מבוא חדש לקבלה – ובעצם למיסטיקה היהודית

הקריאה בכרכים של המבוא החדש של האוניברסיטה הפתוחה לקבלה היתה בשבילי לא רק מהנה אלא לימודית משתי בחינות. ראשית, באופן הפשוט, נחמד לחזור על החומר. אבל שנית, עניינה אותי הדרך שבה העורכים והכותבים – פרופ' אבריאל בר-לבב ופרופ' משה אידל – יארזו את החומר, ועד כמה הצורה שלהם להגיש "מבוא" תהיה שונה מהדרך שבה אני בחרתי.

אחד מהקורסים שלי כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, היה מבוא למיסטיקה יהודית. הייתי צריך להנגיש עולם שלם, מוזר ומורכב, לסטודנטים צעירים, אשר גם היהודים שביניהם לא הכירו למעשה בכלל. במשך השנים שם פיתחתי דרך מסויימת לעשות את זה, וסקרן אותי מאוד לראות איך יעשו את זה בר-לבב ואידל.

"מבוא" דורש לא רק צמצום רב והפשטה. כשהוא נעשה כראוי הוא נותן ללומדים מצד אחד את הבסיס לידע שייבנה בהמשך, ומאידך לא סוגר אותם בתוך מסלול קבוע, דוגמטי, אשר יגזור עליהם עיוורון לשבילים מחקריים שאינם בקונצנזוס.

הכרכים החדשים הולכים על הגבול הדק הזה באופן מופלא. ראשית הכתיבה קולחת וקלה לקריאה. החומר באמת מונגש באופן נעים ובהיר.

שנית, ניכר שהפרוייקט הזה אימץ מראש ובמכוון גישה פוליפונית, של ריבוי קולות וזוויות. מלבד בר-לבב ואידל פרקים שונים בספר נכתבים לחלוטין או בעזרת ישראל קנוהל, אדם אפטרמן, נעמה בן שחר, שרגא בר-און, יוסף ינון-פנטון, יהודה ליבס, חביבה פדיה, משה הלברטל, מאירה פוליאק ורם בן-שלום. חוקרים וחוקרות מהשורה הראשונה.

המרחב שהכרכים מכסים הוא עוד ייתרון גדול. למעשה מדובר במבוא למיסטיקה יהודית יותר מאשר מבוא לקבלה. המחברים מתחילים ברקע כללי ומושגי על התחום, עוברים למקרא, משם לימי בית שני (חז"ל, פילון, ספרות ההיכלות והמרכבה), לצופיות יהודית בארצות האסלאם, לחסידות אשכנז, ורק אז לראשית הקבלה. בקיצור, הקורא מקבל בשפה בהירה וידידותית לא פחות מאשר "זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית" חדש – לפחות עד המאה ה-14.

הגישה הזאת עצמה היא מהותית לפרוייקט, משום שהמחברים מחזיקים – בניגוד לעמדה המחקרית בעבר – שהקבלה לא התגבשה פחות או יותר כולה במאה ה-13, וגם לא היתה חיבור פשוט של המסורת היהודית עם השפעות נאו-פלטוניות. ההנחה, שראיות לתקפותה מביאים בספר, היא שהקבלה נבנתה בהדרגה, ושלמרות שהופיעה כמסגרת חשיבה שלמה רק במאה ה-13, שורשיה נטועים עמוק בעבר. (אגב זה, מובא בספר הראשון מחקר מדהים של סימו פרפולה שמראה הקבלות בין הקבלה לתפיסות אשוריות עתיקות.)

הספר סוקר את הערוצים שהובילו אל הקבלה, מאיר גם את ההתפצלויות שהשתרגו לצדדים, ומחבר את הקצוות השונים במאה ה-13, עם יציאתה של הקבלה אל האור. הכרך השלישי, אחרי שני כרכים של רקע(!) עוסק כבר בקבלת פרובנס, ספרד, בספר הבהיר, וכמובן בקבלת אברהם אבולעפיה (כלומר, בעצם, בעליית הקבלות, לא הקבלה). כרך רביעי אמור עוד לצאת ובו פרק על חוג העיון (מאת עודד פורת), על האחים הכהנים ולבסוף, ספר הזוהר.

כאמור, הכתיבה בהירה ונעימה לקריאה, והפרקים השונים מעניינים ומאירי עיניים ולב. עשרות רבות של טקסטי-מקור מובאים ומפורשים, כך שהקורא נחשף למילותיהם של המקובלים עצמם, ולצידן הסברים כמובן. בהתאם למשימתם ה"מבואית", הכרכים פותחים ולא סוגרים, עונים על שאלות אבל גם מכינים את הקרקע לשאלות הבאות. טקסטבוק מבואי עשיר ומצויין.

אסיים בציטוט מתוך ספר הייחוד (המאה ה-13), שמובא בתחילת כרך הראשון כחלק מהצגת העקרונות הבסיסיים ביותר של הקבלה:

כל אותיות התורה,
בצורותיהן ובחבורם ובפירודם,
ובאותיות לפופות, עקומות ועקושות,
ויתרות וחסרות וקטנות וגדולות ומגוזרות,
וכתב האותיות ופרשיות סתומות ופתוחות וסדורות –
הן הן צורות השם יתברך ויתעלה.

על הסתירות והמתחים בין דתיות ושמרנות: גליון ‘דעות’ האחרון

את הגליון האחרון של 'דעות' מבית נאמני תורה ועבודה קראתי מכריכה לכריכה, והוא לא פחות ממצוין. הנושא המעסיק את כל מאמריו הוא "דתיות ושמרנות", ואין זאת אלא שהוא מוקדש כולו לביקורת הטרנד ה"שמרני" שכבש בעשור האחרון את האליטה האינטלקטואלית של הציונות הדתית.

מה שמרשים בעבודה של העורך, גילעד הסה, הוא שהמאמרים משלימים זה את זה ומציירים תמונה מלאה שעומדת על כשלי השיח היחסית חדש הזה. מאמר אחרי מאמר השמרנות הסרוגה נבחנת וסתירותיה הפנימיות מנותחות בשיטתיות מעוררת הערכה. כל הגליון פתוח כעת לקריאה.

