מאמר אקדמי שלי על הר הבית

מאמר שלי על יחסי הציונות, החילונית והדתית, להר הבית, ועל העיסוק המוגבר סביב ההר (ואף בית המקדש) בזמן האחרון, התפרסם בגיליון האחרון של Israel Studies Review, שכולו מוקדש לסוגיית הר הבית. המאמר עוסק, בקצרה, במפגש בין עמדות המחתרות של לפני קום המדינה, שראו (בעיקר הלח"י) בהר הבית סמל ללאומיות יהודית על כל ארץ ישראל, עם הציונות הדתית של העשור האחרון, שבשונה מפני כן מעודדת עליה להר ותופסות אותו גם כן כמעצים לאומיות, ובעצם כמוקד אתנוצנטרי. אני מתייחס גם לעיסוק סביב הר הבית כניסיון, מודע או לא מודע, לביטול ההיגיון הפנימי של תהליך החילון.
כאן המאמר בגרסתו הלפני-אחרונה (מסיבות של זכויות יוצרים אסור לי להעלות את הגרסה האחרונה ממש).
כאן אפשר למצוא את כל הגיליון ואף לרכוש את הגרסה הסופית של המאמר (22$ בלבד!).
Capture

לבנים בארה"ב דתיים פחות – ולאומנים, גזענים ומתים יותר

הכתבה הזאת של טלי קרופקין מספרת סיפור גדול. במרחבים הלא-עירוניים של ארה"ב תוחלת החיים של הלבנים בירידה. רבים מהם דועכים אל תוך משככי כאבים ואלכוהול. הסיבה אינה עוני או חוסר השכלה גבוהה, שכן תוחלת החיים של קבוצות אחרות, של שחורים והיספאנים, שעניות וכו' לא פחות, עולה. מה יכולה להיות אפוא הסיבה?
"החוקרים מפרינסטון מתמקדים במחקרם החדש דווקא בגורם אחר לתמותה מסוג זה — קריסת מערכות התמיכה, שסייעו בעבר ללבנים העניים בארה"ב להתגבר על תקופות של שפל כלכלי. בין המערכות הללו, שחדלו לתפקד בשנים האחרונות, מונים קייס ודיאטון את איגודי העובדים, שנחלשו משמעותית בד בבד עם התפוגגות המפעלים שעברו לחו"ל, את מוסד הנישואים ואת הכנסייה."
בקיצור, התפוררות המסגרות החברתיות והדתיות ממובילה את הלבנים, שעל פי הכתבה גם מוסד המשפחה ספג אצלם מכה אנושה, אל מותם. אין להם תמיכה חברתית. משום מה החוקרים לא מבינים זאת עד הסוף: "החוקרים מתקשים להסביר באופן מלא את הפער בין הלך הרוח בקרב הלבנים ובין כל היתר." מה קשה להסבר? השחורים וההיספאנים דתיים יותר, והמשפחות שלהם מגובשות יותר. או במילים אחרות, האתוס האינדיבידואליסטי של החברה הצפון-אטלנטית עדיין לא פירק לגמרי את המרקם המסורתי של תודעותיהם ומשפחותיהם.
כל זה קשור גם לעלייתו של טראמפ. במאמר מצויין ב-Atlantic הביא פיטר ביינרט לאחרונה נתונים על הדלדלות הדת בקרב לבנים רפובליקאים, דבר שרק הקצין את עמדותיהם לגבי זרים. הנה:
  • שיעור הרפובליקאים ללא זיהוי דתי מוגדר שילש את עצמו מאז 1990.
  • רפובליקאים לבנים שהפסיקו להגיע לכנסייה יחזיקו ב-19% פחות מאשר כאלה שהולכים לכנסייה ש"החלום האמריקאי עדיין תקף".
  • ככל שאתה פחות בכנסייה, כך אתה יותר מתנגד להגירה לארה"ב.
ביינרט מסכם: "כששמרנים עוזבים את הדת הם משרטטים את גבולות הזהות שלהם מחדש, והפעם ממעיטים בערכם של מוסר ודת, ומדגישים את חשיבותם של גזע ולאום."
הנה לכם כמה מחשבות על חשיבותן של דת ומסורת עבור איכות החיים וצביונם הערכי.
Capture

הלל כהן על הקשר הפלסטיני המיוחד להר הבית

Captureמי שמעוניין להבין למה מעגלי האלימות האחרונים מול הפלסטינים, בעיקר בירושלים, סבבו סביב הר הבית, מוטב לו שיקרא את מאמרו של פרופ' הלל כהן, שיצא זה עתה ב- Israel Studies Review.
 
