דרור בונדי: השל על אלוהים והומניזם

דרור בונדי כתב ספרון יפיפה על הרב אברהם יהושע השל. לכאורה על "אלוהים, הומניזם ודמוקרטיה" במשנתו, אבל למעשה על דמוקרטיה אין כאן, ומצד שני יש הרבה על אלוהים והומניזם, ועל השל עצמו. מעין מבוא קצר להשל ותפיסתו החברתית.
 
בונדי עוקב אחרי מהלך חייו של השל ומפרט את המעורבות שלו בתנועת זכויות האזרח בארה"ב של שנות השישים. השל כידוע צעד יחד עם מרטין לותר קינג ואף נכנס לרשימת "החתרנים הפוטנציאלים" של ה-FBI. בחיבור מנסה בונדי להציג גישה יהודית אלטרנטיבית שאפשר למצוא אצל השל, שמוותרת על המקף בין "יהודית" ל"דמוקרטית", ומעלה מתוך הברית והמחוייבות היהודית לאלוהות את הערכים ההומניסטים-דמוקרטיים.
 
בונדי כותב באמת נהדר, והציטוטים שהוא מביא מהשל יפיפיים. הנה אחד מהם, שנכתב אחרי מלחמת ששת הימים:
 
ששת ימי המלחמה חייבים לקבל את משמעותם המוחלטת מן היום השביעי: שלום וחגיגת–החיים. מהי משמעותה של מדינת ישראל? […] לקוראים את התנ"ך העברי בעיניים תנ"כיות, מדינת ישראל היא רמז כבד משקל לעקבות אלוהים בהיסטוריה. אין זו הגשמתה של ההבטחה, אין זו התשובה לכל הסוגיות המרות. אולם משמעותה הרוחנית קורנת […] השיבה לארץ היא הצבעה עמוקה לאפשרות הגאולה לכל האדם […] להיות או לא להיות – זו אינה השאלה. כולנו רוצים להיות. איך להיות ואיך לא להיות — זו היא השאלה הקריטית. זהו האתגר הניצב לפנינו.
 
מאוד מומלץ. אפשר להוריד כאן: https://www.idi.org.il/media/8782/heshel.pdf
Capture

'כחולמים' של יוסי קליין הלוי, ומפגשים שונים עם הכותל המשוחרר

Captureלא קראתי עדיין את כל הספר הזה אבל אני לא רוצה שתפספסו אותו בשבוע הספר: 'כחולמים: שבעה צנחנים שאיחדו את ירושלים ופילגו את ישראל' (הוצאת דביר)
 
יוסי קליין הלוי, חוקר ופובליציסט, מגיש מהלך מורכב של שבע ביוגרפיות מרתקות, כולן של צנחנים שלחמו בירושלים במלחמת ששת הימים: מאיר אריאל; ישראל הראל, אודי אדיב,יואל בן־נון, אריק אכמון, חנן פורת, אביטל גבע. ככל אלה, על חייהם והשקפות העולם השונות מאוד שלהם, שירתו ולחמו כתף אל כתף בחטיבה 55 תחת פיקודו של מוטה גור.
 
המחקר של קליין הלוי ארך 11 שנים, וכלל לא רק עיבוד של טקסטים רבים אלא גם מעל 300 ראיונות עם אנשים שונים, ביניהם כמובן גיבורי הספר עצמם (לבד ממאיר אריאל, שנפטר מוקדם מדי). הנראטיב בן שבעת הנתיבים שהוא פורש מתחיל ב-6 ליוני 1967 ומגיע עד 2004, עם אחרית דבר שמשלימה את השנים עד היום.
 
את הדברים שאסף בראיונות ומתוך מסמכים שונים שוזר קליין הלוי בצורה מרשימה ויוצר כרוניקה רב קולית מרתקת. תיאורי הקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים, למשל, מפורטים ועשירים, והמפגש עם הכותל והר הבית מעניין מכיווניו השונים (יואב בן נון: "אלפיים שנות גלות נגמרו"; חנן פורת: "אנחנו כותבים את הפרק הבא של התנ"ך; אריק אכמון אומר לרב גורן שלא כדאי לתקוע בשופר גם בתוך כיפת הסלע; מאיר אריאל נותר אדיש).
 