כפי שכתבתי בעבר, אימוצה של השמרנות כמסגרת חשיבה – או לכל הפחות כותרת חשיבה – בציונות הדתית הגיעה יחד עם הנטייה לרפובליקניזציה של הימין האינטלקטואלי בישראל (שכוללת גם ליברטריאניות ואהדה לנוצרים האוונגליסטים), וזאת מחד כתוצאה מקריסתה של האידיאולוגיה המרכזית של הציונות הדתית מאז שנות השבעים, היא המשיחיות הקוקיסטית, והחיפוש אחר אלטרנטיבה; ומאידך תוך שימוש של הון עתק שהוזרם לישראל מקרנות כמו תקווה (שממומנת על ידי מיליארדרים אמריקאים), שהציעה למחפשים את אותה אלטרנטיבה.

המאמרים בגליון עומדים מזוויות שונות על הפער בין הציונות הדתית בפרט, והמסורת היהודית בכלל, לבין השמרנות החדשה. מנחם נאבת כותב על אבדן הדתיות בשמרנות, כלומר הדרישה של השמרנות

להתעלם מן הכוחות הרדיקליים הקיימים בדת, הכוחות הסובבים סביב ההתמסרות, האמונה, הדבקות, ההליכה עד הסוף והצלילה אל מחוזות המיסטיקה והמטאפיזיקה.

ראוי להדגיש: זה לא שהשמרנות לא מציעה את הדברים הללו, אלא שהיא דורשת אקטיבית להשתיקם, אם לא פשוט לבטלם. מדובר, כותב נאבת, ב

תמונת עולם העסוקה באופן מתמיד בשאלות 'כאן ועכשיו' של יציבות, קהילה ומשפחה. בתמונה זו הדת מאבדת את כל הדרה והופכת לדבר מה בינוני, תפל ומצומק, שהנושא העיקרי שלו הוא שימור של מחויבות ואידיאולוגיה חברתית די ענייה.

מאמרו של נועם אורן ממשיך את הכיוון הזה ומצביע על המצב המוזר בו חלק ניכר מהשמרנים החדשים רואים עצמם כתלמידי הרבנים קוק. אלא שהקוקיזם הוא תמונה משיחית המצפה למהפכה רבתי במדינה ובעולם, מוכנה להכשיר לשם כך פריקת עול מצוות (של החילונים) וגם לשנות את ההלכה כשצריך (היתר מכירה, חילול שבת לצורך מניעת פינוי מאחזים).

כפי שכותב אורן, הקוקיזם מציג פרוגרמה גאולית מלאה, אולם "כל מי שמאמין כי יש בידו את המפתח להכיר את המציאות הוא רחוק כמזרח ממערב מהעמדה השמרנית", שמגלה ספקנות רבה לגבי יומרות מהסוג הזה.

כפי שכתב ההוגה השמרני מייקל אוקשוט (וציטוט זה מופיע יותר מפעם אחת בגליון),

להיות שמרן פירושו להעדיף את המוכר על הבלתי ידוע, את מה שנוסה על פני מה שלא נוסה, את העובדה על התעלומה, את הממשי על האפשרי, את התחום על האינסופי.

זאת לא בדיוק עמדה דתית, לא כל שכן משיחית.

ואכן, השמרנות נמצאת, באופן פשוט, בקוטב המרוחק ביותר מהמשיחיות, זו שבגרסתה הקוקיסטית פרצה קדמה אל יהודה ושומרון ושינתה את ההיסטוריה הישראלית באופן מהפכני. לא במקרה אחד מאלופיה המרכזיים של השמרנות במגזר הציוני-דתי הוא הרב חיים נבון, שכבר ב-2010 היה יכול לכתוב (בחוברת של נאמני תורה ועבודה) כי "מדינת ישראל היא רק מסגרת אדמיניסטרטיבית".

בהמשך לכך, עוז סימינובסקי כותב על בית המדרש של ישיבות הקו (הרבנים טאו, סדן, קלנר, לווינשטיין). אלה לכאורה נמנים עם השמרנים, אבל מחזיקים חזון משיחי ורואים במדינה את הכלי להגשמתו. השמרן ישלול את המהפכה, או למצער ידחה אותה למקרה חירום קיצוני, ואילו טאו ותלמידיו חיים מתוך תודעת חירום קיצונית כבר היום, ומעוניינים מאוד במהפכה.

השמרן יפרש את העולם על פי מראה עיניו, ואילו הרב טאו מבטל את העולם ומפרש את המציאות על פי מהלך האידאות בישראל. השמרן יחייב את הקיום, טאו ישלול אותו. "בעולם טמא ואבוד ההולך ומתדרדר הכרת הטוב נעשית בעצמה לכפירה, והסובלנות לסכנה קיומית. הסנגוריה על העולם היא חטא בל יכופר: כפירה במהפכה", אותה מהפכה שטאו מכוון אליה, ואשר השמרן שולל.

אהוד פירר כותב דברים דומים על הקשר בין השמרנות לציונות. זו הראשונה, באופן פשוט, מנוגדת לאחרונה, שלא האמינה בשמירה על המצב הקיים והיתה מוכנה לקחת סיכונים עצומים כדי להגשים חזון אוטופי שנראה בלתי אפשרי לחלוטין.

מאמרו של אביעד מרקוביץ (זכרו את השם) תוקף את הנושא מזווית משלימה ומנסה לאבחן את הנמען של ההגות השמרנית הציונית-דתית. מיהו הסובייקט שאמור לאמץ את התפיסות שהיא מציעה? מרקוביץ מראה שבכך שהשמרנות הסרוגה מבטלת את המתח בין עבר להווה ולעתיד היא בעצם מוותרת על המקף הידוע של תורה-ועבודה או תורה-ומדע, אולם לא מפני שהכל הופך לתורה (כמו בתפיסה הקוקיסטית), אלא מפני שהתורה הופכת למצב הנוכחי הבנאלי, ל"הווה מתמשך, שנשען על זיכרון קצר-טווח. כאילו רצו לומר: אנחנו מי שאנחנו, כאלה היינו מאז ומתמיד, ואין שום חלופה אחרת".

