הקריאה בכרכים של המבוא החדש של האוניברסיטה הפתוחה לקבלה היתה בשבילי לא רק מהנה אלא לימודית משתי בחינות. ראשית, באופן הפשוט, נחמד לחזור על החומר. אבל שנית, עניינה אותי הדרך שבה העורכים והכותבים – פרופ' אבריאל בר-לבב ופרופ' משה אידל – יארזו את החומר, ועד כמה הצורה שלהם להגיש "מבוא" תהיה שונה מהדרך שבה אני בחרתי.
אחד מהקורסים שלי כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, היה מבוא למיסטיקה יהודית. הייתי צריך להנגיש עולם שלם, מוזר ומורכב, לסטודנטים צעירים, אשר גם היהודים שביניהם לא הכירו למעשה בכלל. במשך השנים שם פיתחתי דרך מסויימת לעשות את זה, וסקרן אותי מאוד לראות איך יעשו את זה בר-לבב ואידל.
"מבוא" דורש לא רק צמצום רב והפשטה. כשהוא נעשה כראוי הוא נותן ללומדים מצד אחד את הבסיס לידע שייבנה בהמשך, ומאידך לא סוגר אותם בתוך מסלול קבוע, דוגמטי, אשר יגזור עליהם עיוורון לשבילים מחקריים שאינם בקונצנזוס.
הכרכים החדשים הולכים על הגבול הדק הזה באופן מופלא. ראשית הכתיבה קולחת וקלה לקריאה. החומר באמת מונגש באופן נעים ובהיר.
שנית, ניכר שהפרוייקט הזה אימץ מראש ובמכוון גישה פוליפונית, של ריבוי קולות וזוויות. מלבד בר-לבב ואידל פרקים שונים בספר נכתבים לחלוטין או בעזרת ישראל קנוהל, אדם אפטרמן, נעמה בן שחר, שרגא בר-און, יוסף ינון-פנטון, יהודה ליבס, חביבה פדיה, משה הלברטל, מאירה פוליאק ורם בן-שלום. חוקרים וחוקרות מהשורה הראשונה.
המרחב שהכרכים מכסים הוא עוד ייתרון גדול. למעשה מדובר במבוא למיסטיקה יהודית יותר מאשר מבוא לקבלה. המחברים מתחילים ברקע כללי ומושגי על התחום, עוברים למקרא, משם לימי בית שני (חז"ל, פילון, ספרות ההיכלות והמרכבה), לצופיות יהודית בארצות האסלאם, לחסידות אשכנז, ורק אז לראשית הקבלה. בקיצור, הקורא מקבל בשפה בהירה וידידותית לא פחות מאשר "זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית" חדש – לפחות עד המאה ה-14.
הגישה הזאת עצמה היא מהותית לפרוייקט, משום שהמחברים מחזיקים – בניגוד לעמדה המחקרית בעבר – שהקבלה לא התגבשה פחות או יותר כולה במאה ה-13, וגם לא היתה חיבור פשוט של המסורת היהודית עם השפעות נאו-פלטוניות. ההנחה, שראיות לתקפותה מביאים בספר, היא שהקבלה נבנתה בהדרגה, ושלמרות שהופיעה כמסגרת חשיבה שלמה רק במאה ה-13, שורשיה נטועים עמוק בעבר. (אגב זה, מובא בספר הראשון מחקר מדהים של סימו פרפולה שמראה הקבלות בין הקבלה לתפיסות אשוריות עתיקות.)
הספר סוקר את הערוצים שהובילו אל הקבלה, מאיר גם את ההתפצלויות שהשתרגו לצדדים, ומחבר את הקצוות השונים במאה ה-13, עם יציאתה של הקבלה אל האור. הכרך השלישי, אחרי שני כרכים של רקע(!) עוסק כבר בקבלת פרובנס, ספרד, בספר הבהיר, וכמובן בקבלת אברהם אבולעפיה (כלומר, בעצם, בעליית הקבלות, לא הקבלה). כרך רביעי אמור עוד לצאת ובו פרק על חוג העיון (מאת עודד פורת), על האחים הכהנים ולבסוף, ספר הזוהר.
כאמור, הכתיבה בהירה ונעימה לקריאה, והפרקים השונים מעניינים ומאירי עיניים ולב. עשרות רבות של טקסטי-מקור מובאים ומפורשים, כך שהקורא נחשף למילותיהם של המקובלים עצמם, ולצידן הסברים כמובן. בהתאם למשימתם ה"מבואית", הכרכים פותחים ולא סוגרים, עונים על שאלות אבל גם מכינים את הקרקע לשאלות הבאות. טקסטבוק מבואי עשיר ומצויין.
אסיים בציטוט מתוך ספר הייחוד (המאה ה-13), שמובא בתחילת כרך הראשון כחלק מהצגת העקרונות הבסיסיים ביותר של הקבלה:
כל אותיות התורה,
בצורותיהן ובחבורם ובפירודם,
ובאותיות לפופות, עקומות ועקושות,
ויתרות וחסרות וקטנות וגדולות ומגוזרות,
וכתב האותיות ופרשיות סתומות ופתוחות וסדורות –
הן הן צורות השם יתברך ויתעלה.
מינים 