אותי עניינו מאוד הפרקים על היווסדו של גוש אמונים וניסיונות ההתנחלות הראשונים. אנשי הגוש שמרמים את הממשלה, הממשלה שחלק ממנה מתנגד להתנחלות וחלק שני רוצה להיות מרומה, הלהט האדיר של המתנחלים שסוחף אחריו גם מפא"יניקים כחיים גורי, שמסייעים להם מול הממשלה. וגם פרטים קטנים ומעניינים, כמו ההוראה של הרב צבי יהודה קוק שלא להסכים להסכם הפשרה שבסופו של דבר מנע פינוי בסבסטיה וייסד את אלון מורה. ההוראה מהרב צבי יהודה הגיעה מאוחר, כשכבר הוסכם, וחנן פורת החליט לא לשמוע לה ולו. די מדהים.
 
בקיצור, ספר מרשים, מתאים מאין כמוהו לציון חמישים שנה ל.

מעט על אשת חיל והצורך להצדיק את קיום המין האנושי [ספוילרים]

Capture
[זהירות ספוילרים ספוילרים ספוילרים]
 
יונתן הירשפלד כתב אצלו בפייס על האכזבה מבחינתו שהסרט אינו אלא שיר הלל לסדר הקיים של נצרות-קפיטליזם-לאומיות, והתפתח בינינו דיון בו כתבתי שלדעתי הוא מפספס את העניין. אני מרחיב את הדיון לכאן.
 
הסרט כולל כמובן את אותו מיתוס בסיסי נוצרי של הקרבה עצמית למען הצלת הכלל, כמוהו אפשר לראות שוב ושוב בשוברי קופות הוליוודים כ'ארמגדון' או 'היום השלישי', אבל מסביבו נתפרת שאלה גדולה שהקולנוע האמריקאי חוזר אליה בתקופה האחרונה שוב ושוב, והיא לא האם הקרבה עצמית למען הצלת הכלל היא דבר טוב (ברור שכן), אלא האם האנושות, כפי שהיא כיום, זכאית להצלה? וזאת השאלה שהגיבורה שלנו צריכה להשיב עליה.
 
אשת חיל מתבקשת לצאת מהנאיביות הטהורה שלה, על פיה יש איזה דמון רשע שגורם למלחמות, ולהכיר בכך שבני אדם הם אלה שהורגים אחד את השני, ובמודעות מלאה. הם האחראיים על כל הזוועות. זה מהלך עלילתי נהדר: הגיבורה, חצי-אלה בעצמה, מבינה פתאום שאין לה דרך להפוך את העולם לגן-עדן. לא יקרה, כי בני האדם דפוקים. יצר לב האדם רע מנעוריו. ועכשיו נשאלת השאלה: האם משום כך ניתן להם להתבוסס בדמם, להתבשל במיץ של עצמם, לטבוע במבול? האם ניתן למגדל בבל ליפול? או שנעבוד עם מה שיש ונעשה את הטוב שאפשר. נעשה טוב בלתי-מושלם. אשת חיל צריכה להחליט האם למרות שהם פגומים כדאי להציל את בני האדם.
 
התשובה, כתמיד, היא אהבה. זכורני ציטוט מהסרט 'האלמנט החמישי', שבו נשאלת גם כן אותה שאלה ממש, והגיבורה, שהיא גם חייזרית או משהו (לא?), צריכה להחליט האם להציל וכו', ואז מבשרים לה שנכון שהם רעים, "but they are also capable of great love", וזה מה שמציל כמובן את זכות קיומם של בני האדם. בסרט הנוכחי ההוכחה לאהבה היא אהבתו של הטייס ההוא (שכחתי את שמו), גם האהבה המאוד רומנטית ואף בשרית לדיאנה, וגם אהבתו לאנושות, שגורמת לו להקריב עצמו. ומאהבתו לומדת אשת חיל שלמרות הרע יש ערך לקיום האנושות.
 
