כנס השמרנות: הציונות הדתית מחפשת נראטיב

לפני ארבעה ימים התקיים כנס השמרנות הישראלית, שיאה הזמני של החדירה המוצלחת של 'קרן תקווה' לישראל, נישאת על סכומי כסף אדירים ומורידה מגבעת הקפיטול האמריקאית לוחות הברית חדשים: מעתה שמרנים תהיו, כי שמרן אני.
 
כפי שניתן לראות מהתמונה, הכנס אירח את בני הציונות הדתית בשיעור גבוה בהרבה מחלקם באוכלוסייה. אבל לא היה צריך את התמונה הזאת כדי לדעת ששמרנות זה מה שהולך היום במעגלים האינטלקטואלים של המגזר. מכיוון שברור שלא חסרים חילונים או מסורתיים שחושבים דומה למשתתפי הכנס, צריך להיות גם ברור שהכנס נתן למשתתפיו לא מענה ערכי אלא מענה חברתי-זהותי. במילים אחרות, הציונות הדתית מחפשת נראטיב.
 
העניין הוא שהקוקיזם, כמסגרת אידיאולוגית חיה, מת. מאז שנות השבעים הוא גיבש את הציונות הדתית לציבור אחד, אבל כיום מלבד בישיבות הקו הוא חדל לתפקד כרעיון מארגן. הציונות הדתית היא כיום ציבור לא רק ללא גבולות ברורים, אלא ללא מרכז. מצד אחד, זה אומר שהיא מתברכת בגיוון עצום של צורות ביטוי, מפמיניזם אורתודוקסי ועד פעילי הר הבית. זה יפיפה. מצד שני, יש מי שמרגיש שחסר כיוון.
 
לכאורה, תמיד יש לנו את ההלכה. אבל יש להודות, את רוב הציונים-דתיים ההלכה משעממת. ברור, שומרים מצוות, אבל שמירת מצוות (ולימוד גמרא) לא מגדירים סרוגי-כיפה כפי שהם מגדירים חרדים. צריך משהו אחר, משהו מעניין. כך יוצא שבתוך עשור ציונים דתיים רבים, כולל רבנים, מדברים פתאום על שוק חופשי, מצטטים את אדמונד ברק ורוג'ר סקרוטון ומכנים את עצמם "שמרנים". לפני 15 שנה כל זה לא היה קיים.
 
אין פה אגב משהו שלילי בהכרח. כולנו מושפעים מהעולם המערבי ובצורות שונות היהדות של כולנו היא יהדות מודרנית, כלומר פרוטסטנטית, אינדיבידואליסטית, ובישראל גם לאומית. משמאל הזהות היהודית מתעצבת בשילוב רוחות ליברליות ופרוגרסיביות, ואך טבעי שמימין היהדות תתעצב בשילוב רוחות שמרניות. אין מה להתגעגע למשיחיות הקוקיסטית וזה ודאי עדיף על הפונדמנטליזם החרד"לי.
 
רק צריך להודות שיהדות מסורתית זה לא. אדרבה, שמרנות יהודית, כמו כל שמרנות, היא מה שקורה כשהמסורתיות מתפרקת. מוטי קרפל קרא לזה (במאמר במקור ראשון) "שמרניזם". אכן, זו מסגרת אידיאולוגית. וצריך אולי גם קצת להיזהר. כפי שכתב משה קופל במאמר מצויין לפני שנים רבות, "האויבת הגדולה של מתח יצירתי [הקשור במורשת] היא האידאולוגיה".
Capture

תודה לאלי ביתאן על התמונה

איילת הופמן ליבסון על פנימיות וכוונה אצל חז"ל

Captureדי ברור שאבותינו הקדומים לא חשבו כמונו על אמונה, אהבה, ידע ומוסר, אבל לפעמים אנחנו שוכחים שהם גם לא חשבו כמונו על עצמם. כלומר, האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו שונה מאוד מהאופן שבו הם תפסו את עצמם. כך למשל, לקדמונינו היה מובן מאליו שהם חלק, שהם איבר, מגוף משפחתי-חמולתי-שבטי גדול יותר. הם לא פקפקו לרגע שהם נתונים תחת סמכות פטריארך כלשהו, שזהותם הבסיסית ביותר היא היותם בן-של אב-של או בת-של או אשתו-של, ושהם אינם אוטונומיים לעשות כרצונם. בפשטות, הם לא היו אינדיבידואלים.
 
גם את חיי הנפש שלהם הם תפסו באופן שונה, וכאן כבר אפשר להבחין גם בהבדלים בין תרבויות עתיקות שונות. היוונים, למשל, החשיבו את מה שקורה בתוכם יותר מאשר בני ישראל. הנשמה היתה עבורם (או לפחות עבור חלקם, למשל אפלטון) העצמי "האמיתי", תפקיד שמילא הגוף עבור חז"ל. באופן מובן עבור חז"ל מה שהגוף עושה היה הרבה יותר חשוב ממש שהנפש מרגישה. כאשר פאולוס מכונן את המבנה הנוצרי על גבי היהדות הפרושית הוא עושה זאת תוך השראה הלניסטית, ולכן קל לו להמעיט בחשיבות המצוות ולהעלות את חשיבות הטרנספורמציה הפנימית והאמונה. הנצרות התפתחה תוך הענקת חשיבות עצומה לעיקרי אמונה, ואילו היהדות תוך הענקת חשיבות עצומה למנהגים ומעשים.
 