הגיליון האחרון, שמוקדש לסוגיית הר הבית, מציג כמה מאמרים מעניינים בנושא (אף אני תרמתי מאמר ואתייחס אליו בעתיד), ופותח עם מאמרו של כהן, אשר בוחן את מעמדו של הר הבית בתודעה הלאומית הפלסטינית והישראלית. כהן מתחקה אחר מקורות הקשר של הפלסטינים עם אל-אקצא. בעקבות ראשיד חלידי וחיים גרבר ממקם כהן את לבו של מה שעתיד להיות העם הפלסטיני במחוייבות להגן על המסגדים הקדושים בירושלים, מחויבות ששורשיה בתקופה האיובית, 1187-1250 לספירה (נקראת על שם השושלת האיובית, שהשליט הידוע בה הוא צלאח א-דין).
 
על רקע מסעות הצלב נוצר צורך לגבש את המוסלמים בירושלים על מנת שיהיו מחוייבים להגן על העיר מהפולשים הנוצרים. התפתח שיח שהפך את המוסלמים כאן מקבוצת תושבים אקראית לקהילה מגובשת, אשר יעודה הוא הגנה על אל-אקצא. במקביל להתפתחות הנראטיב הזה השתנה הרכב האוכלוסייה בירושלים: השליטים האיובים רצו להעצים את מספר המוסלמים בירושלים ולכן הביאו אל העיר קבוצה גדולה של מוגרבים, שהתיישבו ממערב לאל-אקצא, וכן כורדים רבים (הקבוצה האתנית של צלאח א-דין).
 
כהן מראה כיצד מאז הפכו אותן קבוצות לקהילת יעוד, שתפקידה וזהותה קשורים באופן הדוק להגנה על קודשי האסלאם בירושלים. הוא מביא דוגמאות היסטוריות שמראות שאותה קהילה קנאית יותר למקומות אלה מאשר מוסלמים אחרים (למשל, ב-1911 רצו השליטים העותמנים לאפשר לצוות בריטי לחפור חפירות ארכיאולוגיות באל-אקצא. רק ההתנגדות של המוסלמים המקומיים עצרה את היוזמה).
 
באופן מעניין, וכהן לא שוכח להצביע על כך, הפיכתם של המוסלמים סביב ירושלים (וברמה פחותה, בכל האזור) לקהילת יעוד, היא תמונה ראי לקהילת היעוד השניה שרואה באל אקצא, כלומר בהר הבית, את ייעודה וחלק עמוק מזהותה, שהיא כמובן חלקים לא מבוטלים מהעם היהודי. עליית המתח סביב הר הבית משקף אפוא את המפגש בין שתי קהילות יעוד שזהותן קשורה עמוקות לאותו מקום קדוש. הסיכויים שמפגש כזה לא יהיה אלים הם לצערנו קטנים.

סיוע לפליטים לאור ההלכה – בית הלל

קבוצת הרבנים והרבניות של בית הלל פרסמה חוברת הלכתית לקראת פסח, ובה דיון על "סיוע לפליטים לאור ההלכה". לקראת פסח, לא במקרה, שכן אנחנו מצווים שוב ושוב במקרא לסייע לחלש ולזר משום ש"גרים היינו בארץ מצריים". מתוך המסקנה:
 