נדמה לי שסרטי גיבורי-העל מאוד עסוקים בשאלת זכאותם של בני האדם לישועה (למשל בסדרת ה-X מן וכו'), ואפשר לומר שגם סרטי אסונות אפוקליפטים וזומבים מנסים לתהות האם *ראוי* שהאנושות כפי שהיא תושמד. כלומר ההשמדה כשאלת ערך קיומה של האנושות מזווית אחרת. ומעוד זווית סרטי רובוטים-משתלטים ואינטליגנציה-מלאכותית בוחנים האם יצורים ללא אהבה (אבל גם ללא רשע) ראויים יותר לחיים, ואף על חשבון בני האדם.
 
למה השאלה הזאת עולה שוב ושוב? מה בתרבות שלנו גורם לנו לתהות על עצם ערך קיומנו? האם אחרי מות האלוהים אנחנו זקוקים להצדקה קיומית? האם בעולם נטול משמעות מטאפיזית יש צורך בלגיטימציה לעצם החיים? או שאנחנו סוחבים שק של רגשות אשמה על מה שאנחנו מעוללים לחלשים מאיתנו (בני אדם, בעלי חיים, יערות) ומבקשים פדות? ואולי פשוט טוב לנו מדי ואנחנו כל כך לא רוצים שזה ייגמר שאנחנו צריכים לדמיין שוב ושוב איך או למה אסור שזה ייגמר? ואולי אין זה אלא שוב המיתוס הנוצרי הבסיסי, של מושיע שבא לעולם לא מושלם ולמרות זאת אוהב אותו? נדמה לי שיש כאן משהו מעבר לכל אלה. אני פתוח להצעות.
 
וגל גדות מצויינת, רבת הבעה, חושנית, ממגנטת.

אלחנן שילה על בעיותיה של האורתודוקסיה כיום

Captureאלחנן שילה הוא חוקר ומרצה ציוני-דתי, שהוציא כעת ספר הגות ראשון – 'יהדות קיומית' (שוקן). הספר מקבץ בתוכו כמה מאמרים שהוא כתב בשנים האחרונות, בעיקר ב'מקור ראשון', וכן חומרים חדשים, וכולם מנסים להתמודד בצורה ישרה ופתוחה עם הבעיות הנוכחיות של החברה הציונית דתית, והאורתודוקסית בכלל.
את עיקר הביקורת שלו מותח שילה על העיוורון הכפול של האורתודוקסיה בקשר למערך ההלכתי כיום: מחד, כאשר שמונים אחוז מהעם היהודי לא שומרים הלכה, הדבר אמור להצביע על משהו מהותי שפשוט לא עובד. אבל אין חשבון נפש אמיתי. מאידך, גם כלפי האורתודוקסיה פנימה יש התעלמות מכך שרוב הציונות הדתית לא שומרת על ההלכה "הרשמית" (למשל, הולכים למופעים של זמרות). שילה מציע להכיר בכך וליצור קטגוריה חדשה, "יהדות קיומית", יהדות שאינה הלכתית במובן האורתודוקסי אבל שומרת מסורת ומכבדת את ההלכה.
יהדות כזאת, טוען שילה, "תמלא את החלל תחת התהום הפעורה בין דתיים לחילונים", ותיצור מנעד רחב ולגיטימי של מסורתיות והלכתיות. שאיפתו של שילה היא אכן שיתהווה מנעד כזה, שיאפשר מגוון רחב של מימדי קרבה למסורת, יפרק את הגבול בין "דתיים" ל"חילונים", וישחרר את המסורת מהלפיתה המגבילה של האורתודוקסיה. במובן הזה הספר מצטרף לספרו של יואב שורק, 'הברית הישראלית', ואף לכמה כתבים של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), שמדברים על פנורמה מגוונת ולגיטימית של קרבה יהודית למסורת באותה חברה.
הכיוון הזה חשוב לדעתי, והוא גם מתקדם והולך ממילא. כאשר יש יותר ויותר בתי ספר מעורבים, עניין חילוני במימדים שונים של היהדות, אורתודוקסים שלא מתביישים להגדיר עצמם כ'לייטים', מסורתיים רפלקטיבים ומודעים למסורתיותם, דתל"שים ששומרים על קשר למסורת וכיוצא באלה, מתקיימת ממילא אותה שבירה של גבולות ולגיטימציה חברתית גוברת לזהויות מורכבות. אני לא בטוח שצריך גם לכנות את זה בשם ("יהדות קיומית"), אבל ניסוח הרעיונות האלה חשוב, ובעצמו מהווה חלק מתהליך הלגיטימציה של המציאות המתהווה.
בספר גם רעיונות נוספים ומעניינים, למשל על הלכתיות ללא אל מצווה, שאלת הרע והאמונה, משבר הגיור, תפיסת העם הנבחר, (חוסר) ההתמודדות של האורתודוקסיה עם מחקר המקרא, ועוד. ספר מעניין שיוצא בזמנו.

