המקורות המסורתיים של הערכים שיסיימו את הכיבוש

מאמר מצויין של מיכאל ספרד על זמניותו ההכרחית של הכיבוש. כדאי לקרוא. הנה ציטוט ממנו וכמה מילים שלי:

 

יש מגוון כוחות שמניעים את העולם. את הכוחות הפוליטיים, הכלכליים והצבאיים אנחנו רואים היטב ומרגישים יום־יום. אבל יש גם כוחות פחות נראים, שדרך פעולתם גלויה פחות. אחד מהם הוא בכלל רעיון. הרעיון שכל בני האדם שווים ושלכולם מגיעות זכויות בשל היותם בני אדם.

 

זה נכון. ומה שיפה הוא שהרעיון הזה, שכל בני האדם שווים, הוא שלנו. כלומר הוא יוצא מהמסורת היהודית ומפותח בתרבות הנוצרית. הוא מתחיל ברעיון היהודי של צלם האלוהים ובמיתוס אדם וחווה. הוא ממשיך ברעיון הנוצרי של נשמת האדם הטהורה כסובייקט אוניברסלי העומד מול השופט העליון.

 

ראו למשל מה כותב אוגוסטינוס, מאבות הכנסייה:

 

כשעשה אלוהים אדם כצלמו וכדמותו, ברייה בעלת תבונה, התכוון שזה יהיה אדון ליצורים חסרי הבינה בלבד. לא ירדה אדם באדם אלא אדם ירדה בבהמה.

 

כלומר המצב האידיאלי הוא שאין עבדות. אדם לא משעבד אדם. וראו איך משלים את הרעיון המשפטן הצרפתי מהמאה ה-13 פיליפ דה בומנואר:

 

אף על פי שעכשיו קיימים כמה מעמדות של בני אדם, נכון הדבר שבראשית הדברים כולם היו בני חורין ונהנו מאותה חירות, שהרי ידוע לכל שכולנו צאצאיהם של אב אחד ואם אחת

 

כלומר המצב האידיאלי הוא שאין מעמדות קבועים. מכיוון שכולם שווים. (והשוו למיתוס היוותרות הקאסטות ההינדואיסטיות מאיברים שונים בגופו של פורושה).

 

זה הסיפור. זה הסיפור של המסורת היהודית-נוצרית שעומדת בבסיס העולם המודרני. האירוניה הנפלאה היא שהמבקשים להחזיק את הפלסטינים תחת דיכוי חותרים נגד המסורת היהודית-נוצרית, והכוח ההיסטורי העצום של מה שנולד מתוך הרעיונות שהורישה היהדות לעולם הוא שבסופו של דבר יכשיל את תוכניותיהם ויסיים את הכיבוש.

 

(הציטוטים מתוך 'בעקבות המילניום' של נורמן כהן, תרגום יוסי מילוא)

מושב על הציונות הדתית בכנס 'עשור להתנתקות'

הייתי היום בכנס "עשור להתנתקות" שאורגן על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה​ ועיתון 'מקור ראשון', במושב שהוקדש להשפעת הפינוי מעזה על הציונות הדתית. משתתפים: יאיר שלג​, ענת רוט, דניאל הרטמן, פניה עוז-זלצברגר ו‎יעקב מדן‎​. מנחה רועי שרון​.

אז מה היה לנו שם? רועי שרון, יאיר שלג וענט רוט דיברו כולם על ההשפעות של ההתנתקות על הציבור הציוני דתי. בעוד ששרון אמר שלעומת הציבור הכתום, הציבור הציוני דתי בכללותו לא הושפע בצורה עמוקה מהמהלך ונשאר נאמן למדינה, שלג ורוט מנו כמה תהליכים שהתרחשו.

שלג: הציונות הדתית מאמינה היום פחות, או לפחות פחות בתמימות, בקדושת במדינה; הקצינה בנכונות להתנגד באלימות לפינוי עתידי; והקצינה בביטויים אלימים כלפי שמאלנים וערבים.

רוט: הציונות הדתית היום מבינה שכל פרוייקט ההנחלויות הפיך, שום דבר לא מובן מאליו; מאוכזבת מהדמוקרטיה שכשלה לדעתה בתהליך הפינוי; איבדה אמון בהשפעתן של הפגנות וממקדת מאמץ בפוליטיקה, מרחיבה את תחומי העניין שלה מעבר להתנחלויות; וכועסת על "השמאל" שלדעתה ניסה לשבור את המגזר הדתי-לאומי דרך הריסת גוש קטיף.