שוב, אפוא, מודגשת הקרירות השקולה שמציעה השמרנות, יציבות פקידותית שמרוקנת את הדת מארוס ואת המסורת מחזון. מרקוביץ מזכיר את הגותם של יואב שורק, משה קופל, מתרכז בעיקר בזו של חיים נבון, ודולה מתוך אלה את הרדוקציה של היהדות לעמלנות מתמשכת שמטרתה יציבות. ההלכה, מסביר מרקוביץ, הופכת מרוטינה שנועדה להיות כלי להיזכרות מתמדת בנשגב, לכלי שנועד להשכחה מתמדת של הנשגב. לא יהיה משהו אחר, עצום, מפתיע, מפעים, מהפכני. תהיה עוד ועוד שגרה מאושררת מתוך עצמה של משפחה-קהילה-מסורת מאת אנשי הבסדר-גמור בעלי הכיפה הסרוגה.

מה שכן, מרקוביץ לא מסתפק בזאת ושולח חצים גם אל האגף הליברלי של הציונות הדתית. אגף זה (שאנשי מכון הרטמן, על לציין, מהווים חלק מהוגיו ומנהיגיו), התהדר מאז ומעולם, מסביר מרקוביץ, בדבקות שמה שאפשר לכנות "השכל הישר". גם הם, הרי, דחו את המשיחיות והעמידו את התורה על "דרך ארץ" לסוגיה.

אם כן, נמצא שהליברליזם הדתי איבד את הקלף המנצח שלו לשמרנות הדתית. היא עכשיו בעלת הקומון-סנס היציב, הבורגני, והיא לוקחת אותו לכיוונים אחרים משהיו רוצים הליברלים. המאבק במשיחיות בשם "המציאות הפשוטה של קטנות היומיום", כותב מרקוביץ', "סיים את תפקידו. על הליברל לשחזר מחדש את האופק האוטופי של היותו בעולם – לפתח את היכולת שלו לחלום חלומות פוליטיים".

אביעד הומינר-רוזנבלום משלים את התמונה מהכיוון הכלכלי. שמרנות הכלכלית – כלומר התמיכה בהגבלת התערבות המדינה בשוק – היא עצמה שינוי דרמטי מהמסורת הנהוגה במדינת ישראל מאז הקמתה, ואף מהמסרים שניתן למצוא במקורות היהודיים המסורתיים. הומינר-רוזנבלום מדגיש כי

חירות בכלל ולחירות כלכלית בפרט, שאינה ערך יהודי מסורתי ולא הולמת כלל את המסורת היהודית בה ישנם איסורים והגבלות רבות על הקניין הפרטי, כמו האיסור להלוות בריבית, שמיטת הקרקעות והכספים, האיסורים השונים אצל חז"ל על תחרות מוגזמת והפקעת מחירים, כינון והפיכתם לחובה של מוסדות הצדקה אצל חז"ל, הכפייה על הצדקה ועוד… כמעט כל גדולי הרבנים הציונים, מהרבנים עוזיאל והרצוג ועד הרבנים עובדיה יוסף ויעקב אריאל, שדנו בנושא החל בראשית ימי המדינה ועד ימינו, העתיקו כמובן מאליו את מודל הצדקה הקהילתי היהודי-מסורתי למדינה, וראו במוסדות הערבות ההדדית של מדינת הרווחה מימוש של הרוח היהודית ואף מימוש של מצוות צדקה כפשוטה… השינוי בשיח הרבני בנושא הזה חל כמעט כולו בשני העשורים האחרונים. טוב שנושאים תורניים נבחנים מחדש ושמחדשים בהם חידושים, אך בכל זאת מעט מופרך לקרוא למהלך מעין זה 'שמרנות'.

מאמרה של ניצן כספי שילוני עוסק במאבק של חלקים מהשמרנות החדשה במאבק נגד אלימות כלפי נשים והטרדות מיניות. תחת הכותרת של חזרה ל"ערכי המשפחה" נעשים ניסיונות להמעיט בתופעת האלימות נגד נשים ואף להכריז על מאבק ב"תלונות שווא" על הטרדות מיניות.

כספי שילוני מדגימה כיצד תוצרים כתובים בתחום, למשל נייר עמדה שיצא מ@פורום קהלת בנוגע לתלונות שווא בקשר לאלימות במשפחה ובקשר להטרדות מיניות, ונכתב על ידי ד"ר יואב מזא"ה, מכילים טעויות מפורשות, ושמא הטעיות. אפשר להיזכר גם באמירתה של נעמה זרביב על כך שמול 177 תיקים בקשר לאלימות במשפחה שנפתחו ב-2020 כנגד גברים, נפתחו לא פחות מ-2068 נגד נשים, נתונים שהתבררו כטעות זמן קצר אחרי כן.

"יש לתהות", כותבת כספי שילוני, "איך איבדה השמרנות הישראלית, לכל הפחות בנוגע לנשים במצוקה, את התביעה היהודית לצדק, לחסד, לגאולה ולאמת."

הגליון מסתיים במסה של משה בלאו המתארת את חיפוש החזון של הציונות הדתית, המשתבש בשמרנות, ומאמר של נועה שטרן, שעומדת על העדפת המאבק בפרוגרסיבים על ההלכה, העדפה שגורמת לעיוות המסורת ולאפליה כלפי נשים גם היכן שאין לה כל ביסוס הלכתי, ולהגנה על עברייני מין בשם ציפוף השורות אל מול "הטרלול הפרוגרסיבי".

כדאי לקרוא.

פולמוס מוקלט על מדינת הלכה – הרב אורי שרקי ואנוכי

מדברים לאחרונה הרבה על מדינת הלכה.

הוזמנתי לפולמוס מוקלט על העניין עם הרב אורי שרקי על ידי הפודקסט לדעת להאמין.

הרב שרקי הוא אדם מעניין. הוא מלמד תורה במכון מאיר ועומד בראש ארגון ברית עולם, המרכז העולמי לבני נח, שמתיימר ללמד את הלא-יהודים כיצד יש לעבוד את אלוהים. שמחתי על ההזדמנות לדבר על העניין איתו.