דיון ער מתנהל בשאלת היחס של חז"ל לפנימיות, וספר חדש של איילת הופמן ליבסון, Law and Self-Knowledge in the Talmud, משיא לו תרומה נאה. השאלה היא כזאת: עד כמה היתה חשובה לחכמינו הכוונה שמאחורי המצווה. מחד, במשנה אנחנו שומעים לראשונה שזה בכלל עניין, בעיקר בדיני קורבנות. המקרא שותק על זה לחלוטין, וחוקרים שונים אכן הראו את החידוש הגדול שיש כאן. מאידך, גם כשכבר מציינים כוונה, המקום שניתן לה הוא קטן. כידוע, את רוב המצוות ניתן לבצע ללא כוונה, כלומר פשוט על ידי מעשה לא מודע. גם בתפילה – עיקר העמידה אל מול האל שמחליפה את הקרבת הקורבנות – נדרשים יהודים להיות מודעים ליוצא מפיהם רק באמירת שמע ובברכת האבות. את השאר ממלמלים תוך חשיבה על כדורגל ויוצאים ידי חובה. מבחינת ההלכה הפורמלית, אפוא, כוונה אינה מספיק משמעותית על מנת להיות תנאי הכרחי.
 
במחקרה הופמן ליבסון מנסה להראות שהצורך במודעות עצמית עלה עם הזמן, כלומר התגבר לארך הדורות השונים של חכמינו. על פיה החל מהאמוראים ניתן לראות פרשנות לחוק שמחדירה אל תפיסתו דגש על הכוונה והחוויה האישית של מי שמקיים אותו. עבור האמוראים לאדם עולם פנימי עשיר יותר ומשמעותי יותר. דגש ניתן למקומו ולמצבו האידיוסינקרטי. במילים אחרות, הוא הופך למעט יותר אינדיבידואל.
 
הופמן ליבסון מזכירה את ההנחה על פיה סביב המאה השניה לספירה חל שינוי (או התפתחות) בתודעה של פרטים בעולם הנוצרי, ונוצרה תפיסה חדשה של סובייקט רפלקסיבי. אוגוסטינוס (354-430) מהוה דוגמא מובהקת ליכולת החדשה להתבונן פנימה ולהעניק ערך מוסף לחיינו הפנימיים. על פי הופמן ליבסון רגישות חדשה זו נוצרה גם למעגלי החכמים באותו זמן, והשפיעה על דרכם לפירוש ההלכה.
 
המחקר מנסה להראות שבעוד אצל התנאים (מאה ראשונה ושניה) הפניה למימד הפנימי, לחיי הנפש, בא רק בצמוד לחוק ורק לשימוש החוק, אצל האמוראים (מאות שלישית עד חמישית) אפשר למצוא כבר חשיבות נפרדת לנפש, כלומר לא רק בהקשר לחוק. היא מזכירה חוקרים (יהושע לווינסון ומירה בלברג) שטענו שתפיסת הסובייקט העולה מהמשנה כבר מקבילה לסובייקט שניתן למצוא בפילוסופיה הלניסטית, למשל בסטואה. כנגד זאת היא מפנה למחקרו של ישי רוזן צבי ששולל זאת (“The Mishnaic Mental Revolution: A Reassessment”, 2015).
 
כפי שהראה ישי רוזן צבי, אף כאשר מתייחסים חכמי המשנה לכוונה כקריקטריון הלכתי, למשל בהלכות פיגול, הכוונה אינה אלא המשך "פנימי" של המעשה ה"חיצוני". במשנה, טוען רוזן צבי, "'מחשבה', 'כוונה' ו'רצון' אינם תופעות נפשיות עצמאיות, אלא מחוות מנטליות שקודמות או מתלוות למעשים החיצונים". כלומר הסובייקט המשנאי שונה מזה ההלניסטי באותה תקופה, ועני הרבה יותר בחיי נפש. אין בו "אדם פנימי" שעומד כנגד (ובוודאי לא כחשוב יותר) מהאדם החיצוני. העצמי אינו נמצא לכאורה בפנים, בנפש, אלא הגוף כולו הוא העצמי. אין במשנה ניגוד בין פנימי לחיצוני כפי שאנחנו מוצאים אצל ההלניסטים (ובנצרות).
 
העולם הפנימי התנאי, אפוא, מוגבל ביותר, ומשועבד כולו לפרוייקט התנאי של פיתוח ההלכה. האמוראים, טוענת הופמן ליבסון, כבר הולכים מעבר לזה. דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא באמירה של רב נחמן בר יעקב (מת בתחילת המאה הרביעית) כי "הרהורי עבירה קשים מעבירה" (יומא, כ"ט.). כאן העולם הפנימי מקבל בכירות על החיצוני. הופמן ליבסון מביאה עוד דוגמא מאת רב נחמן בר יצחק (מת באמצע המאה הרביעית) שאמר "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" (הוריות, י:), כלומר לכאורה עדיף לבצע חטא מתוך כוונה ראויה מאשר מצווה ללא כוונה ראויה!
 
אלה דוגמאות משכנעות לפניה פנימה, אולם יש לזכור שקביעות אלה לא נפסקו להלכה. חכמינו לא רצו לסמוך על מצבו הפנימי של האדם בבואם לכונן את הקשר שלו אל מול האל, בשונה, למשל, מהנוצרים שפעלו במקביל אליהם. הופמן ממשיכה ומציגה מצבים בהם ההלכה נקבעת בהתאם לידע המוגבל לפרט, כלומר הנובע מפנימיותו. המהלך מרתק ומהווה שלב נוסף בדיון על תפיסתם העצמית של חז"ל, ובכלל בדיון על המפגש בין ההלכה לבין האינדיבידואל.

ספר חדש על הציונות הדתית ובו מאמר שלי על נאו-חסידות

ספר חדש מהמכון הישראלי לדמוקרטיה כולל שלל מאמרים על הציונות הדתית מאת חוקרים ואנשי הגות כמוטי ענברי, רות קלדרון, חנה קהת, ניסים לאון, שוקי פרידמן, אבינועם רוזנק, גילי זיוון ואליעזר שביד. הוא נערך על ידי יאיר שלג וכולל גם מאמר פרי עטי.

