עם ישראל" ומירי רגב כינסה לא פחות מ-15 פעם בתוך שנה וחצי את ועדת הפנים של הכנסת לדיון בעניין הסטטוס קוו, ואף קבעה שהוא "חייב להסתיים" וש"אם מאיימים עלינו באינתיפאדה, אז שתהיה אינתיפאדה ונראה מה זו אינתיפאדה". ואכן, ראינו.

כדי לסיים את גל המהומות היה צריך נתניהו לנסוע לירדן, להיפגש עם המלך עבדאללה, ולהבטיח לו למנוע עליית פוליטיקאים יהודים להר.

בספטמבר 2015 שוב החל גל של מהומות, שיצא שוב מהר הבית, שוב בגלל דיבורים על שינוי הסטטוס קוו ובניית המקדש. לקראת ראש השנה הודיעו כמה ארגוני שוחרי הר הבית על כוונתם לחגוג את ראש השנה בעלייה על הר הבית. בין העולים היה גם שר החקלאות אורי אריאל וצעירי מפלגת הליכוד. הפלסטינים הפיצו את קריאת הקרב "אל אקצא בסכנה", ויום אחרי כן פרצו המהומות.

כשגל המהומות לא נרגע כתבתי בפייסבוק שאם הוא לא יסתיים במהרה נתניהו יהיה צריך ללכת רחוק יותר ולהבטיח בפיו שיהודים לא יתפללו על ההר. ואכן, בסוף אוקטובר כך היה. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ראש ממשלת ישראל התחייב ש"מוסלמים יתפללו בהר הבית, ולא מוסלמים יבקרו שם". כמו כן הובטח לרשת את ההר במצלמות.

כעת מתברר מדו"ח של ארגון "קבוצת המשבר הבינלאומית" שנתניהו התחייב עוד בנובמבר 2014 לעבדאללה לצמצם עליית יהודים דתיים להר הבית. חופש הדת על הר הבית נפגע בצורה מצערת מאוד.

דבר אחרון: פסח בכל שנה מהווה נקודה רגישה בהר הבית. יש לקוות שהמועד יעבור בשלום ומגמת הרגיעה של המהומות הנוכחיות תמשיך.

