זכויות אדם

על זכויות וזהויות – תשובה ליואב שורק

בגיליון מוסף שבת הקודם של מקור ראשון פורסם מאמר מעניין של יואב שורק בו הוא קורא למעשה לא להביע תמיכה בלהט"בים, על מנת לא לעודד את התופעה. שורק בונה את מאמרו על כמה הנחות יסוד, שרובן מפוקפקות, ושאחת מהן, העיקרית, פשוט מנוגדת למציאות הפשוטה. היום התפרסמה בעיתון תגובתי, להלן:

במאמרו יוצא יואב שורק כנגד הסובלנות שהוא מוצא אף בחברה שומרת המצוות כלפי להט"בים, ומייחס סובלנות זו לכוונות טובות, אולם לעיוורון לגבי השלכותיה. לדידו של שורק קבלת להט"בים בחברה פירושה קבלתה של המהפכה המינית, שממילא עומדת מאחורי התופעה. שורק מייחס את הלגיטימציה שמקבלים להט"בים בעולם המערבי המודרני לשתי הנחות מוצא. האחת היא שמימוש תשוקה מינית הוא דבר חיובי; השנייה, שמשיכה מינית היא יסוד הזוגיות. משום שניתן למצוא בהלכה עמדות הפוכות לחלוטין, מסיק שורק שעמדת התורה מנוגדת לא רק למשכב זכר, אלא לכל משלבי החיים ההומוסקסואלים בכלל.

ברם בחינה קרובה של התופעה תלמד אותנו שבעוד ששתי הנחות המוצא לעיל, בדרגות שונות של חריפות, אכן מאפיינות את המהפכה המינית, הן אינן עומדות במרכז הקבלה של המיניות ההומוסקסואלית. הסיבה שאנחנו סובלניים כלפי להט"בים אינה מפני שמתירנות מינית הפכה ללגיטימית (להט"בים רבים אינם מתירנים), אלא מפני שמדובר עבורנו בעניין הנוגע לכבוד האדם. הומוסקסואליות היא מימד של זהות, ומגדירה באופן מקיף את חייו של הפרט. להיות הומו אינו מתמצא בתשוקה או בפעולה מינית מסויימת. מדובר בקשת שלמה של רגשות וזיקות, כמו גם מיקום חברתי מסויים. זה הביטוס שלם. לומר שמדובר רק בפעולה אסורה דומה לאמירה שאין זהות ציונית דתית כלל, אלא רק יהודים שומרי מצוות שמחזיקים בתפיסה ציונית. ברור לנו, וכל דתל"ש יאמר מיד, שיש זהות ציונית דתית.

כיבוד הרבדים המשמעותיים ביותר של העומד מולנו היא העקרון על פיו אנחנו קובעים מה אצל הזולת חשוב מספיק בכדי שיזכה להגנה מיוחדת. היסודות האלה (הם נקראים בפינו "זכויות"), הם אותם מימדים של זהות שבלעדיהם לא יהיה האדם שמולנו הוא עצמו, או לחילופין, לא יוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שבו. חופש הביטוי, חופש התנועה, האוטונומיה על גופנו, חופש הדת והמצפון הם כולם מימדים בסיסיים בזהות שלנו, וחשובים, אני בטוח, לשורק לא פחות מאשר לכל אחד אחר. באותה מידה גם האפשרות לבטא את המיניות שלנו ללא פחד, ללא כפייה ועל פי רצוננו קשורה באופן עמוק לזהותנו. אם לא נכבד אותה, לא נכבד את עצמנו או את האדם שמולנו.

שורק מבין את האיום שבהגדרת הומוסקסואליות כזהות, ולכן הוא שולל דבר זה במפורש בסוף מאמרו. אולם עצם שלילתו המילולית של דבר לא יכולה להעלימו. עבור מרבית ההומואים והלסביות נטייתם המינית היא חלק מהותי מזהותם האנושית, ועל כן מכבודם העצמי. בהכחשתה של מציאות פשוטה זו שורק לא רק שאינו מכבד את תודעתם העצמית של אחיו ורעיו, אלא מכסה את עיניו מרצון אל מול מציאות פשוטה.