כותרת המאמר שלי היא "'הגיע הזמן לשים דגש על הנפש': ההתעוררות הנאו־חסידית בציונות הדתית ומשמעותה". הוא סוקר את חדירת הרוחות הנאו-חסידיות לתוך הציונות הדתית, את המאבק נגדן, ולבסוף את נצחונן המובהק. להלן קישור למאמר.

Capture

קל להבין איך המוח של הרב טאו פועל

תשמחו לדעת שהרב צבי טאו הוציא קונטרס חדש של דבריו הקדושים. בטקסט האמוני-תורני-השקפתי הוא יוצא נגד – חכו לזה – ההומוסקסואליות ועוטף את הכל בהתקפה על – התכוננו לשוק חייכם – "התרבות הפוסט-מודרנית", מילת הקסם שבלעדיה כנראה אי אפשר לכתוב מנשר רבני שמרני בזמן הזה. מסתורין גדול: הוא האם קיימת חשיבה אורתודוקסית בזמן הזה ללא הומואים ופוסטמודרניזם?

Capture

נראה שלא. אז שוב ילמד אותו כבוד תורתו שהעולם המערבי שוקע ושאל לנו לחקות את דרכי הגויים ("הצורה הלאומית החילונית הולכת ונחלשת, הולכת ומתנוונת, והרעיונות והתרבות מושפעים מהתרבות הכללית, מאמריקה ואירופה הגוססת"). ושוב הלהט"ב איכשהו מגלמים את יצר הרע הבינלאומי ולסמל של כל עוולה בעולם.
אממה? ייתכן שגם הרב טאו הרגיש שמערכות יחסים הומוסקסואליות כבר לא באמת מפחידות אף אחד, אפילו לא את צאן מרעיתו. לכן הוא ניסה להגביר את הווליום עד הסוף ולהפחיד בכל מחיר. על פי טאו
הם כבר הכשירו סטיות מין, ועכשיו הם עמלים על הכשרת עריות בתוך המשפחה – קשרים בין אמא ובן, אבא ובת או אח ואחות, וגם על משכב בהמה כבר מותר לדבר
עכשיו אני לא יודע באילו מעגלי פרינג' רדיקלים מסתובב הרב ו/או מה מאכילים אותו עוזריו, אבל אין שום מגמה ושום תופעה, לא "פוסטמודרנית" ולא אחרת, שבמסגרתה מדברים על גילוי עריות או משכב בהמה כמשהו שיש להכשיר. יתרה מכך, העובדה שהוא מאמין שזה נכון מסגירה לא רק ריחוף בהיכלות העליונים אלא חוסר הבנה מוחלט ברוח הזמן ובהגיון הפנימי שמנחה את הפרוגרסיבים העכשוויים.
.
שהרי ההגיון המוסרי הנוכחי קשור באופן מהותי לאוטונומיה של הפרט ולמימושו העצמי, ושני אלה דורשים רפלקסיה ויכולת בחירה. שני גברים שהופכים לבני זוג מקבלים את ברכתנו מפני שברור לנו – ורק אם ברור לנו – ששניהם מעוניינים בכך מתוך בחירה חופשית ורצון אמיתי. מי שזועק בזמן הזה על כל רמז להטרדה ולכפייה מינית בתנועת #metoo לא יעלה על דעתו להכשיר יחסי מין בין מבוגר לילד, גם לא בין אדם לבעל חיים.
.
טאו מפגין כאן חוסר הבנה בסיסי, ושמא יכולת מוגבלת בכלל לתפוס עמדה מוסרית ששונה משלו. הוא מורגל שהמוסר נגזר בהתאם לציוויים קבועים (עבורו: חוק אלוהי) וללא קשר למצבו הסובייקטיבי של האדם. דף ההוראות שלו במקרה דנן הוא ויקרא י"ח, שם מנויים כל האיסורים האלה ברשימה אחת. אפשר להבין בקלות איך המוח של הרב פועל: הוא פשוט מניח שאם החילוניות המנוונת הכשירה פרט אחד מהרשימה ודאי ימשיכו לפי הסדר ויכשירו אחרים. הוא לא מסוגל לצאת מתפיסת העולם שלו ובוודאי שלא יכול להבין תפיסה מוסרית אחרת.
.
וחוסר ההבנה המוסרי ממשיך לחוסר הבנה חברתי. טאו לא מסוגל להבין את החברה המערבית בזמן הזה ואת קבלתה את ההומוסקסואליות, אבל במקום לנסות הוא ממציא תיאוריה שתסביר לו למה כולם, מבחינתו, השתגעו:
יש כאן ניסיון חסר אחריות לתכנת מחדש את החברה האנושית. ניסיון זה נעשה על ידי אנשים בעלי 'צווארון לבן', שנמצאים מאחורי הקלעים.
כנראה שאי אפשר בלי איזו תיאוריית קונספירציה מפגרת. וזה המנהיג הרוחני של החרד"ל בעת הזאת.

בבחירות לקו בארבע מכות. הציונות הדתית

ראשית, באופן הכי פשוט, כוחה המסומן פוליטית ירד משמונה לחמישה מנדטים, שישה אם נוסיף את אלי בן דהן שנכנס עם הליכוד. בכל מקרה מדובר בצמצום.
 
נכון, הציונות הדתית מיוצגת הן בליכוד והן בכחול-לבן, אבל רק כנספח, ורק בתפקידי-משנה. נכון, מטרת העל של המפלגה המגזרית – תקציבים לכל מני יוזמות ופרוייקטים, בישראל ובשטחים – תושג. אבל שוב, אם כל מה שרצינו זה להיות על תקן משגיח-הכשרות/השנורר הלאומי היינו יכולים להיות חרדים או להישאר מזרוחניקים.
 