בגדול אני טענתי שמדינת הלכה מעולם לא היתה, וממילא ההלכה אינה יכולה כיום לנהל מדינה. כמו כן טענתי שהגיוון האנושי כיום, והדגש שאנחנו שמים על האוטונומיה שלנו, לא יוכלו לאפשר כפייה דתית יומיומית.

 

קטע נבחר:

——————————–

הרב שרקי: מוסד הנישואין הוא מוסד ציבורי. הציבוריות בישראל קשורה גם למסורתיותה של אותה האומה. אתה לא יכול להפריד באופן מוחלט.

אני: אין בעיה, מה שרציתי להוכיח. כלומר כפייה על הפרט. אז אל תספר לי שלא.

הרב שרקי: זה נכון בכל מוסד נישואין שבעולם.

אני: לא, זה לא נכון. בארה"ב אתה יכול להתחתן איך שאתה רוצה. עם איש דת, עם פקיד ערייה, עם איזה איש דת שאתה רוצה, מאיזה כיוון ועם איזה מין שאתה רוצה.

הרב שרקי: לא נכון.

אני: כן נכון, ואני יודע כי חייתי שם שלוש שנים, ואפילו ערכתי שם חופה.

הרב שרקי: אם אתה רוצה לחיות ביחד אתה יכול בכל מקום.

אני: לא לחיות. להתחתן.

הרב שרקי: יש כללים משפטיים. מה לי רב או מה לי פקיד?

אני: מה זה מה לי? בטח שמה לי! אם אני יכול לבחור בין רב, כומר, קאדי או פקיד, או, במדינה אחרת יש לי רק רב שרק הוא יכול לחתן אותי, אז כן, מה לי.

הרב שרקי: אתה יכול להחליט איזה רב. האם זה יהיה הרב שרקי, או רב אחר.

——————————–

בבקשה. 37 דקות של פולמוס מעורר.

ספר על החסידות, ומאמר שלי על נאו-חסידות

ספר חדש שיצא עכשיו מנסה להיות מעין אינציקלופדיה לחסידות.

הספר, 'אור חוזר: עולמה של החסידות' (הוצאת מגיד ואוניברסיטת בר-אילן), מגיש מאמרים על ערכים מרכזיים שקשורים לתנועת החסידות, כגון דבקות, הלכה, התבודדות, חלום, ארץ ישראל, ניגון, הצדיק ועוד – כמו גם פרקים מקיפים יותר על התופעה בכללותה.

הספר הופק על ידי פרופ' רלה קושלבסקי ונערך על ידי ד"ר אבישר הר-שפי ואת הערכים כתבו חוקרי חסידות מובילים, כצבי מרק, ציפי קויפמן ז"ל, ביטי רואי, רועי הורן, דניאל רייזר ואבישר הר שפי עצמו. מבלי למנות את עצמי ביניהם, יש גם לי מאמר בספר, על נאו-חסידות.

המאמר שלי מחולק לתת-הפרקים הבאים:

– מבוא
– שלב ראשון – נאו חסידות לפני מלחמת העולם השניה: הפניה לפסיכולוגיה ולרוחניות אוניברסלית
– מרטין בובר: נאו חסידות א-אורתודוקסית
– מנחם עקשטיין והאדמו"ר מפיאסצנה: נאו-חסידות אורתודוקסית
– שלב שני: נאו חסידות אחרי המלחמה
– הפריחה על אדמת ארה"ב: נאו-חסידות כתחייה יהודית רוחנית – קרליבך, שחטר שלומי והניו-אייג' היהודי
– הפריחה על אדמת ארה"ב: חב"ד
– נאו-חסידות בישראל (ובאומן): ברסלב
– נאו-חסידות בישראל (וביו"ש): נוער הגבעות והרב גינזבורג
– נאו חסידות בישראל: יצירה ואמנות
– נאו-חסידות בישראל: קולות ציונים-דתיים

לקח לספר הזה לא מעט זמן להגיע לדפוס, אבל הנה הוא כאן, והוא נראה נהדר. תודה לעושים במלאכה.

ושמו אחד: גישה יהודית שונה לדתות העולם

כולנו (טוב, כמעט כולנו) סבורים שיש לבני אדם זכות לחופש דת ולחופש מדת, אולם מעטים שוהים לרגע וחושבים מהם היסודות הלוגיים שתפיסת הזכות הזאת דורשת.

כדי להסכים שכל אדם זכאי להאמין באופן חופשי, זכאי לחופש פולחן, זכאי לבטא את הדת שלו באופן חופשי, עלינו להסכים כמובן שיש לכולנו מימדים נפשיים שאמורים להיות מוגנים וחופשיים (להלן: "זכויות"), ושהתפיסה הדתית או החילונית שלנו שייכת למימד שכזה.

אולם לא פחות מכך, כדי להסכים שאדם זכאי לבטא את הדת שלו באופן חופשי עלינו להסכים קודם כל שצורת הפולחן שלו/ה היא הנה בראש ובראשונה "דת". כלומר שהיא אינה במהותה מבע אנושי אחר, כגון כפירה, חטא, רוע, פיתוי שטני וכיוצא באלה. והרי כך האמינו רבים בעבר.

בשונה מדתות פוליתאיסטיות, הדתות המונותאיסטיות נטו בעבר לקבוע שמסורות אמוניות אחרות אינן בעצם דרכים (גם אם שונות ואף מוטעות) לפולחן האל, אלא עבודת שדים, פולחן השטן, או מרידה מכוונת ומרושעת באל. הנצרות, למשל, ראתה כל מסורת שאינה מונותאיסטית כ"פגאניות", שאינה כמובן עבודת האל אלא הפניית הגב כלפי עבודת האל. האסלאם מקבל את תקפותן של דתות הספר (יהדות, נצרות, צאבאות – כנראה המנדעים – והזורואסטריות) ודוחה את שאר המסורות כעבודת אלילים פסולה. ומה עם היהדות?

