"כסובייקטים דוברי עברית תוכנתנו, לפני כל יכולת אחרת, לדעת לקרוא תנ"ך"
כותב עפרי אילני בספרו החדש, 'אנחנו אנשים חדשים' (בבל), ספר מסות דחוס כל טוב.
אילני מאבחן שהעברית הישראלית נועדה לשרת קריאה מודרנית של התנ"ך, לא קריאה לגליסטית-הלכתית וגם לא מטאפיזית-קבלית, קריאה של פשט על ממלכות ומלחמות.
זו היתה ידו של דוד בן גוריון, אשר
ביקש לייצר סובייקטים עבריים המסוגלים לדלג על שנות הגלות, ולהבין את ספר יהושע כמו היה פקודת קרב שנכתבה היום בבוקר.
הזהות הציונית החילונית קשורה קשר הדוק לעברית ולתנ"ך, וליכולת לקרוא את התנ"ך בעברית. והנה, אילני קושר אותה באופן מרתק לאחד מאבות הלאומיות המודרנית כולה, ליוהאן גוטפריד הרדר (1744-1803), ההוגה, איש הדת והמפקח הכללי של דוכסות ויימאר.
הרדר, מגלה אילני, ביקש ממשכילים יהודים יודעי עברית לכתוב שירה עברית חדשה, ומתוך כך ליצור, במילותיו, "עברי שייצור מחומרים אלה מכלול, וכך יהפוך את המילה הקדושה של אומתו קרובה יותר ללב".
היהודי החדש שהרדר ביקש ליצור קורא תנ"ך ומסנטז אותו ליצירה מודרנית, חיה, רלוונטית. נזין מקרא בצד אחד של כבשן היצירתיות הרומטי של הגאון ונקבל בצד השני רוח. בן גוריון חשב על אותו דבר, בחר דווקא את הצד הלאומי של הרדר וביקש במקום רוח כוח. הספרות העברית אימצה את הרעיון והמירה את היצירה שוב לרוח. אמנות – לאומיות – אמנות לאומית – לאומיות אמנית.
או, יותר נכון, זה מה שהתרבות העברית עשתה בעשורים הראשונים לקיום מדינה. "מאז שנות השבעים", כותב אילני, "פחתה מרכזיותו של התנ"ך בתרבות הישראלית החילונית", נושאים אחרים, פחות "ממלכתיים", מילאו את הספרות שלנו, ולכן כעת השאלה היא
מה בעצם אמורים לעשות עם מכונה, 'מכונת תרבות', שלא מסוגלת לעשות את מה שהיא תוכנתה לעשות? שאולי יודעת לעשות דברים אחרים – לטוס ב-F16, להכין קרפצ'ו, לשיר היפ-הופ, אבל לא את מה שהיא נועדה לעשות. ייתכן שזאת השאלה העקרונית ביותר שנוגעת לתרבות העברית היום.
—
לכתיבה של אילני יש איכות רעננה, טריה תמיד, כמו משקה מוגז. המסות משתרעות על אויר, ים, יבשה וכל מה שביניהם. חלקן כבר פורסמו וטוב לראות שוב את הברק שבהן, חלקן חדשות ומאירות את עינינו בפעם הראשונה. כולן מנסות לאפיין את האדם החדש, זה שהוא אנחנו, או שהיה לפני שנה וכעת כבר נחשב פריט נוסטלגי על ידינו, האנשים החדשים.
מינים 