פרשנות לשמות ד'

גם אני יודע לדבר על משה רבנו: פרשנות לשמות ד' (פרוייקט 929), הפרק בו אלוהים מבטיח למשה: "אחזק את לבו" של פרעה, כדי שיסרב לשחרר את בני ישראל. על התערבותו של אלוהים ברצונו החופשי של האדם, לא כאבסורד תיאולוגי, אלא כאחד מגורמי החילון. האם אלוהים מסוכן לחופש שלך?

יובל נח הררי על מסורת וקידמה

2015-03-01_1042282במוסף '7 ימים' האחרון (27.2) התראיין יובל נח הררי (אצל רענן שקד) לקראת צאת ספרו הבא, "ההיסטוריה של המחר". הראיון באופן לא מפתיע מעניין ואני מצפה לקרוא את הספר. עם זאת, הטרידו אותי דבריו להלן – ראו הצילום.

הררי תוקף כאן "דיונים על אלוהים ודת ומדינה", שלכאורה אינם רלוונטים למאה העשרים ואחת. הוא שואל איזו תגלית או רעיון מהותי הביאה הדת במאה העשרים, ושולל כל תרומה אפשרית של התנ"ך (או, במשתמע, הדת באופן כללי) לבעיות מולן אנחנו ניצבים כיום. אני חושב שהגישה שהוא מציג כאן מוטעית בעיקרה.

כמובן, איש לא יחלוק על כך שדתות לא המציאו במאה העשרים משהו שמתקרב לחשיבות של האנטיביוטיקה. העניין הוא שהן לא המציאו משהו בכלל. זה פשוט לא משהו שדתות עושות. בשביל זה יש מחקר מדעי (וטוב שיש מחקר מדעי כמובן).

ומה באשר לרעיונות? הפמיניזם הוא ללא ספק רעיון מצויין, אבל כך גם רעיון המאבק הלא-אלים של מהאטמה גנדהי, או הצמחונות שמתפשטת והולכת במערב ושיש לה שורשים בדתות המזרח. הגישה על פיה רק הנאורות המערבית הביאה רעיונות טובים היא חד מימדית וחסרת ביסוס. הררי, שמתרגל מדיטציה בודהיסטית, אמור לדעת את זה.

אבל מעבר לכך, הרי כשאנחנו מדברים על רעיונות שכאלה אנחנו מדברים גם על *ערכים*. נדמה לי שהררי לא שם לב שהוא קופץ שוב ושוב מהמימד התיאורי-תועלתני אל המימד הערכי (מהלך שתואם את השקפת עולמו ושכיח בכתיבתו). ואם מדברים על ערכים, אז ודאי שלדתות יש הרבה מה לתרום.

ניקח לדוגמא את תלונתו של הררי שאין מה ללמוד מקריאת פרק תנ"ך ביום. הררי טוען ש"השאלות שעל השולחן כרגע הן מה יקרה כשייפתחו פערים ביולוגיים בין עשירים לעניים [כתוצאה מתוספים טכנולוגיים לגוף וכו']". הוא מוסיף שמי שכתב את התנ"ך לא ידע כלום על בינה מלאכותית או על גנטיקה. זה נכון, אבל אותם אנשים דווקא ידעו לא מעט על פערים ביולוגיים בין בני אדם, משום שהם האמינו שהאנושות מחולקת לעמים השונים מהותית מבחינת תכונותיהם, והרעיון של "אדם" אוניברסאלי היה זר להם לחלוטין. מסתבר שכאן אפשר דווקא לשאוב השראה וערכים מהתנ"ך, או לכל הפחות לקבל נקודת מבט נוספת על התמודדות אנושית עם מצב שכזה.