בספר חדש – ושמו אחד: ריפוי הקשר בין ישראל ודתות העולם (הוצאת מגיד) – מבארים הרב יעקב נגן, הרב שראל רוזנבלט וד"ר אסף מלאך Assaf Malach כיצד התפיסה היהודית בעניין זה, שהתגבשה בתקופה המודרנית, נשענת כולה על הפסיקה של הרמב"ם, שאינה רואה בדתות אחרות מסורות אותנטיות. הרמב"ם היה סבור שאומות העולם צריכות להסתפק בשמירת שבע מצוות בני נח, כלומר שהמסורות שלהן עתידות להתבטל.

אולם עמדת הרמב"ם היא חריגה בין חכמי המסורת שלנו, ואחרים סברו באופן שונה. ר' מנחם המאירי, למשל, מגדולי הראשונים, סבר שיש מסורות לגיטימיות בקרב הגויים. הרב יהודה הלוי ראה ערך במסורות של אומות העולם, שגם אם הן פגומות, וגם אם אינן תוצאה של התגלות, הן יכולות להפגין תבונה ומוסר.
ואילו רבי נתנאל פיומי, נגיד וראש רבני תימן במאה ה-12, החזיק שאף התגלות תיתכן בקרב אומות העולם, וממילא ייתכנו מסורות לא-יהודיות שמבוססות על דבר האלוהים.

רבי פיומי מגלה עמדה פלורליסטית במיוחד. על פיו "הכל מאל אחד, ואליו חוזרים, והכל מתפללים אליו ופונים כלפיו, וכל נפש צדקת נעתקת אליו" – כלומר הוא ממלא את התנאי שהצבתי לעיל: המסורות השונות הן כולן "דתות", ואין להסיק באופן אפריורי שמסורת מחוץ ליהדות הן כפירה או עבודת שטן. אנחנו מכירים עמדות כאלה כמובן מהעת המודרנית.

המחברים מתפלמסים עם תפיסת הרמב"ם, הם מראים כיצד קבלת עמדתו היא עמדה שאין שום הכרח לנקוט בה. הם מביאים את פסיקותיהם של רבנים וחכמים שונים, כולל בני זמננו כמו הרבנים קוק, מניטו וזקס, שרובם רואים ערך ואף אמת במסורות השונות ברחבי העולם. הם כותבים כי למרות שהדברים הללו עשויים להיתפס כ"איום, או 'הפרת זכויות יוצרים'" הרי שבאותה מידה אפשר לשמוח על תפוצת דבר האל והקשר אליו בעולם.

חלקו האחד של הספר מוקדש אפוא להצגת העושר התיאולוגי היהודי שמאפשר תפיסות שונות באשר לתקפותן של מסורות העמים. חלק אחר של הספר מתייחס לטוב שמגיע מתוך דיאלוג בין-דתי, כאשר מסורות שונות לומדות אחת מהשניה. המחברים סבורים ש"כינון תשתית שיח ומפגש בין הדתות השונות" הוא על פי החכמים שהם הביאו "מהותי לייעודו של עם ישראל בעולם", לא פחות.

הספר מציע אפוא תפיסה כוללת וחדשה של התייחסות לדתות העולם, התייחסות חיובית, מתוך רצון אמיתי לשיתוף ולהפרייה הדדית. הוא קריא ומעניין, ומביא מסר חשוב. הרב נגן, שאני מוכן לנחש שהוא הכוח העיקרי מאחורי הספר, הוא אחד הרבנים המעניינים והייחודיים. מעבר להיותו ר"מ בישיבת עתניאל הוא פועל רבות למען שיח בין דתי ורוחני. הרב שראל רוזנבלט הוא ר"מ בישיבת מחניים וד"ר אסף מלאך הוא ראש המכללה למדינאות, וגם עמית במכון הרטמן (כן, כלומר, גילוי נאות).

לבסוף, אחת המסקנות החשובות ביותר שיוצאת שמתוך הספר היא שהיהדות שלנו מתבססת הרבה על העמדות שאנחנו *בוחרים* להחזיק בהן. כאשר המחברים מציגים עמדה מבוססת ומנומקת המוצאת ערך ואמת במסורות הדתיות של העמים הלא-יהודים, הם ממילא מראים שאין כל סיבה לבחור, כפי שעושים רבים כיום, דווקא בעמדת הרמב"ם ששוללת את תקפותן של מסורות אחרות.

כמו בנושאים אחרים, ההכרעה על פי איזו דרך יהודית ללכת היא *בחירה שלנו*, והיא בחירה מטא-הלכתית וערכית. המסורת מכילה לרוב עמדות שונות, ואנחנו אלה שבוחרים באיזו עמדה להחזיק. למה אפוא שנבחר בעמדה נצחנית ואקסקלוסיבית של התגלות דתית?

כתב העת רליגיה, אדם סליגמן, וחשיבותו של טקס

כתבתי בעבר על כתב העת 'רליגיה', שאני מתלהב ממנו מאוד, והרשו לי לפרגן לו שוב.

'רליגיה' עוסק בדת ובמחקר דת מנקודת מבט ביקורתית ואוהדת, והוא יוצא באופן פלאי דווקא על ידי מרכז 'קדם' מבית תנועת הנוער עזרא, "התורנית-לאומית" כהגדרתה העצמית. באמת יפיפה.

בינתיים יצאו ארבעה גיליונות, וכל אחד מהם מכיל אוצרות ממש, כמו התרגום לעברית של ההקדמה לספרו של צ'רלס טיילור, מההוגים הגדולים בעולם כיום, A Secular Age, או שיחה של אחד העורכים, הרב עוז בלומן, עם פרופ' פיני איפרגן, מומחה להגותו של הגל, ועוד ועוד. באמת דברים נהדרים.

בגליון ד', שיצא לאחרונה, מובא מאמר של אדם סליגמן, פרופסור למדעי הדתות באונ' בוסטון והוגה מבריק ומרתק לדעתי. סליגמן כותב רבות על המתח בין תרבות ריטואלית לתרבות "כנה". בצד אחד נמצאת תפיסה הרואה בטקס, חוק, דיוק, הקשר, נימוס, נורמטיביות ופורמליות ערך ואידיאל, ובשני תפיסה הרואה בכנות, אותנטיות, ספונטניות, רגש, כוונה, ייחודיות ואף חתרנות משאות נפש ואידיאלים.

