הגבר החרד"לי – קווים לדמותו

הסיפור הזה מצריך מחקר רציני יותר, אבל הנה חיבור מהיר של כמה נקודות שעולות מתוך דרשת הדאחקות-על-חשבון-חיילות של הרב לוינשטיין.
 
1. פטריארכליות
זאת כמובן נקודה מרכזית, אבל לא לטעות: זה לא רק הבוז לנשים, ההתייחסות אליהן כחפץ, כסחורה, הדירוג שלהן על פי מידת חשקתם של גברים בהן, הדיבור עליהן כיצורים חסרי רצון עצמי, חסרי בינה. זה גם לא רק הרצון לשמור על נשים כנשים, כלומר על הנשיות שלהן (על פי הגדרתו של לוינשטיין כמובן – נשים בקרקל אינן נשים וכו'). זה בעיקר הרצון לשמר גברים כגברים, כלומר כאמיצים, כלוחמים, כעליונים.
 
הסכנה שרואה הרב לוינשטיין היא הפיכתן של נשים ל"גבריות" יותר, הן במובן שהן תהיינה לוחמות, והן במובן שהן תהיינה שוות. לזה הוא לא מוכן להסכים. מזה, ולא מחילונן של אותן נשים דתיות, הוא מפחד. בזה הוא נלחם.
 
יש הרבה עיסוק בגבריות בישיבות הקו, והגבריות הזאת היא תמיד קלישאתית: גבורה, עוצמה, קשיחות, רצינות חמורת סבר. חישבו על מסעות הקמפינג בקורסי "טיפולי ההמרה". גבר = איש המרלבורו. לכן גם גסות הרוח, שמתקשרת עבורם לגבריות ואומץ. ישיבות הקו הן אחד מהמעוזים האחרונים בישראל של פטריארכליות מוצהרת, מיליטנטית, לא מתנצלת.
 
2. חרדה
כשאתה לוחם במעוז מול כוחות רבים הרבה יותר, אתה מפחד. ויגאל לוינשטיין מפחד. הוא יודע שהוא מפסיד בקרב מול הפמיניזם ומול קבלת הלהט"ב. והוא לגמרי חסר אונים, כי אין לו שום דבר להציע שיכול לתת מענה לכוחות האלה. אין לו שום דבר שיכול לשכנע את תלמידיו למה עליהם לדחות את הדרישות לשוויון, לסובלנות, לאוטונומיה אישית. ההנחות האלה טבועות בנו, כאנשים מודרניים, מלידתנו. אלה, אפשר לומר, האפליקציות שמגיעות עם הסמארטפון. להוריד אותן זה סיפור שהוא הרבה מעבר לכוחו של לוינשטיין. והוא יודע את זה. ולכן הוא בחרדה איומה.
 
3. הקרבה עצמית
בקרב מול הוכחות העדיפים עליו, הרב לוינשטיין מוכן להקריב את עצמו. כמו תלמידו (ובעלה הקודם של אשתו) רועי קליין. כפי שכתבה היטב יעל משאלי, לוינשטיין מוכן לקפוץ על הרימון. הוא טינף "מול כולם" על ההומואים (זכרו: לא רק "סוטים", אלא "זבל שבזבלים") ועכשיו על נשים. אין כאן רק מסירות נפש של אדם דתי, "קידוש שם שמיים" (אוי לאוזניים) של יהודי. יש כאן הפגנת אומץ של גבר-גבר.
 
לפני כמה שנים הוקלט הרב יוסף קלנר, עוד אחד מראשי ישיבות הקו, מדבר על המכתב שרבני הקו (טאו, וישליצקי, גם אבינר ועוד) שלחו למשה קצב, אז עדיין לא אנס מורשע, בו הם מעודדים אותו ("חזק ואמץ על עמידתך הבלתי מתפשרת על האמת"). קלנר טען שכותבי המכתב הם "גברים", כי "יש להם את האמת שלהם […] והם לא עושים חשבון לאף אחד […] זו צורה של תלמידי חכמים […] לא סמרטוטים."
 
שימו לב לקישור גבריות = אומץ = אמירת דברים שנויים במחלוקת = הקרבה עצמית.
 
אגב קלנר גם אמר באותה שיחה שעם ישראל הוא "משוגע" ו"דפוק". אז הנה גם הקישור שלנו לגסות רוח. נותר לבדוק רק כמה מהתכונות התרומיות האלה דבקות בחיילים שיוצאים ממכינת עלי.
2017-03-07_202611

בתו של ג'קי לוי עולה לתורה ומעלה שאלה תיאלוגית

אתמול עמדתי יחד עם רבים/ות אחרים/ות ושמעתי את בתו של ג'קי לוי עולה לתורה. היא הגיעה לגיל מצוות והיה ברור לה ולהוריה שכמו אחיה היא גם קוראת בתורה בבית הכנסת. בטור שלו השבוע מספר לוי על השינויים האלה בקהילות ציוניות-דתיות, שלאט אבל בטוח מרפות מהגבלות מסורתיות (ולאו דווקא הלכתיות, אם כי לעיתים גם זה) של הבדלה בין המינים, ומממשות שוויון הולך וגדל.
 
זה תהליך מרתק (שאותי משמח), והוא מחזיק שאלה תיאולוגית גדולה. הנה הניסוח שלה אצל לוי:
 
בימים אלו מתמנה אישה דתייה לבית המשפט העליון. מי שמאמין שזה סביר שאישה תשפוט בעליון אבל לא תוכל להעיד ברבני, מאמין בסכסוך עמוק בין היהדות לבין המציאות. אם אישה יכולה לגזור דין, להעלות את הריבית במשק או למנות את שופטי העליון, היא יכולה גם לומר בקול שעדיין לא התחלף "ברכו את ה' המבורך" ולשמוע את הקהל עונה אחריה.
 