Capture

הטעות של יהודה יערי בקשר לספר האזרחות החדש

קצת מאוחר אבל חשוב לי לומר משהו על פסטיבל הספר החדש לאזרחות. במכתבו של יהודה יערי, שערך את הספר, הוא מתלונן:

אין מקום לכמעט 20 ציטוטים ממקורות דתיים בקטע הדן 'בזכויות האדם כאדם', בתוך פרק 'עקרון זכויות האדם והאזרח' בספר אזרחות לכלל התלמידים בישראל. לא הגיוני שעל הזכות לחיים נלמד שיעור אזרחות מהרמב"ם.

במילים אלה מקופלת אחת הטעויות הגדולות ביותר של החילוניות הליברלית בישראל, והיא הניתוק שהיא עושה בין "היהדות" (הדת, התרבות, ההיסטוריה) לבין "הדמוקרטיה". הכשל כאן הוא כפול:

ראשית, הניתוק הזה מופרך ברמה העקרונית – רעיונות שנולדו או פותחו במסורת היהודית תרמו לעלייתה של הדמוקרטיה הליברלית המערבית. זאת עובדה שכל היסטוריון של תנועת הנאורות אמור לדעת.

שנית, מי שמחזיק בעמדה הזאת משחק בדיוק לידי אלה שמתעקשים שליהדות אין דבר עם הדמוקרטיה ושצריך לבחור. זה לא נכון, אבל אם הם יצליכו לשכנע שכך הם, ורבים אחרים, יבחרו ביהדות. ביהדות פונדמנטליסטית. ואבוי לנו אז.

לא קראתי את הספר החדש, ואני לא יודע אילו בעיות יש בו. אני גם לא יודע איך בדיוק שולבו המקורות היהודיים בתוך ההסברים על זכויות האדם. אבל מה שתיאר כאן יערי אינו בעיה, אלא סגולה חשובה מאוד של הספר. הלוואי וכך היו מלמדים אזרחות עד כה.

הצעת חוק רעה "לטיפול בכתות פוגעניות"

השבוע תעלה כנראה להצבעה טרומית בכנסת הצעת חוק "לטיפול בכתות פוגעניות". ההצעה מבוססת על דו"ח שהוגש למשרד הרווחה ב-2011 שמבוסס בעצמו על עבודה של המרכז הישראלי לנפגעי כתות. עם כל הרצון הטוב שהושקע באלה ועם כל הבעייתיות של קבוצות דתיות חדשות שונות, לצערי הצעת החוק אינה טובה ומהווה סכנה לחירויות הפרט של אזרחי ישראל.
 
הצעת החוק כוללת התייחסות ל"שימוש בשיטות של שליטה בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות", שלכאורה מתבצע על ידי מנהיג/ת הקבוצה על חסידיו/ה. ובכן, אין שום דבר כזה בעולם כלל. אין "שליטה בתהליכי חשיבה", כלומר לא מעבר ללחץ קבוצתי, ניצול מצוקות וחולשות וענייני כריזמה שכולנו חשופים אליהם כל הזמן. אין שום עדות מחקרית שיש שטיפת מוח, שליטה הכרתית, היפנוזה המונית ומתמשכת או כל דבר כזה. כשיצא הדו"ח כתבה קבוצה של חוקרי דת ורוחניות חוות דעת המציינת זאת.
 
נכון, יש אנשים שנותנים את כל כספם למנהיג/ה, יש ששוכבים איתו/ה, יש שמנתקים מגע עם משפחתם. כל זה יכול להיות נוראי, אבל זה עדיין חוקי, וטוב שכך. בגירים יכולים לעשות את כל זה אם הם רוצים.
 
למה אפוא מדברים על "שליטה בתהליכי חשיבה"? כדי לשכנע אותנו שאותם בגירים לא באמת רוצים. שהם נשלטים וחסרי יכולת בחירה. כפי שכתבתי בעבר, החשש שלי הוא שהמדינה מחפשת דרכים לפרק קבוצות כאלה למרות שפעמים רבות הן אינן עוברות על שם חוק.
 
