אווה אילוז ומשמעותה של החילוניות

אווה אילוז כתבה מסה קצרה על עולמו של החילוני, ונדמה לי שכוונתה לאתאיסט, אם כי זה לא מצויין במפורש. בטקסט מנסה אילוז להבהיר עד כמה מלאה עגלתו של החילוני/אתאיסט, ובמה היא מלאה. ובכן, היא מלאה באתוס מוסרי מעורר השראה: דרכו של החילוני "אינה נוחה", שכן היא נסמכת אך ורק על "ידע ותבונה", ולא על אמונה או מסורת. יש בה "חוסר ודאות", ולכן היא מאוד "תובענית", ודורשת "אומץ" ו"בגרות". היא מתמקדת בחיים האלה ובעתידם, ומתנגדת לניצול, לדעות קדומות ולאפליה.

אני אדם דתי, אבל האתוס המצויין מעלה ללא ספק מרשים ומושך גם אותי. בכלל, אני מתפלל לחילוניות ערכית ובטוחה בעצמה, גם כי זה טוב לכל חילוני בפרט, וגם כי זה טוב ככוח נגד לממסד הדתי, שללא התנגדות נוהג לעוף על עצמו בצורה קטסטרופלית. חילונים, היו אמיצים!!!

מה שכן, כל זה מתחבר לסטטוס שהעלתי לפני כמה ימים: החילוניות אינה מצב טבעי או "נורמלי" יותר מהאמונה או הדתיות. דהיינו, לא מדובר במצב האנושי ש"פשוט קיים" כאשר אין דת. מדובר, כפי שאילוז מבהירה היטב, באתוס. באתוס של קידמה, בגרות, התפכחות, אחריות, אוטונומיה, אינדיבידואליזם, הטלת ספק וכו' וכו'. זה כמובן בסדר גמור, ומיותר לציין שגם הדת אינה אלא אתוס מסויים. אולם זה מבהיר שהחילוניות היא *תופעה תרבותית* ספציפית, תוצר חברתי-תרבותי של זמן ומרחב מסויימים בדברי ימי האנושות. החילוניות בנויה על תמונת עולם מסויימת, פרדיגמה מסויימת, שבאה לעולם במערב המודרני.

שוב, זה כמובן בסדר גמור, ואפשר גם לטעון שהפרדיגמה הזאת מדוייקת או מועילה יותר מאשר הדת(ות). מה שאי אפשר לטעון הוא שיש כאן השלה של אשלייה או סיבוך על מנת להגיע לבסיס ה"טבעי". יש כאן החלפה של אתוס אחד באתוס אחר. האתאיזם אינו מחיקה, הוא תוספת.

12 תגובות

  1. החילוניות היא תופעה תרבותית כי היא שינוי של תופעות תרבותיות קודמות שליוו את מרבית האנושות במשך שנים רבות, וההתנערות מהן הייתה חידוש. אבל זו אינה תוספת אלא להפך: החסרה, החסרה של ממד הדת (או תחליף דומה), היכולת לחיות בלעדיו.

    אני מתקשה להבין על איזה "אתוס" אתה מדבר. החילוניות אינה מקשה אחת (ולא כי כל חילוני משתייך ל"זרם" מסוים) ואין בה חובה לקיים X מצוות או התנהלויות. זאת ועוד, הרבה מהערכים ההומניסטיים, החילוניים, המדעיים וכו' קיימים גם בקרב דתות ודתיים רבים. מכיוון שחלקם עומדים בסתירה לאמונה ולאתוס הדתי, בנקודות הבעיתיות הם פשוט משאירים אותם בצד ולא נותנים להם להפריע כדי להימנע מהתנגשויות. לאדם חילוני, או ליתר דיוק אתאיסט, אין צורך בכך, כי את מה שמתנגש הוא לא מכניס לעגלה מלכתחילה (או שאין לו בעיה להוציא אותו בכל שלב נתון).

