על וולטר ומאמציו לשכנע את הצרפתים להתחסן

שמו של וולטר נודע כאחד מהוגי הנאורות המבריקים והשנונים ביותר, אבל וולטר היה יותר מפילוסוף. וולטר למעשה כונן את המוסד החברתי הידוע כ"אינטלקטואל", דהיינו ההוגה המעורב (engagé), הפילוסוף האקטיביסט, הסופר בעל הדעה.

עד שוולטר קם ועשה הוגים בעיקר דיברו, בעיקר ביניהם, ובוודאי לא התיימרו לנסות לתקן את החברה. וולטר, מלבד כתיבת פרוזה והגות, נאבק נגד עינויים, למען רפורמה של מערכת המשפט, בעד חופש הביטוי והפרדת דת ממדינה.

בין שאר מאבקיו אפשר לזקוף לזכותו גם את שכנוע הצרפתים להתחסן.

לרגל תחילת הסוף של הגל החמישי (אמן כי"ר), הבא נספר את הסיפור הקטן הזה.

אחרי שהוגלה לאנגליה ב-1727, בעקבות סכסוך עם בן אצולה, ושהה בה שנתיים וחצי, כתב וולטר את "המכתבים האנגליים", בהם הוא משתמש בסקירה של החברה באנגליה כדי לבקר את זו שבצרפת. הוא מתלהב מהמונרכיה החוקתית הבריטית, מהחירויות שהאנגלים נהנים מהם, מהסובלנות הדתית בבריטניה, מהבורסה בלונדון – וגם ממנהגם של האנגלים לחסן את עצמם כנגד אבעבועות שחורות.

אבעבועות שחורות היא מחלה נוראית, ויראלית ומדבקת, בה החולים מפתחים אבעבועות על גופם, לפעמים גם בגרונם, ובמקרה הרע מתים אחרי כמה ימים מדימומים בדרכי הנשימה או במערכת העיכול. כ-30% מהחולים מתים. זו לא שפעת. חיסון למחלה יש באירופה החל מהמאה ה-18, לאחר שהגברת Mary Wortley Montagu, אשת השגריר הבריטי בטורקיה, ראתה חיסונים לאבעבועות שחורות ניתנים שם ב-1717 והביאה את הידע למולדתה.

הטורקים בתורם למדו על החיסונים מהצ'רקסים והגרוזינים, או לפחות כך מדווח באותה תקופה ד"ר Emmanuel Timmonius, שחי באיסטנבול. יש הטוענים שהצ'רקסים המציאו את אמנות החיסונים כולה, או לכל הפחות במערב. כך או כך וולטר, שכותב מעט יותר מעשור מאוחר יותר, מייחס לצ'רקסים את פיתוח החיסון לאבעבועות שחורות.

על פי וולטר הצ'רקסים – קבוצה אתנית אירופאית מוסלמית שחיה אז בצפון הקווקז, על שפת הים השחור – היו מוכרים את בנותיהם לעבדות, וכדי שעורן של הבנות הצעירות לא יוכתם על ידי הצלקות מהאבעבועות, הם היו מחסנים אותן בינקותן על ידי החדרת מוגלה שעולה מאבעבועות של חולים לחתך שהיו מבצעים בזרוע. הילדות היו עוברות גרסה קלה של המחלה ומוכנות למכירה ללא צלקות.

מי שמאמין שכל דבר שנגע בעבדות מוכתם בגזענות סיסטמית מוזמן מעכשיו להאמין שגם חיסונים נגועים בכך.

הצ'רקסים, אגב, סבלו מרצח עם שבוצע בידי האימפריה הרוסית יותר ממאה שנה לאחר מכן. צבא הצאר רצח בין מיליון למיליון וחצי צ'רקסים, סביב 90% מכלל הקבוצה האתנית. בריחתם של היתר לגלות הביאה לכך שיש כיום צ'רקסים בישראל.

מי שמאמין שבארץ הזאת חי רק עם אחד שעבר שואה מוזמן להתעדכן.

וולטר כותב ב"המכתבים האנגליים" שלו (מכתב 19) על הצגת החיסונים על ידי הגברת מונטגו לאנגלים, שמיהרו לאמץ את הנוהג ועל ידי כך להציל רבים מהם ממחלה קשה וממוות. הוא ממליץ לצרפתים לעשות אותו דבר. "האם הצרפתים מחשיבים חיי אדם באופן מופחת?" הוא שואל. "האם נשות צרפת מודאגות פחות לשמר את קסמיהן?"

כשהוא חוזר לצרפת מתחיל וולטר לנהל קמפיין שלם למען החיסונים. בשבילו זו היתה דרך לא רק לשמור על חיי אדם, אלא לקדם את ההבנה שרפואה מבוססת אקספרימנטציה, "פילוסופיה של הטבע", כמו שקראו למדע אז, היא הדרך לעולם טוב יותר (הפרוגרסיבים האלה עם האג'נדות שלהם!). בשבילו זו ההוכחה שדרכה של הנאורות היא נכונה: שימוש בתבונה על מנת להבין את העולם מוליד קידמה, דהיינו שיפור מתמשך בחיי האדם.

וולטר נאבק מחד בכנסייה הקתולית הצרפתית, שנציגיה סברו שיש להשאיר את כל סוגיית המחלות וריפויין לרצון האלוהי, ומאידך בממסד הרפואי, שבאותו זמן סבר שאבסורד הוא לרפא אנשים על ידי החדרת מחלה לגופם. הדבר מנוגד לכל האתוס הרפואי, טענו כנגדו הרופאים, ממש כפי שהבישופים טענו שחיסונים מנוגדים לאתוס הדתי.

"ייקח מעט זמן", כותב וולטר באותו מכתב על החיסונים, "לפני שרוחה האמיתית של התבונה ואומץ מסויים של השקפה יחצו את מיצרי דובר".

אבל זה לקח לא מעט זמן. יותר מעשרים שנה הטיף וולטר לחיסונים לפני שהצרפתים התחילו לחסן את ילדיהם נגד אבעבועות שחורות, ורק אחרי מותו של לואי ה-15 מהמחלה, ב-1774, כשהחליט יורשו לואי ה-16 להתחסן מיד כדי להימנע מגורל דומה, אומצו החיסונים בצרפת באופן נרחב.

ב-1958 פתח ארגון הבריאות העולמי (WHO) במבצע חיסונים עולמי נרחב כנגד אבעבועות שחורות, שהוכנס לשלב מתקדם ב-1967. ההתפרצות האחרונה של המחלה באירופה התרחשה ביוגוסלביה ב-1972. ב-1975 המחלה הודברה בכל העולם מלבד אתיופיה וסומליה. החולה הטבעי האחרון אותר בסומליה ב-1977. ב-1980 הכריז ארגון הבריאות העולמי כי הוירוס הוכחד לחלוטין.

ב-1978 מת האדם האחרון שחלה באבעבועות שחורות. ג'נט פארקר, צלמת רפואית אנגליה, נדבקה במעבדה שהחזיקה את הוירוס. היא מתה מהוירוס חודש אחרי ההדבקה, ומאתיים שנה אחרי מותו של וולטר.