איך מתמודדים עם הפער המדהים בין מקומה של האישה היהודייה בעולם לבין מקומה בבית הכנסת? אפשרות אחת היא לומר שהיהדות היא עניין מטאפיזי, מיסתורי, לא מובן, "אלוקי", שבין השאר מצווה עלינו להפלות את נשותינו ביחס אליו למרות שבנוגע לכל תחום נורמלי של החיים אנחנו יודעים היטב שהן מוכשרות וחכמות ואמינות לא פחות מאיתנו. האפשרות התיאולוגית הזאת הופכת את היהדות לחלק הפולחני של החיים, וצובעת אותה בצבעי תורת סוד שמובנת רק ליודעי ח"ן. למה נשים לא יכולות להיות עדות בבית דין? לא יודעים. ככה הקב"ה רוצה.
 
הבעיה עם האפשרות הזאת היא שהיא מנוגדת לאופיה של המסורת היהודית, שמעולם לא היתה תורת סוד או אפילו מערכת פולחנית גרידא, אלא תמיד התיימרה להיות תורת חיים המתייחסת לכל רבדי הקיום. להפוך אותה למערכת אזוטרית זה להקטין אותה. מאידך, אם היהדות היא תורת חיים, כיצד אנחנו מסבירים את המקום המינורי שמקבלות במוסדותיה השונים נשים לעומת שאר החיים?
 
ומעבר לדיון התיאולוגי, יש גם את המציאות היומיומית. האם למישהו יש ספק שאותה בת 12 שאתמול עלתה לתורה לא תסכים בבגרותה לשחק תפקיד משני בבית הכנסת, בבית המדרש או תחת החופה? האם מישהו מדמיין אותה מדירה את עצמה או מאפשרת למישהו להדיר אותה ממרכז החיים היהודיים? ודאי שלא. הישן יתחדש והחדש יתקדש.

סטיבן נדלר על שפינוזה, מאמר תיאולוגי-מדיני, ויסודות הנאורות

קצת קשה להאמין, ודי מדכא, אבל בחוגים נרחבים בישראל 2017 עדיין רדיקלי או נועז לומר שהתורה לא הוכתבה על ידי אלוהים למשה. זאת לא פחות משלוש מאות וארבעים שנה אחרי שהדברים האלה נכתבו ב'מאמר תיאולוגי-מדיני' של אחד מהיהודים המבריקים אי פעם, ברוך שפינוזה.
 
צאתו של הספר לאור, בעילום שם כמובן, ב-1670 הוא מאורע היסטורי חשוב. הספר לא רק הניח את היסודות לביקורת המקרא, אלא גם סייע בהעמדת התשתית לחלקים נרחבים של הנאורות: הדגשת סמכות התבונה מעל לסמכות המסורת, זיהוי פעולת האל בעולם וחכמתו עם חוקי הטבע, ביטול קיומם של ניסים, השגחה פרטית והתגלות אלוהית, ערעור סמכות הממסד הדתי בכל הנוגע לפוליטיקה, הדגשת חשיבות חופש הדת והמצפון על ידי עמידה על זכותו של כל אדם לחשוב ולהאמין כרצונו, וקידום רעיון סמכות העם לקבוע את השליטים עליו, כלומר שלטון שיונק את כוחו מלמטה, ולא מלמעלה. שפינוזה לא היה נושא הדגל היחיד לכל אלה, אבל הוא בהחלט היה אחד המשפיעים ביותר, והספר הזה הוא המסמך העיקרי בו קידם את עמדותיו.
 
הספר התקבל בזעזוע, וזאת אף על ידי ידידים של שפינוזה. "ספר שחושל בגיהנום" הוא תואר אחד שניתן לספר, ומישהו אחר כתב כי הספר הוא "המטונף ומחלל הקודש ביותר שהעולם ראה מעודו" – תארים שכמה פילוסופים אחרים של הנאורות היו הורגים (כומר) בשבילם. הוא העמיד את שפינוזה בסכנה מצד שלומי אמוני הדת, (היה לו המזל הגדול לחיות בהולנד הליברלית יחסית), וגרם לו לדחות את הוצאת המגנום אופוס שלו, 'אתיקה', עד לאחר מותו.
 
סטיבן נדלר, שכתב ביוגרפיה יפה על שפינוזה, כתב בעצם מעין ביוגרפיה של המאמר התיאולוגי-מדיני (הספר יצא בהוצאת ידיעות ספרים ובתרגום המצוין (כרגיל) של אביעד שטיר). הוא סוקר את שלבי הכתיבה של הספר, את מקורות הרעיונות שבו (שפינוזה שאב רבות מהובס ומהרמב"ם, שני הוגים שגם התייחסו לדת באופן נטורליסטי), ואת הפולמוס עליו כמובן.
 
הספר היה יכול להיות קצר יותר, ולעיתים הדרכים הצדדיות שנדלר מרשה לעצמו להיגרר אליהן לא מספיק רלוונטיות. זה גם בהחלט לא ספר על "הולדת העידן החילוני" כפי שכתוב בכותרת המשנה (שאינה מתורגמת מהמקור), אלא כאמור ביוגרפיה אינטלקטואלית של המאמר התיאולוגי-מדיני. אבל ככזה הוא טוב ופורש בפני הקורא מבוא מוצלח לספר, להתקבלותו ולהשפעתו.
 
