קטע קצר מתוך מסעו של יוסף רוסו, עורך עלון בית הכנסת 'עולם קטן', במעלה הר המוריה יחד עם המדריך ארנון סגל (מחר בבתי הכנסת).
שני דברים לשים אליהם לב:
– יראת הגאווה הלאומית שגוברת על יראת שמיים (רוסו מבקש מחילה מה' וזוקף את הגב);
– המקדש ייבנה בזמננו "אם נרצה", ולא "אם ירצה ה'".
אלה ההבדלים הקטנים האלה שבסופו של דבר מתגבשים לכדי ענף ציוני-דתי חדש.
קחו לכם רגע ותקראו את דבריו של בנצי גופשטיין, המודפסים בעלון בית הכנסת 'עולם קטן' של מחר. סימנתי לכם עיקרי דברים. בקצרה: את כל הנוצרים יש לגרש מהארץ. את כל המוסלמים לשעבד, ודאי שלא לתת להם זכות הצבעה לכנסת. הדברים נאמרים בגלוי, במפורש, בעלון פופולרי.
מאז דצמבר 2009 הוצתו או הושחתו 43 מסגדים, כנסיות ומנזרים במדינת ישראל וביהודה ושומרון. איש לא הועמד לדין. לפני שבוע הוצתה כנסיית הלחם והדגים בגליל. אתמול אמר בכנסת סגן שר הפנים שמדינת ישראל עושה טובה לתושביה הערבים שהיא נותנת להם אזרחות.
כל המדינות הדמוקרטיות דומות זו לזו, ואילו המדינות שעוברות תקופות אפלות עושות זאת כל אחת בדרכה. זו הדרך שלנו.
מערכת היחסים שלי עם עלון בית הכנסת 'עולם קטן' עוברת שדרוג. אם עד כה הייתי, נאמר, מעריץ מרחוק, הרי שלקראת יום העצמאות הזמין אותי העורך לכתוב מאמרון שיענה על השאלה "האם לנער הזה התפללנו?" ביחס למדינה. הרי הוא לפניכם:
•••
התנועה הציונית מעולם לא ביקשה אך ורק לכונן בית לאומי לעם היהודי. הוגיה וחלוציה, משמאל ומימין, ביקשו לא רק למצוא מקום מפלט לעם היהודי הנרדף, לא רק לממש ריבונות ועצמאות יהודית, אלא גם לבנות חברת מופת, להגשים במדינת היהודים ערכים בעלי משמעות כלל עולמית.
תנועת העבודה ההיסטורית, שהקימה את מדינת ישראל, לא ביססה אותה כמדינת רווחה סוציאליסטית משום שזאת הדרך היחידה שהיא הכירה, אלא משום שגרסה שחברה בה הפערים הכלכליים מצומצמים והדל אינו מגיע לחרפת רעב היא חברה שניתן להתגאות בה, היא אידיאל שאפשר להציגו לראווה מול אומות העולם. כך גם "חמשת הממים" של ז'בוטינסקי או תוכניותיו לדמוקרטיה ליברלית לא היו אלא מודל לחברה נעלה. מיותר לציין, אני מקווה, שגם הרב קוק ביקש לכונן חברה אידיאלית, גם אם בצורה שונה כמובן.
עד 1967 מדינת ישראל היתה קטנה, אבל היה בה כוח מוסרי שכבש את לבבות העולם. הורי היו מספרים לי שמעט אחרי מלחמת ששת הימים הם יצאו לטיול באירופה, והיה מספיק רק לתלות דגל ישראל על התיק כדי שנהגים יעצרו מרצונם ויציעו להם טרמפ. העולם העריץ את העם הקטן והחכם שהצליח להפריח את המדבר ולעמוד מעטים מול רבים.
לצערי הזמנים האלה חלפו. אנטישמיות תמיד היתה ותמיד תהיה, אולם מי שחושב שאפשר לפטור את הביקורת הבינלאומית רק בזה מעוור את עצמו למציאות. האמת היא שאחרי כמעט חמישים שנה של שליטה בכוח על מיליוני אנשים הביקורת מוצדקת. נניח רגע לשאלות על האשמה במצב – נאמר שהפלסטינים אינם אשמים פחות מאיתנו בהיותם תחת כיבוש. גם כך, ברור שכל עוד ישראל שולטת בעם שאינו זוכה לזכויות שוות ואינו מעוניין בשליטתה אין כל סיכוי שהיא תציג בפני העולם חברת מופת.
