מדינת הלכה

פולמוס מוקלט על מדינת הלכה – הרב אורי שרקי ואנוכי

מדברים לאחרונה הרבה על מדינת הלכה.

הוזמנתי לפולמוס מוקלט על העניין עם הרב אורי שרקי על ידי הפודקסט לדעת להאמין.

הרב שרקי הוא אדם מעניין. הוא מלמד תורה במכון מאיר ועומד בראש ארגון ברית עולם, המרכז העולמי לבני נח, שמתיימר ללמד את הלא-יהודים כיצד יש לעבוד את אלוהים. שמחתי על ההזדמנות לדבר על העניין איתו.

בגדול אני טענתי שמדינת הלכה מעולם לא היתה, וממילא ההלכה אינה יכולה כיום לנהל מדינה. כמו כן טענתי שהגיוון האנושי כיום, והדגש שאנחנו שמים על האוטונומיה שלנו, לא יוכלו לאפשר כפייה דתית יומיומית.

 

קטע נבחר:

——————————–

הרב שרקי: מוסד הנישואין הוא מוסד ציבורי. הציבוריות בישראל קשורה גם למסורתיותה של אותה האומה. אתה לא יכול להפריד באופן מוחלט.

אני: אין בעיה, מה שרציתי להוכיח. כלומר כפייה על הפרט. אז אל תספר לי שלא.

הרב שרקי: זה נכון בכל מוסד נישואין שבעולם.

אני: לא, זה לא נכון. בארה"ב אתה יכול להתחתן איך שאתה רוצה. עם איש דת, עם פקיד ערייה, עם איזה איש דת שאתה רוצה, מאיזה כיוון ועם איזה מין שאתה רוצה.

הרב שרקי: לא נכון.

אני: כן נכון, ואני יודע כי חייתי שם שלוש שנים, ואפילו ערכתי שם חופה.

הרב שרקי: אם אתה רוצה לחיות ביחד אתה יכול בכל מקום.

אני: לא לחיות. להתחתן.

הרב שרקי: יש כללים משפטיים. מה לי רב או מה לי פקיד?

אני: מה זה מה לי? בטח שמה לי! אם אני יכול לבחור בין רב, כומר, קאדי או פקיד, או, במדינה אחרת יש לי רק רב שרק הוא יכול לחתן אותי, אז כן, מה לי.

הרב שרקי: אתה יכול להחליט איזה רב. האם זה יהיה הרב שרקי, או רב אחר.

——————————–

בבקשה. 37 דקות של פולמוס מעורר.

דבר תורה של הרב גינזבורג, ישיבת פרי הארץ, רחלים

captureלקראת סוף השבוע (בכל זאת, כבר רביעי) דבר תורה (תישארו עד הסוף, לא תצטערו) מאת הרב יצחק גינזבורג (תורת המלך, ברוך הגבר):
 
"סוס בגימטריא זה המדינה". לא חשבתם על זה, נכון? אז הנה. כבר מעניין. עכשיו, את הסוס צריך להרוג. "אני לא רוצה לנשוך, להרוג, את האנשים – רק את הממסד" אומר הרב גינזבורג. את הישראלים – לא להרוג. את הממסד – להרוג. עד כאן הכל מובן?
 
עכשיו, "הנושא שלנו הערב הוא חובת מחאה". חייבים למחות. זאת מצווה. כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה – עושה דבר רע. זה לא הרב גינזבורג, זה התלמוד. "הוכח תוכיח את עמיתך". זה גם לא הרב גינזבורג, זאת התורה. אז מצווה.
 
עכשיו ציטוט ארוך: "הסוס שלנו היום עושה דם יהודי הפקר, לכן צריך לפגוע בסוס. כנגד זה צריך יהודי כזה שמפקיר את עצמו, נקרא הפקרות דקדושה – מפקיר את הדם שלו (את הדימוי שלו, כאשר מוחה בסגנון שאינו 'פוליטיקלי קורקט') בשביל הערבות של 'כל ישראל ערבין זה בזה'."
 
פירוש: המדינה שלנו נותנת ליהודים להירצח. לכן צריך יהודי שמפקיר את עצמו, שמסכן את התדמית שלו כשהוא מוחה באופן לא תקין, למען הכלל.
 
