את הגליון האחרון של 'דעות' מבית נאמני תורה ועבודה קראתי מכריכה לכריכה, והוא לא פחות ממצוין. הנושא המעסיק את כל מאמריו הוא "דתיות ושמרנות", ואין זאת אלא שהוא מוקדש כולו לביקורת הטרנד ה"שמרני" שכבש בעשור האחרון את האליטה האינטלקטואלית של הציונות הדתית.
מה שמרשים בעבודה של העורך, גילעד הסה, הוא שהמאמרים משלימים זה את זה ומציירים תמונה מלאה שעומדת על כשלי השיח היחסית חדש הזה. מאמר אחרי מאמר השמרנות הסרוגה נבחנת וסתירותיה הפנימיות מנותחות בשיטתיות מעוררת הערכה. כל הגליון פתוח כעת לקריאה.
כפי שכתבתי בעבר, אימוצה של השמרנות כמסגרת חשיבה – או לכל הפחות כותרת חשיבה – בציונות הדתית הגיעה יחד עם הנטייה לרפובליקניזציה של הימין האינטלקטואלי בישראל (שכוללת גם ליברטריאניות ואהדה לנוצרים האוונגליסטים), וזאת מחד כתוצאה מקריסתה של האידיאולוגיה המרכזית של הציונות הדתית מאז שנות השבעים, היא המשיחיות הקוקיסטית, והחיפוש אחר אלטרנטיבה; ומאידך תוך שימוש של הון עתק שהוזרם לישראל מקרנות כמו תקווה (שממומנת על ידי מיליארדרים אמריקאים), שהציעה למחפשים את אותה אלטרנטיבה.
המאמרים בגליון עומדים מזוויות שונות על הפער בין הציונות הדתית בפרט, והמסורת היהודית בכלל, לבין השמרנות החדשה. מנחם נאבת כותב על אבדן הדתיות בשמרנות, כלומר הדרישה של השמרנות
להתעלם מן הכוחות הרדיקליים הקיימים בדת, הכוחות הסובבים סביב ההתמסרות, האמונה, הדבקות, ההליכה עד הסוף והצלילה אל מחוזות המיסטיקה והמטאפיזיקה.
ראוי להדגיש: זה לא שהשמרנות לא מציעה את הדברים הללו, אלא שהיא דורשת אקטיבית להשתיקם, אם לא פשוט לבטלם. מדובר, כותב נאבת, ב
תמונת עולם העסוקה באופן מתמיד בשאלות 'כאן ועכשיו' של יציבות, קהילה ומשפחה. בתמונה זו הדת מאבדת את כל הדרה והופכת לדבר מה בינוני, תפל ומצומק, שהנושא העיקרי שלו הוא שימור של מחויבות ואידיאולוגיה חברתית די ענייה.
מאמרו של נועם אורן ממשיך את הכיוון הזה ומצביע על המצב המוזר בו חלק ניכר מהשמרנים החדשים רואים עצמם כתלמידי הרבנים קוק. אלא שהקוקיזם הוא תמונה משיחית המצפה למהפכה רבתי במדינה ובעולם, מוכנה להכשיר לשם כך פריקת עול מצוות (של החילונים) וגם לשנות את ההלכה כשצריך (היתר מכירה, חילול שבת לצורך מניעת פינוי מאחזים).
כפי שכותב אורן, הקוקיזם מציג פרוגרמה גאולית מלאה, אולם "כל מי שמאמין כי יש בידו את המפתח להכיר את המציאות הוא רחוק כמזרח ממערב מהעמדה השמרנית", שמגלה ספקנות רבה לגבי יומרות מהסוג הזה.
כפי שכתב ההוגה השמרני מייקל אוקשוט (וציטוט זה מופיע יותר מפעם אחת בגליון),
להיות שמרן פירושו להעדיף את המוכר על הבלתי ידוע, את מה שנוסה על פני מה שלא נוסה, את העובדה על התעלומה, את הממשי על האפשרי, את התחום על האינסופי.
זאת לא בדיוק עמדה דתית, לא כל שכן משיחית.