שנית, המפלגה המגזרית עברה לידי החרד"ל. החרדים הלאומיים, בין 10% ל-15% מהציונות הדתית וכאחוז בודד מהאוכלוסייה היהודית בישראל שולטים כרגע על המסגרת הפוליטית של הציונות הדתית כולה. הרב פרץ וסמוטריץ' שניהם חרד"ל כתום עמוק, גם אם מסוגים מעט שונים.
 
זה אומר שתפיסת עולמם אינה תומכת באינטגרציה עם החברה הכללית (ואף לא עם אורתודוקסים שונים מהם) ולא באימוץ של רעיונות וערכים מודרניים. הם יחשדו בהומניזם, פמיניזם, ליברליזם וגם הדמוקרטיה עבורם היא על תנאי. בכך, ובאדיקות ההלכתית שלהם, הם שונים מאוד מרוב הציונות הדתית.
 
זה אומר שלרוב הציונות הדתית אין ייצוג במסגרת הפוליטית המובהקת שאמורה לייצג אותם. אם יאיר לפיד היה משכיל לשמור על נכסים ותיקים וחדשים כמו עליזה לביא, תהלה פרידמן ומשה קינלי טור-פז במקומות ריאלים הם היו יכולים עכשיו להיכנס לנישה הזאת באופן טבעי. במצה הנוכחי יש רק את אלעזר שטרן. אמנם, צביקה האוזר ויועז הנדל כבר צייצו בטוויטר שהם ייצגו את הסרוגים הנורמלים. קשה לי להאמין אבל נראה.
 
כל זה אומר שיש ציבור גדול וחשוב שאין לו בעצם נציגים בכנסת. וזה אומר שמערכת היחסים בין החרד"ל לשאר הציונות הדתית נכנסת לשלב חדש, של תלות חד-צדדית. זה לא יכול להיגמר טוב.
 
שלישית, בבחירות האלה הנראטיב הקוקיסטי הידוע על פיו הציונות הדתית (שמאמינה) תחליף את הציונות החילונית (שהתעייפה), קיבל סטירה לפנים (עקיבא ביגמן כתב על זה היטב אצלו בפייס).
 
הרי מה היה לנו שם? סיפור מרגש על סרוגי-כיפה שנחלצים להרים את סוכת דוד (מדינת ישראל) הנפולה בדיוק כשזו מאבדת תקווה וכוח. הם, השואבים את כוחם וצדקת דרכם לא מזכויות היסטוריות (בן גוריון) או ממשפט העמים (הרצל) אלא מהבטחה אלוקית, הם אלה שיביאו את העם התועה במדבר אל הארץ המובטחת, כלומר אל הגאולה השלמה.
 
אמנם, לצורך כך צריך שהעם יבין שהם מושיעיו. אין בעיה, מסביר הרב קוק, ברגע האמת יתעורר הניצוץ החבוי בתוככי כל יהודי ויאשר שהוא והיא אכן מאוד מעוניינים שסרוגי-הכיפה הצדיקים ינהיגו אותו. מאז שנות השבעים ממתינים אפוא ציונים-דתיים שההנהגה החילונית תשקע ושהם יחליפו אותה.
 
אעפס זה לא קרה. בינתיים הקוקיזם כמסגרת אידיאולוגית חיה כבר מזמן מת, אבל את אותה הנחה של החלפת הנהגה היה אפשר למצוא במובלע אצל נפתלי בנט ובמוצהר אצל משה פייגלין. האחרון הרי קיווה שאותו ניצוץ יהודי יתעורר כבר כשהתמודד על ראשות הליכוד. ובנט פשוט רכב על התקווה הזאת בקרב מעגלים שונים בציבור הדתי לאומי.
 
אבל הניצוץ מסרב להתעורר. ולא רק אצל כל העם, אלא אפילו אצל מספיק מצביעים כדי להעביר את שני הנ"ל מעל אחוז החסימה! עם ישראל אמר לא רבתי להנהגה ציונית דתית ואף לשאיפת הנהגה ציונית דתית. מסתבר שלגמרי רוצים חילונים עייפים ולא דתיים חדורי אמונה. אמנם פייגלין עדיין דבק בקונספציה והכריז ש"ילדנו תודעה חדשה אצל דור שלם", אבל האמת היא שאני לא זוכר דחייה כל כך ברורה של הנראטיב הקוקיסטי הזה, ריסוק כל כך מובהק של היומרה הריקה והמתנשאת הזאת.
 
ורביעית ואחרונה, כמובן, הזיהום הכהניסטי. את הבלוק הטכני בינתיים לא מפרקים, והגזענות הכהניסטית כבר מחלחלת לורידים. עוד רגע וישכחו שאי פעם היה הבדל בין הרב קוק לרב כהנא. רציתם עוד מעיכה קטנה של מורשת הרב קוק? קיבלתם.
Capture

התמונה מויקיפדיה

תיאולוגיה, אורתודוקסיה והומופוביה: עיון במצע 'זהות'

לפני כשבועיים כתבתי בפייסבוק על משה פייגלין והבאתי כמה טקסטים שהוא עצמו חיבר, כולל כמה ציטוטים שאמר לי אישית, שמראים שמדובר באדם קיצוני שלא באמת מאמין בחוסר התערבות ממשלתית בחיי הפרט. בתגובה קיבלתי תגובות רבות שמבקשות ממני לקרוא את המצע הנוכחי של 'זהות', שכן לכאורה הוא, ולא דברים שאמר רק לפני שש שנים, מגלים את עמדותיו.
 