הררי מציג עמדה שעל פיה הקידמה מייתרת את העבר. אם זה נכון בענייני מדע (והרפואה האלטרנטיבית – או המדיטציה הבודהיסטית שהררי מתרגל כאמור – תעמיד גם את זה בספק), זה ודאי לא נכון בכל הנוגע לערכים. ברור שיש תפיסות ערכיות קדומות, גם בתנ"ך כמובן, שהן עבורנו מפלצתיות ושיש לדחות בכל תוקף. אבל תהיה זו טעות לחשוב שאי אפשר ללמוד דבר מתרבויות עתיקות. מסורת היא אוצר של ידע ותפיסות ערכיות שהצטבר והשתכלל במשך אלפי שנים. כמובן שצריך להעמיד את הידע והערכים האלה שוב ושוב לביקורת. עם זאת, לפסול אותם באופן קטגורי תהיה טעות.

כנס: מזרח ומערב בעת החדשה

בשבוע הבא תקיים האקדמיה הלאומית למדעים סימפוזיון בנושא "מזרח ומערב בעת החדשה – מפגשים, קונפליקטים ודימויים". אדבר שם במושב השני, 13:45-16:00, בהרצאה תחת הכותרת "רוח קדם: מִזרוח המערב כמעבר לדת כאתיקה".

2015-03-01_090754

כאן באתר האקדמיה הלאומית למדעים
כאן כל התוכניה בפידיאף

קלמן ליבסקינד וקנוניית ההומואים בתקשורת

kalmanאני בדרך כלל אוהב לקרוא את קלמן ליבסקינד, אבל הטור שלו הפעם (מעריב-סופהשבוע, 27.2) מציג ערבוב מביך של עיתונאות גרועה ודעות קדומות ילדותיות. ליבסקינד תוהה על מה ולמה עוסקת התקשורת רבות כל כך בסוגייה ההומו לסבית, אפרופו ההפגנות בכנסי הבחירות של הבית היהודי. התשובה:

את סדר היום מכתיבה התקשורת, ואחוז ההומוסקסואלים, הלסביות והתומכים בתפיסת העולם שלהם בקרב אנשי התקשורת, גבוה יותר מהאחוז שלהם בכל מקום אחר.

בחיי, זה מה שהוא כתב. ולא רק זה, אלא שכל הסיפור הוא "קמפיין פוליטי שמאלני שסוגיית הלהט"ב משמשת לו אך מסכה". ברור, הרי בלי קונספירציה שמאלנית אין לימין כיום לקסיקון אידיאולוגי. אז הוספנו ל"שמאל שולט בתקשורת" את ה"הומואים שולטים בתקשורת", זרקנו פנימה קצת מסכות (בכל זאת, פורים), ושכחנו רק את הקרן החדשה לישראל. העיקר שיש סיבה להתבכיין.

ליבסקינד כותב על כוחות נסתרים שמושכים בחוטים, אלא שהאמת היא אחרת לחלוטין, ובעלת היקף ועומק הרבה יותר משמעותיים. במאה ה-19 לא נלחמו רבים כל כך למען שחרור שחורים מעבדות מפני שהיו שחורים רבים בתקשורת. במאה העשרים לא נלחמו רבים כל כך למען שוויון זכויות לנשים מפני שהיו נשים רבות כל כך בתקשורת. בישראל בעבר וכיום פעילים מזרחים לא "הצליחו להשתלט כאן על השיח" מפני שיש מזרחים רבים בתקשורת. כל המאבקים האלה הפכו לקווי-שבר תרבותיים מפני שהם פרטו על מיתרים עמוקים מאוד בתרבות המערבית המודרנית והצליחו לעמת את חבריה עם ערכים *שהם עצמם מחזיקים*, עם השאיפה לשוויון וחירות שהיא חלק אינטגרלי מהאתוס המערבי-ליברלי.

מהפכת קבלתם של הלהט"בים במיינסטרים היא אחת התמורות התרבותיות העצומות שידעה התרבות המערבית. היא קשורה לדרך המודרנית שבה אנחנו תופסים יחסי מין, בשינוי הכולל של היחס של האדם המודרני לגופו, היא מבוססת על היותה של נטייה מינית כיום יסוד של זהות ולא רק פעילות גופנית, והיא כמובן נטועה עמוק מאוד במהפכת זכויות האדם והאזרח. ליבסקינד בוחר באופן לא מובן להיות עיוור לכל זה, ולהפריח עלילה מדהימה בפשטנות שלה.

