נאורות

וולטר על האפשרות שהיהודים ירצו לחזור לארצם

וולטר היה אולי ההוגה של הנאורות, ודאי בצרפת. הוא היה שנון, עוקצני, גאוותן, פולמוסן, הוא דאג לכתוב על הכל ולריב עם כולם, ובעיקר הוא אהב להקניט את הדת הממוסדת – הכנסייה הקתולית ששלטה בזמנו בצרפת, אבל גם דתות אחרות. וולטר שנא את השילוב הכנסייתי בין סמכות טוטלית לחוסר סובלנות טוטלית.

כשגלה לאנגליה, בעקבות ריב עם אציל צרפתי, הוא נחשף לסובלנות הדתית ששרתה בממלכה. אנגליה הפרוטסטנטית הציגה מגוון של זרמים נוצריים, שאחרי שנים של מאבקים (ומלחמת אזרחים) למדו לחיות יחד. הוא כותב ב'המכתבים האנגליים' שלו כיצד הוא מגיע לבורסה בלונדון ונדהם מהדרך שבה נוצרים מזרמים שונים, וגם יהודים ומוסלמים, סוחרים יחד בשמחה בעולם שבו רק הכסף מדבר.

את 'המסה על הסובלנות' שלו כתב בעקבות פרשה מזעזעת של האשמת שווא שבמסגרתה הכנסייה האשימה אב פרוטסטנטי שרצח את בנו (שבמציאות התאבד), לכאורה מפני שהלה רצה להפוך לקתולי. האב הוצא להורג בעינויים. וולטר נשא את דגל ה"אני מאשים" יותר ממאה שנים לפני אמיל זולא ותבע את זיכויו של האיש, שאכן לבסוף זוכה (לא שזה עזר לו, בהיותו מת).

ה'מסה על הסובלנות' יצאה עכשיו בתרגומה של ארזה טיר-אפלרויט, עם מבוא ועריכה מדעית של דניס שרביט ואחרית דבר של אבי שגיא. כל חלקי הספר הזה מהווים יחד מתנה נפלאה לדוברי העברית, וצריך לברך שוב ושוב את הוצאת הוצאת הספרים כרמל על מפעל ההוצאה לאור המופלא שלה.

בפסקה שגזרתי מהספר להלן וולטר מביא דוגמא למקרה שבו חוסר סובלנות הוא הכרחי. למשל, כשהיהודים ירצו לחסל את הטורקים מפני שהאחרונים שולטים בארץ שהובטחה להם, ושהם רוצים לחזור אליה ולכבוש אותה. תארו לכם דבר כזה.

איריס פרוש על חוסר האוריינות בקרב יהודים כאמצעי לשימור המבנה המסורתי

הספר החדש הזה מפתיע בטענתו הבסיסית: בניגוד למקובל לחשוב, יהודים לפני המאה ה-20 לא ידעו לקרוא עברית. כך למשל, במפקד שנערך באימפריה הרוסית ב-1897 נמצא שרק 38.9 אחוז מהיהודים ידעו לקרוא (יכולת כתיבה לא נבדקה). מחקר אחר שפורסם ערב מלחה"ע הראשונה הראה שבקרב חייטים יהודים באירופה מעל לרבע יודעים לקרוא רק את התפילה, ולא שום טקסט אחר (כלומר, בעיקר זכרו בעלפה).
 
המחברת, איריס פרוש, פרופ' אמריטה במחלקה לספרות עברית באונ' בן גוריון, מביאה גם עדויות כתובות לכך שהבערות בקרב יהודי אירופה היתה גדולה משנטינו לחשוב. עדויות על יהודים שהיו מקריאים בפניהם מכתבים שהגיעו אל העיירה, מפני שהם לא ידעו לקרוא. או של משכילים, כמו משה ליב ליליינבלום, שכותב לי"ל גורדון ב-1869 מאודסה כי "הספרות העברית מתה פה, היא רק חלק ליחידים שרידים פה. המון העם לא יבינו מאומה בשפת-עבר".
 
פרוש גם מסבירה למה המצב היה כזה: לא רק הנשים, אלא גם רוב הגברים הודרו בכוונה מהכתוב, מהטקסטים, וידיעת הקריאה היתה נחלתה של אליטה מצומצמת. הנה:
 
השליטה בלשון, באמצעות הבערות המכוונת, שימשה בידי המנהיגות המסורתית ככלי רב עוצמה לביצור סמכותה הדתית ולשכפול הסדר החברתי הקיים. בערות זו מנעה בהצלחה מחוגים רחבים את הגישה הישירה אל מקורות הידע בדקדוק, במקרא ובלשון העברית, הקהתה את המחשבה הביקורתית והבטיחה את הציות למקורות הסמכות המסורתיים. (259)
במילים פשוטות, הבערות בעברית עבור היהודים היתה דומה לבערות בלטינית עבור הנוצרים שלפני הרפורמציה: חוסר האפשרות לקרוא את כתבי הקודש הבטיח ציות, כפיפות בפני בעלי הסמכות הדתית ושימור הקיים.
 