תראו, יש לי כנראה יותר שעות קריאה ושיחה עם פייגלין מ-99% ממצביעי זהות, אבל נניח לצורך העניין שאני לא מבין כלום ו/או שהאיש שינה את עורו וחזר בו מכל הדברים המטורללים שאמר בעבר והוא אדם חדש לגמרי. בסדר. אז קראתי את המצע. הנה כמה להיטים:
 
1. אמונה בבחירה האלוהית ובכוחו המאגי של הר הבית:
על פי מצע 'זהות', ציטוט, "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לבדו מתוקף הבחירה האלוהית". לדעת פייגלין ו'זהות', שימו לב, "קיים קשר ישיר בין איבוד אחיזת ישראל בהר (מאז שנמסר בפועל לוואקף) לבין איבוד הלגיטימציה הבינלאומית של מדינת ישראל לאורך השנים". הר הבית, מסתבר, הוא מעין טוטם שעבודתו מסדירה את פעולת הקוסמוס.
 
בהתאם לכך "זהות' תחתור להעברת קריית הממשלה, משכן הכנסת ובית משפט העליון ממערב העיר אל העיר העתיקה בשטחים הסמוכים להר הבית." כמו כן "מטרופולין ירושלים תכלול את בית לחם". כי למה לא.
 
בקיצור, התפיסה המדינית של 'זהות' מעוצבת על פי עמדות תיאולוגיות ובהתאם לאלה פועלים. שיהיה בהצלחה.
 
2. שמירת המונופול האורתודוקסי:
על פי המצע, ציטוט: "'זהות' מאמינה שעל המוסדות הממלכתיים של המדינה להיות מחויבים להלכה ולמסורת ישראל כביטוי לזהותה היהודית של המדינה." — כלומר הזהות היהודית של המדינה היא אורתודוקסית. לא משנה שרוב היהודים בעולם אינם אורתודוקסים, לפייגלין ברור ש"זהות יהדות" היא רק אורתודוקסית. ולכן האורתודוקסיה מקבלת מונופול על כל המוסדות הממלכתיים.
 
זה גם בא לידי ביטוי בפועל: "'זהות' מתכוונת למסור את הר הבית לניהולה של הרבנות הראשית". — הממסד האורתודוקסי והרבנות הראשית הם מהמוסדות הממלכתיים השנואים ביותר על אזרחי ישראל. פייגלין מתכוון להעביר להם עוד סמכויות ולבצר את המונופול שלהם. ליברטריאניזם זה לא.
 
3. "אני הומופוב גאה":
פייגלין כזכור הצהיר בעבר שהוא "הומופוב גאה". כעת מספרים לנו שהוא שינה את עמדותיו. במצע זהות אכן כתוב כי "'זהות' מתנגדת להתערבות המדינה באופי המשפחה". זה יופי, אבל מצד שני באותו מצע כתוב כי אחד מיעדי המפלגה הוא "מדינה המשמרת את ערכי המשפחה". אופס. איך זה הולך יחד? זה לא. פייגלין מספר לכם מעשיות על חירות, בפועל הוא יתנגד למצעד גאווה בירושלים (כפי שאמר לי אישית לפני 6 שנים).
 
אבל רגע, מהופנטיי 'זהות' מסבירים לנו כי "'זהות' תבטל את רישום הנישואין הממלכתי המתקיים כיום", כפי שכתוב במצע. אז תנו לי להסביר לכם משהו: אין שום משמעות לביטול הרישום כל עוד כל המדינות האחרות בעולם רושמות נישואין. מה יקרה לזוג ישראלי שרוצה להוציא ויזה לארה"ב? לעבור לאוסטרליה? האם עבור הרשויות שם הם נחשבים נשואים או לא? הרי צריך למלא טפסים לפני שעוברים.
 
ולא רק זה. מה קורה לגבי זכויות לביקור חולים בטיפול נמרץ? אם אין רישום איך יודעים מי בן/בת הזוג שיכולים לבקר? ומה קורה עם דיני ירושה? איך מחלקים את הרכוש בין בן/בת הזוג לילדים? ומה קורה עם דיני אימוץ? זה לא עוזר שלא רושמים, הרי צריך להכריע אם זוגות (יהודים ולא-יהודים, חד-מיניים, כהן וגרושה) נחשבים לנשואים או לא לצורך כל העניינים האלה.
 
ותנו לי להבטיח לכם משהו: פייגלין לא ירצה להחשיב את הנ"ל כנשואים. למה? כי לפייגלין יש תפיסה מאוד ברורה על צביון המדינה היהודית שהוא מבקש לכונן. זה כמובן בסדר, אבל 'חירות' זה לא וגם לא ליברטריאניזם. זו אורתודוקסיה שמשלבת תפיסות ימניות-קיצוניות עם תיאולוגיה, טוטמיזם, ותוך ויתור מראש על כל יומרה לריאל-פוליטיק. ראש (הטרוסקסואלי-אורתודוקסי) בקיר. רוצים את זה? הצביעו 'זהות'.
Capture

מתוך מצע 'זהות', ראו כאן: https://zehut.org.il/wp-content/uploads/2018/08/Takzir.pdf

25 שנה לטבח גולדשטיין: על חשיבות הנקמה על פי הרב כהנא

היום מלאו 25 שנה לבוקר שבו ברוך גולדשטיין רצח 29 מתפללים מוסלמים ופצע יותר מ–120. לפני חמש שנים, במלאת 20 שנה לטבח, כתבתי מאמר למוסף הארץ בו ניסיתי לבאר את חשיבות הנקמה בתיאולוגיה של הרב יצחק גינזבורג, שכתב מיד אחרי הטבח מאמר המשבח את גולדשטיין ('ברוך הגבר'). לא ידעתי אז שחמש שנים אחרי כן אזדקק לעמוד על חשיבות מוטיב הנקמה בתיאולוגיה של הרב מאיר כהנא.