אמנם בהצעת החוק ישנה התייחסות לעבירות על החוק מצד הקבוצות האלה, אבל ישנו גם סעיף שמבקש לשנות את חוק האפוטרופסות כך שיכלול "אדם הנמצא תחת השפעה של כת פוגענית". כלומר שירותי הרווחה יהיו יכולים להחליט מי עושה משהו שלא מוצא חן בעיניהם וכנראה נמצא תחת "שליטה בתהליכי חשיבה", ולמנות לו – אדם בגיר המעיד שהוא עושה את מה שהוא עושה מרצונו! – אפוטרופוס. זוהי סכנה ברורה לחופש הפרט ולחופש הדת והפולחן.
 
יש מה לעשות נגד קבוצות פוגעניות שכאלה בלי להכניס לחוקי ישראל מושגים שאין להם ביסוס עובדתי כמו "שליטה בתהליכי חשיבה" ובלי לפגוע בחופש הדת ובזכויות הפרט שלנו. אני קורא לחברי הכנסת החתומים על החוק לשקול שנית את תמיכתם בו.
Capture

יואב שורק ומלחמתו במודרנה

יואב שורק​ כתב מאמר, או יותר נכון פקודת קרב, לפני שבועיים ב מוסף 'שבת' – מקור ראשון​. תחת הכותרת "להתייצב למלחמת בתרבות" הוא קרא לציונות הדתית לתת תשובה יהודית הולמת ל"מתקפה של ערכים ותפיסות עולם שאכנה אותם כאן 'ליברליים'". השבוע התפרסמה תגובתי למאמרו באותו מוסף. בקצרה, אני חושב ששורק יוצא למלחמה כנגד המודרנה עצמה, ולכן מאבקו לא רק אבוד, אלא שהוא עצמו אינו באמת מעוניין בנצחונו. להלן.

מאמרו של יואב שורק כתוב היטב ומלומד כהרגלו, אולם נדמה לי ששורק טועה הן באבחנת המצב הנוכחי והן בדרך להטבתו. בעוד שאני מסכים לחלוטין עם שורק שהשיח הליברלי שוטף את החברה בזמננו באופן שקשה מאוד להתייצב כנגדו, איננו מסכים איתו ש"בבסיס הזרמים הללו מונחים הערעור הפוסט מודרני" (או כל תפיסה אידיאולוגית אחרת). למעשה, השיח הליברלי עוצמתי ומקיף בדיוק מפני שהוא נישא על גבי תמורה חברתית עמוקה ויסודית הרבה יותר, שבעצמה מולידה תפיסות עולם שונות ומגוונות.

תמורה זו עלייתו של האינדיבידואל המודרני, דהיינו העצמת הפרט כיחידת הבניין הבסיסית של החברה, וראיית האוטונומיה שלו והשמירה עליה כערכים עליונים. מתוך התפיסה הזאת נגזרים יחסים חדשים לערכים מסורתיים (ביחס למדינה, למשפחה, לאהבה וכו'), כמו גם ערכים חדשים (כגון חשיבותו של הכבוד הסגולי, חירות הפרט, האושר, האותנטיות, העונג הגופני). שורק מזהה נכון את השינויים שהיא מביאה, אולם תולה אותם בטעות ב"רוחות החדשות" וב"עגלי הפולחן הנוצצים שיובאו לכאן מסן–פרנסיסקו ומאמסטרדם".

זיהוי שגוי זה מוביל אותו לחשוב שאם רק תציב היהדות האמונית מערך אידיאולוגי אלטרנטיבי נחוש דיו, תוכל היא להתנגד לאותו ליברליזם, ולהתוות נתיב חדש-ישן במציאות הנוכחית. מכיוון שלא ירד לשורש השינויים בהווה, פתרונו של שורק לא יוכל אלא להציב תמונת מראה "יהודית" לשיח הליברלי. במילים אחרות, כל "תפיסה אמיצה ומקיפה" שתגובש תושתת ממילא על אותו אינדיבידואליזם שממנו יונק הליברליזם. יכול להיות שהיא תדרוש נאמנות הלכתית ו/או הוקעה פומבית של הומוסקסואליות, אבל את הדקדוק ההלכתי היא תקיים מתוך עמדה אינדיבידואליסטית (ולא מסורתית-קהילתית), ועדיין יהיו בה הומואים.