לא יעזור אם נחליט שהערכים שלנו שונים משל כל העולם, שה"גויים" נענים ל"מוסר נוצרי" ולכן לא מבינים שאנחנו בעצם מוסריים ביותר. הרי כתוב שכאשר ישראל עושים כראוי "לעיני העמים", הללו מזהים את החכמה שבמעשי ישראל ואומרים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד). מסתבר מכאן שאם אומות העולם נמצאות מסכימות שישראל חוטאים עלינו לכל הפחות לשאול את עצמנו האם לא ייתכן שסטינו מהדרך.
ולדעתי סטו סטינו. הציונות, שביקשה לקבץ את עם ישראל ולכונן בארצו חברת מופת, מצאה עצמה עוסקת בשיטור ופיקוח על עם אחר, וממילא מחמיצה והולכת את ההזדמנות להציג קהילה שתיחשב על ידי העדים לה ל"עם חכם ונבון". אפילו אם נאמר שהמצב הזה נכפה עלינו, הרי שאת האידיאל הציוני לא הגשמנו. תקועים אנחנו במציאות שלילית, לא לבלוע ולא להקיא, מסתכנים יותר ויותר שגם ההגונים והטובים שבין אומות העולם יגיעו למסכנה שאיננו אלא "עם סכל ונבל".
כדי להחזיר את הציונות למסלול לקראת חברת מופת צריך קודם כל לעמוד בסטנדרטים מינימליים של מוסר. אלו כוללים את הסירוב לשלוט על מיליוני פלסטינים מבלי להעניק להם זכויות שוות. תקוותי לשנת ה-67 של עצמאותנו המבורכת היא שנתקרב ולא נתרחק מחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, אחת לנו, אחת להם. מי ייתן ונזכה לכונן חברת מופת יהודית בארץ ישראל.
מאמר המערכת של בטאון בית הכנסת 'עולם קטן' (כותב: יוסף רוסו) מסביר מה ערכו של אלי אוחנה: שיער ללא קשקשים, בן דמותם של "המוני מזרחיים שמחבבים לאומיות ומסורת". אמנם כניסתו "הביתה" (כלומר למפלגה של המגזר) "גורמת לחלקנו בחילה", אבל צריך לזכור שיש לו ולדומיו "חיבור לא קוקניקי לקב"ה".
בהמשך מביא רוסו ציטוט מאת הרב קוק. למרות שלקוק יש כנראה חיבור קוקניקי לקב"ה, כמו רוסו הוא מצליח להבין את אלה שאין להם: "הצד
המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא הכוח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל ריקבון והתנוונות מוסרית וחומרית" – כלומר הציונות הדתית היא "אצילי הרוח" והמזרחיים הם ה"המון".
אני רוצה לדלג ברשותכם על הגזענות הבוטה של רוסו, ולהפנות את תשומת לבכם לדגם האפולוגטי שבו הוא משתמש, שלובש צורה של התרצנות הפטריארכלית שנשמעת במגזר לא פעם. זו מספרת לנשים שאמנם רצונן להיות שותפות בעבודת ה' הוא חיובי, אבל שה"חיבור" שלהן אליו יתברך הוא "שונה", "פנימי", "פשוט", או "טבעי" יותר. כמו אצל המזרחיים עבור רוסו, גם כאן יש בהחלט צורך באיחוד בין שני הצדדים, גבר ואישה, אצילי רוח והמון. אבל ראוי לשים לב שבכל חיבור כזה ההיררכיה נשמרת – למעשה, היא אף מחוזקת. על פי הדגם הזה הצד העליון לוקח תחת חסותו את התחתון, מקבל ממנו מעט "טבעיות", ובתמורה מראה לו את האור ומאפשר לו, לצד הנחות, להגשים את יעודו. אבל שוב: רק בכפוף לצד העליון.