כפי שניתן לראות בתמונת גולדשטיין שתלויה בביתו של איתמר בן גביר מעל לדיוקן הרוצח נמצא הפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", המסיים את דברי השבח של האל לגבי פנחס, שהוא כידוע הקנאי הארכיטיפי מספר במדבר. כלומר הפסוק מהלל מעשה קנאות, במקרה זה את מעשהו של גולדשטיין (כדאי לזכור זאת כשבן גביר אומר שהתמונה שם רק כי גולדשטיין היה רופא נחמד).

פעולתו של גולדשטיין והפסוק מתאימים שניהם לתורתו של הרב כהנא, ששמה את הנקמה כעיקר אמונה מרכזי. כפי שביארו אדם אפטרמן וגדליה אפטרמן במאמר מ-2015, כהנא האמין שהנקמה בגויים (בעיקר על השואה) הכרחית לצורך תיקונו של העם היהודי ואף תיקונו של הקב"ה. שניהם פגומים, נפולים, וזקוקים לנקמה על מנת לחזור לגדלותם.

"אין מדה יותר מעולה וצודקת ממדת הנקמה" כתב כהנא בספרו 'אור הרעיון'. ולמה? פשוט: "גדולה נקמה כי היא מחייה את ה'" – והרי מי לא רוצה להחיות את אלוהים? לכן "מי שמרפה מנקמה באויבי ישראל, למעשה מוותר על נקמת הקב"ה […] ויתור האדם על נקמה, פסול ותועבה הוא!" – לא מסובך. במקום אחר הוא כותב כי "רק הנקמה מוכיחה כי יש אלוהים בעולם".

בקיצור, הנקמה מצווה גדולה. כפי שמבארים האחים אפטרמן במאמרם, כהנא האמין שמדינת ישראל קמה מתוך חטאי הגויים, על מנת שיתאפשר לעם היהודי לבצע בהם נקמה ולרפא את אלוהים (כלומר ההפך מתורת הרב קוק, על פיה מדינת ישראל קמה כאתחלתא דגאולה מתוך עוצמת האל).

על פי כהנא תפקיד המדינה הוא לנקום, ובראש ובראשונה לטהר את ארץ ישראל מלא-יהודים. "היום, שאכן החזיר אותנו הקב"ה בחסדו לארצנו ולשלטוננו, שוב עלינו להשתתף אתו במחיית עמלק", ועמלק הוא כל מי שנלחם ביהודים. ועל פי כהנא ממילא כל לא-יהודי בארץ צריך לגרש או להרוג על פי מצוות "לא תחנם".

אז הנה בתמצית תורתו של הרב כהנא, ואם בן ארי, בן גביר, גופשטיין ומרזל, שמגדירים עצמם תלמידיו של הרב כהנא, הם תלמידים נאמנים, זה מה שהם ירצו לעשות אם רק יהיה להם הכוח. יחד עם תורת הגזע שכהנא הציע, מדובר בשני מרכיבי היסוד של האנטישמיות הנאצית: גזענות, והשמדה. במילה: ג'נוסייד. נדמה לי שיואב קיש וניר ברקת כבר אמרו שאם לא תהיה ברירה גם הכהניסטים יכנסו לממשלת הליכוד. עד לכאן הגענו.

Capture

הציונות הדתית שוברת טאבו

לכל קהילה יש גבולות. גבולות אתניים, גבולות כלכליים, גבולות דתיים, גבולות מוסריים. הגבולות למעשה הם אלה שמגדירים מהי קהילה ספציפית. הגבולות החזקים ביותר הם אלה שפריצתם היא טאבו. הטאבו הוא מעשה כל כך חמור שכדי להימנע מלעשותו יש, בתנאים מסויימים, למות. במסורת היהודית קוראים לזה "יהרג ובל יעבור". עבודת אלילים, גילוי עריות, שפיכות דמים. שני האחרונים מוכרים מכל חברה בעולם. הראשון הפך לטאבו ספציפי למסורת הזאת, ועבר ממנה הלאה למסורות אחרות.
 
בתקופה שלנו גזענות היא טאבו. זה לא שאנחנו חושבים ש"לא ראוי להיות גזענים". הרבה מעבר לזה: אנחנו חושבים שגזענות – בשפה מסורתית – היא תועבה. שגזענות היא חטא שיש להימנע ממנו בכל מחיר. אין כאן מסתורין גדול: אחרי התוצאות שהביאו תורות גזע באירופה ובארה"ב במאות השנים האחרונות ברור למה החברה שלנו דוחה גזענות בשאט נפש. אנחנו לא רוצים לחזור לזמן שאנשים שועבדו או נרצחו רק בגלל מוצאם האתני.
 
גם המוסדות המשפטיים והדמוקרטיים שלנו מבוססים על הקביעה האפריורית שכל בני האדם נולדו שווים. הגזענות היא ערעור כל העולם המערבי המודרני. השוויון בין בני האדם הוא אחד מיסודות עולם הערכים שלנו, והוא מופיע במסמכים מכוננים, מהכרזת העצמאות האמריקאית ועד מגילת העצמאות הישראלית.
 
העובר על טאבו נמצא בבעיה. בשפה מסורתית, נדבקה בו טומאה. הוא מצורע. יש להרחיקו מהמחנה. הוא או היא יוכלו לחזור רק אחרי שיקיימו טקס כלשהו שיכפר עליהם או יטהר אותם. עד אז הם טמאים. לא רק זה, אלא כל מי שבא איתם במגע טמא. כי טומאה היא מהות מדבקת. מי שטמא מדביק את כל סביבתו.
 