אהבת הבריות המניעה את האדם להשתתף בצערו של הזולת ולהירתם לסייע לו, היא ערך מערכיה של תורה. הצלת חייו דומה להצלת עולם מלא. ראוי להתגייס לעזרת הפרט הנתון במצוקה, ובוודאי לעזרתה של קבוצת אנשים סובלים. בכך באה לביטוי מידת הרחמים וערך השלום שהם מן התכונות המיוחסות לבורא שעל האדם לדבוק בהן. […] אף שעל פי סדרי הקדימויות יש להעדיף תרומה לבני העיר והמדינה מנזקקים אחרים, יש לתעדף את המצויים במצוקה וחסרים תנאי מחיה בסיסיים. כמו כן, לעתים יש ערך מיוחד למציאת האופן לסייע גם לאויבים מתוך התקווה לשבירת מחיצות השנאה. עם זה, יש לשמור ולקיים את נתיבי הצדקה הרגילים – בסיוע איש לרעהו בתוך החברה הישראלית.
 
בדרך אל המסקנה הזאת עוברים גם דרך איסור 'לא תחנם' ומראים כיצד ניתן לפרשו כך שאינו חל לעניינינו. והנה לכם כמה ציטוטים של רבנים, אעפס מעט יותר חשובים מהרב לוינשטיין או הרב אליהו, על העניין:
 
— הרב אהרן ליכטנשטיין:
היהדות ההלכתית המסורתית דורשת מן היהודי גם נאמנות להלכה וגם דבקות ברגש מוסרי, שעם היותו שונה מן ההלכה הוא בכל זאת מִקשה אחת עמה, והוא מחייב לחלוטין בדרכו שלו.
 
— הראי"ה קוק:
ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חֹק מצוֶּה, כי אז תאבד חלק היותר ברור מזהרהּ, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה. והיא צריכה לעמוד בנִסיונות קשים מאד, לנצח סתירות רבות, המפוזרים כצורי מכשול במאמרים בודדים, בשטחיותן של כמה הלכות, ובהמון השקפות הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה והמוסר הלאומי.
 
— הרב איסר יהודה אונטרמן (היה הרב הראשי האשכנזי של ישראל)
כמו שאי אפשר לקרוא שומר תורה ומצווה למי שמזלזל בהלכות קבועות בדברי סופרים… כן אין לתת את התואר הזה של שמירת תורה ומצוות למי שמסרב לקיים חיובים מוסריים הנוגעים לזולת, כמו התקנות של דרכי שלום כי כל זה נובע ממקור מים חיים של תורתנו.
 
ישר כוח גדול לרבני ורבניות בית הלל. יש תקווה.
 
Capture

המשך טירוף המערכות במאבק נגד סרבני גט

כדאי להתעכב על הצעת החוק שעברה אתמול, של חה"כ שולי מועלם רפאלי, שנועדה להקשיח את הסנקציות כלפי סרבני גט.
 
החוק הקיים – ויש להבין כאן את הרקע – כבר מאפשר לבית הדין להוציא צו מעצר לגבר כזה, דבר שלדעתי כשלעצמו מופרך ומסוכן: המדינה בעצם נותנת כוח לבית דין דתי לאסור אדם, וזאת אך ורק מפני שסירב לקיים דין הלכתי כלשהו. צריך להבין שעל פי ההלכה מותר בהחלט לגבר לסרב לגרש את אשתו, אבל גם אם היה אסור, איזה מקום יש למדינה דמוקרטית לאלץ אדם לקיים מצווה מסויימת? אין זאת אלא שבמקום לפתור את העניין בצורה הלכתית, משתמשת הרבנות, ומשתמשים רבני ישראל, בכוחה של המדינה (המשטרה, בתי הכלא) כדי לסייע להם בחדלונם. "פתרון" קל ועלוב, שמעיד יותר מכל על המבוכה שהרבנות נמצאת בה אל מול התופעה.
 
החוק החדש מגדיל לעשות. על פיו בתי הדין הרבניים יהיו יכולים להחליט שמהגבר הנאסר תימנע השתתפות במסגרת לימודית כלשהי בכלא, כולל לימודי קודש, שישלל ממנו מזון בכשרות מהדרין (לבד ממצרכים בסיסיים), שתישלל ממנו זכאות לשהייה באגף התורני, וכן שישללו ממנו חומרי קריאה וכתיבה (למעט ספר תפילה).
 