אפשר לקוות שהבנת החיבור החשוב הזה תעזור לאנשים בני זמננו להבין מעט טוב יותר את המהפכה העצומה שעבר המערב במאות השנים האחרונות, ואת המתח שבין סמכות התבונה לסמכות המסורת שממשיך ללוות אותנו. וכמובן, גם כיום יהיו אנשים שיראו בספר את מלאכת השטן ובשפינוזה כופר מסוכן. כפי שכותב אותו יהודי חכם במאמר התיאולוגי-מדיני שלו, מדהים לראות "בכמה עקשנות נאחזות בנפש דעות קדומות, משתנקבלו על הלב במסווה של יראת שמיים".
capture

דברי הבודהה – ראיון עם קרן ארבל, מתרגמת ספר הכולל דרשות מוקדמות של הבודהה

ספר חדש מאת קרן ארבל מביא אוסף של דרשות בודהיסטיות מתורגמות משפת המקור. זאת הפעם הראשונה שתורגם קובץ משמעותי של דרשות הבודהה המוקדמות ביותר, והתרגום כולל הערות הבהרה, מליון מונחים ואחרית הדבר (שנכתבה יחד עם אסף סטי אל-בר) שהיא בעצם מבוא לפסיכולוגיה להגות ולתרגול על פי דרשות אלו.
 
הדרשות הן טקסטים קאנוניים של המסורת הבודהיסטית המוקדמת, ומהווים תשתית לזרמים בודהיסטים שונים שהתפתחו מתוכן. הן מובאות בצורה של דיאלוגים בין הבודהה לדמויות אחרות, ומהוות אוצר בלום של חכמה רוחנית, אתית ופסיכולוגית. ארבל היא ד"ר למזח אסיה (וידידה אישית), והדוקטורט שלה, על התפתחות המדיטציה הבודהיסטית המוקדמת, עומד לצאת בהוצאת Routledge. יש לה גם בלוג אישי: http://kerenarbel.com . לרגל צאת הספר שאלתי אותה כמה שאלות.
capture

מהי לדעתך הייחוד והחשיבות בתורת הבודהה?

ישנם כמה היבטים שלטעמי מייחדים את הדרך הבודהיסטית, כאלו שהביאו בשורה חשובה ואף רדיקלית, לאנושות. ההיבט הראשון הוא העיסוק המעמיק במבנה התודעה והפונטציאל הגלום בה יחד עם הצגה שיטתית של אימון מקיף להתמרת התודעה. ההיבט השני שמייחד את הדרך הבודהיסטית, וקשור להיבט הקודם, הוא בכך שהיא אינה מתמקדת רק בעיסוק פילוסופי או ספקולטיבי, כלומר בשאלות של "מה", כמו: מהו העצמי, מהו העולם, או מהו חופש, אלא מקדישה את מרב תשומת הלב לשאלות של "איך": איך פועלת התודעה, איך מתהווה הסבל, וכיצד ניתן לתרגל חופש.

היבט נוסף שמייחד את תורתו הוא התובנה שהשורש והיסוד של הסבל האנושי הם התנועה המנטלית הבלתי פוסקת של השתוקקות וההיאחזות. השתוקקות שמייצרת חוסר שקט והיאחזות בדברים שטבעם ארעי: חוויות, האנשים בחיינו, רגשות ומצבי תודעה, חפצים שרכשנו וכמובן החיים עצמם. הבודהה הצביע על כך שדווקא שמיטת ההיאחזות תאפשר לנו למצוא חופש שאינו מותנה בדבר. זהו חופש בתוך החיים, באמצעות אי-היאחזות. כאשר התודעה אינה אוחזת או אחוּזה, יכולים להופיע יצירתיות, גמישות, פתיחות, חוכמה, אהבה וחמלה; איכויות שאינן זמינות לנו כאשר אנחנו אחוּזים/ות ברגש מסוים או מקובעים/ות בעמדה או תפיסה מסויימת. הייחוד בתפיסה זו הוא בכך שהשחרור מסבל נובע מראייה ישירה ונכוחה של טבע התופעות, חופש שאינו מצריך חסד עליון או גואל.

הטענה הבודהיסטית שההשתוקקות וההיאחזות הן מקור אי הנחת, חוסר הסיפוק והסבל ("האמת השנייה" שהוא מלמד) מעוררת לעיתים את הטענה שהדרך הבודהיסטית מכוונת לניתוק מהעולם ומהנאה. תוכלי לומר כמה מילים על כך?

השאלה הגדולה שאיתה יצא הבודהה למסע הרוחני שלו היא איך ניתן לפגוש את החלקים הכואבים של החיים באופן שלא מייצר סבל מנטלי? האמת השנייה בתורתו, מצביעה על כך שהסבל אינו מצוי בדברים עצמם, אלא במערכת היחסים שלנו אתם. במילים אחרות, מקור הסבל המנטלי, הוא באופן בו אנו פוגשים את המציאות ולא במציאות עצמה. לכן תורתו מכוונת לשינוי היחס בו אנו פוגשים כאבים גופניים ומנטליים, קשיים, אתגרים ומצבים לא נעימים. שינוי זה איננו טמון בניתוק רגשי (שהוא בעצמו סוג של סבל) או בהימנעות מקשיים (שזה בלתי אפשרי), אלא להפך – במוכנות לפגוש אותם באופן מלא ובסקרנות. בטיפוח חמלה ופתיחות לכל רגע מרגעי החיים ובמוכנות להטות את הלב והתודעה בעדינות, לעבר נטישת ההיאחזות וההיזדהות, עם מה שאנו מיטיב.