רם פרומן מנסה לשכנע חילונים שהם מגזר. למה זה לא רק קשה אלא אנטי-חילוני

רם פרומן ממוביל במאמריו ובמאבקו הציבורי קו מענין: הוא מנסה לשכנע את החילונים שהם מגזר. על פי פרומן הבעיה של החילונים היא שהם מרגישים אחראיים לכלל, מפני שהם מרגישים שהם הכלל. משום כך, למשל, הם מוכנים לקבל חרדים אל תוך מוסדותיהם תוך ויתור על עקרונותיהם.
 
הרי מי בנה את האוניברסיטאות? חילונים, ועל פי ערכים הומניסטים וליברלים. עכשיו רוצים החרדים ללמוד בהן. אהלן וסהלן, אבל למה שהחילונים יתאימו את עצמם לחרדים, ולא החרדים לחילונים? אין זאת אלא שהחילונים מרגישים אחריות על הכלל, מתוך שהם רואים עצמם ככלל.
 
"הרעה חולה החמורה מכל היא הממלכתיות" כותב פרומן. בשם הממלכתיות מוותרים החילונים על ערכיהם. אבל החילונים לא מבינים שהם לא הממלכה, אלא רק אחד השבטים בה. "השבט החילוני לא מוכן להכיר בהיותו שבט ולכן הוא איבד כל כוח פוליטי". פרומן מציע מפלגה מגזרית שתדאג לחילונים ותזקוף את גבם הכפוף. אני מקווה שלא תהיו מופתעים אם תמצאו אותו עומד בראש מפלגה כזאת בבחירות הקרובות.
 
אין לי כמובן כל בעיה עם מאמציו של פרומן לגרום לחילונים לעמוד על ערכיהם. אדרבה, זה חשוב ונצרך. אבל הניסיון שלו לשכנע אותם שהם מגזר ולא כלל הוא לא רק קשה, אלא גם, בצורה עמוקה, חותר תחת עצם החילוניות. הרי אין זה מקרה שהחילונים רואים עצמם ככלל. אין זה גם רק מפני שהם הקימו את המדינה ושהם, עדיין, המגזר הגדול ביותר בחברה היהודית בישראל.
 
החילוניות רואה עצמה ככלל משום שזה חלק מהותי מהגדרתה העצמית. תהליך החילון מבוסס, בין היתר, על התפיסה שהמרחב הציבורי הנורמלי הוא חילוני. החילוניות היא הפשוט, המובן מאליו, הטבעי. הדת היא המוזר, הארכאי, המנחם-באשליות והנצלני-חברתית. הדת היא מגזרית, ועליה להישאר בתחומי הפרט. החילוניות היא המסגרת הכללית שמאפשרת לדתות שונות להתקיים בלי רציחות הדדיות. התפיסה הזאת היא חלק אינטגרלי מהעמדה החילונית, ועל כן ברור שהחילונים לא רואים עצמם כמגזר. הם, מבחינתם, הנורמה.
 