כלומר בשם המאבק (המוצדק) כנגד סרבני גט המדינה כעת לא רק תשלול מאדם את חירותו, היא גם תפגע בחופש הדת שלו, כאשר תמנע ממנו ללמוד תורה או להימצא בקהילה שומרת מצוות (והרב שמעון יעקבי, מנהל בתי הדין הרבניים, אמר כי מצידו "אפשר היה לתת לביה"ד למנוע גם סידור תפילה"!). הגענו למצב שבו העוול שמגולם בנישואים כדת משה וישראל פוגע לא רק בחירותן של נשים, ולא רק בזכויות האזרח של גברים, אלא גם בחופש הדת של האחרונים – ודווקא זאת בעידוד רבני ישראל! טירוף מערכות מופרך ומזיק, וכל זה מפני שבמקום להתמודד עם האתגר ההלכתי מגלגלים את העניין אל המשטרה ובתי הכלא.
 
אין לי שום סימפתיה כמובן לסרבני גט, מהנלוזים, העלובים והפתטיים שבגברים. אלא שאי אפשר לעצום עיניים בכוונה ולהתעלם מההקשר. מי שמאפשר את ההתנכלות הזאת בנשים הוא גם מי שיש לו סמכות לפתח את ההלכה, מי נותן להלכה להמשיך לאפשר לגברים לכלוא נשים בנישואים שהן לא מעוניינות בהם. לא העכבר גנב, החור גנב. הבעיה כאן היא הלכתית, והיא זקוקה לפתרון הלכתי. לא משטרתי. בעיות הלכתיות פותרים בדרכים הלכתיות.
 
במקום להתמודד הלכתית עם המצב העגום הזה, משתמשים באלימות מטעם המדינה, ולבסוף גם פוגעים בחופש הדת. זהו ערבוב מזיק ורע של דת ומדינה, שמגלם הסרת אחריות של רבני ישראל מעצמם.
Capture

איסור סממנים דתיים: שתי הערות על פסיקת בית המשפט האירופי לצדק

לפני יומיים פסק בית הדין האירופי לצדק של האיחוד האירופי כי מותר למקום עבודה לדרוש מעובדיו שלא להציג סממנים דתיים במרחב הציבורי. בית הדין לא הרשה לדרוש הסרת סממנים דתיים של דת אחת בלבד, שכן זו נחשבת אפלייה, אבל פסק שהדרישה שלא להציג כל סממנים "פוליטיים, פילוסופים או דתיים" אינה אפלייה ולכן מותרת.
 
אז ראשית, כמובן שמדובר באפלייה, כלפי כל מי שדתי. מי שחשוב לו או שמצווה עליו לשאת סממן דתי, מופלה לרעה. בתוך הקבוצה הזאת מוסלמים ויהודים מופלים לעומת נוצרים, משום שחבישת כיפה או מטפחת עבור יהודים, או כיפה או חיג'אב עבור מוסלמים, נחשבת כציווי דתי, וענידת צלב אינה ציווי דתי עבור נוצרים. הנוצרים, שהם הרוב, מופלים לטובה. לכולם גם ברור כי כל הנושא הזה עלה אך ורק בגלל המיעוט המוסלמי באירופה, ויהיו בתי עסק שיאסרו על סממנים דתיים משום שהם מעוניינים להדיר מעליהם עובדים, ובעיקר עובדות, מוסלמיות ומוסלמיות. אפשר להבין את רצונן של מדינות אירופה לשמור על אופיין התרבותי, ואפשר גם להצדיק אותו. אבל קשה להצדיק את הדרך הנוכחית לעשות זאת.
 
ברמה יותר עמוקה, פסיקת בית המשפט באירופה מסגירה את הנחות המוצא החילוניות שלו, אליהן הוא עצמו עיוור. על פי הפסיקה בתי העסק "יתייחסו לכל עובדיהם באותו אופן, דהיינו על ידי דרישה מכולם ללא הבדלה להתלבש באופן ניטרלי". אלא שלבוש מערבי חסר סממנים מסורתיים הוא לא "ניטרלי", אלא מערבי-חילוני. הוא צורת לבוש שהתפתחה בתרבות מסויימת בתקופה מסויימת. למעשה, הוא עצמו מבוסס על אתוס ברור ומשדר מסר ברור: האתוס של הנאורות והמסר של החירות והשוויון. אפשר כמובן להיות בעדו ואף לחשוב שהוא מגלם את ההישג התרבותי העליון בכל הזמנים, אבל ניטרלי זה לא. באופן אירוני מדובר בסממן "פילוסופי" לעילא, שלכאורה אסור בהצגה.
 