תרגול אי-ההיאחזות שלימד הבודהה (וזה אכן תרגול ולא רק תאוריה על המציאות), מכוון אותנו לפגוש את הלא-נעים והכואב בצורה משחררת. לפגוש את הכואב ללא תוספות מנטליות מיותרות. הסבל אינו בחוויה הלא נעימה, בכאב הפיזי או בכאב הנפשי, שהינם חלק מהחיים, אלא במערכת היחסים שלנו איתם. הסבל, טען הבודהה, הוא הבניה מנטלית שניתן להשתחרר ממנה.

המסקנה הנובעת מתובנה זו לגבי מקור הסבל איננה שיש להימנע מהנאה ומעונג או מקשר עמוק ואינטימי עם אנשים אחרים, אלא ללמוד לחוות הנאה, שמחה וקירבה אנושית עמוקה, ללא היאחזות והשתוקקות לרגע הבא, וללא הפחד שהנעים והאהוב יסתיים. תרגול המדיטציה שלימד הבודהה מלמד איך להרפות לתוך חוויות של שקט וחופש באמצעות תרגול של אי-היאחזות. ככל שלומדים להרפות מתנועת ההשתוקקות, ההתנגדות וההיאחזות, התודעה לומדת להכיר מקרוב אופן אחר של הֱיוֹת בעולם; כך מטים את התודעה אל רגעי החופש.

את לא רק חוקרת בודהיזם, אלא גם מתרגלת מדיטציה בודהיסטית כבר שנים רבות. האם לדעתך יש חשיבות בקריאת דברי הבודהה, או שעדיף להשקיע כל רגע שאפשר בתרגול? דהיינו, למה להתעסק במילים אם אפשר להתבונן לתוך התודעה?

אני יכולה לומר מההתנסות האישית שלי, שהשילוב בין תרגול ולימוד היה, ועודנו, משמעותי מאוד. לימוד איננו רק "עיסוק במילים". לימוד שההתכוונות שלו היא טרנספורמציה, מכוון את התרגול ותומך בו. הלימוד איתגר תפיסות שהיו לי על עצמי ועל המציאות ולימד אותי אופני התבוננות משחררים. כפי שאומר סיידו או-טג'נייה, "איך ניתן להתחיל מדיטציה (ולהמשיך) בלי האינפורמציה הנכונה?" איך ניתן לתרגל מבלי ללמוד ב"מה" להתבונן, ו"איך" להתבונן? אולם לימוד שמטרתו שינוי אופני התפיסה, חייב בעיני להיות מלוּוה בתרגול. "תרגול" הוא בעצם מה שמנכיח בהוויה, את מה שהלימוד מצביע עליו. לימוד דברי הבודהה זה בעצם לימוד של מפה – מפה של הדרך הרוחנית שהתווה.

לֹא בִּכְדִי הבודהה קרא לתורתו "דרך" (magga), מילה שבתוכה מקופלת התובנה כי אין מדובר רק בחשיבה תיאורטית או בגישה שכל מטרתה היא לתאר מציאות או "אמת", אלא דרך שתכליתה היא תמיד שחרור מאי הנחת, חוסר הסיפוק והסבל.  שינוי כזה מצריך הרבה יותר מלימוד תאורטי, הוא דורש הגשמת הלימוד באופן בו אנחנו מדברים, פועלים ותופסים את המציאות. אחרת הלימוד יכול להישאר כהבנה אינטלקטואלית בלבד. הבנה שהיא אומנם חשובה, ומהווה בסיס משמעותי לתרגול, אך לרוב אינה מספיקה על מנת לשחרר אותנו מדפוסים רגשיים וקוגניטיביים שגורמים לסבל.

חשוב גם להבהיר את המילה "תרגול" בהקשר הבודהיסטי. תרגול איננו רק מדיטציה בישיבה בעיניים עצומות. "מדיטציה" בהקשר הבודהיסטי כוללת אימון בדיבור, בפעולה ובהתמרת מצבי התודעה הלא-מיטיבים. זה נעשה בכל התנוחות ובכל רגע מרגעי החיים (ולא רק כשיצאנו לריטריט או התיישבנו על הכרית). לכן התרגול הבודיהסטי כולל מגוון רחב של הנחיות לפעולה ודיבור אתיים, לטיפוח של נדיבות וחמלה )ואיכויות יפות נוספות( וטכניקות מנטליות שמטרתן לחולל טרנספורמציה באופן בו אנחנו תופסים את המציאות.  

האם יש לדעתך חשיבות מיוחדת בקריאת דבריו של הבודהה במקור (או "במקור"), ולא ספרים על בודהיזם?