ואכן, השמרנות נמצאת, באופן פשוט, בקוטב המרוחק ביותר מהמשיחיות, זו שבגרסתה הקוקיסטית פרצה קדמה אל יהודה ושומרון ושינתה את ההיסטוריה הישראלית באופן מהפכני. לא במקרה אחד מאלופיה המרכזיים של השמרנות במגזר הציוני-דתי הוא הרב חיים נבון, שכבר ב-2010 היה יכול לכתוב (בחוברת של נאמני תורה ועבודה) כי "מדינת ישראל היא רק מסגרת אדמיניסטרטיבית".
בהמשך לכך, עוז סימינובסקי כותב על בית המדרש של ישיבות הקו (הרבנים טאו, סדן, קלנר, לווינשטיין). אלה לכאורה נמנים עם השמרנים, אבל מחזיקים חזון משיחי ורואים במדינה את הכלי להגשמתו. השמרן ישלול את המהפכה, או למצער ידחה אותה למקרה חירום קיצוני, ואילו טאו ותלמידיו חיים מתוך תודעת חירום קיצונית כבר היום, ומעוניינים מאוד במהפכה.
השמרן יפרש את העולם על פי מראה עיניו, ואילו הרב טאו מבטל את העולם ומפרש את המציאות על פי מהלך האידאות בישראל. השמרן יחייב את הקיום, טאו ישלול אותו. "בעולם טמא ואבוד ההולך ומתדרדר הכרת הטוב נעשית בעצמה לכפירה, והסובלנות לסכנה קיומית. הסנגוריה על העולם היא חטא בל יכופר: כפירה במהפכה", אותה מהפכה שטאו מכוון אליה, ואשר השמרן שולל.
אהוד פירר כותב דברים דומים על הקשר בין השמרנות לציונות. זו הראשונה, באופן פשוט, מנוגדת לאחרונה, שלא האמינה בשמירה על המצב הקיים והיתה מוכנה לקחת סיכונים עצומים כדי להגשים חזון אוטופי שנראה בלתי אפשרי לחלוטין.
מאמרו של אביעד מרקוביץ (זכרו את השם) תוקף את הנושא מזווית משלימה ומנסה לאבחן את הנמען של ההגות השמרנית הציונית-דתית. מיהו הסובייקט שאמור לאמץ את התפיסות שהיא מציעה? מרקוביץ מראה שבכך שהשמרנות הסרוגה מבטלת את המתח בין עבר להווה ולעתיד היא בעצם מוותרת על המקף הידוע של תורה-ועבודה או תורה-ומדע, אולם לא מפני שהכל הופך לתורה (כמו בתפיסה הקוקיסטית), אלא מפני שהתורה הופכת למצב הנוכחי הבנאלי, ל"הווה מתמשך, שנשען על זיכרון קצר-טווח. כאילו רצו לומר: אנחנו מי שאנחנו, כאלה היינו מאז ומתמיד, ואין שום חלופה אחרת".
שוב, אפוא, מודגשת הקרירות השקולה שמציעה השמרנות, יציבות פקידותית שמרוקנת את הדת מארוס ואת המסורת מחזון. מרקוביץ מזכיר את הגותם של יואב שורק, משה קופל, מתרכז בעיקר בזו של חיים נבון, ודולה מתוך אלה את הרדוקציה של היהדות לעמלנות מתמשכת שמטרתה יציבות. ההלכה, מסביר מרקוביץ, הופכת מרוטינה שנועדה להיות כלי להיזכרות מתמדת בנשגב, לכלי שנועד להשכחה מתמדת של הנשגב. לא יהיה משהו אחר, עצום, מפתיע, מפעים, מהפכני. תהיה עוד ועוד שגרה מאושררת מתוך עצמה של משפחה-קהילה-מסורת מאת אנשי הבסדר-גמור בעלי הכיפה הסרוגה.
מה שכן, מרקוביץ לא מסתפק בזאת ושולח חצים גם אל האגף הליברלי של הציונות הדתית. אגף זה (שאנשי מכון הרטמן, על לציין, מהווים חלק מהוגיו ומנהיגיו), התהדר מאז ומעולם, מסביר מרקוביץ, בדבקות שמה שאפשר לכנות "השכל הישר". גם הם, הרי, דחו את המשיחיות והעמידו את התורה על "דרך ארץ" לסוגיה.