הרב ד"ר דניאל הרטמן (נשיא מכון שלום הרטמן​) דיבר על תהליך של "צמצום הקדושה" שעובר על הציבור הציוני דתי. הוא מצמצם את תחולת הקדושה על אזורים שונים בחיים, ולכן מוכן לפשרות שונות עם המציאות. במילים אחרות, היחס שלו לגבי תחומי חיים שונים הוא פחות דתי ויותר פרגמטי, יותר "ישראלי" כללי ואף אוניברסלי. אבל, שואל הרטמן, מה עם היחס שלו לדת? כאן אין פרגמטיות ואין יציאה לציבור, אין ישראליות. השאלה על כן היא האם הציונות הדתית מסוגלת להפוך גם את הדת שלה לפתוחה.

אחריהם הרב מדן יצא במסע שוצף ומתלהם כנגד "החילונים". על פיו "בציבור החילוני יש אבדן דרך ואבדן זהות", וזאת בעקבות תהליך אוסלו וההתנתקות. הוא טען שהחילונים התחילו לשנוא את עצמם, או משהו בסגנון. לא הצלחתי לעקוב מפני שהוא פשוט צרח אל תוך המיקרופון.הוא גם האשים את החילונים שהם לא באמת דמוקרטים ולא באמת ליברלים, אלא מזוייפים.

אחרונה דיברה פניה עוז-זלצברגר, ודיברה יפה מאוד. בהשקט ובבטחה (ובעברית צחה) הורידה את האשמותיו של מדן לקרקע המציאות. בקצרה, היא העמידה בפניו את מה שהיא הציגה כמחלקות העיקרית בין הציבור החילוני-הומניסטי לבין הציונות הדתית: "אנושיותו של כל אדם": האם בציונות הדתית מכירים בכך שיהודים אינם עליונים על בני אדם שאינם יהודים. לא קיבלנו תשובה מהרב מדן.

האם לנער הזה התפללנו? מאמרון שלי לכבוד יום העצמאות בעלון 'עולם קטן'

מערכת היחסים שלי עם עלון בית הכנסת 'עולם קטן' עוברת שדרוג. אם עד כה הייתי, נאמר, מעריץ מרחוק, הרי שלקראת יום העצמאות הזמין אותי העורך לכתוב מאמרון שיענה על השאלה "האם לנער הזה התפללנו?" ביחס למדינה. הרי הוא לפניכם:

•••

התנועה הציונית מעולם לא ביקשה אך ורק לכונן בית לאומי לעם היהודי. הוגיה וחלוציה, משמאל ומימין, ביקשו לא רק למצוא מקום מפלט לעם היהודי הנרדף, לא רק לממש ריבונות ועצמאות יהודית, אלא גם לבנות חברת מופת, להגשים במדינת היהודים ערכים בעלי משמעות כלל עולמית.

תנועת העבודה ההיסטורית, שהקימה את מדינת ישראל, לא ביססה אותה כמדינת רווחה סוציאליסטית משום שזאת הדרך היחידה שהיא הכירה, אלא משום שגרסה שחברה בה הפערים הכלכליים מצומצמים והדל אינו מגיע לחרפת רעב היא חברה שניתן להתגאות בה, היא אידיאל שאפשר להציגו לראווה מול אומות העולם. כך גם "חמשת הממים" של ז'בוטינסקי או תוכניותיו לדמוקרטיה ליברלית לא היו אלא מודל לחברה נעלה. מיותר לציין, אני מקווה, שגם הרב קוק ביקש לכונן חברה אידיאלית, גם אם בצורה שונה כמובן.

עד 1967 מדינת ישראל היתה קטנה, אבל היה בה כוח מוסרי שכבש את לבבות העולם. הורי היו מספרים לי שמעט אחרי מלחמת ששת הימים הם יצאו לטיול באירופה, והיה מספיק רק לתלות דגל ישראל על התיק כדי שנהגים יעצרו מרצונם ויציעו להם טרמפ. העולם העריץ את העם הקטן והחכם שהצליח להפריח את המדבר ולעמוד מעטים מול רבים.