ישנו ערך עמוק בקריאת דרשות הבודהה. הדרך הבודהיסטית, בשל גמישותה, עברה ועוברת תהליכי שינוי והתאמה רבים. היא השתנתה במעבר מהודו לסין, יפאן או טיבט, היא השתנתה במרוצת ההיסטוריה והיא משתנה עכשיו במעבר למערב. תפיסות בודהיסטיות רבות עוברות התאמה, ריכוך וסינון כדי להתאים לקורא/ת ולמתרגל/ת המערבי/ת. פעמים רבות, חלקים חיוניים של התורה "אובדים בתרגום", לעתים הוא קריטי כדי להיות רלבנטי ונהיר. כל מי ששואף להבין את התפיסות היסודיות של הבודהה ההיסטורי ושל הבודהיזם כפי שהוא התהווה בתחילתו, ללא סינונים וריכוכים, יוכל למצוא זאת בדרשות המוקדמות. כל זה מבלי להתייחס להנאה הצרופה בקריאת הדרשות של אחד המורים והפילוסופים החשובים בהיסטוריה האנושית. אחד האנשים שהבין בצורה העמוקה ביותר את המצב האנושי ואת התודעה האנושית. המבנה הסיפורי של חלק מהדרשות, המבנה האנליטי של אחרות, הופכות את הטקסטים הללו לטקסטים מרתקים לקריאה.

אוסף דברי הבודהה הוא עצום. כיצד בחרת מתוכו את השיחות שתרגמת?

הבחירה את מה לתרגם מתוך ה"סוּטה פִּיטַקָה" (סל הדרשות) התבססה בעיקרה על השאלה מה יעניין את הקורא/ת הישראלי/ת. מה שהנחה אותי בבחירה היה הרצון לתרגם דרשות שמשקפות את עיקרי ההגות, הפסיכולוגיה והתרגול הבודהיסטי, במיוחד אלו שיכולות לעורר עניין בקורא הישראלי בן-זמננו, הן זה המתעניין בהגות ובמחשבה הבודהיסטית והן זה המתעניין בעיקר בתרגול ובדרך הרוחנית שהתווה הבודהה.

תודה רבה.

מצוות הפלורליזם מחייבת חילונים בלבד

בשבוע הבא יתקיימו שני דיונים בוועדת חינוך של הכנסת בנוגע ללימודי היהדות בחינוך הממלכתי. שני הדיונים מתקיימים לבקשת חברי כנסת שומרי מצוות, שדואגים מאוד דווקא לחינוך של החילונים, וכנראה מרגישים את עצמם אחראים לו. ב -6.3 יתקיים דיון בהזמנת חה"כ יהודה גליק על "מקצוע תרבות יהודית ישראלית". ב-7.3 יתקיים דיון בהזמנת חה"כ משה גפני על "הכנסת תכנים רפורמיים למערכת החינוך".

הבא נתמקד לרגע בדיון של גליק. שימו לב ללשון מכתב הזימון. גליק מתלונן על כך שבבתי הספר הממלכתיים מלמדים את מקורות היהדות מתוך גישה שהיא גם אתאיסטית, גם פלורליסטית, גם אקדמית וגם הומניסטית. שמציגים את הטקסטים היהודיים כיצירות אנושיות, ושבתי הספר מעסיקים רק מורים שהשקפת עולמם פלורליסטית.

2017-02-27_164048

מה אפוא מצפה גליק? שבמערכת החינוך הממלכתית ילמדו על פי תוכנית הלימודים של הממלכתית-דתית? שילמדו שהתורה היא דבר השם הנצחי וכל מילה בתלמוד היא קודש? אם הוא מצפה לכך, הרי שהוא בעצם מבקש לבטל את מערכת החינוך הממלכתית.

אבל גליק כנראה מתוחכם יותר מכך. הוא ודאי יאמר: לא, תלמדו מתוך גישה הומניסטית וחילונית, אבל תנו לתלמידים לשמוע *גם* קולות אחרים. גם רבנים. גם שכל מה שמסופר במקרא הוא עובדות. גם שהקב"ה הוציאנו ממצריים ביד חזקה. עכשיו, אני לגמרי בעד שהתלמידים בחינוך הממלכתי ילמדו שיש גם דעות/אמונות כאלה, וגם שישמעו לעיתים שיחה מרב. זאת מפני שאני חושב שטוב שכל אדם יקבל את מלוא העושר של המסורת היהודית, ובכלל שריבוי דעות וחופש בחירה הוא דבר חיובי מאוד.

אבל מכאן עולה השאלה: האם גם בחינוך הממלכתי-דתי ילמדו את העמדות החילוניות? האם גם שם יחשפו תלמידים לביקורת המקרא, ויאפשרו למורה פלורליסטי ללמד? האם יפגישו בממ"ד את התלמידים עם רבה רפורמית? ומה עם החינוך החרדי? האם גם בו יתאפשר חופש דעות?

אה, לא? אתם אומרים שלא גליק ולא גפני ולא שום חבר כנסת דתי או חילוני לא חולם לכנס ישיבה שתדון בדרכים לגוון את לימודי הממ"ד והזרמים החרדים? מסתבר אפוא שהדרישה לפלורליזם וריבוי דעות מגיעה תמיד רק כלפי צד אחד. פלורליזם היא מצווה שנכפית רק על החילונים. והכופים הם הדתיים, שלא מחוייבים בה. וזה כשלעצמו כמובן מופת של פלורליזם.

ובהערת אגב, מה אנחנו יכולים ללמוד מהמצב בו יש דרישה לריבוי דעות רק עבור חילונים? נראה לי שהמצב הזה נושא אחת משתי הנחות מובלעות: או שלחילונים אין באמת השקפת עולם ולכן אצלם "הכל הולך", ואילו לשומרי מצוות יש ולכן אסור לחרוג מהדוגמה; או שיש לחילונים השקפת העולם, אבל היא מסוגלת לעמוד בחשיפה לדעות אחרות, ואילו השקפת העולם של שומרי המצוות תתפרק כארמון של חול אם הם ייחשפו למידע לא מסונן. ההנחה הראשונה מבטאת זלזול בחילונים. השניה משפילה עבור שומרי המצוות. תחליטו אתם באיזו אחת מהן מחזיק גליק.