מה שהיה מציב אלטרנטיבה אמיתית לאינדיבידואליזם המודרני היה חזרה לקהילתיות הפרה-מודרנית, אותה תפיסה בה הפרט אינו אלא איבר פחות-ערך של המשפחה והקהילה, ואשר מתוכה מובן מדוע האבות (או הסבים, או דמות פטריארכלית כלשהי) מחליטים באיזה מקצוע יעבדו ילדיהם, עם מי הם יתחתנו, מה הם ילמדו (ומה הן לא תלמדנה) ואיפה הם יגורו. אלא שחזרה למצב כזה אינה אפשרית, וממילא אינה רצויה. האם ילדיו של שורק מוכנים להתחתן על פי הוראותיו? האם שורק עצמו מוכן לוותר על אותן חירויות מודרניות (חופש ביטוי, חופש דת וכו') שנובעות מכיבוד זכויותיו האינדיבידואליות?

הליברליזם אינו איזו תקלה זמנית או אפנה שתלך כפי שהיא באה. תהליך החילון, המהפכה המדעית, עלייתה של הדמוקרטיה ושיח זכויות האדם אינם משהו שניתן לבטל כ"עגלי פולחן" ש"יובאו" מהמערב. העובדה ששורק עצמו לא היה מוכן שירמסו את זכויותיו מלמדת שגם הוא עצמו הפנים את ההיגיון הליברלי. ומעבר לכך, השיח הליברלי לא נולד יש מאין, אלא התפתח מתוך התרבות הנוצרית, שהיא עצמה יצאה כמובן מתוך היהדות. שורשיו הקדומים של הליברליזם ואף האינדיבידואליזם במקרא. מתוך התובנות הבסיסיות האלה יש להמשיך.

קלמן ליבסקינד וקנוניית ההומואים בתקשורת

kalmanאני בדרך כלל אוהב לקרוא את קלמן ליבסקינד, אבל הטור שלו הפעם (מעריב-סופהשבוע, 27.2) מציג ערבוב מביך של עיתונאות גרועה ודעות קדומות ילדותיות. ליבסקינד תוהה על מה ולמה עוסקת התקשורת רבות כל כך בסוגייה ההומו לסבית, אפרופו ההפגנות בכנסי הבחירות של הבית היהודי. התשובה:

את סדר היום מכתיבה התקשורת, ואחוז ההומוסקסואלים, הלסביות והתומכים בתפיסת העולם שלהם בקרב אנשי התקשורת, גבוה יותר מהאחוז שלהם בכל מקום אחר.

בחיי, זה מה שהוא כתב. ולא רק זה, אלא שכל הסיפור הוא "קמפיין פוליטי שמאלני שסוגיית הלהט"ב משמשת לו אך מסכה". ברור, הרי בלי קונספירציה שמאלנית אין לימין כיום לקסיקון אידיאולוגי. אז הוספנו ל"שמאל שולט בתקשורת" את ה"הומואים שולטים בתקשורת", זרקנו פנימה קצת מסכות (בכל זאת, פורים), ושכחנו רק את הקרן החדשה לישראל. העיקר שיש סיבה להתבכיין.

ליבסקינד כותב על כוחות נסתרים שמושכים בחוטים, אלא שהאמת היא אחרת לחלוטין, ובעלת היקף ועומק הרבה יותר משמעותיים. במאה ה-19 לא נלחמו רבים כל כך למען שחרור שחורים מעבדות מפני שהיו שחורים רבים בתקשורת. במאה העשרים לא נלחמו רבים כל כך למען שוויון זכויות לנשים מפני שהיו נשים רבות כל כך בתקשורת. בישראל בעבר וכיום פעילים מזרחים לא "הצליחו להשתלט כאן על השיח" מפני שיש מזרחים רבים בתקשורת. כל המאבקים האלה הפכו לקווי-שבר תרבותיים מפני שהם פרטו על מיתרים עמוקים מאוד בתרבות המערבית המודרנית והצליחו לעמת את חבריה עם ערכים *שהם עצמם מחזיקים*, עם השאיפה לשוויון וחירות שהיא חלק אינטגרלי מהאתוס המערבי-ליברלי.