לצערי הזמנים האלה חלפו. אנטישמיות תמיד היתה ותמיד תהיה, אולם מי שחושב שאפשר לפטור את הביקורת הבינלאומית רק בזה מעוור את עצמו למציאות. האמת היא שאחרי כמעט חמישים שנה של שליטה בכוח על מיליוני אנשים הביקורת מוצדקת. נניח רגע לשאלות על האשמה במצב – נאמר שהפלסטינים אינם אשמים פחות מאיתנו בהיותם תחת כיבוש. גם כך, ברור שכל עוד ישראל שולטת בעם שאינו זוכה לזכויות שוות ואינו מעוניין בשליטתה אין כל סיכוי שהיא תציג בפני העולם חברת מופת.

לא יעזור אם נחליט שהערכים שלנו שונים משל כל העולם, שה"גויים" נענים ל"מוסר נוצרי" ולכן לא מבינים שאנחנו בעצם מוסריים ביותר. הרי כתוב שכאשר ישראל עושים כראוי "לעיני העמים", הללו מזהים את החכמה שבמעשי ישראל ואומרים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד). מסתבר מכאן שאם אומות העולם נמצאות מסכימות שישראל חוטאים עלינו לכל הפחות לשאול את עצמנו האם לא ייתכן שסטינו מהדרך.

ולדעתי סטו סטינו. הציונות, שביקשה לקבץ את עם ישראל ולכונן בארצו חברת מופת, מצאה עצמה עוסקת בשיטור ופיקוח על עם אחר, וממילא מחמיצה והולכת את ההזדמנות להציג קהילה שתיחשב על ידי העדים לה ל"עם חכם ונבון". אפילו אם נאמר שהמצב הזה נכפה עלינו, הרי שאת האידיאל הציוני לא הגשמנו. תקועים אנחנו במציאות שלילית, לא לבלוע ולא להקיא, מסתכנים יותר ויותר שגם ההגונים והטובים שבין אומות העולם יגיעו למסכנה שאיננו אלא "עם סכל ונבל".

כדי להחזיר את הציונות למסלול לקראת חברת מופת צריך קודם כל לעמוד בסטנדרטים מינימליים של מוסר. אלו כוללים את הסירוב לשלוט על מיליוני פלסטינים מבלי להעניק להם זכויות שוות. תקוותי לשנת ה-67 של עצמאותנו המבורכת היא שנתקרב ולא נתרחק מחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, אחת לנו, אחת להם. מי ייתן ונזכה לכונן חברת מופת יהודית בארץ ישראל.

זחאלקה: הציונות היא קולוניאליזם, המקדש לא היה.

ראיון מעניין (והוגן, יש לציין) של דרור אידר עם ח"כ ג'מאל זחאלקה. האחרון בסך הכל מציג את עמדתו (מדינת כל אזרחיה, שוויון זכויות) היטב, אבל על שתי נקודות הייתי רוצה להעיר:

1. ההגירה היהודית ארצה ומדינת ישראל היא על פי זחאלקה "הפרויקט הקולוניאלי בפלשתין". עכשיו, אלא אם כן אנחנו הולכים בדרכו של המפטי דמפטי וקובעים שכל אחד יכול להחליט איזה משמעות תינתן לאיזה מילה, המונח "קולוניאליזם" פשוט לא מתאים לאפיון הציונות. לא היתה כאן שלוחה של אימפריה אלא הקמה של ישות מדינית יש מאין. לא היה כאן צבא כובש אלא הגירה של קבוצות אזרחים, חלק גדול מהן פליטים. לא היה כאן ניצול מכוון של כוח העבודה המקומי אלא להפך, אידיאל של עצמאות ואוטונומיה ("עבודה עברית"). ודאי לא היתה כאן שדידה שיטתית של אוצרות טבע ומשאבים של הקולוניה כדי להעשיר את המולדת הרחוקה. לפחות בכל הנוגע לתוך קווי 67', ככה לא נראה קולוניאליזם.

2. זחאלקה לצערי משתמש ברטוריקה של חלק מהאיסלאמיסטים בהווה ומכחיש שהיה מקדש יהודי על הר הבית/חראם אל שריף. לדעתו זו "אגדה". הוא טוען ש"אני לא יודע איפה היה המקדש. […] אין לך, איך אומרים, הוכחות". יש כאן עיוורון מרצון לגבי עובדות פשוטות, שמוסכמות על כל הקהילה המדעית, למען אג'נדה אידיאולוגית. באותה מידה הוא היה להכחיש את מוצא האדם מאב קדמון המשותף לו ולקוף או את סיבוב כדור הארץ סביב השמש בשם אמונה דתית כלשהי. פתטי.

המשותף לשתי ההערות האלה היא סירובו של זחאלקה להכיר במציאות, ועטיפתה באידיאולוגיה.