חישבו על הטיפוסים השונים של התרבויות האלה כפי שהם מתקיימים ביהדות ובנצרות. הדגש על החוק מול הדגש על אמונה. חשיבות הטקס מול ביטולו והקטנתו. ויתור על הכוונה ("דברים שבלב אינם דברים") מול הפיכת הכוונה לדבר היחיד שחשוב. לא בכדי הקצנה דתית נוצרית פירושה התרת מסגרות והעצמת "התלהבות" וחוויה, ואילו הקצנה דתית יהודית פירושה התחפרות עמוקה יותר בדקדוקי הלכה ומנהג.

אנחנו חיים כיום בתרבות ששמה דגש עצום על הלב ועל המיוחד ושלמדה לזלזל בטקס ובמנהג. תרבות נוצרית פרוטסטנטית, בקיצור. אולי לכן כשאני כותב כאן על חשיבותו של טקס או פורמליות אתם נרתעים מעט, או פשוט חושבים שאני טיפש.

סליגמן מבהיר בכתביו את חסרונותיה ואת נקודות התורפה של תרבות המושכת בכוח לכיוון ה"כֶן" ומבטלת את המימד הטקסי.

מאמרו המתורגם בגליון, "כנות וריטואל: ודאות והאחר", מצג את התזה של על הריטואל כמכונן עולם דמיוני ו"ראוי", ועל חשיבותו לחיי החברה הכי בסיסיים שלנו. לא אכנס כאן להגותו, אלא אביא רק פסקה אחת מהמאמר, שבה הוא מדגים את העניין בעזרת דוגמא מחיי משפחה שודאי מוכרים לכולנו:

המאמר מתורגם על ידי יובל סימן-טוב. 'רליגיה' כולה ערוכה על ידי עוז בלומן ומתנאל בראלי, שכאמור עושים עבודה מצויינת. קישור לאתר ואפשרות להזמנת הגליון, בדפוס או ב-pdf.

אווה אילוז ואני בדיאלוג על חילון, ליברליזם וקפיטליזם

בסוף מאי התקיים אירוע מוצלח מאוד במכון ון ליר בירושלים תחת הכותרת 'שיחות חילון: פסטיבל רעיונות ירושלמי על דת וחילוניוּת'. מאות אנשים הגיעו כדי לשמוע ולדבר על חילון, ובאחד האירועים היה לי הכבוד להתדיין עם פרופ' אווה אילוז.

היינו אמורים לדבר על 'יחסינו לאן: על קשרים בעולם מחולן', אבל השיחה הלכה לכל מיני מקומות מעניינים. עכשיו היא עלתה לרשת, ראיתי אותה והכנתי עבורכם תוכן. הנה:

• מציגים אחת את השני – התחלה

אני מגדיר מהו חילון – 1:40

• אילוז על חילון, ההבדל בין תפיסת ובר לדורקהים – 4:45

• אני על המחיר שהנאורות גבתה מאיתנו – 11:10

• אילוז על הבעייתיות של דרישתו של קאנט להעז לדעת, ומצד שני מתנת החופש שנתנה הנאורות – 13:35

• אני על הגורמים למשבר הליברליזם ותולדותיו בפוליטיקת זהויות ועוד – 17:40

• אילוז על משבר הליברליזם ועל הפיכת הפוליטיקה למערכת אמונית, ועל הפרוגרמה של הליברליזם – 20:40

• אני על הפוליטיקה שהפכה לשדה בו יש פולמוסים מוסריים במקום הדת, ועל הקפיטליזם כחלק מהליברליזם – 26:55

• אילוז על הקשר בין ביקורת המודרניות לאנטישמיות, ועל ההבדלים שבכל זאת גדולים בין המפלגות, ועל האבחנה, בכל זאת, בין ליברליזם וקפיטליזם, ועל פוליטיקת זהויות – 31:50

• אני על כך שבכל זאת אין הבדלים משמעותיים בין המפלגות, ועוד קצת על הקשר בין ההתנגדות למודרנה ולליברליזם ואנשטימיות – 38:10

• אילוז על הפרידה המצערת של היהודים מהזיהוי עם פרוגרסיביות – 40:25

הכל כאן:

https://youtu.be/WVT0O7FLFJ4

ובדקו את הדף של ון ליר מאותו אירוע שכולל עוד שיחות יפות עם נעה מנהיים, אדם קלין אורון, עפרי אילני, שיר ראובן, רם פרומן אריאל לוינסון:

סקירה של ספרי ושאלת (חוסר) חילונו של האסלאם

בגליון האחרון של כתב העת סוציולוגיה ישראלית מקדיש ארי אנגלברג סקירה יפה לספרי 'אדם בצלם אלוהים'. אנגלברג סבור שהוא, אם לצטט,

ספר מרתק הלוקח את הקורא למסע נהדר בעקבות רעיון צלם האלוהים, וגורם לו לשאול את עצמו כיצד לא הכיר עד כה יסודות כה מרכזיים של החילוניות וההומניזם המערבי.

אני מאוד מודה לארי על המילים היפות הללו, ורוצה להתייחס לשאלה אחת שהוא מעלה ברשימה שלו. הוא מציין נכונה שאני מוצא את יסודות החילון באינדיבידואליזציה, ולא, להבדיל כמה וכמה דרגות חשיבות, כמו מקס ובר או פיטר ברגר, שמצאו אותם ברציונליזציה, שאיפשר המונותאיזם. כאן:

על פי ובר, לשם דוגמא, למונותאיזם סגולות מארגנות ומסדרות. התפיסה שהיקום כולו, באופן אוניברסלי ותמידי, מתיישר על פי עיקרון יחיד, מסייעת להתפתחותה של חשיבה רציונלית, והנה לנו הנאורות, המהפכה המדעית, החילון, המודרנה וכו'.

אנגלברג ממשיך ועומד על כך שהאסלאם "זוכה לתשומת לב מועטה בספר", וזה נכון. אנגלברג שואל למה זה כך, שהרי גם האסלאם מונותאיסטי, אבל זהו בדיוק: האסלאם אמנם מונותאיסטים לעילא, ולכן מתאים לפרדיגמה של ובר וברגר, אבל אינו אינדיבידואליסטי, ולכן דווקא לא מתאים לסיבות שאני מוצא לתהליך החילון.