אלי אוחנה, אם במקרה אתה קורא את זה, רק שתדע שזה מה שחושבים עליך לפחות חלק מהדיירים בבית החדש שלך. הם אצילי הרוח ואתה ההמון. הם בעליך ואתה האישה שלהם.
לפני שבועיים התראיינתי באנגלית לעיתונאי מסוכנות ידיעות זרה. הנושא: גוש אמונים ותג מחיר. חלק הארי של הראיון התמצה בניסיון שלי לשכנע את המראיין שמדובר בקבוצות שונות, חברתית ואידיאולוגית, שהקשר ביניהן רופף במקרה הטוב. אלה בתי מדרש שונים, מטאפורית ומילולית, כאשר הראשון נשען על עיבוד פוליטי לתורותיו של הרב קוק, ואילו השני יוצא מתוך הגותו והנהגתו של הרב יצחק גינזבורג, שבעצמו מגיע מחב"ד. כפי שראינו לאחרונה בסקר שבוצע באונ' אריאל, הזיהוי השגוי הזה הוא לא נחלתם של עיתונאים מחו"ל בלבד, אלא של רוב הציבור בארץ.
והנה, ביום שישי זה בעלון בית הכנסת 'עולם קטן', כנראה עלון בית הכנסת הפופולרי ביותר כיום, מפרסם העורך, יוסף רוסו, את הפסקה המטורפת להלן. רוסו הוא חרד"ל נאמן של הציונות הדתית, ואפשר לומר שהועדה הרוחנית של העלון, שמאשרת את תוכנו, מורכבת מהרבנים שלמה אבינר ושמואל אליהו. ללא ספק, בדבריו אלה הוא מתקרב מאוד לתפיסה הגינזבורגית. גם הרצון לנקמה, גם הדגש על חוסר מידתיות, על פראיות חסר רסן ומתפרצת שלכאורה דווקא היא התגובה החכמה, גם הדיבורים על כך שמדובר בשיעור שעם ישראל צריך ללמד את העולם, וכמובן עטיפת כל האלימות המשתוללת הזאת כאהבת ישראל וסולידריות.
אני לא טוען שיש כאן זהות מוחלטת, בהחלט לא. אבל קרבה רעיונית יש ויש. תנועה מהחרד"ל אל מעיינות 'עוד יוסף חי', וגמיעה לא זהירה של הסגנון המתקתק והתוכן הארסי. מתיחת הזהות בין אלימות לאהבה, הרעיון שליהודים לא רק מותר אלא אף חובה להתנהג בפראיות ברוטלית, התפיסה שעל ידי זה הם מלמדים את העולם ואת עצמם ערכים ומפגינים סולידריות, הדיבור הנונשלנטי על "ממלכה ישראלית"… מישהו כאן קרא את 'תורת המלך' ומירקר לעצמו פסקאות נבחרות.
גיליון 'עולם קטן' האחרון לומד מהאוונגליסטים הבריאתנים ומפרסם את הוכחתו המדעית-קבלית לשילובם ההרמוני של מיתוסי התורה וממצאי המדע. עד כאן הכל פשוט והכי הגיוני. בהתחלה חשבתי לעצמי להגיב בהומור וקצת ללעוג לפרוייקט האפולוגטי הזה, אבל האמת היא שאני דווקא בעדו. כאילו, אם הפלפולים הקבליים האלה הם מה שנחוץ לשומרי מצוות מסויימים על מנת לקבל את ממצאי המדע המודרני – יאללה, לבריאות. ולכן רק אבקש: האם אפשר למצוא בתורת הסוד היהודית ראיות לכך שהיא חזתה כבר לפני מאות שנים לא רק את התפתחויות המדע המודרני, אלא את התפתחויות המוסר המודרני? אני יודע שזה יותר קשה, אבל אם באמת הצלחנו להגיע לתובנה מרשימה כגון "קבלה ספונטנית וטבעית של שש יחידות זמן בסקאלה הלוגריתמית […] בדומה לששת ימי הבריאה"(!), לא נוכל לארגן גם איזו חכמה קבלית עתיקה על כך שגויים לא שווים פחות מיהודים, נשים לא שוות פחות מגברים והומוסקסואליות זה בסדר גמור? בחיי, תעשו מאמץ. זה מה זה יכול לעזור.
מינים 