למשל, כמו שמשון. "הוא גם אחד שמפקיר את עצמו בשביל עם ישראל". הוא הולך והורג המון פלישתים, ומשלם על כך בחייו. אבל הוא גיבור. זה דומה למי שלוקח ערבות על היהודי ש"נמצא בסכנת פיגוע בדרך". מבינים? צריך למחות כמו שמשון, כי זו פירושה של ערבות עם מי שבסכנת פיגוע.
 
מתי יש למחות? "על מה הרבי [מליובאוויטש] אמר שיש "חובת המחאה"? הרבה דברים, ואחד מהם חוק מיהו יהודי. גם שלמות הארץ, גם פיגוע – יש חובת מחאה." אם יש פיגוע, יש חובת מחאה. ואם מחית, "אתה הרווחת שלא תענש על הערבות" – מי שמוחה לא נענש. הוא את שלו עשה.
 
אז מה עושים? "הטיפול היחיד שיכול כאן לעזור מיד – טיפול נמרץ, מידי – אך ורק פעולות תגמול כואבות".
 
עד כאן לשון קדשו. והאמת והשלום אהבו.
 
את כל זה מלמד הרב גינזבורג יומיים לאחר הפיגוע בחוות גלעד בו נרצח הרב רזיאל שבח, בינואר 2018. הוא נושא את דבר התורה הזה ברחלים. בישיבת 'פרי הארץ'. באוקטובר אותה שנה, אחרי עוד פיגוע בו נרצחים זיו חג'בי וקים לבנגרונד באזור התעשיה ברקן שבשומרון, יוצאים על פי החשד חמישה מתלמידי הישיבה וזורקים סלעים על המכונית בה נסעה עיישא ראבי.
 

 

ואם אני הייתי יכול לסכם לכם את כל זה בקלות איך זה שהשב"כ ומשטרת ישראל לא יכולים, ואיך זה שהרב גינזבורג עדיין לא נחקר על הסתה?

אנקדוטה היסטורית על טרור יהודי

לאחרונה יצא הספר 'אבני דרך' המוקדש לצבי יקותיאל עם פרישתו מניהול מרכז זלמן שזר. יקותיאל יזם במרכז מפעלים רבים, ותחת ניהולו הפך אותו גם להוצאת ספרים חשובה ביותר בתחום ההיסטוריה היהודית (זה התחום לו מוקדש המרכז כולו). בהתאם לכך, בספר, בעריכת הפרופסורים עמנואל אטקס, דוד אסף ויוסף קפלן, מקובצים מאמרים רבים המתמקדים בנקודות היסטוריות שונות בדברי ימי ישראל. אביא כאן כמה מילים על מאמר אחד, מאת פרופ' מנחם פרידמן, שעוסק במחתרת חרדית שפעלה ערב קום המדינה.
פרידמן מספר במאמרו על המחתרת אל"י (ארגון לוחמי יהדות), שבשנים 1946-7 נאבקה לשמירה על צביון יהודי-הלכתי בין היהודים בירושלים. לצורך כך הם התנכלו, לעיתים באלימות, לנשים יהודיות שנראו מבלות עם חיילים בריטים וניסו כמה פעמים להצית בתי קפה שהיו פתוחים בשבת. כך למשל, הם הציתו את ביתן של אם ובת שיצאו עם בריטים והציתו את קפה "אמפייר" שפעל בשבת ליד כיכר ציון והיה מהפופולריים ביותר בירושלים.
חברי הארגון היו ברובם חרדים, אבל לא זכו לכל תמיכה מצד החברה החרדית, כולל מצד נטורי קרתא, על אף שרבים במשטרה חשדו שנטורי קרתא הם שעומדים מאחורי המעשים. חלק מהם היו חברים גם באצ"ל ובלח"י, אולם גם ארגונים אלה לא הסכימו לשתף פעולה עם אל"י. על פי פרידמן בדוחות ארגוני הביטחון אפשר למצוא דגש על מעמדם המרכזי של "יוצאי עדות המזרח" בארגון.
בין חברי הארגון היו הרב שאר ישוב כהן, בנו של הרב הנזיר, אז תלמיד בישיבת מרכז הרב ולימים הרב הראשי של חיפה; ומרדכי אליהו, אז תלמיד ישיבה, אחרי קום המדינה חבר בעוד מחתרת, 'ברית הקנאים', שביקשה להקים מדינת הלכה ותכננה להשליך פצצת עשן למליאת הכנסת, ולימים הרב הראשי לישראל.
srvrutil_getImg