יחד עם דבריה של ציפי חוטובלי מהשבוע שעבר ("העובדה שסוגיית הלהט"בים נמצאת על סדר היום היא בגלל שיאיר לפיד ניצח. זה לא מעניין את האזרח הישראלי") מתקבל הרושם הלא-סביר שאנשים מסויימים לא מצליחים להזדהות עם מצוקה של אדם שאין הכרה בזכויותיו, או שההיגיון המוסרי מאחורי שיח הזכויות פשוט זר להם. קשה להאמין שזה המצב, אבל זה יכול להסביר גם את חוסר היכולת להבין מדוע מיליוני פלסטינים לא ממש יכולים להישאר תחת כיבוש או למה העולם כל כך מתענין בסיפור שלהם. רמז: זה לא בגלל שיש המון פלסטינים בתקשורת.

דת ומדינה לקראת הממשלה הבאה

יאיר אטינגר במאמר על היישור לקראת הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה שעובר על המפלגות הדתיות. פתאום כולן מבטיחות שהן נשמעות לרבנים, מחוייבות לאי-שינוי, נאמנות קודם כל למגזר. בעיקר מעניינת הטרנפורמציה של הבית היהודי, שדיבר בקדנציה האחרונה על "מהפכת שירותי הדת" ועכשיו מכחיש הכל ומבטיח לא לשנות דבר. במילים אחרות, מתנצל.

כמובן, בנט מרגיש את זליגת הקולות ממפלגתו אל 'יחד', ומנסה לקשור חוסם עורקים מאולתר. זה לא יעזור משתי סיבות: ראשית, יש מצביעים שעבורם להיות "הכי" הוא חלק ממהותם, והם יצביעו עבור המפלגה הקיצונית ביותר לא משנה מה. ודאי כשמתפרסמות מודעות עם עוד ועוד רבנים בכירים שתומכים ב'יחד', כולל דב ליאור וצבי טאו(!). שנית, זאת גם לא האמת, וכולם יודעים את זה. אי אפשר לצרף את ינון מגל ואז להישבע בספר התורה שאתה אולטרה-דוס. כפי שכתבתי כבר, בנט עצמו מגיע מהזרם הקונסרבטיבי, לא למד בישיבה, ופרק עול מצוות תקופה מסויימת. הוא לא מבין בהלכה ולא אכפת לו מהלכה. כולם יודעים את זה.

אבל הכתבה של אטינגר היא גם עוד תזכורת לכך שהסיכוי הממשי לצמצום הכפייה הדתית בישראל חלף עם חלוף הממשלה הנוכחית. הממשלה הבאה תהיה שמרנית יותר וכפיינית יותר. יש בזה גם טוב: מהלכים חייכניים ותפלים כמו חוק צהר או הרפורמה בגיור לא יעברו, ולא תיווצר אשלייה של שינוי, מצג שווא שרק מחזק את ממסד הרבנות. פרצופו התוקפני והאטום של הממסד האורתודוקסי-ממלכתי יודגש, ויגרום להמשך הניכור, ההולך וגובר, של הציבור היהודי ממנו (על פי סקר מלפני חודש ל-91% מהחילונים אין אמון ברבנות הראשית). יוזמות לשינוי הסטטוס קוו יצמחו מלמטה, והרבנות תאבד עוד מהלגיטימציה הציבורית שלה. יש לקוות שבבחירות הבאות המטוטלת שוב תיטה לכיוון הנכון, ובמשנה תוקף.

האוונגליסטים הרפובליקנים ונישואים חד מיניים

מאמר מעניין בנ"י טיימס על המבנה החברתי של המפלגה הרפובליקאית, לקראת הפריימריז למועמד שלה לנשיאות. כמו בפעם שעברה, המועמדים יאלצו להתחבב על הבסיס האוונגליסטי השמרני של המפלגה, ולכן להתבטא נגד הפלות ונישואים חד-מיניים.