והנה לכם עוד משמעות עמוקה של היות העולם שבו אנחנו חיים חילוני. זהו עולם שבו החילוניות נחשבת "ניטרלית" ואף "טבעית". להיות דתי או מסורתי זה משהו נוסף. אחר. שונה. זר. השימוש של בית המשפט העליון של האיחוד במילה "ניטרלי", וקבלתה הרחבה ללא ביקורת, מראות עד כמה העולם שלנו הפנים את החילון ברמה העמוקה ביותר, ועל כן עד כמה כל דיבור על "חזרה לדת" או "עליית הדת" באירופה או בארה"ב צריך להיות מסוייג וזהיר מאוד.
Capture5

על מקורותיה החברתיים ומאפייניה של הנאו-קבלה – מאמר

מאמר חדש שלי שפורסם בספר חדש על הרוחניות העכשווית בישראל. המאמר דן בשתי תנועות הנאו-קבלה הגדולות, 'בני ברוך' (קבלה לעם), והמרכז לקבלה. אלו בעצם מהוות את המקבילות הניו-אייג'יות היהודיות של היוגה ההינדואית: מספקות תרגום עכשווי לחלק מסויים מהמסורת, אותו הן מוציאות מההקשר הרחב שלו ומשווקות כ"שיטה" שכל אחד ואחת מוזמנים לאמץ. זה לאו דווקא רע – כמו היוגה במערב, יש כאן כמובן גם צדדים חיוביים. זה גם מתבקש ומאפיין את התקופה שבה אנחנו חיים, ובמובנים רבים לא היה יכול להיות אחרת. במאמר אני שואל איך בכל זאת הופכים את חכמת הקבלה ל"שיטה" (ופעמים רבות – למוצר) ומהם התנאים החברתיים שעומדים בבסיס העניין.
 
 
המאמר נכלל בספר שערך Shai Feraro המוכשר והנמרץ, יחד עם ג'יימס לואיס, חוקר ותיק מאוד של התחום, ויצא בהוצאת Palgrave Macmillan. הוא כולל עוד כמה וכמה מאמרים מעניינים על סצנת הרוחניות העכשווית כיום. הנה דף הספר שכולל את התוכן.
Scan10032

אופציית בנדיקטוס – נצרות בנסיגה?

לאחרונה יצא לאור ספרו של Rod Dreher, הוגה נוצרי ועורך במגזין The American Conservative, תחת הכותרת The Benedict Option, כלומר האפשרות, שבעיני דרהר היא מומלצת עבור נוצרים, לסגת מהחיים הציבוריים, כמו בנדיקטוס, שנחשב לאבי מוסד הנזירות הנוצרי. בקצרה, דרהר חושב שבמצב הנוכחי של התרבות המערבית הדרך היחידה להיות נוצרי נאמן היא לפרוש מהכלל ולהקים קהילות שפניהן פנימה.
 
על פי דרהר הליברליזם והחילון, המופגנים בעיקר בנורמות של מין חופשי, קבלת להט"ב, וסגידה לכסף והצלחה כלכלית, נחלו ניצחון מוחץ במערב, כולל בארה"ב. עלייתו של טראמפ בעיניו חסרת משמעות. קשה לראות בטראמפ שמרן, עוד פחות נוצרי מאמין, ועל פי דרהר כל שיתוף פעולה איתו רק יזיק לכנסייה. טראמפ בסך הכל קנה למאמינים עוד מעט זמן, טוען דרהר, לפני שחלקים גדולים מהחברה סביב יהיו בלתי עבירים עבור נוצרים.
 