חלקו השני של הספר מוקדש למאמצי המשכילים ללמוד עברית, ולביאור הכתיבה עצמה כפרקטיקה אמנציפטורית, וכחלק מכינונו של הסובייקט המודרני. הכתיבה והפצת הטקסטים, שעבור הוגי הנאורות היו סמל לקידמה, עצמאות וחירות, הפכו באופן טבעי גם עבור היהודים המשכילים לדרך לקרוא תיגר על המסורת ולחדש בה.
 
לא קראתי את כל הספר (בהוצאת כרמל), וגם אינני בקיא מספיק בנושא כדי לבחון את תקפות המחקר, אולם התזה מרתקת והגילויים, כאמור, מפתיעים מאוד.
Capture

איסור סממנים דתיים: שתי הערות על פסיקת בית המשפט האירופי לצדק

לפני יומיים פסק בית הדין האירופי לצדק של האיחוד האירופי כי מותר למקום עבודה לדרוש מעובדיו שלא להציג סממנים דתיים במרחב הציבורי. בית הדין לא הרשה לדרוש הסרת סממנים דתיים של דת אחת בלבד, שכן זו נחשבת אפלייה, אבל פסק שהדרישה שלא להציג כל סממנים "פוליטיים, פילוסופים או דתיים" אינה אפלייה ולכן מותרת.
 
אז ראשית, כמובן שמדובר באפלייה, כלפי כל מי שדתי. מי שחשוב לו או שמצווה עליו לשאת סממן דתי, מופלה לרעה. בתוך הקבוצה הזאת מוסלמים ויהודים מופלים לעומת נוצרים, משום שחבישת כיפה או מטפחת עבור יהודים, או כיפה או חיג'אב עבור מוסלמים, נחשבת כציווי דתי, וענידת צלב אינה ציווי דתי עבור נוצרים. הנוצרים, שהם הרוב, מופלים לטובה. לכולם גם ברור כי כל הנושא הזה עלה אך ורק בגלל המיעוט המוסלמי באירופה, ויהיו בתי עסק שיאסרו על סממנים דתיים משום שהם מעוניינים להדיר מעליהם עובדים, ובעיקר עובדות, מוסלמיות ומוסלמיות. אפשר להבין את רצונן של מדינות אירופה לשמור על אופיין התרבותי, ואפשר גם להצדיק אותו. אבל קשה להצדיק את הדרך הנוכחית לעשות זאת.
 
ברמה יותר עמוקה, פסיקת בית המשפט באירופה מסגירה את הנחות המוצא החילוניות שלו, אליהן הוא עצמו עיוור. על פי הפסיקה בתי העסק "יתייחסו לכל עובדיהם באותו אופן, דהיינו על ידי דרישה מכולם ללא הבדלה להתלבש באופן ניטרלי". אלא שלבוש מערבי חסר סממנים מסורתיים הוא לא "ניטרלי", אלא מערבי-חילוני. הוא צורת לבוש שהתפתחה בתרבות מסויימת בתקופה מסויימת. למעשה, הוא עצמו מבוסס על אתוס ברור ומשדר מסר ברור: האתוס של הנאורות והמסר של החירות והשוויון. אפשר כמובן להיות בעדו ואף לחשוב שהוא מגלם את ההישג התרבותי העליון בכל הזמנים, אבל ניטרלי זה לא. באופן אירוני מדובר בסממן "פילוסופי" לעילא, שלכאורה אסור בהצגה.
 