ובאמת, האין המציאות מגבה תפיסה זאת? האם אנחנו רואים אלפי חילונים המבקשים ללמוד בישיבות חרדיות, כפי שהחרדים מבקשים ללמוד באוניברסיטאות? לא. פרומן היה צריך לראות את הפניה החרדית לאוניברסיטאות כהודעה מובלעת בתבוסה. החרדים מודים למעשה שהם נכשלו בניסיונם לכונן חברה בת-קיימה, ומבקשים להצטופף תחת כנפי האקדמיה, כדי שיוכלו לפרנס את עצמם ומשפחותיהם. תנו לנו גם מהאדום-אדום האקדמי הזה, הם מתחננים. רק אם אפשר תתחשבו בנו ובמנהגינו המוזרים. והרי זאת התמונה העולה מכך: הדת היא החריג. החילוניות היא הנורמלי.
Capture

ישיבת הר עציון על דמוקרטיה והלכה

ישיבת הר עציון מוציאה בהוצאת ידיעות אחרונות סדרת ספרים על החגים. לימוד ומדרשים שמטרתם להאיר באור עכשווי את חגי ישראל המסורתיים. עד כה יצאו ספרים על יום הכיפורים, שבועות, חנוכה ועוד, ואילו לפני כחודש יצא כרך מעניין במיוחד, מפני שהוא עוסק ביום העצמאות ויום ירושלים. העיסוק בחגים המודרניים האלה מעניין משום שהוא מספק עדות לתפיסת הישיבה, אחת הבולטות בציונות הדתית, והמתאפיינת בקו יחסית פתוח ויחסית ליברלי, על ענייני ריבונות ומשטר תקין.

הנה הערך המעניין אולי ביותר, "דמוקרטיה וממשל":

"גם עולם התורה שואף להיכלל במעגל הדמוקרטיה. אוי לנו […] אם נשמיט מרכיב זה מתעודת הזהות שלנו." אמנם לא מדובר באותה "דמוקרטיה שעליה דיברו ז'אן ז'אק רוסו וג'ון לוק. זו דמוקרטיה שונה", ועם זאת היא כנראה לא מאוד שונה. "דומה שההלכה לא רק מאפשרת את קיומה של דמוקרטיה אלא במובנים מסויימים אפילו מעודדת אותה." (146-150)

ועוד: "דווקא בחברה הדמוקרטית, המאפשרת לאדם יכולת בחירה בתחומים משמעותיים ביותר של חייו, הנוגעים לאורחות חייו ולמבנה החברה שבתוכה הוא חי, יכול האדם לממש בצורה מרבית את צלם האלוהים." (151)

ועוד: "במישור הבסיסי ביותר, של הרוח הערכית האנושית המניעה את החברה מתוך שאיפה לבנות עולם אנושי על אדני בסיס על-אנושי, אצטלת הדמוקרטיה בהחלט הולמת את עולמה של ההלכה." (153)


ולסיום, צימוק על הרבנות הראשית: "בשל בעיות אלה, ובמיוחד נוכח הקיטוב הגובר והולך בחברה בישראלית, קיים קושי מובנה בהצדקת קיומה של הרבנות הראשית." (229).

יפה מאוד. את הסדרה עורך הרב יעקב מדן, והכותבים הם רבנים ומורים בישיבה בהווה ובעבר. ישר כוח.

Capture

אלחנן ניר על צדיק (טנטרי) ממקומות מטונפים

Capture.JPGר' נחמן הוא הרבה דברים, ובין השאר מלא בסתירות. הוא מלמד שמחה אבל דכאוני בעצמו, מדגיש יראה מחטאים מיניים אבל מלמד דרכים קלות לכפרתם, ורואה את הגוף כמכשול לרוח, ומצד שני מגלה פה ושם מאפיינים טנטריים מובהקים. הטנטרה גם היא הרבה דברים, וביניהם הדגש על השימוש בחטא ובמין (לא תמיד שני אלה הם אותו הדבר כמובן) על מנת להתפתח מבחינה רוחנית (ולא פחות מכך, לרכוש כוח, אנרגיה, עוצמה).
 
ובכן לר' נחמן יש צד טנטרי, שאפשר למצוא למשל בציטוט הבא:
 
והוא מעלה גדולה, כשיש יצר הרע להאדם, כי אז יכול לעבוד אותו יתברך עם יצר הרע דיקא, דהינו לקח כל ההתלהבות והחמימות ולהכניסו בתוך עבודת השם, דהינו להתפלל ולהתחנן בחמימות והתלהבות הלב וכיוצא. ואם אין יצר הרע לאדם, אין עבודתו שלמה כלל. – ליקוטי מוהר"ן תנינא, מט
 
ההתלהבות העולה מתוך היצר הרע מגוייסת כאן לצורך עבודת ה', עד כדי כך שבלעדיה "אין עבודתו שלמה כלל".
 
