אנחנו אנשים חדשים מאת עפרי אילני

"כסובייקטים דוברי עברית תוכנתנו, לפני כל יכולת אחרת, לדעת לקרוא תנ"ך"

כותב עפרי אילני בספרו החדש, 'אנחנו אנשים חדשים' (בבל), ספר מסות דחוס כל טוב.

אילני מאבחן שהעברית הישראלית נועדה לשרת קריאה מודרנית של התנ"ך, לא קריאה לגליסטית-הלכתית וגם לא מטאפיזית-קבלית, קריאה של פשט על ממלכות ומלחמות.

זו היתה ידו של דוד בן גוריון, אשר

ביקש לייצר סובייקטים עבריים המסוגלים לדלג על שנות הגלות, ולהבין את ספר יהושע כמו היה פקודת קרב שנכתבה היום בבוקר.

הזהות הציונית החילונית קשורה קשר הדוק לעברית ולתנ"ך, וליכולת לקרוא את התנ"ך בעברית. והנה, אילני קושר אותה באופן מרתק לאחד מאבות הלאומיות המודרנית כולה, ליוהאן גוטפריד הרדר (1744-1803), ההוגה, איש הדת והמפקח הכללי של דוכסות ויימאר.

הרדר, מגלה אילני, ביקש ממשכילים יהודים יודעי עברית לכתוב שירה עברית חדשה, ומתוך כך ליצור, במילותיו, "עברי שייצור מחומרים אלה מכלול, וכך יהפוך את המילה הקדושה של אומתו קרובה יותר ללב".

היהודי החדש שהרדר ביקש ליצור קורא תנ"ך ומסנטז אותו ליצירה מודרנית, חיה, רלוונטית. נזין מקרא בצד אחד של כבשן היצירתיות הרומטי של הגאון ונקבל בצד השני רוח. בן גוריון חשב על אותו דבר, בחר דווקא את הצד הלאומי של הרדר וביקש במקום רוח כוח. הספרות העברית אימצה את הרעיון והמירה את היצירה שוב לרוח. אמנות – לאומיות – אמנות לאומית – לאומיות אמנית.

או, יותר נכון, זה מה שהתרבות העברית עשתה בעשורים הראשונים לקיום מדינה. "מאז שנות השבעים", כותב אילני, "פחתה מרכזיותו של התנ"ך בתרבות הישראלית החילונית", נושאים אחרים, פחות "ממלכתיים", מילאו את הספרות שלנו, ולכן כעת השאלה היא

מה בעצם אמורים לעשות עם מכונה, 'מכונת תרבות', שלא מסוגלת לעשות את מה שהיא תוכנתה לעשות? שאולי יודעת לעשות דברים אחרים – לטוס ב-F16, להכין קרפצ'ו, לשיר היפ-הופ, אבל לא את מה שהיא נועדה לעשות. ייתכן שזאת השאלה העקרונית ביותר שנוגעת לתרבות העברית היום.

—

לכתיבה של אילני יש איכות רעננה, טריה תמיד, כמו משקה מוגז. המסות משתרעות על אויר, ים, יבשה וכל מה שביניהם. חלקן כבר פורסמו וטוב לראות שוב את הברק שבהן, חלקן חדשות ומאירות את עינינו בפעם הראשונה. כולן מנסות לאפיין את האדם החדש, זה שהוא אנחנו, או שהיה לפני שנה וכעת כבר נחשב פריט נוסטלגי על ידינו, האנשים החדשים.

עיתון ‘בראשית’: קונספירציות כתופעה תרבותית

צריך לדבר על עיתון בראשית. מדובר במיזם חדש של סוחרי קונספירציות למיניהם, בעיקר, כצפוי, מתנגדי חיסונים ולוחמי חירות בעיני עצמם. העורך הראשי הוא גבי ניצן, העורך האחראי הוא ממי גולן.

בגליון הראשון ניצן הבטיח שהעיתון יוקדש לסוגיות של "זכויות הפרט, כבוד האדם וחירותו, וחופש הביטוי". בינתיים התפרסמו שלושה גליונות, ולא מצאתי בהם ידיעה אחת על מה שמתרחש בשטחים הכבושים. עד כדי כך זכויות הפרט במרכז.

היתה אמנם כתבה אחת על מלחמת רוסיה-אוקראינה. הכותרת: "לא סיפור של רעים נגד טובים". מקווה שתושבי בוצ'ה הספיקו לקרוא.

מה שכל גליון כן הציג, ובאופן קבוע בכותרת הראשית, הוא – חכו להפתעה לא נורמלית – העלילה על "שקר הקורונה". קוראי העיתון למדו שאין בכלל מגפה, שהחיסונים מסוכנים, שמשרד הבריאות הונה אותנו, שהכל עניין של כסף ושליטה. ממש בגליון האחרון (בתמונה) מסבירה לנו אושרת קוטלר על "מעילה קשה באמון הציבור".

אבל רגע, מסתבר שזה לא הכל. מה שהעורך האחראי גולן חושב לא מודפס בעיתון: על פי גולן, כפי שהוא צייץ אתמול, אפילו הפיגוע בדיזינגוף הוא חלק מקונספירציה גדולה, עולמית, שמטרתה "סדר חדש". אלה לא הפלסטינים שמכוונים לפגוע בישראלים, לא קשור כיבוש ואין דבר כזה טרור איסלאמי. יש לנו כאן טרור "שקונים בכסף גדול".