והנה לכם עוד משמעות עמוקה של היות העולם שבו אנחנו חיים חילוני. זהו עולם שבו החילוניות נחשבת "ניטרלית" ואף "טבעית". להיות דתי או מסורתי זה משהו נוסף. אחר. שונה. זר. השימוש של בית המשפט העליון של האיחוד במילה "ניטרלי", וקבלתה הרחבה ללא ביקורת, מראות עד כמה העולם שלנו הפנים את החילון ברמה העמוקה ביותר, ועל כן עד כמה כל דיבור על "חזרה לדת" או "עליית הדת" באירופה או בארה"ב צריך להיות מסוייג וזהיר מאוד.
Capture5

הטעות של יהודה יערי בקשר לספר האזרחות החדש

קצת מאוחר אבל חשוב לי לומר משהו על פסטיבל הספר החדש לאזרחות. במכתבו של יהודה יערי, שערך את הספר, הוא מתלונן:

אין מקום לכמעט 20 ציטוטים ממקורות דתיים בקטע הדן 'בזכויות האדם כאדם', בתוך פרק 'עקרון זכויות האדם והאזרח' בספר אזרחות לכלל התלמידים בישראל. לא הגיוני שעל הזכות לחיים נלמד שיעור אזרחות מהרמב"ם.

במילים אלה מקופלת אחת הטעויות הגדולות ביותר של החילוניות הליברלית בישראל, והיא הניתוק שהיא עושה בין "היהדות" (הדת, התרבות, ההיסטוריה) לבין "הדמוקרטיה". הכשל כאן הוא כפול:

ראשית, הניתוק הזה מופרך ברמה העקרונית – רעיונות שנולדו או פותחו במסורת היהודית תרמו לעלייתה של הדמוקרטיה הליברלית המערבית. זאת עובדה שכל היסטוריון של תנועת הנאורות אמור לדעת.

שנית, מי שמחזיק בעמדה הזאת משחק בדיוק לידי אלה שמתעקשים שליהדות אין דבר עם הדמוקרטיה ושצריך לבחור. זה לא נכון, אבל אם הם יצליכו לשכנע שכך הם, ורבים אחרים, יבחרו ביהדות. ביהדות פונדמנטליסטית. ואבוי לנו אז.

לא קראתי את הספר החדש, ואני לא יודע אילו בעיות יש בו. אני גם לא יודע איך בדיוק שולבו המקורות היהודיים בתוך ההסברים על זכויות האדם. אבל מה שתיאר כאן יערי אינו בעיה, אלא סגולה חשובה מאוד של הספר. הלוואי וכך היו מלמדים אזרחות עד כה.

מישל וולבק והשתלטות האסלאם על צרפת

ראיון ראשון ומעניין של מישל וולבק על ספרו החדש, "כניעה", שבו הוא מתאר את ניצחונה של מפלגת האסלאם בצרפת בבחירות 2022, ואת השיוניים בחברה ובחקיקה שבעקבות זאת. וולבק מכריז על עצמו כאגנוסטי שבאמת לא יודע אם יש או אין אלוהים, אבל שיודע שאין חברה שיכולה לחיות ללא דת. "חזרתו של אלוהים" במערב היא לדעתו "לא סיסמה אלא מציאות", וזאת מפני ש"הפילוסופיה שהורישה לנו תנועת הנאורות כבר לא מספקת אף אחד" ויכולה "להביא רק לאומללות". לכן הוא לא רואה בהשתלטות האסלאם על צרפת, שהוא אכן צופה כאפשרות ריאלית, חדשות רעות בהכרח. "נצטרך לעשות כמה שינויים כמובן", הוא אומר, אבל זה יהיה אפשרי לרוב האנשים, "חוץ מהפמיניסטיות, אם להיות ישר", הוא מוסיף. מלבב. ומשום מה עוד לא קראתי בשום מקום שמשמעות המילה "אסלאם" היא "כניעה", ככותרת הספר. ופחות או יותר כמצבו הנפשי של וולבק, מסתבר.

מאמר שלי על נאו-חסידות בגיליון 'ארץ אחרת' החדש

גיליון חדש של 'ארץ אחרת' יצא לאור ובתוכו מאמר שלי על נאו-חסידות: שורשיה, מאפייניה, הוויתה כחלק מהרוחניות העכשווית הכללית, וחיבורה המאתגר והמתוח למסורת היהודית. אני מנסה להבהיר כיצד תהליך החילון עצמו הוליד את הטיפוס הספציפי של המחפש הרוחני שמתעניין בחסידות אולם מסרב להיות חסיד, לפחות באופן המסורתי, ומביא שתי דוגמאות מייצגות: את ר' זלמן שכטר שלומי, ואת ר' ארז משה דורון.

הכניסה היא למנויים בלבד, ואפשר לעשות מנוי לחודש תמורת 20 ש"ח, ומי שיעשה יוכל לקרוא גם מאמרים מעניינים של ברוך כהנא על הרב גינזבורג ושל נעמה צפרוני על ר' שלמה קרליבך. ורק אומר שלצערי העימוד של הטקסטים נוראי, הציטוטים אינם מסומנים והטקסט אף לא מחולק לפסקאות. חבל.