מהפכת קבלתם של הלהט"בים במיינסטרים היא אחת התמורות התרבותיות העצומות שידעה התרבות המערבית. היא קשורה לדרך המודרנית שבה אנחנו תופסים יחסי מין, בשינוי הכולל של היחס של האדם המודרני לגופו, היא מבוססת על היותה של נטייה מינית כיום יסוד של זהות ולא רק פעילות גופנית, והיא כמובן נטועה עמוק מאוד במהפכת זכויות האדם והאזרח. ליבסקינד בוחר באופן לא מובן להיות עיוור לכל זה, ולהפריח עלילה מדהימה בפשטנות שלה.

יחד עם דבריה של ציפי חוטובלי מהשבוע שעבר ("העובדה שסוגיית הלהט"בים נמצאת על סדר היום היא בגלל שיאיר לפיד ניצח. זה לא מעניין את האזרח הישראלי") מתקבל הרושם הלא-סביר שאנשים מסויימים לא מצליחים להזדהות עם מצוקה של אדם שאין הכרה בזכויותיו, או שההיגיון המוסרי מאחורי שיח הזכויות פשוט זר להם. קשה להאמין שזה המצב, אבל זה יכול להסביר גם את חוסר היכולת להבין מדוע מיליוני פלסטינים לא ממש יכולים להישאר תחת כיבוש או למה העולם כל כך מתענין בסיפור שלהם. רמז: זה לא בגלל שיש המון פלסטינים בתקשורת.

רונלד דבורקין על העדר הזכות לא להיעלב

בעוד המרדף אחר הרוצחים הג'יהדיסטים בצרפת נמשך, כדאי לקרוא מאמר קצר של רונלד דבורקין, מההוגים הגדולים של המשפט הבינלאומי בעת הזאת, שהוא כתב לאחר המהומות שפרצו ב-2004 בעקבות אותה קריקטורה של מוחמד.

דבורקין מצד אחד מגבה את העיתונים שהחליטו לא לפרסם שוב ושוב את הקריקטורה, מפני שהדבר הוביל לרצח של חפים מפשע, מפני שניתן למצוא אותה ממילא ברשת, ו"מפני שלציבור אין זכות לראות או לקרוא כל דבר בלי להתחשב במחיר".

עם זאת, הוא קובע שחופש הדיבור הוא מאושיות התרבות המערבית, ושלא ניתן לוותר עליו כסוג של פשרה או כבוד לתרבויות אחרות. הוא מרכיב חשוב מדי בזהות המערבית, וממילא גם אחד התנאים הבסיסיים למשטר דמוקרטי.

"בדמוקרטיה לאיש לא קיימת הזכות לא להיעלב", קובע דבורקין, בין אם הוא בעל עוצמה או ללא כל עוצמה. הוא מתנגד לכל הגבלה עקרונית על חופש הביטוי מהבחינה הזאת, כולל החוקים נגד הכחשת שואה, אותם הוא גורס שיש לבטל.

ולבסוף, "לאף דת אין את הזכות לחוקק עבור כולם מה מותר ומה אסור לצייר, בדיוק כפי שלאף דת אין את הזכות לחוקק עבור כולם מה מותר ומה אסור לאכול."

מתמודדי הבית היהודי על נישואים חד מיניים

אם נתניהו והליכוד בכלל משתמשים ביחסים הידידותי ללהט"בים כדי לפברק חצי פספורט לעידן זכויות האדם והדמוקרטיה הליברלית, אין ספק שיחסם של חברי הבית היהודי לעניין הוא נקודת תורפה בתדמית המגניבות ההיי-טקיסטית של בנט. ראו להלן את שלילתם של מתמודדי הפריימריז הקרובים את עצם המושג "נישואים חד מיניים" (יוצאי דופן שמוכנים לתת זכויות שוות אבל לא את התואר "נישואים" לזוגיות להט"בית – עמדה שאני מתנגד לה אבל לגיטימית לדעתי: בתיה כהנא-דרור, רונן שובל, אשר כהן, דני דיין). גם בקדנציה האחרונה ראינו וטו גורף של הבית היהודי לכל הצעה דומה, אפילו ל"ברית זוגיות" קצוצת כנפיים. בנט אולי עושה (תכלס גם זה לא ממש) – אבל זכויות שוות לגייז הוא לא ייתן. ומה שיפה זה שהוא לא מתכוון להתנצל על זה.