על הלכה לא מוסרית ועידכונה – תלמוד תורה לנשים כדוגמא

hanaכאשר הרב הראשי יצחק יוסף אמר שבעיקרון צריך לגרש את הלא-יהודים מישראל, ואלה שיישארו יהיו ה"שמשים" של היהודים, אמרו אנשים שונים שמדובר בחלק מההלכה. כאשר משפחת סמוטריץ' מדברת על העליונות היהודית ועל חוסר הרצון להיות בחדר אחד בבית חולים יחד עם ערבים, גם כן מבהירים לנו שמדובר בחלק מהמסורת היהודית.
ויש לומר ביושר: נכון. יש הלכות מזוויעות ובלתי-מוסריות, ויש יסודות במסורת שהם גזעניים ומבססים תחושת עליונות מהותנית מזוייפת ומסוכנת. אלא שהעובדה שדבר מה קיים בהלכה או במסורת אינו תירוץ להזכיר אותו ללא ביקורת, בוודאי לא לבסס עליו מדיניות חברתית או פוליטית. זאת מפני שיש הלכות וחלקים מהמסורת שברור לנו כיום שהם בלתי קבילים ולא מוסריים.
לא מדובר כאן בתפיסה "רפורמית" או חילונית-הומניסטית, אלא בעמדה שברורה כיום לשומרי מצוות אורתודוקסים רבים (גם אם לא יודו בה בפירוש). אנחנו יודעים זאת למשל מתוך הדוגמא של לימוד תורה לנשים. החל מהתלמוד, דרך ימי הביניים ועד העת החדשה פסקו כמעט כל הפוסקים הגדולים שאין ללמד נשים תורה (או לכל הפחות לא תושב"ע), מטעם "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות".
כך הרמב"ם, הרשב"א, השולחן ערוך, המאירי, הרב משה פיינשטיין, הרב שמואל וואזנר, ועוד ועוד ועוד. הנה למשל מה שכתב הרב קוק על איסור לימוד תורה לנשים: "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות: אלו דברים גדולים מאוד […] ואין קץ לאושר הכללי שהצלנו עפ"י ההדרכה המעולה הזאת"! בכל מקרה מדובר במסורת ברורה שעל פיה נהגו דורי דורות של יהודים.
והנה, עיינינו הרואות שכיום נשים שומרות מצוות לומדות תורה, גם תורה שבעלפה, ואף הפכו לפוסקות הלכה מקובלות. עינינו הרואות שמוסדות לימוד לנשים נפתחים בזה אחר זה, והרוב המוחלט של הרבנים בציונות הדתית, כולל תלמידיו המובהקים של הראי"ה קוק, מתירים ואף שמחים מאוד על לימוד תורה לנשים.
אין זה אלא שהגענו למסקנה הפשוטה שאיסור לימוד תורה לנשים, ודאי הטעם בדבר ה"תפלות" לכאורה שהלימוד מביא, הוא בלתי קביל ובלתי מוסרי. הוא מופרך ומכוער. ומכיוון שהגענו למסקנה הברורה הזאת, המסורת הארוכה של האיסור ללימוד תורה לנשים מתעדכנת, ובפרשנות הלכתית והסברים שונים מונפק אישור ללימוד, ולפעמים אף חובת לימוד.
לכן צריך להיות ברור: מי שכיום מעלה ומחזיק ביסודות גזעניים או בלתי מוסריים שבהלכה או במסורת מלמד בעיקר על עצמו, ולא על המסורת. הוא זה שסבור שאין בעיה עם אותם מרכיבים. הוא זה שלא מזדעזע ודורש לשנותם, או לפחות להמעיטם, כפי שהוא דורש בעניין לימוד תורה לנשים. כי אם רוצים, זה אפשרי. השאלה היא רק אם רוצים. ונכון שגזענים למיניהם לא רוצים. אבל האחריות היא עליהם, לא על המסורת.
ואת כל זאת אני מביא גם כדרך המלצה על ספרה האחרון של ד"ר חנה קהת, "משהפכה התורה לתלמוד תורה: תמורות באידאה של תלמוד תורה בעידן המודרני" (הוצאת ספרים כרמל). רוב הספר מוקדש ללימוד התורה כללי כערך, אידיאל ומנהג בתולדות ישראל. בסוף הספר יש נספח ארוך על לימוד תורה לנשים. משם חלק מהפרטים לעיל והציטוט של הרב קוק. מעניין ומומלץ.

על הפופולריות של האותנטיות ועיוותייה

Capture

כתבה בכלכליסט של אמיר זיו על נושא חשוב לדעתי, והוא הפופולריות המופגנת בזמן הזה לשיח גס רוח, פופוליסטי וירוד, רק מפני שהוא "אותנטי" ו"דוגרי" ו"לא פוליטיקלי קורקט". אני מצוטט במאמר בפסקה הבאה:

"אחת הקללות הנוראיות בזמן האחרון היא 'אתה צבוע', אחד שחושב משהו בפנים אבל אומר משהו אחר בחוץ", אומר ד"ר תומר פרסיקו, עמית מחקר במכון הרטמן, המנהל האקדמי של מדרשת עלמא ואחד המתבוננים החדים בשיח הציבורי הישראלי. "היום להיות צבוע זה יותר גרוע מלהתגזען, לשנוא נשים או להיות אלים. זה קורה כי אנחנו חיים בחברה שבה כביכול כולם שווים, ואז מה שמגדיר את הערך שלנו הוא מה שבפנים. לכן אנחנו מעריכים את מי שמחצין את מה שבא כביכול מהלב. 'תנו לו צ'אנס, הוא שר מהלב'. הוא שר גרוע אבל מהלב".

בראיון אמרתי קצת יותר מזה. העניין הוא שבשונה מהזמן עד לפני מאתיים שנה (מה שמכונה ה-Ancien Régime), בו החברה היתה מחולקת למעמדות ברורים, כיום יש שוויון מוצהר (גם אם לא בפועל), והמחוות הישנות שנועדו לסמן כבוד וסמכות (קידות, תארים, ישיבה כשאחרים עומדים וכו') נעלמו. כשהמחוות האלה היו קיימות העולם הפנימי של האדם נחשב הרבה פחות, ומספיק היה לבצע אותם כדי "לתת כבוד". לא משנה היה מה הרגשת, העיקר ש"נתת כבוד" על ידי קידה וכו'. כיום המעמדות המובנים מאליהם נעלמו, המחוות האלה נעלמו איתם, ויחד עם זה התגבר מאוד מעמדו של העולם הפנימי שלנו. אנחנו צריכים *להתכוון* לכבד את הזולת. לא מספיק לעשות כאילו.