דרהר אפוא טוען שיש לוותר על מוקדי הכוח של הנצרות בפוליטיקה האמריקאית, בעיקר במפלגה הרפובליקאית כמובן. על הנוצרים להבין שהם הפכו להיות מיעוט, ולהתנהג בהתאם: לסגת לקהילות הומוגניות, לשקוד על טיפוח מוסדות חברתיים ותרבותיים משלהם, ולהחזיק מעמד במצב של גלות פנימית עד שהתרבות המערבית הקלוקלת תקרוס לתוך עצמה מתוך היפר-אינדיבידואליזם או סתם משבר כלכלי.
 
דרהר, למשל, טוען שעל הנוצרים לשלוח את ילדיהם רק לבתי ספר נוצריים פרטיים, וחושב שכדאי ללמוד מהיהדות האורתודוקסית בארה"ב איך היא מתמודדת עם היותה מיעוט בתוך תרבות שמאיימת על ערכיה.
 
הקישור הזה הוא לכתבה במגזין האטלנטיק, ואילו בקישור כאן תמצאו ראיון עם דרהר, בו בין השאר הוא נשאל האם אין כאן בעצם בגידה באתוס האמריקאי של פלורליזם, קבלת השונה וכור ההיתוך. הוא עונה שאולי, אבל שיותר חשוב להיות נוצרי מאמריקאי.
 
אז זהו. רק שתדעו שלא רק אתם מרגישים שתפיסת העולם שלכם מאויימת.

הרב טאו מוריד פקודות על ציבור שלא מקשיב

במחקרים על הציבור הציוני-דתי מדובר רבות על הפער ההולך ומתרחב בין הרבנים לציבור. הציונות הדתית מתחילתה לא ראתה ברבנים מנהיגי ציבור ולא טיפחה תרבות של שאלות רב על כל עניין, קטן ואף גדול.
פרופ' דב שוורץ, למשל, כותב כיצד הסמכות הרבנית, שהיתה לה עדנה מסויימת בשנות השבעים עם עלייתו של גוש אמונים ומנהיגותו של הרב צבי יהודה קוק, נדחקה שוב לשוליים משלהי שנות השמונים, וכיום נמצאת בשפל חסר תקדים. אפילו ב"ענייני ארץ ישראל" הרבנים הם רק עוד קול, לא הקול המרכזי, ודאי לא הבלעדי. מספיק להיזכר בהוראות לסרב פקודה בפינוי של גוש קטיף (לא פחות מהרב אברהם שפירא קבע שיש לסרב פקודה) ובהיענות האפסית להן.
עכשיו מגיע הרב ישראל צבי טאו, ומכריז, ממקום מושבו המנותק בליבת הכור הסטרילית של ישיבת הר המור, שיש "לצאת לרחובות" ולהנהיג "מרד אזרחי" (כך ממש אמר) וסירוב פקודה המוני לשילוב נשים בצה"ל. הרשו לי להגיב בעדינות ולומר פחחח. הרי לפקוד על הנשים שלא להתגייס הם מנסים כבר שנים, וכבר שנים נכשלים. מספר המתגייסות הדתיות רק עולה. אז סירוב פקודה של הגברים? מרד אזרחי? אוי, באמת.
אבל צריך לשים לב: החרד"ל נמצאים כרגע בנקודת משבר. הם מבינים, או בקרוב מאוד יבינו, שאין להם את ההשפעה שהם חשבו שיש להם, שההמונים לא איתם כפי שהניחו, ושגם תלמידיהם לא נשמעים להם. יהיה מעניין לראות כיצד יגיבו. לכל הפחות אנחנו צפויים לעוד כמה התפרצויות כמו של הרב לוינשטיין, אבל זה כמובן לא ייגמר בכך.
(הצילום מתוך חשיפת דבריו של הרב טאו בכתבה של יאיר שרקי אתמול בחדשות 2)Capture

הגבר החרד"לי – קווים לדמותו

הסיפור הזה מצריך מחקר רציני יותר, אבל הנה חיבור מהיר של כמה נקודות שעולות מתוך דרשת הדאחקות-על-חשבון-חיילות של הרב לוינשטיין.
 