אם כן, נמצא שהליברליזם הדתי איבד את הקלף המנצח שלו לשמרנות הדתית. היא עכשיו בעלת הקומון-סנס היציב, הבורגני, והיא לוקחת אותו לכיוונים אחרים משהיו רוצים הליברלים. המאבק במשיחיות בשם "המציאות הפשוטה של קטנות היומיום", כותב מרקוביץ', "סיים את תפקידו. על הליברל לשחזר מחדש את האופק האוטופי של היותו בעולם – לפתח את היכולת שלו לחלום חלומות פוליטיים".
אביעד הומינר-רוזנבלום משלים את התמונה מהכיוון הכלכלי. שמרנות הכלכלית – כלומר התמיכה בהגבלת התערבות המדינה בשוק – היא עצמה שינוי דרמטי מהמסורת הנהוגה במדינת ישראל מאז הקמתה, ואף מהמסרים שניתן למצוא במקורות היהודיים המסורתיים. הומינר-רוזנבלום מדגיש כי
חירות בכלל ולחירות כלכלית בפרט, שאינה ערך יהודי מסורתי ולא הולמת כלל את המסורת היהודית בה ישנם איסורים והגבלות רבות על הקניין הפרטי, כמו האיסור להלוות בריבית, שמיטת הקרקעות והכספים, האיסורים השונים אצל חז"ל על תחרות מוגזמת והפקעת מחירים, כינון והפיכתם לחובה של מוסדות הצדקה אצל חז"ל, הכפייה על הצדקה ועוד… כמעט כל גדולי הרבנים הציונים, מהרבנים עוזיאל והרצוג ועד הרבנים עובדיה יוסף ויעקב אריאל, שדנו בנושא החל בראשית ימי המדינה ועד ימינו, העתיקו כמובן מאליו את מודל הצדקה הקהילתי היהודי-מסורתי למדינה, וראו במוסדות הערבות ההדדית של מדינת הרווחה מימוש של הרוח היהודית ואף מימוש של מצוות צדקה כפשוטה… השינוי בשיח הרבני בנושא הזה חל כמעט כולו בשני העשורים האחרונים. טוב שנושאים תורניים נבחנים מחדש ושמחדשים בהם חידושים, אך בכל זאת מעט מופרך לקרוא למהלך מעין זה 'שמרנות'.
מאמרה של ניצן כספי שילוני עוסק במאבק של חלקים מהשמרנות החדשה במאבק נגד אלימות כלפי נשים והטרדות מיניות. תחת הכותרת של חזרה ל"ערכי המשפחה" נעשים ניסיונות להמעיט בתופעת האלימות נגד נשים ואף להכריז על מאבק ב"תלונות שווא" על הטרדות מיניות.
כספי שילוני מדגימה כיצד תוצרים כתובים בתחום, למשל נייר עמדה שיצא מ@פורום קהלת בנוגע לתלונות שווא בקשר לאלימות במשפחה ובקשר להטרדות מיניות, ונכתב על ידי ד"ר יואב מזא"ה, מכילים טעויות מפורשות, ושמא הטעיות. אפשר להיזכר גם באמירתה של נעמה זרביב על כך שמול 177 תיקים בקשר לאלימות במשפחה שנפתחו ב-2020 כנגד גברים, נפתחו לא פחות מ-2068 נגד נשים, נתונים שהתבררו כטעות זמן קצר אחרי כן.
"יש לתהות", כותבת כספי שילוני, "איך איבדה השמרנות הישראלית, לכל הפחות בנוגע לנשים במצוקה, את התביעה היהודית לצדק, לחסד, לגאולה ולאמת."
הגליון מסתיים במסה של משה בלאו המתארת את חיפוש החזון של הציונות הדתית, המשתבש בשמרנות, ומאמר של נועה שטרן, שעומדת על העדפת המאבק בפרוגרסיבים על ההלכה, העדפה שגורמת לעיוות המסורת ולאפליה כלפי נשים גם היכן שאין לה כל ביסוס הלכתי, ולהגנה על עברייני מין בשם ציפוף השורות אל מול "הטרלול הפרוגרסיבי".
כדאי לקרוא.
מינים 