    אדם דתי מתקשה לעשות זאת מכיוון שהדת היא לא רק אמונה גרדא, אלא היא בראש ובראשונה מערכת חוקים, מסגרת שמכתיבה אורח חיים, את האופן (הדי מדויק) שבו יש לקיים את האמונה הזאת. חופש הבחירה נוטה להיות מצומצם יחסית (בהתאם לרמת הדתיות, לזרם וכו'). החילוניות או האתאיזם אינה מערכת חוקים, היא אינה מסגרת. יש כמובן מסגרות תרבותיות חילוניות, אבל הן הרבה יותר גמישות והן לבחירת האדם. לרוב לא בילדות או בנעורים, אבל בגיל בוגר, בהחלט. אני ורק אני מחליטה מה אני מכניסה לעגלה שלי, ואם משהו מפסיק להתאים לי אני מוציאה אותו. אין "עסקת חבילה", אני יכולה לבחור ולברור כרצוני ואף לשנות את החלטתי כל אימת שבא לי. עקרונית גם אדם דתי יכול לעשות זאת, אך מעשית (בפרט כדי להמשיך ולהיחשב דתי בזרם שהוא משתייך אליו) אדם דתי לא יכול לקום בבוקר ולומר "ואללה, בעצם אין הרבה היגיון בכשרות, מהיום אני אוכל חזיר".

    אני יודעת שיש ניסיון נואש מצד דתיים לצייר את האתאיזם כסוג של "דת" בפני עצמה, כדי להראות ש"הי, בעצם גם אתם כמונו, רק עם החוקים שלכם" אבל לא, זה פשוט לא המצב. אין פה הקבלה.

    אהבתי

    1. טוב, כמובן שאני טוען בדיוק הפוך. כוונתי באתוס היא לכיוון מוסרי, לראייה מסויימת של מה ראוי ומה לא. אילוז מביאה "דיברות", וממילא האתוס כאן ברור (ציטטתי ממנו לעיל). אבל גם אם ניקח כדוגמא את החילונים הריקניים ביותר, אנשי ערוץ 2 והקניון בלבד, הרי שגם להם יש אתוס מסויים. אולי אתוס של אכול ושתה היום מפני שלחיים אין משמעות, אולי אתוס שבו הצלחה = עושר כספי = צרכנות, אבל יש להם אתוס. והאתוס הזה, כך אני מנסה לטעון (כמובן לא המצאתי את הטיעון הזה) הוא תוצר של תרבות מסויימת בזמן מסויים. כלומר, מדובר בשינוי של אתוס (מדתי לחילוני), ולא בהחסרה של דת וקבלת מצב טבעי כלשהו.

      וכמובן, אני לא מנסה לצייר את האתאיזם כדת. זאת שטות. אבל ודאי שמדובר באתוס מסויים. זה כמובן בסדר גמור. אני לא חושב שהאדם יכול להיות ללא אתוס מסויים. אפשר גם בהחלט לטעון שהאתאיזם (לסוגיו) הוא אתוס יעיל או אמיתי או רציני או עמוק או נועז או יפה או מכובד יותר מהדת (לסוגיה), וזה גם בסדר גמור. רציתי להראות רק שלא מדובר באיזה מצב "פשוט", "טבעי", נייטרלי" ועוד תארים שלפעמים מדביקים לו.

      אהבתי

      1. ודאי שמדובר באתוס מסוים?
        מדבריך עולה שזה אתוס כלשהו ולא מסוים
        אם כל הנקודה שלך היא שבני אדם הם תוצר של התרבות שהם חיים בה שלכולם יש איזושהי מערכת מוסרית כלשהי, או שניתן למצוא חפיפה בין המערכות של אנשים רבים החיים באותה תרבות, ואללה, אני איתך, אבל אני לא חושבת שלשם כך היה צורך ברשומה הזאת…
        מעבר לכך לא שכנעת אותי שלחילונים יש "אתוס מסוים" (את אילוז לא קראתי, מודה).

