לפני שבועים הרצתי בקורס על קבלה ב’אסכולות’. ההרצאה שלי היתה הרצאת הפתיחה, וניסיתי לתת מבוא מאוד כללי לקבלה. אחד הדברים שהעלתי, כפי שאי אפשר שלא להעלות גם במבוא הכללי ביותר לקבלה, הוא המימד המיני של הקבלה.
יחסי מין משמשים כצורה העיקרית לתיאור הקשר בין הכוחות השונים בתוך הגוף האלוהי, לתיאור הקשר בין האל לעולם שלנו, ולהמחשת ההשפעה שלנו, היהודים והמקובלים, על האלוהות.
הדבר קשור קודם כל לאנלוגיה הנלקחת כמובן מאליו, בין גוף האדם לגוף האלוהי. האדם הוא המיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס העליון, ויש שיתוף צורה והגיון בין הגוף שלנו לגוף האלוהי. מה למטה, כך למעלה. בנוסף, מכאן נובעת דרך השפעתנו על האל: מה שנעשה כאן, משפיע באופן אנלוגי שם. "האדם התחתון ע"י מעשיו גורם זיווג עליון", כותב ר' חיים ויטאל.
מכיוון שמין הוא חלק חשוב מהגוף, והחיבור בין זכר לנקבה הוא אולי האופן הבולט ביותר להפקת אחדות, הרמוניה ויצירה חדשה בעזרת הגוף, יחסי מין תופסים חלק מרכזי ב"סוד" שמתאר את ההשפעה שלנו על האלוהות. בהתאם לכך התיאור של יחסים מיניים, ונוזלים מיניים, נקביים וזכריים, ממלא את הטקסטים הקבליים.
בספרו החדש על קבלת האר"י – 'האל כמטופל והקליניקה של המקובל: קבלת האר"י כשיח רפואי', הוצאת מאגנס ומכון ון ליר מתאר אסף תמרי בהרחבה את השיח המיני בקבלה הלוריאנית. תמרי מציג את האר"י לא רק כמקובל אלא כרופא (דבר שכבר עשה בעבר לורנס פיין) ומפרט כיצד קבלת האר"י קשורה לסוגי שיח רפואיים שונים, הן באופן שהיא יונקת ממקורות רפואיים קדומים (היפוקרטס, גלנוס וכו'), והן באופן שבו היא בנויה (בניגוד, למשל, לכתיבה הפואטית והמדרשית בספר הזוהר).
תמרי מסביר, למשל, על אופן תפיסת המקובלים את הזרע, על פי תיאוריות קדומות שונות. לדוגמא, שהזרע יורד לאיבר המין מהמוח – תיאוריה שהיתה חשובה למקובלים מפני שהשפע האלוהי ירד לתפיסתם מהספירות העליונות, שמקבילות לעולם השכל, לתחתונות, שמקבילות לאברי המין), על התפקידים השונים שממלאים שלבים שונים ביחסי המין, ועל החשיבות שראה האר"י בהבאת תענוג מיני לאישה.
העניין האחרון היה מרכזי מפני שהעוררות ה"תחתונה", כלומר הנקבית, היתה הדרך העיקרית על פי המקובלים לעורר את העליונים. במילים אחרות, הקב"ה לא ישפיע עלינו משפעו אם לא נתעורר בעצמנו ונפתה אותו לעשות כן.
וכפי שאנחנו – המקובלים – בעולם כולו, כך הנקבה בזוגיות הפרטית של כל מקובל. יש צורך בזרימה של "מין נוקבין", כלומר מים נקביים, לפני המשגל, וכמובן לכל אורכו (כן, זה בדיוק מה שאתם חושבים).
כפי שמסביר תמרי, יש כאן סיטואציה מעניינת, מכיוון שהמקובל בעצם נמצא בין אשתו ובין השכינה, ומפרה את שתיהן. פיזית את אשתו, רוחנית את השכינה. והן כמובן מקבילות – מה למטה, כך למעלה. השכינה בתורה מזמנת את השפע האלוהי היורד אל העולם (וכאן גם המקובל – וכולנו – משמשים כנקבה לזכריות האלוהית השופעת).
אבל רגע, הוא אפילו לא חייב להפרות ממש את אשתו. תמרי מסביר שבין המקובלים בצפת היה פולמוס לגבי הלגיטימציה של יחסי מין לשם העונג בלבד. האר"י סבר שזה מותר ואף חיובי (גם על פי תפיסת הרפואה הקדומה).
תפיסה קבלית שונה שבצפת באה לידי ביטוי בכתיבתו של מרן יוסף קארו. קארו היה סגפן אדוק, עינה את נפשו באופן תדיר ואפילו הגביל את מכסת המים שהרשה לעצמו לשתות ביום. הוא קבע בהתאם שיש לקיים יחסי מין רק לשם הריון. תענוג הוא עניין שלילי.
מנגד כאמור, האר"י, וגם ר' משה קורדוברו, ראו ערך בקיום יחסי מין לשם העונג בלבד, והסיבות כאמור הן שהזיווג התחתון משפיע כמובן על הזיווג העליון, שגם אם לא יביא הפריה, חיוני בעצם כך שהוא גורם עונג. לנשות המקובלים, וכמובן גם לשכינה. העונג האלוהי הוא צורך גבוה.
בספר המעניין הזה, 'אהבת השכינה: מיסטיקה ופואטיקה בתיקוני הזוהר' (הוצאת אונ' בר אילן), מבארת ביטי רואי את דמותה של השכינה בחיבור 'תיקוני זוהר', חיבור הקבלה שזכה ליותר הדפסות מכל חיבור קבלי אחר.
מינים 