כנס על דת במרחב הציבורי וזכויות אדם

10896849_10152645116854065_8727670348133602806_n

אתמול השתתפתי ביום עיון בעניין הדת במרחב הציבורי וזכויות אדם במרכז האקדמי למשפט ועסקים. הדוברת בתמונה לעיל היא פרופ' איילת שחר מאוניברסיטת טורונטו, על יחסי קבוצות מיעוט דתיות והמרחב הציבורי. שחר מביאה לדוגמא את החוקה של קנדה, בה סעיף 27 עומד על מחוייבותה של קנדה לרב-תרבותיות (ובהקשר כאן המשמעות היא כיבוד מנהגיהן הדתיים של קבוצות מיעוט), וסעיף 28 עומד על מחוייבותה של קנדה לשוויון מגדרי. מה עושים במקרה שיש התנגשות בין השניים, שהרי מיעוטים דתיים רבים מפלים כנגד נשים.

שחר לקחה דוגמא מפולמוס ישראלי, זה שנוגע לבקשתם של חרדים ללמוד במכללות אקדמיות שמותאמות לדרישותיהם, כאשר דרישה אחת כזו היא הדרה של נשים ממשרות הוראה לגברים. על פי שחר, *אם נתעלם לרגע מההבדלים הגדולים בין קנדה לישראל*, החוקה הקנדית לא תתיר דבר שכזה, מפני שהוא פוגע ישירות במחוייבות לשוויון מגדרי. המחוייבות לרב-תרבותיות תחייב את המכללות להגיש אוכל כשר ולהתחשב בדרכים שונות (לדוגמא, בקנדה נפסק שילד סיקי יכול להביא את הסכין הטקסית שסיקים נושאים בכל זמן כחובה דתית, למרות שבית הספר שלו אוסר על הכנסת כלי נשק לתחומו), אבל לא בצורה שפוגעת במחוייבות לשוויון. על פי שחר בכל מקרה בכניסה למרחב הציבורי מחייבת את קבוצת המיעווט הדתית גם לשינויים מבחינתה – לא רק הרוב אלא גם המיעוט משתנה – והוראת נשים תהיה שינוי שכזה.

20141231_150205

עוד בקטנה מהכנס הבינלאומי על דת במרחב הציבורי וזכויות אדם אתמול במרכז האקדמי למשפט ועסקים. במרכז התמונה, מימין לשמאל, גילה סטופלר (משם), דני סטטמן (אונ' חיפה), אדם שינר (המרכז הבינתחומי הרצליה) וגדעון ספיר (אונ' בר אילן). סטטמן וספיר הוציאו לאחרונה את הספר "דת ומדינה בישראל" (שאם רק יהיה לי זמן אכתוב עליו), ומציגים בו, וגם בהרצאתם שם, גישה מעניינת לגבי הזכות לחופש פולחן וחופש דת.

הגישה שלהם היא יותר "אובייקטיביסטית" מאשר "סובייקטיביסטית", דהיינו מתחשבת במימדים האובייקטיבים של הדת (מנהגים, חוקים, דוגמא אמונית) ופחות במימדים הסובייקטיבים של המאמין (תחושתו האישית, רצונו הפרטי וכו'). על פי הגישה הזאת המשפט יתחשב באדם הדתי כמעט רק כאשר החוק פוגע בחובה מסורתית של הדת.

כך למשל, המדינה (לא רק ישראל) תתחשב ביהודי דתי שמעוניין לא לעבוד בשבת ותכריח את המעסיק שלו לתת לו יום חופש. מצד שני, המדינה לאו דווקא תתחשב ביהודי דתי שמעוניין לקבל חופש מהעבודה ביום הילולת הצדיק מזעוויהל, מפני שאין חובה הלכתית לחגוג את הילולתו. כמו כן, המדינה על פי הגישה הזאת תתחשב הרבה יותר בשומרי מצוות מאשר במסורתיים, משום שהיא תחשוב שרצונו של המסורתי לאכול כשר (כאשר הוא בד בבד נוסע למשחק כדורגל בשבת) אינו "חזק" מספיק, שזה לא מרכיב עמוק מספיק של הוויתו הדתית.