ידועים בציבור וחתונות אזרחיות

 ישראל חופשית הפיקו את הסרטון החמוד הזה (ילדים זה חמוד, לא?) שקורא לאנשים לא להתחתן ברבנות ולהסתפק בסטטוס של ידועים בציבור. אני בהחלט לא חושב שחכם או ראוי להתחתן ברבנות, ואני עצמי נשוי ליעל אשתי כדת משה וישראל אבל לא רשום ברבנות, ואנחנו אכן ידועים בציבור. זה פתרון טוב, מכיוון שידועים בציבור בישראל מקבלים כמעט את אותן זכויות כמו נשואים, ומצד שני לא כפופים (ליתר דיוק, הרבה פחות כפופים) לסמכות של הרבנות הראשית.
עם זאת, חסרה לי בסרטון הזה האמירה שהפתרון הזה זמני, ושהמאבק על האפשרות להתחתן במדינת ישראל באופן חופשי (שוויוני, אזרחי, אתאיסטי, יהודי-שאינו-אורתודוקסי, חד-מיני) לא יסתיים עד שהזכות האלמנטרית הזאת תינתן לנו. שני סקרים שהתפרסמו רק בימים האחרונים מראים שהציבור בהחלט תומך בכך:
סקר של מכון סמית ומכון יאפא עבור עמותת 'חדו"ש לחופש דת ושוויון' הראה ש-72% מהציבור היהודי מסכים עם האמירה כי "לכל תושב בישראל יש זכות להינשא בארץ עם מי שהוא בוחר, בדרך שבה יבחר, ועל פי אמונתו". 95% מהחילונים תומכים באמירה זו ו-67% בקרב המסורתיים. מסקר של חברת 'מסקר' עבור תנועת "נאמני תורה ועבודה" עולה שלא פחות מ-49% ממי שמגדירים את עצמם "דתיים לאומיים" הביעו תמיכה כלשהי (מ"מעט מסכים" ועד "מסכים מאוד") באיזושהי אפשרות להחלת נישואים אזרחיים בישראל, תוך שינוי הסטטוס קוו בנושא.
אין שום סיבה שאזרחים לא-אורתודוקסים או שלא מזדהים עם האורתודוקסיה יופלו לרעה כשהם באים להתחתן, ואין שום סיבה שהמדינה לא תכיר בחתונות של מי שלא מעוניין להתחתן דרך הרבנות הראשית. בסוף זה יקרה.
capture

אבי שגיא על התפנית באמונתו של ישעיהו ליבוביץ

אבי שגיא כתב ספר על אמונה, ובו, בין השאר, הוא מנתח את חיי האמונה של ר' יהודה הלוי, הרב י"ד סולובייצ'יק ופרופ' ישעיהו ליבוביץ. אצל סולובייצ'יק, לדוגמא, שגיא מעיין בהתפתחות תפיסתו על פני שלושה חיבורים שונים שנכתבו בסמיכות זמנים ('ובקשתם משם', 'הרוח ההלכתית' ו'איש ההלכה') ומצביע על יחסים שונים בין מימדים של חוויה, אמונה והלכה בתפיסתו. שגיא מניח שנקודות אלה מקבילות למסעו האישי של סולובייצ'יק, שנמשך אחרי כן גם בכתבים אחרים.
 
אצל ליבוביץ פשוט הרבה יותר לדבר על מסע אישי, מפני שברורה התפנית החדה שהוא ביצע בחשיבתו. בעוד שלפני קום המדינה וכן בשנות החמישים ביקש ליבוביץ לחדש את ההלכה ואת סמכותה על פני המרחב הציבורי, כלומר להפוך את ההלכה מפרטית וקהילתית, כפי שהיתה בגולה, ללאומית, לכלי שבעזרתו מעוצבת החברה – מאוחר יותר הוא משנה את דעתו בקיצוניות, והופך את ההלכה למחוייבות האישית, הבאה בדרך של הכרעה חדה, של הפרט. הוא תומך בהפרדה ברורה בין דת למדינה ורואה במדינה כלי חילוני וריק ממשמעות דתית.
 
מה גרם לשינוי? שגיא משער שעם הקמתה של המדינה הגיעה גם אכזבה מחוסר יכולתה לממש את הציפיות שתלה בה ליבוביץ. אולם אף יותר מכך, טבח קיביה, בו הרגו חיילי צה"ל כשישים תושבי כפר, בהם נשים וילדים, הראה לליבוביץ שהמדינה יכולה להפוך לאליל, למולך. הבעיה, כתב על המקרה, היא "השימוש בקטגוריה של הדתית של קדושה לעניינים וערכים חברתיים, לאומיים ומדיניים." דבר כזה יכול לגרום לחיילים לוותר על מצפונם ולטבוח בחפים מפשע.
 
אבל שגיא לא מסתפק בזה ומצביע על כך שליבוביץ תקף לא רק את ייחוס הקדושה לכל דבר שאינו אלוהים, אלא פיתח מעין תיאולוגיה שבמסגרתה העולם הזה נתפס לא רק כחסר משמעות דתית, אלא ממש כאיום על הדת, כדמוני. ראיית הקדושה במציאות הטבעית הופכת להיות "אלילות" מבחינת ליבוביץ, ובניסיונו להימנע מאלילות מרחיק ליבוביץ ומביע חשש מכל ייחוס של משמעות לעולם. אפילו המצפון חשוד בעיניו, לא כל שכן הריגוש הנפשי.
 