לאחרונה יצא הספר 'יהודי בלילה: מסע בעקבות חלומותיו של ר' נחמן' (ידיעות ספרים) של ידידי היקר אלחנן ניר, שהוא גם רב בישיבת 'שיח יצחק' וגם עורך מוסף 'שבת' במקור ראשון. בספר הזה מטפל ניר בחלק מעניין במיוחד מתורת ר' נחמן: החלומות שלו. ניר מפרש שמונה חלומות של ר' נחמן, ופרשנויותיו מעמיקות וידעניות, מפליגות לשדות רבים ושונים, לאורך ולרוחב המסורת היהודית וכן לשדות כפסיכולוגיה, סוציולוגיה ועוד.
 
תוך קריאת פרשנותו לחלום של רבי נחמן על 'צדיק ממקומות מטונפים' מעלה ניר, בלי לקרוא לזה כך, את הצד הטנטרי של הצדיק מברסלב. החלום הוא על צדיק גדול, שגופו כולו טינופת, ובאופן מובן עולה שאלת העבודה הרוחנית עם מקומות "רעים". ניר מביא תוך פרשנותו את הציטוט הבא של ר' נחמן:
 
עוד שמעתי שאמר רבנו זכרונו לברכה "פסל לך הפסלת יהיה שלך", הינו שבכל מקום שתראה איזה פסלת יהיה הפסלת שלך, שתתלה הפסלת בך. "משם נתעשר משה", הינו על ידי זה זכה לחכמה. – חיי מוהר"ן, עבודת השם תקעח
 
כאן קבלת הפסולת שלנו כלשנו מזכה אותנו בחכה – ושמא הפסולת עצמה מזכה אותנו בחכמה. כך או כך, אין לדחות את הפסולת, אלא לאמצה אלינו.
 
ניר מקשר את העניין לא רק לקבלת הרע, אלא לגבול בין התודעה למעשה, למתח בין פתיחות לשמרנות, וגם למצוות חגירת האבנט בשעת התפילה, על מנת לחצוץ בין הלב והראש לערווה. "למעשה אומר ר' נחמן, ואולי נימה אירונית בדבריו – אין כל אבנט שבכוחו לחצוץ בין הלב לערווה, בין המקום הנקי לזה המטונף, בין מקום התבונה המשמרת למקום המיניות המערערת והפורצת." (עמ' 58)
 
אכן כך. והנה ניסיונות החציצה, כפי ניר מטיב לאבחן, לא פסקו אלא אף התרבו בעידן המודרני, בו כל מני "טינופות" כזבל, צואה, עוני, וחולי ממודרים ומורחקים מאיתנו באופן יעיל ביותר. לצד התועלת אנחנו מאבדים בתוך החציצות האלה כוחות רוחניים ומפגשים קדושים.

ממדרשי גאולה אל הגאולה

לקראת יום העצמאות קראתי בספר 'מדרשי גאולה: פרקי האפוקליפסה היהודית מחתימת התלמוד הבבלי ועד ראשית האלף הששי' (הוצאת כרמל). הספר מכנס חיבורים יהודיים ששייכים לז'אנר האפוקליפטי, דהיינו שמציגים חזיון אלוהי הנוגע (על פי רוב) לעתיד ומתאר את קץ הימים. ההוצאה החדשה שלו מלווה במבואות מצויינים של עודד עיר-שי והלל נוימן.
 
החיבורים בספר נכתבו כולם מהמאה הרביעית ועד המאה ה-13. אחרי הפסקה של כמה מאות שנים, כתוצאה כנראה ממרד בר כוכבא הכושל, מעיסוק בספקולציות משיחיות, חוזרים היהודים לחשב קיצין. הדבר נובע מסדרה של אירועים שמעודדים את התקוות המשיחיות: החל מרצונו של הקיסר יוליאנוס ("הכופר") להחזיר את הפגאניות לרומא ויחד איתה את המקדש ליהודים באביב 363, דרך נפילת רומא לידי הברברים (410), כיבושה הקצר של ירושלים על ידי הפרסים (614), תבוסת הפרסים על ידי הביזנטים, ואחר כך כיבושה על ידי המוסלמים (638).
 
"אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו צפה לרגליו של משיח" כתוב בבראשית רבה (מב, ז), ואכן רבים צפו. האירועים הדרמטיים האלה עוררו ביהודים בעיקר פחדים רבים, ומתוך הפחדים, תקוות. החיבורים בספר, "ספר אליהו", "ספר זרובבל", "אגדת ר' ישמעאל", "נסתרות רשב"י", "חזון דניאל" ו"פרקי משיח", מתארים בשפה ציורית ומיתית את כרוניקות שונות של סוף העולם. סוף טוב, כמובן, שבו היהודים סוף סוף לא יהיו כפופים לפגאנים, נוצרים או מוסלמים, אלא להפך.
אותו היום אשר יבוא משיח בן דוד אל עם אשר נדחקו / תראינה האותות האלה בעולם ויופקו / ארקא ודק ימקו / וחמה ולבנה ילקו / ויושבי ארץ ישותקו / ומלך מערב עם מלך מזרח זה לזה ידקו […] וגוג ומגוג איש את אחיו ידפוקו / ואימה בלב הגויים ידליקו / וישראל מכל פשעיהם ינותקו / ומבית התפילה עוד לא יורחקו ('אותו היום', ר' אלעזר הקליר)
כמובן, זה לא קרה. מאות חוזים ועשרות משיחים בעיני עצמם קמו ונפלו בהיסטוריה היהודית בלי לראות בעיניהם את הגאולה שחזו בדבריהם. לא היתה ליהודים תקומה ולא נחמה כמעט אלפיים שנה.
 
עד לפני 69 שנים.
 
הריבונות היהודית של זמננו היא פלאית. היא גם משיחית, ולו במובן הבסיסי שחלק מרכזי מהתפיסה המשיחית היסודית של המסורת היהודית הוא ריבונות יהודית בארץ ישראל. דור המייסדים של המדינה אכן הגשים את חלום הדורות. זה גם המתח הפנימי הבלתי פתור של הציונות החילונית שמאיים לפרום אותה מבפנים: בניסיונה להתנתק מהדת הגלותית ולהפוך ללאום חילוני ו"בריא" בארצו, היא הגשימה את חזון המסורת. ברוך קורצוויל ידע לומר שזה מה שלא יאפשר לציונות לסגת מיהודה ושומרון, ויהווה את מנגנון ההשמדה העצמית שלה.
 
ביום העצמאות הזה השמחה שלי לא שלמה. היא מלווה בעצב ובדאגה. ועדיין, יש כל כך הרבה על מה לשמוח. לפני שני דורות כל בני משפחתי היו פליטים. היום אני גר בירושלים. החברה שהקמנו כאן טובה ויפה. המדינה עשירה וחזקה. התרבות פורחת. לפחות לעת עתה, אנחנו לא זקוקים למדרשי גאולה. יש לנו מדינה.
Capture

על פסיקת בג"צ בנוגע למרכולים בשבת בתל אביב

בג"צ אישר לפני שעה קלה את החוק העזר העירוני של תל אביב המאפשר פתיחת 160 מרכולים ופיצוציות בשבת. אפשר לשמוח ואפשר לא, אבל השבת המסחרית בתל אביב, גם אם המתכונת מצומצמת (לפנים דובר על 500 מרכולים) קיבלה אישור רשמי.
 
אבל הסיפור האמיתי נמצא מאחורי הקלעים. התיק הזה מיטלטל מבית דין אחד לשני כבר כעשור, ובשנים האחרונות בית המשפט העליון מבקש שוב ושוב מהמדינה להציג את עמדתה בעניין. אולי אתם זוכרים שכבר גדעון סער, כשר הפנים, שקל להתנגד לחוק העזר הזה ולבטלו, מה שהיה סוגר את הפיצוציות בתל אביב. בסוף הוא נמנע מלהתערב. לפניו היה זה סילבן שלום שלא שהחליט למשוך ידיו מהאש. אחריו גלעד ארדן שגם לא התערב. אחריהם, כיום, מדובר בשר הפנים אריה דרעי שאמר על העניין ש"השינה נודדת מעיניי. הנושא הזה מאוד קשה", וכמובן שגם החליט לא להחליט. שוב ושוב ביקש בית המשפט מהממשלה לתת את עמדתה, שוב ושוב ביקשה הממשלה דחייה.
 