הבעיה היא שהבסיס הזה (האוונגליסטים הלבנים אגב, לא אחרים) מונה רק 18% מהאוכלוסייה בארה"ב, ושונה בדעותיו מהשאר בשאלות שכאלה. בעוד 77% מהיהודים, 60% מהקתולים ו-60% מהפרוטסטנטים הלא אוונגליסטים תומכים באפשרות של נישואים חד-מיניים, רק 28% של האוונגליסטים הלבנים תומכים בכך.

כלומר המיעוט הדתי-שמרני הופך לנטל על תדמית המפלגה בקרב רוב הציבור, ואף בקרב שאר מצביעיה היא. וכל דמיון למפלגה דתית שמרנית אחרת במדינה אחרת על אחריות הקורא בלבד.

בסוד קולות רבים – אירוע בהשתתפותי

2015-02-25_111330

'בסוד קולות רבים: מסע אל לב הפיוט והתפילה' היא סדרת אירועים חדשה בספרייה הלאומית, בהנחיית חכם דוד מנחם. המפגש הראשון יתקיים ביום שני הקרוב, 2 במרץ, י"א באדר, בשעה 20:30, ובו ידברו פרופ' מירון ח. איזקסון ואני, ויזמרו הרב חיים לוק וחברים מהאנסמבל.
נדבר על קדושה: בין שמיים וארץ, בין דת ומוסר, בין מסורת לחילון, האם יש מקום עוד למושג הזה כיום.
כאן דף האירוע בפייס.
וכאן הסדרה כולה באתר הספרייה.

הרב יצחק יוסף מתבקש להתפטר

2015-02-19_142936

הרב הראשי יצחק יוסף קובע כי לא יאשר גיורים שבוצעו על פי חוקי מדינת ישראל. סמכותו של הרב בהלכה היא ברורה וזכותו לאמונתו ופסיקותיו שמורה עמו. עם זאת, במידה ולא יהיה מוכן לאשר גיורים שבוצעו על פי חוק דינו אחד: להתפטר או להיות מפוטר.

הרב הראשי הוא נציג ציבור וסמכותו כרב ראשי מגיעה אף היא מחוקי מדינת ישראל. שכרו נגבה ממשלם המיסים והוא חלק מהמנגנון הבירוקרטי של המדינה. במילים אחרות: הוא פקיד. מרגע שהסכים לקבל על עצמו את תפקיד הרב הראשי הוא הכיר בסמכותה של המדינה לחוקק חוקים בתחום הגיור. מרגע שהוא לא מכיר בזכות הזאת – יתכבד ויפנה את מקומו.

ככה זה כשדת מזווגת עם מדינה. הילדים לפעמים דומים יותר לאבא, לפעמים יותר לאמא.

ולפעמים מבינים שצריך דחוף טיפול זוגי.

גנץ, איינקוט ואורי משגב בכותל

אני אוהב חילונים שעומדים על שלהם אל מול הממסד הדתי ואני רואה הכרח בחילוניות ערכית של 'עגלה מלאה' שלא מפחדת מעימות מעמיק עם תפיסת העולם הדתית, אבל לצערי אורי משגב מפספס כשהוא תוקף את ביקורם של גנץ ואייזנקוט בכותל.

משגב מדבר על תהליך ה"הדתה" שעובר על צה"ל, ומסמן על פיו "הכפפת האינטרסים הלאומיים, האזרחיים והאסטרטגיים של המדינה לשירותו של אלוהי צבאות, וליתר דיוק לשירותם של מי שמתיימרים בחוצפתם לדבר בשמו", ומזכיר את מכתבו של עופר וינטר לחייליו במבצע 'צוק איתן'. אבל יש מרחק עצום בין אותו אירוע חמור לבין ביקור של אנשי ציבור בכותל.