צלם אלוהים תופס מקום קטן מאוד בהגות המוסלמית. ולכן בעוד שאפשר היה לשאול את ובר או ברגר למה הם לא מדברים יותר על האסלאם בקשר לחילון, עבורי העניין פשוט: הוא פשוט לא שם. ובאמת, כפי שניתן לשים לב בקלות, ארצות מוסלמיות מתקשות להתחלן.

בכ"א שוב תודה גדולה ארי, שמח שהספר משמעותי בעיניך.

כאן הגליון כולו לקריאה חופשית

טומאה, טהרה, והמקווה כספא

את מחקרה הקלאסי 'טוהר וסכנה' (1966) פותחת האנתרופולוגית הבריטית מרי דאגלס בקביעה כי בעבר חשבו שמה שמאפיין "דתות פרימיטיביות" הוא פחד מהאלים ו"בלבול בלתי פתיר בקשר לטומאה והגיינה".

"דתות פרימיטיביות", כך חשבו, בעיקר מפחדות מאל קנא ונקם, וגם לא בדיוק מבינות שניקיון אינו "טוהר" ושלכלוך איננו "טומאה". דאגלס מנסה בספרה להפריך את הגישה הפשטנית הזאת ולעמוד על המשמעויות העמוקות יותר של טומאה וטהרה: אלו קווי מתאר של סדר ואי-סדר, חיים ומוות, צורה וחוסר-צורה, שמאפשרים הצבת גבולות – דתיים, מוסריים וקהילתיים.

המסורות שמדוברות כאן הם העתיקות יותר, החל מהאנימיזם לסוגיו, דרך הפוליתאיזם ההלניסטי או ההינדואיסטי, ועד דיני הטומאה והטהרה של היהדות הקדומה. עבורן גבולות הטומאה והטהרה היו עניין פולחני ראשון במעלה – חיים שלמים היו מתנהלים סביב האפשרות להיטמא, הצורך להיטהר והמעברים התכופים בין שני אלה.

והנה, בעוד שעיסוק בטומאה וטהרה מאפיין מסורות שכאלה, הוא לא ממש מעניין מסורות מאוחרות יותר, כמו הנצרות או הבודהיזם. בשלב כלשהו במסעה של האנושות בני אדם הפסיקו לחלק את מעשיהם הדתיים לכאלה שמביאים טומאה, לכאלה שלא, ולכאלה שמטהרים מטומאה. בשלב מסויים זה הפסיק להיות משהו שמעניין אותנו.

או משהו שאנחנו מבינים. אין לנו כיום כמעט גישה לטומאה וטהרה כקטגוריות דתיות. מה זאת אומרת שהוצאת זרע מטמאת גבר בפני האל? למה התזת אפר פרה אדומה על אדם מטהרת ממנו טומאה שמגיעה מקרבה לגופה ומאפשרת גישה למקדש? מדוע מי גשם מטהרים ומי ברז לא? ומה זה אומר על אישה במחזור שהיא "טמאה"?

הלכות הטומאה, שנשארו בימינו רלוונטיות כמעט רק לענייני המחזור החודשי של האישה, סתומות בפנינו. כמובן, הבנה או הזדהות אינן תנאים הכרחיים לקיום מצווה. מקיימים כי אלוהים אמר, לא כי מבינים מה הוא רצה.

אלא שבני אדם רוצים להעניק משמעות למה שהם עושים. כך עבר הניסיון לפרש מחדש את הטבילה במקווה כמה גלגולים. בשנות השישים דיברו על לידה מחדש, חיבור לטבע ותודעה הוליסטית. אחר כך, כשהניו-אייג' הפך פחות אנטי-קפיטליסטי ויותר נהנתני, סיפרו לנו על wellness ועל ביקור בספא. בין לבין יש כל מני מעשיות נוראיות על לידת ילדים בריאים – רק אחרי טבילה.

הקמפיין החדש שבתמונה, שממומן על ידי לב לבייב. קורא לנשים להפוך את יום הטבילה במקווה ל"יום שלך". שיהיה יום פינוק שכזה, יום סבבה. רק את והמקווה. והבלנית.

הוא מכוון לנשים חילוניות דווקא, שאמורות להשתכנע ש"טהרת המשפחה" (כלומר הסרת טומאת המחזור מהאישה), היא תהליך מעצים של חיבור עם עצמנו.

המילה "טומאה" כמעט אינה מוזכרת, והמצווה כולה הופכת ל"פינה שמעצימה וממלאת בטוב ובטוהר" ו"ללא ספק החוויה הכי נשים והכי אישית עבורך". תמצאו שם הרבה הטיות של המילה "עצמי", אבל אף לא פעם אחת את המילים "אלוהים" או "הקב"ה". כי זה היום שלך מתוקה, לא שלו.

וכדי להשלים את המהפך, לארגון כולו קוראים "שעשני אישה", כלומר השדרוג שהציעה היהדות הרפורמית לברכה "שעשני כרצונו".

הנה לנו אפוא מצב מעניין: היהדות הפרוגרסיבית זנחה את מצוות המקווה כפרקטיקה פטריארכלית פוגענית. היהדות החרדית מקיימת אותה כי זאת מצווה ומצוות מקיימים. בתווך יש לנו כעת מגוון רחב של סיפורים על חיבור לעצמי והתעלות רוחנית ובילוי בספא – וכל זה, בקמפיין הנוכחי, עטוף בשפה שאימצה כבר מזמן היהדות הרפורמית, מכוון לחילוניות, וממוסגר כפרקטיקה רוחנית/העצמתית שלא קשורה לאלוהים.

האם זה ישכנע נשים חילוניות בישראל? אפשר להעריך שלא. אבל כגבר אני כבר מחכה שיסבירו לי שחבישת כיפה פותחת את צ'קרת הכתר.