מתוך כך, כותב שגיא, הגיע ליבוביץ לתפיסה טהרנית של האלוהות. אלוהים שלו הוא מרוחק ואחר לחלוטין, טרנסצנדנטי לגמרי, באופן שהוא מעולם לא נחשב או נתפס במסורת היהודית. גם ההלכה הופכת אצל ליבוביץ לקריטריון היחיד לדתיות, והיא עצמה עומדת באופן מנותק מהמציאות, אינה מותנה בה ואינה נפעלת על ידה. גם תפיסות אלה הן חידוש של ליבוביץ, והמסורת היהודית וההלכתית לא מכירה אותן. ליבוביץ הופך לתיאולוג יהודי-קאנטיני, ומכיל בתוכו באופן דומה פיצולים וסתירות בין תפיסותיו השונות.
capture

חוק השבת ולמה שום דבר לא יזוז לשום כיוון

נכון שעל פי נתניהו מתקיים ניסיון הפיכה נגדו (אולי כדאי להודיע לשב"כ?), אבל בכל זאת מילה על העניין הזה:
capture
 
מזה שנים מאפשרת עריית תל אביב לעסקים לפעול בשבת ללא הפרעה. כפי שכותב אילן ליאור,
ביוני 2013 קבע בית המשפט העליון כי על העירייה לאכוף את חוק העזר האוסר פתיחת עסקים בשבת, או להחליף אותו. במארס 2014 אישרה העירייה חוק עזר חדש שהתיר פתיחת כ-300 מרכולים ופיצוציות בשבת. שלושה חודשים לאחר מכן פסל שר הפנים דאז גדעון סער את התיקון לחוק. בעקבות זאת גיבשה העירייה גרסה חדשה ובה צמצמה ל-164 את מספר העסקים שיורשו לפעול בימי המנוחה. זו אושרה במועצת העיר באוגוסט 2014, אך סער עיכב את אישורה ולאחר מכן פרש מתפקידו. מחליפיו במשרד הפנים – גלעד ארדן, שלום ודרעי – נמנעו אף הם מקבלת החלטה, עד שהסוגיה הועברה להכרעת הממשלה.
 
כלומר, שלושה שרי פנים שונים נמנעו מלאשר או לפסול את חוקי העזר העירוניים שמאפשרים פתיחת מרכולים בשבת. ב-2014 השר שלום העביר את ההחלטה על כך לממשלה. אבל הממשלה לא רוצה להחליט. ביום ראשון ההחלטה צפויה לחזור להיות בסמכות שר הפנים, אריה דרעי. אני מוכן להעריך שלמרות הצהרות לוחמניות בעבר הוא לא יסגור את המרכולים בתל אביב בשבת.
 
למה? מאותה סיבה שבגלל גם סער ושלום לא עשו לעשות זאת. פשוט: הרבה מאוד ממצביעי הליכוד, וכן ממצביעי ש"ס והבית היהודי, מעוניינים לעשות קניות בשבת. ולא רק בפיצוציות. זוכרים את המסורתיים שהולכים לבית הכנסת בשבת בבוקר ואז נוסעים לראות משחק כדורגל? אז היום הם הולכים לבית הכנסת בשבת בבוקר ואז נוסעים לקניון. זה הפך להיות הבילוי המשפחתי.
 
זה ידוע כבר זמן מה, אבל אם צריך עוד ראיות בדיוק פורסם סקר של מכון סמית שנעשה עבור עמותת חדו"ש, ומראה ש-78% מהציבור היהודי תומכים בהפעלה, גם אם בהגבלות מסויימות, של עסקים בשבת בתל אביב. מתוכם תומכים בכך 98% מהחילונים, 86% מהמסורתיים, 34% מהדתיים ו-10% מהחרדים. בנוסף, עולה שתומכים בכך 74% ממצביעי הליכוד, 92% ממצביעי כולנו, 100% ממצביעי ישראל ביתנו ו-67% ממצביעי הבית היהודי ו-31% ממצביעי ש"ס.
 
וזאת הסיבה שלא תהיה ממשלה בישראל שתסגור את העסקים בתל אביב בשבת.
 
וזאת גם הסיבה שהשבת צריכה לקבל מענה כולל, מסודר ומוסדר, שיחליף חוקי עזר עירוניים בחוק ממלכתי ויקבע הסדר שישמור על אופיה של השבת מחד, אבל יאפשר לחילונים לחיות את חייהם מאידך. כל צד יהיה צריך להתפשר מעט, וסופו של דבר ייצא משהו טוב. אבל גם את זה הממשלה לא תעשה, כי היא לא מסוגלת לעמוד מול לחץ חרדי, שלא מוכן לזוז מגופת הסטטוס קוו המרקיבה.

האם היה פסל של יהוה בבית המקדש?

יגאל בן-נון, חוקר מקרא, כתב ספר מעניין (רסלינג) על ההיסטוריה של האל המכונה 'יהוה', הלא הוא האל העליון במסורת היהודית לפחות מימי יאשיהו (סוף המאה השביעית לפנה"ס). יאשיהו הוא המלך ש"גילה" "ספר תורה" במהלך שיפוץ בית המקדש בירושלים. במחקר מקובל שזהו ספר דברים שלנו, שחוקיו שונים בכמה נקודות חשובות מספרי החומש הקודמים, ושבעצם כונן מהפכה תיאולוגית ופולחנית.
 