1. פטריארכליות
זאת כמובן נקודה מרכזית, אבל לא לטעות: זה לא רק הבוז לנשים, ההתייחסות אליהן כחפץ, כסחורה, הדירוג שלהן על פי מידת חשקתם של גברים בהן, הדיבור עליהן כיצורים חסרי רצון עצמי, חסרי בינה. זה גם לא רק הרצון לשמור על נשים כנשים, כלומר על הנשיות שלהן (על פי הגדרתו של לוינשטיין כמובן – נשים בקרקל אינן נשים וכו'). זה בעיקר הרצון לשמר גברים כגברים, כלומר כאמיצים, כלוחמים, כעליונים.
 
הסכנה שרואה הרב לוינשטיין היא הפיכתן של נשים ל"גבריות" יותר, הן במובן שהן תהיינה לוחמות, והן במובן שהן תהיינה שוות. לזה הוא לא מוכן להסכים. מזה, ולא מחילונן של אותן נשים דתיות, הוא מפחד. בזה הוא נלחם.
 
יש הרבה עיסוק בגבריות בישיבות הקו, והגבריות הזאת היא תמיד קלישאתית: גבורה, עוצמה, קשיחות, רצינות חמורת סבר. חישבו על מסעות הקמפינג בקורסי "טיפולי ההמרה". גבר = איש המרלבורו. לכן גם גסות הרוח, שמתקשרת עבורם לגבריות ואומץ. ישיבות הקו הן אחד מהמעוזים האחרונים בישראל של פטריארכליות מוצהרת, מיליטנטית, לא מתנצלת.
 
2. חרדה
כשאתה לוחם במעוז מול כוחות רבים הרבה יותר, אתה מפחד. ויגאל לוינשטיין מפחד. הוא יודע שהוא מפסיד בקרב מול הפמיניזם ומול קבלת הלהט"ב. והוא לגמרי חסר אונים, כי אין לו שום דבר להציע שיכול לתת מענה לכוחות האלה. אין לו שום דבר שיכול לשכנע את תלמידיו למה עליהם לדחות את הדרישות לשוויון, לסובלנות, לאוטונומיה אישית. ההנחות האלה טבועות בנו, כאנשים מודרניים, מלידתנו. אלה, אפשר לומר, האפליקציות שמגיעות עם הסמארטפון. להוריד אותן זה סיפור שהוא הרבה מעבר לכוחו של לוינשטיין. והוא יודע את זה. ולכן הוא בחרדה איומה.
 
3. הקרבה עצמית
בקרב מול הוכחות העדיפים עליו, הרב לוינשטיין מוכן להקריב את עצמו. כמו תלמידו (ובעלה הקודם של אשתו) רועי קליין. כפי שכתבה היטב יעל משאלי, לוינשטיין מוכן לקפוץ על הרימון. הוא טינף "מול כולם" על ההומואים (זכרו: לא רק "סוטים", אלא "זבל שבזבלים") ועכשיו על נשים. אין כאן רק מסירות נפש של אדם דתי, "קידוש שם שמיים" (אוי לאוזניים) של יהודי. יש כאן הפגנת אומץ של גבר-גבר.
 
לפני כמה שנים הוקלט הרב יוסף קלנר, עוד אחד מראשי ישיבות הקו, מדבר על המכתב שרבני הקו (טאו, וישליצקי, גם אבינר ועוד) שלחו למשה קצב, אז עדיין לא אנס מורשע, בו הם מעודדים אותו ("חזק ואמץ על עמידתך הבלתי מתפשרת על האמת"). קלנר טען שכותבי המכתב הם "גברים", כי "יש להם את האמת שלהם […] והם לא עושים חשבון לאף אחד […] זו צורה של תלמידי חכמים […] לא סמרטוטים."
 
שימו לב לקישור גבריות = אומץ = אמירת דברים שנויים במחלוקת = הקרבה עצמית.
 
אגב קלנר גם אמר באותה שיחה שעם ישראל הוא "משוגע" ו"דפוק". אז הנה גם הקישור שלנו לגסות רוח. נותר לבדוק רק כמה מהתכונות התרומיות האלה דבקות בחיילים שיוצאים ממכינת עלי.
2017-03-07_202611