אם להמשיך את הכיוון הזה (שהציע ג'ונתן היידט במאמר לפני שנה וחצי), ניתן מכאן להבין את ההתעקשות של השבועות האחרונים על שימוש במונח "בלוק טכני" בנוגע לאיחוד הבית היהודי והאיחוד הלאומי עם עוצמה יהודית. לאמור: אנחנו לא באמת נוגעים בהם. אנחנו רק עוזרים להם קצת, כדי שהם יעזרו אחר כך לנו קצת. אבל הכל רק בכאילו. לכן אנחנו לא מקבלים את טומאתם, טומאת הגזענים הכהניסטים. הולכים עם ומרגישים בלי.
 
האנשים שחשבו על הקונץ-פטנט הפורמליסטי הזה דווקא מבינים דבר או שניים בהלכות טומאה, אבל לא השכילו לדעת שאין דבר כזה חצי שיתוף-פעולה, והציבור הרחב לא ממש מבין למה יש דברים שמותר "בשינוי". מי שרץ עם כהניסטים סופג את טומאתם. והמפלגה הציונית-דתית היא כיום טמאה בטומאת הגזענות.
 
ומי שמארגן את הריצה עם הכהניסטים גם הוא נדבק בטומאתם. נתניהו היום טמא בטומאת הגזענות. כך אפשר להבין את הודעת הגינוי הנדירה מאייפאק. הארגון, כמו ארגונים אחרים, מותח את הגבול בגזענות בוטה. זה טאבו. ואנשיו גם ידעו שאם לא יגנו את המעשה גם בהם תידבק טומאת הגזענות. לא היתה להם ברירה.
 
התגובות עד כה בציבור הציוני-דתי מאכזבות. לבד מבודדים – הרבנים אמנון בזק, משה ליכטנשטיין, והרב בני לאו, עמית קולא, מנכ"ל בני עקיבא לשעבר דני הירשברג – כולם בוחרים לשתוק ולהיטמא, או אף לתמוך בגלוי בהפצת הטומאה (דרוקמן, יצחק לוי). דמויות אחרות, כמו העיתונאית יפעת ארליך, שיש לה כנראה יותר אומץ ציבורי ומצפון מאשר כל רבני 'צהר' יחדיו, מצליחות לסמן ניצוצות של אור בתוך החשכה. הרוב מתגלים כחלשי אופי.
 
המסקנה היא פשוטה: גזענות אינה טאבו עבורם. וזה לא שלאנשים האלה אין טאבו. חילול שבת, בעילת נידה, אכילת שרצים, נישואים עם לא-יהודים, שוויון זכויות ללהט"ב – כל אלה מהווים שדות מאיימים מאוד של טאבו עבורם, והם לא היו חולמים לרוץ, לא בבלוק טכני ולא במגדל תיאורטי, עם מפלגה שמקדמת אותם. אבל גזענות, מסתבר, אינה טאבו. ערך השוויון המהותי בין כל בני האדם, שהוא אחד הבסיסים של המסורת היהודית כולה ("צלם אלוהים"), אינו בעולם הערכים שלהם. הפחד מטומאת הגזענות אינו גדול. חלקם, אפשר לשער, אף מעוניינים להתפלש בה.
 
חלקים גדולים מהציבור בישראל (כמובן לא כולם) רואים מול עיניהם איך בציונות הדתית נדבקת טומאה. מהיום והלאה הבית היהודי תישא את טומאת הכהניזם. לא מן הנמנע שבעתיד מינוי שר חינוך חובש כיפה סרוגה יתקל ברתיעה גדולה מאי פעם. כיצד ניתן למי שמשלים עם כהניזם לחנך את ילדינו? חובשי כיפה ייחשדו בכל מקום בהעלמת עין מגזענות, ותוכחות מכיוון רבנים סרוגים לא ילקחו ברצינות – הרי הם עצמם לא מוסריים. ובפינויי ההתנחלויות שיגיעו? האדישות היחסית מתקופת הריסת גוש קטיף תהיה אמא תרזה לעומת חוסר האמפתיה ואף השמחה לאיד. ניקוי המצפון הסיטונאי של הציבור החילוני ("למה שנרחם עליהם? הרי הם גזענים") יהיה חריף ואכזרי.
 
אבל דיה לצרה בשעתה. כרגע הציונות הדתית מתגלה במלוא קטנותה. כמי שרואה עצמו בשוליים הרחבים של הציבור הזה וכמי שרוב רובה של ממשפחתו המורחבת שייך לציבור הזה, לי אישית, כבר כתבתי, זה שובר את הלב. אבל אין מנוס מהמסקנה שנפשם של רבים רבים בציבור הזה הושחתה.
 
כפי שכתב יאיר שלג, אף הוא בן לציבור הזה, בשישי ב'מקור ראשון',
כל זה קורה, כי בתהליך ארוך הפך הערך של ארץ ישראל […] למעין פֶטיש שמצדיק פגיעה בכל ערך אחר. […] במבט של 52 שנים ממעוף הציפור, נראה שדווקא לא כהנא צדק, אלא ליבוביץ צדק. השליטה ביו"ש אכן מפוררת את חישוקי החברה הישראלית, וכנראה גם את עצם יכולתה להתקיים כמדינה יהודית, או דמוקרטית.
 
בדיוק כך.
איחוד מפלגות הימין

חיי מילארפה – תרגום עברי לקלאסיקה טיבטית

סדרת נתיבים מיסטיים של הוצאת חדקרן היא פרויקט יפיפה שמביא לקוראי העברית טקסטים מיסטיים מרכזיים ממסורות שונות. הסדרה הוציאה את 'ספר יצירה' היהודי, את 'הטירה הפנימית' של טרזה מאווילה הנוצרית, את 'ריקוד האהבה לאלוהים' של רומי, ועוד. כעת יוצא בסדרה ספר יסוד של הבודהיזם הטיבטי, חיי מילארפה.
 