הספר כופה את אחדות הפולחן בירושלים (במקום באתרים שונים), מורה לסלק צלמי אלים שונים מבית המקדש (וַיְצַו הַמֶּלֶךְ […] לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהוָה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה), וגם, וזאת מדגיש בן-נון, ממקם את יהוה כאל היחיד (דברים, ד, ו: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד). בן-נון עומד על כך שמקורו של האל יהוה בדרום (בשירת דבורה ובחבקוק פרק ג', שירות עתיקות ששומרות את המקור של האל, נמצא תיאור שלו כמגיע מדרום מזרח: מהר פארן, מתימן), וטוען שרק בימי יאשיהו הוא הפך לאל הראשי והיחיד, כחלק מאותה מהפכה.
 
הספר גדוש בפרטים ועשיר מאוד במידע מאיר עיניים. הוא מביא גם לוחות, שרטוטים ותרשימים ובאופן כללי כתוב היטב ולא קשה לקריאה. ואני לא מספיק בקיא בחקר המקרא בכדי לבקר אותו כראוי, ויש לקוות שחוקר מקרא יעשה זאת. בנוסף, אני רוצה להדגיש שלא קראתי את כולו. אולם לא אוכל שלא לומר כמה מילים על השאלה שבתת-הכותרת של הספר: "האם היה פסל של יהוה בבית המקדש?"
 
בן-נון מנסה להראות שעם איחוד הפולחן והעמדת יהוה כאל היחיד, הוצב פסלו בביתו, דהיינו בבית יהוה, הוא בית המקדש. כיצד הוא עושה זאת? הוא טוען, נכונה, שיצוגים של יהוה נמצאו באתרים ארכיאולוגיים שונים (יש אפילו ציור מפורסם של "יהוה ואשרתו", דהיינו הוא ובת זוגתו, עם ראשים של בני בקר (חשבו על עגל הזהב)). עוד טוען בן-נון שלא הגיוני שאוכלוסיית יהודה היתה שונה מכל עם אחר בסביבה, שהיה זקוק לייצוג מוחשי של האל. זה כמובן סביר ומתבקש, אם כי לא מבטל אפשרותן של יצירתיות ואף מהפכנות.
 
בהמשך קובע בן-נון שהאיסור על עשיית פסל ומסכה, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה (שמות כ) נוסף בכלל לאיסור הבסיסי יותר, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי (שם) רק אחרי חורבן ממלכת יהודה ובית המקדש הראשון. וזאת למה? מכיוון שאז, במאה הרביעית לפנה"ס, אחרי שהמלך הפרסי כורש הרשה לבני ישראל לבנות שוב את מקדשם, פשוט לא היה כסף לפסל והמחבר המקראי "תירץ את העדר האלים ופסליהם לא מטעמי מצוקה אלא כעיקרון פילוסופי חדש" (עמ' 323).
 
לדעתי זה הסבר קלוש, דל, שמרדד את אחת המהפכות המקראיות העצומות לכדי אפולוגטיקה אומללה שנובעת ממחסור חומרי. ההסבר הזה גם מפספס את העקרון העמוק שטמון בלב אותה מהפכה: *האדם הוא צלם אלוהים*. האדם, כל יצור אנושי, הוא הוא צלמו של האל. צורתו כצורת האל ולכן הוא הוא פסלו.
 
בן-נון לדעתי שוגה בהבנת השימוש הדתי בצלם. הוא טוען שצלמים בעולם הקדום היו ייצוגים של האל (325), אולם להבנתי צלמים תמיד היו ביטוי לנוכחות האל. דהיינו, צלם לא היה סמל שמצביע אל האל, אלא התגלמות שמבטאת את נוכחותו ושמאפשרת מפגש איתו. ההבדל גדול.
 
באופן הזה האדם הוא צלמו של האל, מפני שהוא, על פי הסופר המקראי, התגלמותו של האל על פני האדמה. לכן, אגב, הוא כל כך חשוב במסורת היהודית הקדומה, הרבה יותר מאשר בעמי המזרח הקדום (הדבר בא לידי ביטוי בחוקים שונים, למשל בנוגע לרצח: בישראל אי אפשר להענש על רצח בקנס, אלא רק במוות. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ – ולמה? כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם (בראשית, ט)). צלם אלוהים הוא המייחד את האדם, ולכן חייו חשובים כל כך. למעשה, אפילו בן-נון מבין שהאדם הוא צלם האל (עמ' 298), אולם לא מסיק מזה שמשום כך אין כל צורך – ואף יש איסור – בפסל במקדש.
 
תפיסת האדם כ"צלם אלוהים" היא אחת המתנות הגדולות של הציביליזציה היהודית לאנושות. לטעמי בן-נון מפספס את משמעותה וניסיונו להראות שהיה פסל של יהוה במקדש לא צולח.
capture

הקשר בין המהפכה הפרוטסטנטית לחצי פסוק מספר חבקוק

השנה חוגג העולם הפרוטסטנטי 500 בדיוק לתחילת המהפכה שהנהיג מרטין לותר, כשתלה את 95 התזות שלו על שערי הכנסייה בוויטנברג ב-1517. מעטים יודעים ששורשי שאותה מהפכה נעוצים בין השאר בחצי פסוק מספר חבקוק: "צדיק באמונתו יחיה". לותר הצעיר (כנראה ב-1515) חווה פריצת דרך אמונית כשבחן את המילים הללו, פריצת דרך שמתוכה פיתח את דרכו. על מה ואיך, ברשימה הקצרה להלן, שכתבתי עבור פרוייקט 929.

capture