        אהבתי

          1. מה הופך אותם ל"חילוניים"? למה לא פשוט "אנושיים"?
            ולמה אין כאן משהו ניטרלי או טבעי?
            לדוגמה, "לא תרצח" הוא חוק שקיים ברוב החברות האנושיות, עם ובלי קשר לדת.

            אהבתי

            1. למה הם חילוניים? אז מה הם, דתיים? הרי את עצמך לא רוצה לקרוא לאתאיזם דת, לא? הם חילונים כי הם לא מותנים בקיומה של ישות עליונה וכו'. ובקשר ללא-תרצח, אני מדבר על אתוסים מורכבים הרבה יותר. התשובה לשאלות "מהם החיים הטובים?"; "כיצד ראוי לחיות?"; "מהן מטרות החיים?"; "מהי משמעות החיים?"

              אהבתי

              1. ואתה באמת חושב שלשאלות ששאלת יש תשובה אחת משותפת בקרב חילונים/אתאיסטים? או אפילו רק שתיים או שלוש?
                דת נותנת מסגרת, חילוניות לא. ברגע שאין מסגרת אחת, כל אחד מוצא לעצמו מה שמתאים לו, בין אם זה בצורה ממוסדת / מוגדרת יותר או פחות. לכן אני לא חושבת שניתן לדבר כאן על "אתוס".
                אלמנטים משותפים באורח החיים תוכל למצוא תמיד בכל קבוצה של בני אדם (בפרט אם הם לא רחוקים מאוד תרבותית זה מזה) גם אם הם חילונים ודתיים.

                אהבתי

                1. אגלה לך סוד: יש גם כל מני דתות שונות. וגם זרמים שונים בתוך כל דת. בכ"א, פה ושם תמיד יש אתוס כלשהו, ולכן לא מדובר אף פעם במשהו ניטרלי או טבעי, אלא התפתחות תרבותית מסויימת (מודרנית, מערבית וכו').

                  אהבתי

                  1. קרא שוב את הודעתי הראשונה ותגלה שהתייחסתי לנושא הזרמים השונים.
                    יש נקודות שהן התפתחות טבעית והן די אוניברסליות.
                    בכל מקרה, גם התפתחות תרבותית "מסוימת" אינה מכתיבה אתוס מסוים לאדם שאינו משתייך לזרם דתי כלשהו.

                    אהבתי

  2. מפתיע בכל זאת שהתייחסת יותר ל'עצם' האתוס, מאשר לעוצמתו – אם עם אתוסים דתיים אפשר להעביר ביקורת (ביקורת מוסרית, היסטורית וכו') – אי אפשר לעשות את זה על אווה אילוז עצמה? האם הטקסט לא נראה לך קלישאתי מדי? האם לא הרגשת שבסוף הדיברות שלה הן בסופו של דבר 'אינדיבידואליסטיות'? האם לא הרגשת כל ניתוק בין הדיברות שהיא מציעה לבין התקופה המנוונת שבה האנושות נמצאת עכשיו? האם יש משהו באתוס שלה שבכלל מצליח להתכתב עם דברים שעלו ב'הארץ' בחודשים האחרונים – פורנו בוואטסאפים של ילדים בכיתה ג', אנידיבידואליזם פושה שאינו מאפשר קולקטיביות וכו'? האם ברנר למשל לא היה מנסח משהו עם ביקורת חברתית יותר – ולא רק מניפסיט ש'או שיעשו אותו או שלא'? התחושה הראשונה שהייתה לי אחראי הקריאה הייתה שבכל זאת יש משהו בדת שהיא לא עלתה עליו (גם היום, וכנראה גם כשהייתה פעם דתייה).

    אהבתי

  3. זה נראה לי כמעט מובן מאליו.
    רק מי שתפישותיו מאוד נאיביות ולא מודעות, עשוי לסבור שהאמונות האתיאיסטיות אינן מושתות על אתוסים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s