מערכת היחסים שלי עם עלון בית הכנסת 'עולם קטן' עוברת שדרוג. אם עד כה הייתי, נאמר, מעריץ מרחוק, הרי שלקראת יום העצמאות הזמין אותי העורך לכתוב מאמרון שיענה על השאלה "האם לנער הזה התפללנו?" ביחס למדינה. הרי הוא לפניכם:
•••
התנועה הציונית מעולם לא ביקשה אך ורק לכונן בית לאומי לעם היהודי. הוגיה וחלוציה, משמאל ומימין, ביקשו לא רק למצוא מקום מפלט לעם היהודי הנרדף, לא רק לממש ריבונות ועצמאות יהודית, אלא גם לבנות חברת מופת, להגשים במדינת היהודים ערכים בעלי משמעות כלל עולמית.
תנועת העבודה ההיסטורית, שהקימה את מדינת ישראל, לא ביססה אותה כמדינת רווחה סוציאליסטית משום שזאת הדרך היחידה שהיא הכירה, אלא משום שגרסה שחברה בה הפערים הכלכליים מצומצמים והדל אינו מגיע לחרפת רעב היא חברה שניתן להתגאות בה, היא אידיאל שאפשר להציגו לראווה מול אומות העולם. כך גם "חמשת הממים" של ז'בוטינסקי או תוכניותיו לדמוקרטיה ליברלית לא היו אלא מודל לחברה נעלה. מיותר לציין, אני מקווה, שגם הרב קוק ביקש לכונן חברה אידיאלית, גם אם בצורה שונה כמובן.
עד 1967 מדינת ישראל היתה קטנה, אבל היה בה כוח מוסרי שכבש את לבבות העולם. הורי היו מספרים לי שמעט אחרי מלחמת ששת הימים הם יצאו לטיול באירופה, והיה מספיק רק לתלות דגל ישראל על התיק כדי שנהגים יעצרו מרצונם ויציעו להם טרמפ. העולם העריץ את העם הקטן והחכם שהצליח להפריח את המדבר ולעמוד מעטים מול רבים.
לצערי הזמנים האלה חלפו. אנטישמיות תמיד היתה ותמיד תהיה, אולם מי שחושב שאפשר לפטור את הביקורת הבינלאומית רק בזה מעוור את עצמו למציאות. האמת היא שאחרי כמעט חמישים שנה של שליטה בכוח על מיליוני אנשים הביקורת מוצדקת. נניח רגע לשאלות על האשמה במצב – נאמר שהפלסטינים אינם אשמים פחות מאיתנו בהיותם תחת כיבוש. גם כך, ברור שכל עוד ישראל שולטת בעם שאינו זוכה לזכויות שוות ואינו מעוניין בשליטתה אין כל סיכוי שהיא תציג בפני העולם חברת מופת.
לא יעזור אם נחליט שהערכים שלנו שונים משל כל העולם, שה"גויים" נענים ל"מוסר נוצרי" ולכן לא מבינים שאנחנו בעצם מוסריים ביותר. הרי כתוב שכאשר ישראל עושים כראוי "לעיני העמים", הללו מזהים את החכמה שבמעשי ישראל ואומרים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד). מסתבר מכאן שאם אומות העולם נמצאות מסכימות שישראל חוטאים עלינו לכל הפחות לשאול את עצמנו האם לא ייתכן שסטינו מהדרך.
ולדעתי סטו סטינו. הציונות, שביקשה לקבץ את עם ישראל ולכונן בארצו חברת מופת, מצאה עצמה עוסקת בשיטור ופיקוח על עם אחר, וממילא מחמיצה והולכת את ההזדמנות להציג קהילה שתיחשב על ידי העדים לה ל"עם חכם ונבון". אפילו אם נאמר שהמצב הזה נכפה עלינו, הרי שאת האידיאל הציוני לא הגשמנו. תקועים אנחנו במציאות שלילית, לא לבלוע ולא להקיא, מסתכנים יותר ויותר שגם ההגונים והטובים שבין אומות העולם יגיעו למסכנה שאיננו אלא "עם סכל ונבל".
כדי להחזיר את הציונות למסלול לקראת חברת מופת צריך קודם כל לעמוד בסטנדרטים מינימליים של מוסר. אלו כוללים את הסירוב לשלוט על מיליוני פלסטינים מבלי להעניק להם זכויות שוות. תקוותי לשנת ה-67 של עצמאותנו המבורכת היא שנתקרב ולא נתרחק מחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, אחת לנו, אחת להם. מי ייתן ונזכה לכונן חברת מופת יהודית בארץ ישראל.
מינים 
ערב טוב
מעודי אני רואה את עצמי כאיש שמאל מדיני. אני מוכן לויתורים מרובים על מנת שתקום מדינה פלשתינית, כולל חזרה לגבולות 67 (שאיני רואה בהם שום קדושה, יותר הגיוני לחלק את הארץ לפי המצב בשטח), וויתורים מעבר לזה, ואני גם מוכן אישית לעזוב את ביתי אם יש בכך צורך (למרות שהוא עמוק בגבולות 67). אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. בימי אוסלו, הייתי משוכנע (וגם לחמתי על כך ברחובות). שתוך שנים אחדות נוכל להוציא לשון ארוכה לאנשי הימין ולומר להם: אמרנו לכם, הנה, גם הערבים בני אדם, ואפשר להגיע אתם להבנות, ולחיות זה לצד זה ועוד ועוד. לצערי, מי שיכול לומר "אמרנו לכם" הוא דוקא הצד השני שתחזיותיו (שהיו בנויות אז על חזון משיחי הזוי יותר מאשר על עובדות) התבררו כנכונות, ובמקום שהפלשתינים יכנסו לתהליך של השלמה, ראינו אותם מנצלים את התהליך להמשיך ולפגע בנו.
גם היום אני ושכמותי מוכנים לויתורים אין קץ. אבל האם זה יתן לנו את האפשרות המעשית לחיות כאן בארץ בבטחון יותר מאשר המצב עכשיו? האם זה יוביל למצב שלא נמצטרך כל הזמן לעסוק באלימות נגד הצד השני? האם זה לא יהיה שלב נוסף בנסיון לחסל אותנו כאן? אנא, לא הזיות וחלומות, אלא הסבר ברור איך לדעתך ניתן להפסיק את השלטון על הפלשתינים (שכאמור, אני ורבים אחרים מוכנים לעשות כל הנדרש לצורך זה) באופן שאינו מוביל אותנו ישירות לאבדון. לא חלומות על מזרח תיכון חדש, או על כך שכלכלה פורחת תשכנע את הצד השני בחיי שלום, אלא דברים שניתן לגבותם בראיות, מה יביא את הצד השני להכרה בנו, לפחות דה פקטו. זו לא חכמה רק לתקוף את הימין (למרות שאותי זה די מהנה) על רצונו לשלוט בעם אחר, כאשר גם מי שרוצה בכל מאודו לא לשלוט, כמוני, אינו רואה אופציה סבירה יותר להמשך חייו כאן.
אהבתיאהבתי