כל כך למה? מפני שהסוד הגלוי ביותר בישראל הוא שהסטטוס קוו בין דת ומדינה שנקבע לפני עשורים כבר איננו רלוונטי. כלכלית, דמוגרפית, טכנולוגית, ואידיאולוגית אנחנו כבר לא מדינת ישראל של לפני 70 שנה, גם לא של לפני 30 שנה. החוקים הקובעים את הסטטוס קוו נמצאים בפער אדיר מרצונם של האזרחים. ואותם אזרחים אינם רק אלה שמצביעים מרצ. הליכוד, הבית היהודי ואפילו ש"ס נמנעים מלסגור חנויות ואף קניונים בשבת מפני שהם יודעים שגם רבים מהמצביעים שלהם, ואף רבים מהמסורתיים שביניהם, הפכו את השופינג לבילוי השבתי, ובטח שמעונינים בחלב אם נגמר.
 
הפוליטיקאים שלנו על כן שבויים מצד אחד על ידי המפלגות החרדיות, שלא מאפשרות רשמית כל שינוי בסטטוס קוו, ומצד שני לא מעוניינים לכפות על הציבור שלא לשנות את הסטטוס קוו, ובכך לעורר את זעם מצביעיהם. ככה מתנהלת המדינה בסוג של ישראבלוף של קנסות שלא מזיזים או חוקי עזר עירוניים, עד שבג"צ מתבקש להכריע. העיקר שרשמית לא נגעו בסטטוס קוו.
 
בסופו של דבר, היה עדיף שהממשלה תגבש מדיניות כללית על השבת במרחב הציבורי. 'חוק שבת' שכזה, שבו מוסדות תרבות ובתי קפה פתוחים אבל קניונים סגורים עד אחה"צ, ומתאפשרת גם תחבורה ציבורית מצומצמת, ניסו לקדם חה"כ רחל עזריה, מנואל טרכטנברג, אלעזר שטרן ומיקי זוהר. המתכונת הזאת נראית לי חיובית, אבל הממשלה, שאוהבת לדבר על משילות, אפילו לא היתה מסוגלת לענות לבג"צ, קל וחומר לקדם יוזמה כזאת. השאלה כעת היא האם מדובר בסנונית ראשונה שתבשר את הריבונות הגוברת של הרשויות המקומיות לקבוע את הסטטוס קוו השבתי שלהם על פי רצונותיהם, כולל תחבורה ציבורית. אולי יום אחד תל אביב גם תנפיק רישיונות נישואים אזרחיים.
Capture

מאמר אקדמי שלי על הר הבית

מאמר שלי על יחסי הציונות, החילונית והדתית, להר הבית, ועל העיסוק המוגבר סביב ההר (ואף בית המקדש) בזמן האחרון, התפרסם בגיליון האחרון של Israel Studies Review, שכולו מוקדש לסוגיית הר הבית. המאמר עוסק, בקצרה, במפגש בין עמדות המחתרות של לפני קום המדינה, שראו (בעיקר הלח"י) בהר הבית סמל ללאומיות יהודית על כל ארץ ישראל, עם הציונות הדתית של העשור האחרון, שבשונה מפני כן מעודדת עליה להר ותופסות אותו גם כן כמעצים לאומיות, ובעצם כמוקד אתנוצנטרי. אני מתייחס גם לעיסוק סביב הר הבית כניסיון, מודע או לא מודע, לביטול ההיגיון הפנימי של תהליך החילון.
כאן המאמר בגרסתו הלפני-אחרונה (מסיבות של זכויות יוצרים אסור לי להעלות את הגרסה האחרונה ממש).
כאן אפשר למצוא את כל הגיליון ואף לרכוש את הגרסה הסופית של המאמר (22$ בלבד!).
Capture