בעוד המרדף אחר הרוצחים הג'יהדיסטים בצרפת נמשך, כדאי לקרוא מאמר קצר של רונלד דבורקין, מההוגים הגדולים של המשפט הבינלאומי בעת הזאת, שהוא כתב לאחר המהומות שפרצו ב-2004 בעקבות אותה קריקטורה של מוחמד.
דבורקין מצד אחד מגבה את העיתונים שהחליטו לא לפרסם שוב ושוב את הקריקטורה, מפני שהדבר הוביל לרצח של חפים מפשע, מפני שניתן למצוא אותה ממילא ברשת, ו"מפני שלציבור אין זכות לראות או לקרוא כל דבר בלי להתחשב במחיר".
עם זאת, הוא קובע שחופש הדיבור הוא מאושיות התרבות המערבית, ושלא ניתן לוותר עליו כסוג של פשרה או כבוד לתרבויות אחרות. הוא מרכיב חשוב מדי בזהות המערבית, וממילא גם אחד התנאים הבסיסיים למשטר דמוקרטי.
"בדמוקרטיה לאיש לא קיימת הזכות לא להיעלב", קובע דבורקין, בין אם הוא בעל עוצמה או ללא כל עוצמה. הוא מתנגד לכל הגבלה עקרונית על חופש הביטוי מהבחינה הזאת, כולל החוקים נגד הכחשת שואה, אותם הוא גורס שיש לבטל.
ולבסוף, "לאף דת אין את הזכות לחוקק עבור כולם מה מותר ומה אסור לצייר, בדיוק כפי שלאף דת אין את הזכות לחוקק עבור כולם מה מותר ומה אסור לאכול."
מינים 
אוי דבורקין דבורקין… כמה אז, כשקראתי את זה, חשבתי שיש בזה משהו – אבל היום זה נשמע כל-כך ארכאי. 'אסור ש… ' אסור' ש… 'יש לשמר את חופש הביטוי…' – איך פעם הלב התרונן למשמע ההומניזם הזה, אבל עשר שנים של אינדיבידואלים קיצוני וצביעות-ליברלית אירופאית כבר עשו את שלהן, ועל הדעת פתאום עולה השאלה למה בדיוק 'אסור ש…'? 'בשם מה?' עד לפני עשר שנים הזה השאלה לא באמת עלתה (אולי חוץ מוולבק ב'חלקיקים'), ואפילו בקרב האתיאיזם האירופאי האדם נחשב למקודש, כלומר ל'מבודל', למשהו אחר בתוך ההוויה: לא כל עשר שניות אמרו עליו שהוא הבנייה אבולוציונית, לא כפרו כל כך בבחירה החופשית שלו, לא אמרו עליו שמחשב יכול להחליף אותו בשנייה, ועדיין חשבו שיש איזשהו הבדל בין לאכול אותו לבין לאכול חיות. היום, איפה. אולי פעם לרטוריקה הזו של דבורקין היה קסם, אבל היום זה רק מעלה את השאלה – האם באמת אפשר לחשוב על 'זכויות-אדם' ללא אל? ואם כן, האם זה גם לא אולי אומר שיש לאדם דברים שבכל זאת אסורים לו? בהטרמה כלשהי, הצביעות הליברלית כבר מרומזת בטקסט הזה – איך הליברליזם הוא חופש-מחשבה – כל עוד הוא לא מביא למחשבה דתית, וחופש-ביטוי הוא מקודש כל עוד הוא לא פוגע בלבן החילוני. האם שארלי-הרבו היו מציירים את הקריקטורות שיש לוולבק בראש על פמיניזם? על הומואים? האם גם אז היה דבורקין יורד מהאולימפוס של NYU כדי להגן על חופש הביטוי? מה שהכי עצוב במאמר הזה הוא איך אדם עמוק לכאורה כמו דבורקין מתמקד בפאן הלא נכון של הסיפור: ההסבר המטריאלי לפיגועים הוא זניח. לא מדובר בקריקטורות, או בציורים, או באומנים וכו'. כדאי לקרוא בהקשר זה את חביבה פדיה על השורשים לטרור, על האופן שבו טרור הוא 'אקט של הנכחה סימבולית במרחב בו קיימת הדרה סימבולית'. הסיבה לכך שדווקא הקריקטורות מוציאות את המוסלמים מן הדעת הוא דווקא בגלל ההדרה המוחלטת של הסימבולי-הדתי שלהם מן המרחב האירופאי: בעולם של הדרה מתמדת, מתרחש כאב כפול כשההנכחה היחידה במרחב היא בדמות הגחכה סימבולית. היא אולי קצת יותר פרענקית מדבורקין, וקצת פחות בריטיש ודניש קריקטורז, אבל היא מבינה דבר או שניים על נפש האדם (שוב, אם יש כזה דבר אדם).
אהבתיאהבתי
אתה דוחף כ"כ הרבה דברים שאין להם בסיס…
דבורקין היה עקבי מאוד. האמירה שלו לא מיועדת להגן רק להתבטאויות הפוגע בדת, אלא לכל ביטוי שההתנגדות אליו היא בטענה של פגיעה ברגשות. הרעיון הוא שערך הרגשות שלי לא מצדיק פגיעה בחופש הביטוי שלך, בין אם אני אשה, הומו, ערבי (בישראל) או מוסלמי. אם יכולת השליטה העצמית שלי היא כזו שאני לא יכול שלא להגיב באלימות על הביטוי שלך, אז מי שזכאי להגנה הוא אתה, ולא אני.
הטרור הוא אקט של פגיעה באזרחים כדי לקדם מטרה פוליטית. כל הממבו ג'מבו על "הנכחה סימבולית וגו'" הוא פשוט קשקוש ובכל מקרה לא מצדיק הטרור.
אהבתיאהבתי
ראם, אתה טוען שכל סטירה עוקצנית שמשתמשת בסטראוטיפים על הומואים תידחה מיד בבוז (שלא לומר: גייסות של הומואים ימנעו את המשך פרסומה בדרך זו או אחרת)? ששכחת המון דוגמאות נגדיות?
אהבתיאהבתי