אם לקחת את הדברים לאקטואליה (ועל דוגמא זו בדיוק דובר בכנס – כך לפחות חושב סטטמן, וספיר סייג את הדברים), המדינה לא תתחשב ביהודים שמעוניינים להתפלל על הר הבית, משום שזו אינה חובה הלכתית, ולכן צורת הפולחן הזאת לא נהנית מהגנת חופש הדת.

עלי לומר שאני הקטן חולק על דרכם כאן. לדעתי הדרך ה"אובייקטיביסטית" לפרשנות חופש הדת מפספסת את היסוד שעליו למעשה מבוסס חופש הדת, שהוא חלק מחופש המצפון: היסוד הסובייקטיבי. השאלה לדעתי אינה מה חובה או לא על פי ההלכה, אלא מה חשוב לאדם הספציפי, מה מהווה מרכיב יסודי בזהותו ובחייו הדתיים. יאמרו המתנגדים לכך: הרי כל אדם יכול לטעון שהכי חשוב לו כל דבר שבעולם! אין לדבר סוף! זה נכון, אבל (כפי שגם אמר אדם שינר בכנס) שופטים דנים בכל יום בדילמות של כנות וחוסר כנות מצד העותרים לבית המשפט, וגם כאן יהיו חייבים להשתמש בכושר השיפוט שלהם כדי להחליט מתי האדם כן ומתי אינו.

על חיות וזכויות אדם

בשבוע שעבר פסק בית משפט במדינת ניו יורק, בהרכב של חמישה שופטים, שלטומי – שימפנזה בן 26 שמוחזק בחווה פרטית – אין זכויות, שהוא רכוש ולא person, ולכן אי אפשר לכפות על הבעלים שלו לשחררו. זו פסיקה חשובה שמסיגה המאבק של התנועה המבקשת להעניק זכויות אדם לבעלי חיים לאחור.

העותר, Steven Wise שעומד בראש ה-Nonhuman Rights Project, ביקש מבית המשפט להכיר בקוף כאדם לצורך הבאתו לבית המשפט תחת צו habeas corpus, דבר שהיה מחייב את בעליו של טומי להסביר למה מותר לו להחזיקו בשבי. ווייז טען שטומי הוא "ישות אוטונומית", ושהוא "דומה לנו מאוד, וסובל כמונו."

בית במשפט קבע שקביעות אלה אינן נכונות. "על פי הבנתנו חוסר היכולת [של טומי] לשאת אחריות חוקית וחובות חברתיות מביאה לכך שלא נכון יהיה להעניק לו זכויות על פי חוק, כגון הזכות לחירות והזכות להיות מובא לפני שופט, כפי שאנו מעניקים לבני אדם."

אני חושב שבית המשפט נגע בדיוק בנקודה. שיח הזכויות לא יכול להתנתק מההנחות שעומדות בבסיסו, והן שזכויות ניתנות לסובייקטים אוטונומיים שמסוגלים לבחור בין טוב ורע ולכן גם להבין שיש להם חובות (למשל, לכבד את זכויותיהם של אחרים). טומי אינו מסוגל להבין זאת. היכולת לבחור, והעובדה שהבחירות שלנו מבטאות את הזהות הפרטית והחברתית שלנו, הן שהופכות את הבחירות שלנו למשמעותיות בעינינו, ולראויות להגנה. הזהות של טומי ענייה ורדודה הרבה יותר, והבחירות המעטות שהוא מסוגל לערוך מבטאות זאת.