עולה כאן אפוא אפשרות לסתירה בין פנים לחוץ, כלומר לצביעות. בעוד שבעבר צביעות במרחב הציבורי היתה מובנת מאליה ולא נחשבה בעיה בכלל (בעיקר שתתן כבוד, על ידי המחווה, לא משנה מה אתה מרגיש), כיום, כשהמימד הפנימי חשוב יותר מהחיצוני/ציבורי, אנחנו מבקשים לראות אותו, לתת לו ביטוי. לכן אנחנו מכבדים יצירתיות, מקוריות, אוטונומיה, עצמאות מחשבתית וכו'. ולכן גם מעריכים רגש טהור שעולה על גדותיו. תנו לו צ'אנס הוא שר מהלב. אנשים שמחצינים ללא סייג את פנימיותם מקסימים אותנו, גם אם הפנימיות שלהם מכוערת. כך אצל טראמפ ושי חי. אין להם לכאורה חציצה בין פנים לחוץ, הם אותנטים וספונטנים, וזה עובד עלינו.

החלטה דרמטית של בג"צ מכירה בגיורים פרטיים

החלטה דרמטית של בג"צ, ולא רק מפני שהיא מחלישה שוב, בצורה מאוד משמחת, את המונופול של הרבנות הראשית. בית המשפט הכריע שגיורים שנעשו בישראל במסגרות אורתודוקסיות פרטיות (חרדיות בעיקר, אם כי משתמע שגם בית הדין של הרב ריסקין) יוכרו במדינה לצורך אזרוח. בכך היא מבטלת את המונופול של בתי הדין הממלכתיים על תחום הגיור.
 
אבל ההחלטה עושה יותר מזה, מפני שגיור אינו רק אמצעי להיכנס לדת היהודית, אלא גם להתאזרח במדינה. בג"צ בעצם הוציא מתחת ידי המדינה – שהשתמשה ברבנות הממלכתית – את שער הכניסה למדינת ישראל. מעתה כל בית דין פרטי לגיור יוכל להפוך אנשים זרים לאזרחי המדינה. כלומר הליך דתי פרטי יהפוך אדם לאזרח מדינה. המצב המוזר הזה הוא תולדה של היות ישראל מדינה של לאום שהוא גם דת.
 
עוד צד דרמטי בהחלטה הוא האפשרות שקבוצות חרדיות (ואף חרד"ליות) שונות יחרימו את בתי הדין הפרטיים ולא יכירו בגיוריהם. במקרה כזה סוף סוף אולי נראה את אותן רשימות יוחסין שמאיימים איתן עלינו כבר עשורים שלמים, וייווצר מצב שבו אזרחי המדינה היהודים לא מוכנים להתחתן זה עם זה. נכון, זה לא שקבוצות אלה מתחתנות יותר מדי עם מי שלא מהם, אבל זה ישמוט את הקרקע תחת הטענות שאי אפשר לקיים נישואים אזרחיים מאותה סיבה.
 
לבסוף, ההחלטה פותחת פתח להכרה עתידית של המדינה בגיורים שנעשו בבתי דין לא-אורתודקוסים, דהיינו קונסרבטיבים ורפורמים. בתי דין שכאלה בחו"ל כבר מוכרים לצורך עלייה, אבל הכרה גם באלה שבארץ כמובן תהיה שלב נוסף בדרך ללגיטימציה מוחלטת לכל הזרמים היהודיים. וזה טוב.

דו"ח על מאבקן של נשות הכותל

מכון ירושלים לחקר ישראל הוציא דו"ח מחקרי הסוקר את מאבקן של נשות הכותל תחת הכותרת "פמיניזם בהיכל: נשות הכותל ומאבקן בסטטוס-קוו", מאת ד"ר יצחק רייטר (קישור לכל הדו"ח ב-pdf). טרם קראתי את הדו"ח אולם מרפרוף על פניו נראה שהוא סוקר את הצלחת מאבקן של נשות הכותל ומנסה להסביר כיצד הגיעו להישגיהן. ומה שמחתי למצוא אותי עצמי באחת התמונות שבדו"ח, מתוך אחת הפעמים שהצטרפתי כתומך מבחוץ בתפילת הנשים, בתקופה שהיו הפגנות אלימות נגדן מצד חרדים. בתמונה אני נושא את בני בכורי, עברי.

kot