על תיאוריית הקונספירציה המגאלומנית הזאת, על פיה אליטה גלובלית (של פדופילים/גלובליסטים/אילומינטי/רפטליאנים/יהודים – כל קונספירטור והעדפתו) שמכוונת להנהיג "סדר עולמי חדש", רודני ודכאני, לא סיפרו לנו בגליונות 'בראשית'. יכול להיות שהעורכים סבורים שזה קצת יותר מדי out there בשביל הקוראים שלהם. אבל אם זה מה שחושבים העורכים שקורה כרגע בעולם, ואם הם מסתירים את זה, עיתונות הגונה וישרה זה לא.

עיתון 'בראשית' הוא חלק מתופעה רחבה הרבה יותר כמובן. עפרי אילני כתב בהארץ היום על חסידי קונספירציית הקורונה כ"מחנה פוליטי חדש" וכ"עוד זהות  בקרנבל הזהויות של העידן הנוכחי". אני מסכים איתו. הייתי אמנם ממקם את כל הסיפור בהקשר רחב עוד יותר, של פרגמנטציה חברתית, אנטי-ממסדיות ואינדיבידואליזם. כתבתי על זה מאמר למוסף הארץ שבו אני מנתח את העניין, שאני מקווה שיפורסם בקרוב.

בינתיים ראו איך פועלת השיטה: הכותרת של הגליון האחרון: "מצעד השקרים הגדול". כולם משקרים לכם: משרד הבריאות, צה"ל, המשטרה, התנועה האקולוגית (כן כן), מערכת המשפט. ככה מערערים אצל הקוראים לא רק אמון בממסד, אלא את כל תמונת העולם. הכל מפורק. לכאורה כוווולם משקרים לנו – לבד מניצן וגולן. רק עליהם אפשר לסמוך. ועל אושרת קוטלר כמובן.

"אסור לסמוך על אף אחד מעל גיל 30" היו אומרים ההיפים בשנות השישים. יש כאן את אותו סנטימנט אנטי-ממסדי ילדותי. ואותה שטחיות. ויש כאן גם הונאה, שהרי לא כולם משקרים, ולא כולם רעים, ולא כולם חלק מקנוניה עולמית. שמטרתה לכונן סדר עולמי חדש. המחבל מאתמול הונע על ידי – אפשר להעריך – קיצוניות דתית, יאוש מכיבוש של 55 שנה, ורוע. לא על ידי כסף גלובלי. אבל על כל אלה לא תקראו ב'בראשית'.

על מיתון המיניות במרחב הציבורי, בעקבות עפרי אילני

עפרי אילני כתב בטורו המצויין השבוע על קמילתה של המיניות בחברה המערבית בזמן הזה. אילני כותב כי "ייתכן שאנחנו חיים בעידן של מהפכת נגד אנטי־מינית", אשר כתגובה לשנות השישים (והשבעים, והשמונים) המתירניות, מתאפיינת במשטור מיני מתגבר, הבא לידי ביטוי למשל בשיח העירני מאוד על הטרדות מיניות, בצמצום שיעור האנשים שישקלו יחסי מין בדייט הראשון, ועוד.

 

אני שמח שאילני העלה את העניין, משום שאני חושב שהוא נוגע בתופעה ממשית, שאיכשהו לא זוכה לתשומת לב מספקת (אולי בגלל ריבוי הפורנו באינטרנט, שמסווה את החסך במרחב הציבורי). צמצום המיניות המוחצנת בחברה המערבית גם עומד בסתירה להסברים שנותנים שומרי מצוות שונים על ההחמרה ההולכת וגוברת בשיח ה"צניעות" וההגבלות המתעצמות על לבושן או תנועתן של נשים בחברה החרד"לית והחרדית. שהרי לא פעם כאשר מובעת הפליאה כיצד הגיעו לפתע החמרות כמו הפרדה באוטובוסים חרדיים, או בריקודים בסניפי בני עקיבא שונים, התשובה שניתנת היא כי מדובר בתגובה טבעית להקצנה בשיח או במופעים המיניים שבחברה החילונית.

 

אלא שאין כל הקצנה במיניות המוחצנת בחברה החילונית. להיפך, יש כאמור מיתון. ראו להלן שתי פרסומות ישנות שנתקלתי בהן בהזדמנויות שונות במרחבי הרשת. הפרסומות לטלוויזיה היא מסוף שנות השישים (מצאתי פרסומת אחרת לדגם הזה ב-ebay מ-1968). הפרסומת לכלי המיטה, אני משער, משנות השמונים (בפרסומת המקורית שדי האישה חשופים).

 

האם מישהו יכול להעלות על דעתו הפצת פרסומות שכאלה כיום? זה לא רק עניין של רגישות לסקסיזם על צורותיו השונות, אלא הסתייגות כללית משפה מינית בוטה, ובטח מעירום פרונטלי לא-מרומז. היזכרו בפרסומת (סליחה, תשדיר שירות) הישנה "אשכוליות או לא להיות". נדמה לי שלא נראה מיניות וולגרית כזאת היום בטלוויזיה, כפי שלא נראה סרטי אסקימו לימון / יהודה ברקן בקולנוע.

 

אז אם חלה נסיגה בייצוג המיניות הבוטה במרחב הציבורי, מה הגורם להחמרות ענייני ה"צניעות" בחברה הדתית? גם אם ההלכות המתהדקות על המיניות במעגלי חרד"ל וחרדים מהוות לא תגובה אלא הקבלה לצמצום המיניות הפומבית אצל החילונים, לא נראה לי נכון לחפש סיבה משותפת לשתי התופעות, וממילא יש לכל מגמה מגוון סיבות שונות ככל הנראה. אבל בפעם הבאה שיספרו לכם שההחמרות ההלכתיות הן בגלל המיניות המתפרצת של החילונים, דעו שכבר מזמן אין שם שום מיניות מתפרצת.