זאת ועוד: נאמר שנקבע שלטומי יש זכות לחירות, ונאמר שאנחנו משחררים אותו בטבע. נאמר שאנחנו מתבוננים איך שטומי חובר ללהקת שימפנזים והופך לחבר בה. נאמר שאחרי כמה ימים טומי ניגש לשימפנזה נקבה וכופה עליה יחסי מין. אם לטומי יש זכויות, ודאי שהבחירה שלו לאנוס את השימפנזה ההיא מגיעה מתוך הבחירה האוטונומית שלו, ולכן היא מרושעת ופלילית. ועוד: אם לטומי יש זכויות, ודאי שגם לשימפנזה ההיא יש זכויות, כמו הזכות לבחור לקיים יחסי מין ולבחור לא לקיימם. מכאן שעלינו כעת להתערב בנעשה, לעצור את טומי, ולהגיש נגדו תלונה בגין אונס. כלומר עלינו לאסור את טומי כמה ימים בלבד אחרי ששחררנו אותו, בעוד הוא עצמו לא מבין כלל על מה ולמה.

אפשר אולי להשתמש באמצעים אחרים כדי לשחרר את טומי (חוק צער בעלי חיים, ענייני תברואה וכו'), אבל טוב עשה בית המשפט בנ"י שקבע ששיח הזכויות לא מתאים לבעלי חיים.

על השחיטה

מה נאמר? קודם כל שאנחנו לא מוכנים לשמוע ביקורת על הדת שלנו, ועוד בדנית. בדנית!!!!!!!!!!!!!!!1111

וברצינות – הפולמוס הנוכחי על השחיטה נמשך מאז המאה ה-19. כבר אז גילו באירופה רגישות לסבלם של בעלי החיים, והועלו הצעות לאסור את השחיטה היהודית. ההצעה הדנית לא "אוסרת על שחיטה כשרה" כמאמר הכותרת ההיסטרית מאתר 'סרוגים' (להלן), אלא מבקשת להמם את בעל החיים לפני שישספו את גרונו. ישנו חשש שזה יפגע בכשרות השחיטה.

האם שחיטה כשרה גורמת סבל לבעל החיים הנשחט? כן, כי היא דורשת את שיסוף הגרון והקזת הדם. לוקח לבהמה איזה שתיים-שלוש שניות למות, אולי יותר, והיא סובלת. שחיטה על ידי שוק חשמלי או מסמר ברזל שמוחדר במהירות לראש מהירה והומנית הרבה יותר.

עכשיו, אם אכן כך, ניצבים לפנינו שני ערכים חשובים: צער בעלי חיים, וחוק דתי. שר החקלאות והמזון של דנמרק אמר ש"זכויות בעלי חיים קודמות לדת". אני לא מכיר "זכויות" של בעלי חיים, אבל אפשר להבין שהוא חושב שמניעת סבל לבעלי חיים על ידי בני אדם חשובה יותר מאשר קיום מסורת דתית של בני אדם. זו עמדה לגיטימית. במקרים כאלה העניין הוא מידתי: כמה סבל באמת נגרם לבעלי החיים, מה מעמדה של המסורת הזאת ועבור כמה בני אדם וכו'. יש לשאול גם האם צער בעלי חיים קודם מבחינתו של המחוקק הדתי גם לצווי האופנה (פרוות) ולצרכי השוק (בשר). תמיד צריך להתחיל איפשהו, אבל אם דנמרק אוסרת או תאסור על סחר בפרווה או על כליאת מיליוני תרנגולות או פרות במכלאות זה יראה דבקות במטרה ורצון אמיתי למנוע כל סבל אפשרי מבעלי חיים.

מי שסבור שהחוק הדתי חשוב יותר צריך לזכור שהחוק הדתי אינו מונוליתי, ויש בו גמישות מסויימת. די ברור שאפשר להכשיר שחיטה כשרה עם הימום מסוג כלשהו לפניה. והרי גם צער בעלי חיים היא מצווה. בכל מקרה זעקות על "אנטישמיות" מפספסות כרגיל את העניין, שגם אם מצטרפים בו מניעים שונים הוא בבסיסו ערכי, ומצביע על תנועה מוסרית חשובה שאנחנו עדים לעלייתה בזמננו.

באופן אישי נראה לה שמה שדרוש הוא שינוי כולל בשוק הבשר, ולא רק תיקון נקודתי לגבי השחיטה. ואפרופו, ראוי פשוט להיות צמחוני או טבעוני.

2014-02-13_225416