ערוץ 14 מפיץ תיאוריית קונספירציה הומופובית

Captureיש בימינו כנראה קבוצה סודית של חורשי רע שמעודדים תיאוריות קונספירציה, כי פתאום הן בכל מקום. Qanon כמובן, וספקני הקורונה, אנשי העליונות הלבנה עם "ההחלפה הגדולה" שלהם, הביביסטים ואב"ח עם ה"הגמוניה" שתפרה תיקים, ועכשיו זה, כתב הפלסתר ההומופובי שהוא המאמר החדש של גלי בת חורין, באדיבות ערוץ הימין עכשיו 14.

את עיקרו לא קשה לסכם: להט"ב אינן ראשי תיבות של נטיות מיניות, אלא סיפור כיסוי לתנועה אידיאולוגית שמטרתה פירוק החברה כולה. על פי גב"ח בסיס התנועה הלהט"בית הוא שנאה, החזון הוא מהפכה, הדרך היא איבה והשתקה, וכל דבר בין לבין – פונדקאות, טראנס, תיאוריות קוויריות, מצעדי גאווה – הוא רוע ורשע. והכל נועד לפירוק החברה.

מצעדי גאווה, למשל, מכוונים לא לעורר מודעות לזכויות להט"ב, אלא לעורר שנאה, וזאת על מנת להשיג תקציבים. וכדי לפרק את החברה. הלהט"ב, אפוא, הוא על פי המאמר אוסף של "ארגונים אנרכיסטים", שאין להרשות להם להיכנס לבתי הספר, ושיש להאבק בהם ולמנוע מהם השפעה על החברה.

גם השמאל אינו פרו-להט"בי כלל. אישים כצ'ה גווארה משמשים את גב"ח על מנת לקבוע שהשמאל עויין במהותו את ההומואים, וחובר ללהט"ב כיום רק "משנאה משותפת לממסד" וכמכפיל כוח – כדי לפרק את החברה. מעבר לכך משתמשים הלהט"בים ב"טרור" על מנת להשתיק ביקורת ולא לאפשר את עצירתם.

על פי גב"ח "אחד מרגעי ההולדת" של להט"ביסטן היה אצל הרברט מרקוזה. בעמוד האחרון של ספרו 'האדם החד-מימדי' היא מוצאת כמה משפטים על מיעוטים מעמדיים ועדתיים שנמצאים מחוץ לסדר הפוליטי ולכן מאתגרים אותו. זוהי עבורה הראייה לכך שכל הסיפור הוא "מרקסיסטי" ונועד "לעורר תסיסה חברתית ולאגור אנרגיות זעם שיציפו לבסוף את הרחובות, יפילו את הסדר הקיים ויתחילו את המהפכה" – כדי לפרק את החברה.

כך הגענו למצב שבמסגרתו "ארגונים שממתגים עצמם תחת השם להט"ב פועלים בשירות התנועה הבין-לאומית שמפעילה אותם. ממנה הם שואבים את הרעיונות והשיטות, וכך הם מפיצים את המהפכה."

לסיכום, לפנינו עוד תיאוריית קונספירציה על אליטה סודית, זדונית, קוסמופוליטית ופרוגרסיבית, שמנסה לחבל בחברה ולהשתלט על העולם. התבנית הבסיסית זהה לזו של הפרוטוקולים של זקני ציון, תיאוריית "ההחלפה הגדולה" או טרללת Qanon. רק החליפו "יהודים" או "דמוקרטים" ב"קומוניסטים" או "הומואים" ויש לפניכם את עיקרי המאמר של גב"ח.

כמו בכל תיאוריית קונספירציה, גם כאן מבנה-על שקרי ומסועף תלוי על גרעיני אמת, שלא יכולים לשאת את משקלו אלא אם הם נתמכים ברצון עז להאמין. ורצון כזה יש. גב"ח בסך הכל פורטת לפרטים את מה שהרב טאו מלמד כבר שנים בישיבות הקו (על פיו לכאורה זכויות להט"ב מקודמות על ידי "קבוצה קטנה מאוד של אנשי שמאל קיצונים מאוד שיש להם מגמה מפורשת לעקור את הקודש מליבותיהם של ישראל"), או מה שפייגלין רמז לו פה ושם.

בעיקר היא מספקת לימין האנטי-ליברלי טיעונים להומופוביה לגיטימית לכאורה. הרי הם לא באמת שונאים הומואים חלילה, הם רק לא רוצים שהקבאל האנרכיסטי יפרק את החברה.

עוד נקודה: המאמר מציב במובלע את הלהט"בים הליברלים מול הרדיקלים. גב"ח מלקטת את הדוגמאות הקיצוניות ביותר של להט"ביות רדיקלית, שאכן מבקשת לחתור תחת הסדר הקיים (הפטריארכלי, פאלוגוצנטרי וכו'), והופכת אותם ל"סוד" שמאחורי תנועת הלהט"ב כולה. לכאורה הרדיקלים משתמשים באחרים כדי להשלים את זממם.

עולה מכך שלכאורה אין בעיה עם הומואים שמקבלים את כללי המשחק, מקימים משפחות וכו'. בעוד שהומופובים ינצלו את המאמר כדי לסכם התקדמות בזכויות להט"ב בכלל, ודאי יהיו להט"בים מימין שיכריזו שהם באמת נגד "הקיצוניים", ושגב"ח צודקת.

גב"ח עצמה, אולי כדאי להזכיר, אמרה רק לפני כמה שבועות ש"הערבים" הם "קבלני משנה" של השמאל כדי "לרצוח יהודים", ולפני שבוע קראה " נתניהו היקר, כשתחזור לשלטון אנא נהג כדיקטטור". מדובר, אפוא, בתמהונית אנטי-דמוקרטית שקשה להבין למה ערוץ תקשורת מפרסם בכלל. אבל הנה אנחנו.

המאמר מבולגן, כתוב וערוך גרוע. הוא קופץ מנושא לנושא ולא קוהרנטי. לעיתים הנבלים הם הלהט"ב, לעיתים כוחות עלומים הדוחפים אותם מאחור. פעם להט"ב הם פרטים עם מצוקות לגיטימיות, פעם הם יחידים פגומים פסיכולוגית ומלאי זימה. כמיטב המסורת הקונספירטיבית (והאנטישמית), עקביות היא לחלשים. לצערי באווירה הנוכחית אפשר להניח שהמאמר יהיה אפקטיבי.