מילארפה הוא דמות מרכזית מאוד במסורת הבודהיזם הטיבטי, שנקלט בטיבט רק במאה השמינית (יותר מאלף שנה אחרי חיי הבודהה), וגם אז תוך מיזוג עם הפגאניזם שהיה נהוג בטיבט. זוהי מסורת צבעונית מאוד, שיש בה עומקים עצומים (אם כי אומר באנדרסטייטמנט שבהחלט לא כולה עמוקה).
 
מילארפה חי במאה ה-12, וההגיוגרפיה המתורגמת נכתבה במאה ה-15. זה חיבור מאוד מפורסם, ולמעשה הראשון בהיסטוריה שתורגם מטיבטית לאנגלית. הוא מספר על התהליך שעבר אדם מיציאה למסע נקמה רצחני תוך שימוש במאגיה שחורה, ועד להשלחת כל צורה של אלימות מאחוריו וידיעת נירוונה.
 
התרגום כאן, על ידי הנזירה הטיבטית טלי ריץ, מתורגם מהתרגום האנגלי למרבה הצער, אולם הוא יפיפה. אני כולל כאן שני שירים מהספר. רוב הספר הוא פרוזה, אולם השירים מצליחים להוציא את המיטב. אחד מהם מדבר על הרמזים לכליונו של עולם התופעות כולו, שמעודדים את מילרפה לתרגל מדיטציה, והשני את ההבחנות הדקות שיש לערוך בין מצבים רוחניים חיוביים ומענגים, לבין ידיעת האמת. קראו בעצמכם עד כמה זה יפה ומתוחכם.
mil1
mil2
mil4

ייתכן שהאורתודוקסיה כבר אינה "היהדות". כמה השערות מדוע

הנה פסקה דרמטית למדי מהספר המרתק #יהדותישראלית של שמואל רוזנר וקמיל פוקס (הוצאת דביר, כתבתי עליו כבר בפייס בהקשר לחילונה של החברה בישראל), כאן מהפרק על הישראלים המזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים. על פי המחקר בספר לא פחות מ-13% מהיהודים בישראל, נתון מדהים. הוא מצטרף לכמה וכמה סקרים קודמים שהציבו את הציבור המזדהה כרפורמי או קונסרבטיבי בישראל על שיעורים שונים, בין 5% ל-12%.
 
אלה לא אנשים שחברים בקהילות או אפילו שמגיעים לעיתים קרובות לבתי כנסת של התנועות. מדובר בהזדהות "מרחוק", אבל מדובר במספרים גדולים, וההזדהות מספיק משמעותית עד שהמחברים מסיקים ממנה ש"האורתודוקסיה הפכה למושג שאינו עוד חופף ליהודיות אותנטית ואמיתית". דהיינו, האורתודוקסיה בישראל כבר אינה התגלמות היהדות "האמיתית".
 
זאת מסקנה מרחיקת לכת, ובוודאי שיש בישראל ציבור חילוני ומסורתי משמעותי שעבורו האורתודוקסיה היא עדיין "היהדות" (שלא לדבר על אורתודוקסים כמובן). ואולם הזמנים אכן משתנים, ורבים כבר לא יכולים לקבל את היהדות האורתודוקסית כאיזשהו יצוג אותנטי של זהותם. מעמד האורתודוקסיה בירידה.
 
למה? לא רק בגלל שיש אלטרנטיבה רפורמית וקונסרבטיבית. וגם לא רק משום שהרבנות הראשית היא אחד המוסדות הנחותים ביותר מבחינת מעמדם והלגיטימציה שלהם בקרב הציבור הישראלי. וגם לא רק בגלל רבנים כמו מוטי אלון ויונה מצגר ושמואל אליהו וחיים דרוקמן.
 
כל אלה כמובן משפיעים, ללא ספק. אבל אני רוצה להציע שתי סיבות נוספת לשינוי. סיבות כלליות ובסיסיות יותר. הראשונה והעיקרית נוגעת לכך שהציבור הישראלי, כמו במערב כולו, אינדיבידואליסטי יותר, נוטה לבכר אוטונומיה, ורואה את הדת כעניין פרטי. יותר מאשר אי פעם מבחינתו לגיטימי לגמרי לעצב את דרכך הדתית/רוחנית בעצמו.
 
שנית, ובהקשר לכך, מאז שנות התשעים החברה הישראלית עוברת שינויים ערכיים מקיפים. אלה באים לידי ביטוי בכמה מישורים, אבל ללא ספק באופן מודגש סביב מעמד האישה וזכויות להט"ב. אין צורך לפרט, ברור שאנחנו נמצאים היום במקום אחר לגמרי ממה שהיינו לפני ארבעים שנה.
.
והנה, היהדות האורתודוקסית, לפחות ממסדית, לא שם. כמובן שגם בה חלו שינויים, אולם פורמלית, ולעיתים גם מעשית, היא במרחק רב מהקונצנזוס המערבי וגם הישראלי. מיילא זה, אבל יש מי שדואג לוודא שכולם ידעו. התבטאויות של אנשים כמו הרב לווינשטיין או הרב סדן, של רבנים חרדים, יחד עם נציגי ציבור כמו בצלאל סמוטריץ' ומוטי יוגב מציגים את הפער בצורה החריפה ביותר האפשרית.
 
הנה אפשרות: הפער הזה הוא בלתי נסבל דווקא עבור מי שהזהות היהודית שלו חשובה לו. דווקא הוא או היא בקרע פנימי סביב העניין הזה. הוסיפו לזה את הלגיטמיציה הנוכחית לעצב בעצמנו את היהדות שלנו ונראה לי שאפשר להבין למה דווקא חילונים ומסורתיים שהזהות היהודית שלהם משמעותית עבורם יתרחקו בהדרגה מזיהוי האורתודוקסיה כ"היהדות". הם יעשו זאת על מנת לשמור על משהו שיקר להם, דהיינו, היהדות שלהם.
Capture