כולנו (טוב, כמעט כולנו) סבורים שיש לבני אדם זכות לחופש דת ולחופש מדת, אולם מעטים שוהים לרגע וחושבים מהם היסודות הלוגיים שתפיסת הזכות הזאת דורשת.
כדי להסכים שכל אדם זכאי להאמין באופן חופשי, זכאי לחופש פולחן, זכאי לבטא את הדת שלו באופן חופשי, עלינו להסכים כמובן שיש לכולנו מימדים נפשיים שאמורים להיות מוגנים וחופשיים (להלן: "זכויות"), ושהתפיסה הדתית או החילונית שלנו שייכת למימד שכזה.
אולם לא פחות מכך, כדי להסכים שאדם זכאי לבטא את הדת שלו באופן חופשי עלינו להסכים קודם כל שצורת הפולחן שלו/ה היא הנה בראש ובראשונה "דת". כלומר שהיא אינה במהותה מבע אנושי אחר, כגון כפירה, חטא, רוע, פיתוי שטני וכיוצא באלה. והרי כך האמינו רבים בעבר.
בשונה מדתות פוליתאיסטיות, הדתות המונותאיסטיות נטו בעבר לקבוע שמסורות אמוניות אחרות אינן בעצם דרכים (גם אם שונות ואף מוטעות) לפולחן האל, אלא עבודת שדים, פולחן השטן, או מרידה מכוונת ומרושעת באל. הנצרות, למשל, ראתה כל מסורת שאינה מונותאיסטית כ"פגאניות", שאינה כמובן עבודת האל אלא הפניית הגב כלפי עבודת האל. האסלאם מקבל את תקפותן של דתות הספר (יהדות, נצרות, צאבאות – כנראה המנדעים – והזורואסטריות) ודוחה את שאר המסורות כעבודת אלילים פסולה. ומה עם היהדות?
בספר חדש – ושמו אחד: ריפוי הקשר בין ישראל ודתות העולם (הוצאת מגיד) – מבארים הרב יעקב נגן, הרב שראל רוזנבלט וד"ר אסף מלאך Assaf Malach כיצד התפיסה היהודית בעניין זה, שהתגבשה בתקופה המודרנית, נשענת כולה על הפסיקה של הרמב"ם, שאינה רואה בדתות אחרות מסורות אותנטיות. הרמב"ם היה סבור שאומות העולם צריכות להסתפק בשמירת שבע מצוות בני נח, כלומר שהמסורות שלהן עתידות להתבטל.
אולם עמדת הרמב"ם היא חריגה בין חכמי המסורת שלנו, ואחרים סברו באופן שונה. ר' מנחם המאירי, למשל, מגדולי הראשונים, סבר שיש מסורות לגיטימיות בקרב הגויים. הרב יהודה הלוי ראה ערך במסורות של אומות העולם, שגם אם הן פגומות, וגם אם אינן תוצאה של התגלות, הן יכולות להפגין תבונה ומוסר.
ואילו רבי נתנאל פיומי, נגיד וראש רבני תימן במאה ה-12, החזיק שאף התגלות תיתכן בקרב אומות העולם, וממילא ייתכנו מסורות לא-יהודיות שמבוססות על דבר האלוהים.
רבי פיומי מגלה עמדה פלורליסטית במיוחד. על פיו "הכל מאל אחד, ואליו חוזרים, והכל מתפללים אליו ופונים כלפיו, וכל נפש צדקת נעתקת אליו" – כלומר הוא ממלא את התנאי שהצבתי לעיל: המסורות השונות הן כולן "דתות", ואין להסיק באופן אפריורי שמסורת מחוץ ליהדות הן כפירה או עבודת שטן. אנחנו מכירים עמדות כאלה כמובן מהעת המודרנית.
המחברים מתפלמסים עם תפיסת הרמב"ם, הם מראים כיצד קבלת עמדתו היא עמדה שאין שום הכרח לנקוט בה. הם מביאים את פסיקותיהם של רבנים וחכמים שונים, כולל בני זמננו כמו הרבנים קוק, מניטו וזקס, שרובם רואים ערך ואף אמת במסורות השונות ברחבי העולם. הם כותבים כי למרות שהדברים הללו עשויים להיתפס כ"איום, או 'הפרת זכויות יוצרים'" הרי שבאותה מידה אפשר לשמוח על תפוצת דבר האל והקשר אליו בעולם.
חלקו האחד של הספר מוקדש אפוא להצגת העושר התיאולוגי היהודי שמאפשר תפיסות שונות באשר לתקפותן של מסורות העמים. חלק אחר של הספר מתייחס לטוב שמגיע מתוך דיאלוג בין-דתי, כאשר מסורות שונות לומדות אחת מהשניה. המחברים סבורים ש"כינון תשתית שיח ומפגש בין הדתות השונות" הוא על פי החכמים שהם הביאו "מהותי לייעודו של עם ישראל בעולם", לא פחות.
הספר מציע אפוא תפיסה כוללת וחדשה של התייחסות לדתות העולם, התייחסות חיובית, מתוך רצון אמיתי לשיתוף ולהפרייה הדדית. הוא קריא ומעניין, ומביא מסר חשוב. הרב נגן, שאני מוכן לנחש שהוא הכוח העיקרי מאחורי הספר, הוא אחד הרבנים המעניינים והייחודיים. מעבר להיותו ר"מ בישיבת עתניאל הוא פועל רבות למען שיח בין דתי ורוחני. הרב שראל רוזנבלט הוא ר"מ בישיבת מחניים וד"ר אסף מלאך הוא ראש המכללה למדינאות, וגם עמית במכון הרטמן (כן, כלומר, גילוי נאות).
לבסוף, אחת המסקנות החשובות ביותר שיוצאת שמתוך הספר היא שהיהדות שלנו מתבססת הרבה על העמדות שאנחנו *בוחרים* להחזיק בהן. כאשר המחברים מציגים עמדה מבוססת ומנומקת המוצאת ערך ואמת במסורות הדתיות של העמים הלא-יהודים, הם ממילא מראים שאין כל סיבה לבחור, כפי שעושים רבים כיום, דווקא בעמדת הרמב"ם ששוללת את תקפותן של מסורות אחרות.
כמו בנושאים אחרים, ההכרעה על פי איזו דרך יהודית ללכת היא *בחירה שלנו*, והיא בחירה מטא-הלכתית וערכית. המסורת מכילה לרוב עמדות שונות, ואנחנו אלה שבוחרים באיזו עמדה להחזיק. למה אפוא שנבחר בעמדה נצחנית ואקסקלוסיבית של התגלות דתית?
מינים 