ראשית, הכותל אינו רק אתר דתי, אלא אתר לאומי. חיילים נשבעים בו אמונים לצבא המדינה, אורחים מחו"ל מגיעים אליו לחלוק כבוד וכו'. לא כל דבר שיש לו הקשר דתי הוא אך ורק דתי. הרי גם לארץ ישראל יש מטען דתי, אבל אנחנו יודעים יפה מאוד להתייחס אליה גם כאתר לאומי וחילוני, ולרוב רק ככזה.

שנית, בהכללה הפשטנית הזאת (כותל=הדתה=וינטר=הכפפת צה"ל לרבנים) משגב בעצם מסמן לנו שתי ברירות: או לדחות כל סממן דתי מהמרחב הציבורי, או להשלים עם שלטון אייתוללות. הבעיה כאן היא כפולה: לא רק שההקבלה הזאת חסרת בסיס, אלא שרוב אזרחי ישראל לעולם לא יסכימו לוותר על סממנים דתיים שונים, ומשגב דוחף אותם בדיוק לכיוון שהוא לא מעוניין בו.

טוב יהיה אם גם אותם חילונים מיליטנטים, שאני מאמין בכל לבי שהם חיוניים לשיח בישראל, יבדילו בין תופעות הרומסות ברגל גסה את הגבול הרגיש בין דת ומדינה (כמו מכתבו של וינטר) ובין תופעות שהן חלק מהממשק הטבעי בין דת ללאום בישראל.

ודבר אחרון: צריך תמיד לזכור שלכל מפגש יש שני צדדים. כפי שהכותל משפיע על הרמטכ"ל, כך גם הרמטכ"ל משפיע על הכותל. לכל הדתה יש צד שני. לצד השני קוראים חילון.

גרשם שלום בין ברלין לירושלים

Scan100323

הגיע לידי ספר חדש על גרשם שלום, שנראה מרתק. "מברלין לירושלים ובחזרה" (כרמל) מתכתב עם הביוגרפיה של שלום, "מברלין לירושלים", ומציע ששלום לעולם לא התנתק ממולדתו, וככל שעברו ימיו אף "עבר תהליך של אכזבה והתפכחות מן החלום הציוני שלו", כלשון אחורי הכריכה. הספר הוא הרחבה של מחקר הדוקטורט של נועם זדוף, אורכו קרוב לחמש מאות עמודים, והוא כולל חומר ארכיוני שטרם נחשף.

את עיניי שבו מיד הפרקים העוסקים במפגשי "אראנוס" (Eranos) המפורסמים. אלו מפגשים שהחלו ב-1933 בשוויץ, וכללו את גדולי חוקריהדת בעולם. הם מזוהים מאוד עם קארל יונג, אבל כללו ענקים כד.ט. סוזוקי, פאול טיליך, מירצ'ה אליאדה, ועוד ועוד. בקיצור, מפגש פסגה (וחלום רטוב) של כל המי ומי בחקר הדתות. וכמובן, גם את שלום, כחוקר הקבלה והמסורת המיסטית היהודית הבכיר הוזמן.

להלן קטע נהדר ובו ציטוט גלוי לב של שלום. שלום למעשה מודה כאן שהעניין שלו, כמו של רבים אחרים שם, אינו מחקרי גרידא. שהם מתעניינים בדת מהכיוון ה… דתי. למעשה, עבורם המחקר הוא צורה מודרנית של דתיות, של דרך רוחנית. בחינת הדת או המסורת המיסטית בכלים הרציונלים-נטורליסטים היא עבורם דרך להשוות בין דתות, לזקק את המהות הנעלמת שביניהן, ועל ידי כך להבין טוב יותר מהי "דת", מהי "רוחניות", מהי "האמת" על האלוהים, היקום וכל השאר.

וסוד גלוי למדי הוא שחוקרי דת רבים, גם כיום, מתעניינים במושא מחקרם יותר מאשר בעניין אקדמי גרידא. ראו איך שלום מנסה לתאר את המבצע העדין הזה.

Scan100282