הגבר החרד"לי – קווים לדמותו

הסיפור הזה מצריך מחקר רציני יותר, אבל הנה חיבור מהיר של כמה נקודות שעולות מתוך דרשת הדאחקות-על-חשבון-חיילות של הרב לוינשטיין.

 

1. פטריארכליות

זאת כמובן נקודה מרכזית, אבל לא לטעות: זה לא רק הבוז לנשים, ההתייחסות אליהן כחפץ, כסחורה, הדירוג שלהן על פי מידת חשקתם של גברים בהן, הדיבור עליהן כיצורים חסרי רצון עצמי, חסרי בינה. זה גם לא רק הרצון לשמור על נשים כנשים, כלומר על הנשיות שלהן (על פי הגדרתו של לוינשטיין כמובן – נשים בקרקל אינן נשים וכו'). זה בעיקר הרצון לשמר גברים כגברים, כלומר כאמיצים, כלוחמים, כעליונים.

 

הסכנה שרואה הרב לוינשטיין היא הפיכתן של נשים ל"גבריות" יותר, הן במובן שהן תהיינה לוחמות, והן במובן שהן תהיינה שוות. לזה הוא לא מוכן להסכים. מזה, ולא מחילונן של אותן נשים דתיות, הוא מפחד. בזה הוא נלחם.

 

יש הרבה עיסוק בגבריות בישיבות הקו, והגבריות הזאת היא תמיד קלישאתית: גבורה, עוצמה, קשיחות, רצינות חמורת סבר. חישבו על מסעות הקמפינג בקורסי "טיפולי ההמרה". גבר = איש המרלבורו. לכן גם גסות הרוח, שמתקשרת עבורם לגבריות ואומץ. ישיבות הקו הן אחד מהמעוזים האחרונים בישראל של פטריארכליות מוצהרת, מיליטנטית, לא מתנצלת.

 

2. חרדה

כשאתה לוחם במעוז מול כוחות רבים הרבה יותר, אתה מפחד. ויגאל לוינשטיין מפחד. הוא יודע שהוא מפסיד בקרב מול הפמיניזם ומול קבלת הלהט"ב. והוא לגמרי חסר אונים, כי אין לו שום דבר להציע שיכול לתת מענה לכוחות האלה. אין לו שום דבר שיכול לשכנע את תלמידיו למה עליהם לדחות את הדרישות לשוויון, לסובלנות, לאוטונומיה אישית. ההנחות האלה טבועות בנו, כאנשים מודרניים, מלידתנו. אלה, אפשר לומר, האפליקציות שמגיעות עם הסמארטפון. להוריד אותן זה סיפור שהוא הרבה מעבר לכוחו של לוינשטיין. והוא יודע את זה. ולכן הוא בחרדה איומה.

 

3. הקרבה עצמית

בקרב מול הוכחות העדיפים עליו, הרב לוינשטיין מוכן להקריב את עצמו. כמו תלמידו (ובעלה הקודם של אשתו) רועי קליין. כפי שכתבה היטב יעל משאלי, לוינשטיין מוכן לקפוץ על הרימון. הוא טינף "מול כולם" על ההומואים (זכרו: לא רק "סוטים", אלא "זבל שבזבלים") ועכשיו על נשים. אין כאן רק מסירות נפש של אדם דתי, "קידוש שם שמיים" (אוי לאוזניים) של יהודי. יש כאן הפגנת אומץ של גבר-גבר.

 

לפני כמה שנים הוקלט הרב יוסף קלנר, עוד אחד מראשי ישיבות הקו, מדבר על המכתב שרבני הקו (טאו, וישליצקי, גם אבינר ועוד) שלחו למשה קצב, אז עדיין לא אנס מורשע, בו הם מעודדים אותו ("חזק ואמץ על עמידתך הבלתי מתפשרת על האמת"). קלנר טען שכותבי המכתב הם "גברים", כי "יש להם את האמת שלהם […] והם לא עושים חשבון לאף אחד […] זו צורה של תלמידי חכמים […] לא סמרטוטים."

 

שימו לב לקישור גבריות = אומץ = אמירת דברים שנויים במחלוקת = הקרבה עצמית.

 

אגב קלנר גם אמר באותה שיחה שעם ישראל הוא "משוגע" ו"דפוק". אז הנה גם הקישור שלנו לגסות רוח. נותר לבדוק רק כמה מהתכונות התרומיות האלה דבקות בחיילים שיוצאים ממכינת עלי.

רבני ה'קו' נגד משאל עם

לפני שבוע אמר הרב עמיאל שטרנברג, ראש ישיבת 'הר המור', ש"השקפתם של המנהיגים צריכה להיות אל בית המדרש ומשם ילמדו כיצד החיים צריכים להיראות", וש"לא נלך לשמוע איך זה מתקבל בציבור מחוץ לבית המדרש". כעת הרב טאו והרב אבינר מתנגדים למשאל עם מפני ש"אי אפשר לשאול את העם בשאלות הנוגדות את ההלכה."

ברור, לא? כי מי זה בכלל העם הזה שהוא יחליט על עניינים שבקשר אליהם רק אנחנו יודעים את התשובה הנכונה? והרי הרב יוסף קלנר, עוד אחד מבכירי רבני 'הקו', כבר אמר בעבר ש"העם הזה דפוק" – כלומר מצוי בתודעה כוזבת שלא מאפשרת לו לבחור נכון. שימו לב שמדובר גם באותם רבנים שהתנגדו להרחבת הגוף הבוחר של הרבנות הראשית, כדי שחס ושלום לא יצטרפו לשם עוד כמה חילונים נבערים שלא יודעים מה טוב בשבילם. הציבור מטומטם, ולכן אנחנו נחליט בשבילו. העם דפוק, אז מי בכלל שואל אותו?

כמה מסקנות:
1. אם האנשים האלה אי פעם יגיעו לשלטון, זו סופה של הדמוקרטיה הישראלית.

2. משאל עם או לא משאל עם, החלק הקיצוני ביותר מבין הציונות הדתית לעולם לא יקבל את תוצאותיו. (אם כי במקרה זה מדובר גם בחלק מאוד "ממלכתי", וייתכן שזה יאזן דחיפה לאלימות.)

3. מעניין לשים לב עד כמה הרבנים האלה התרחקו מתורתו של הרב קוק, אותו הם רואים כמורם ורבם. הוא ראה בחילונים פוטנציאל לנביאים. הם חושבים שמדובר בהמונים עיוורים וחסרי דעת. מנביאים לדפוקים בשני דורות – מי אמר שהמסורת לא מתפתחת?

הרב עובדיה, כשליח הרב טאו, כנגד הרב סתיו

בתוך הקקופוניה השגורה וחסרת התוקף שיוצאת מפיו הקדוש של הרב עובדיה יוסף חשוב משפט אחד:

החברים שלו, המפד"ל, המפלגה שלו, העידו לפני – האיש הזה מסוכן ליהדות, מסוכן לרבנות, מסוכן לתורה, ואני אחריש?

משפט משמעותי מאוד, אם כי גם כאן לא הצליח כמובן הרב הישיש להבין מה באמת מתרחש: לא החברים מהמפד"ל. אמנם הם חובשים כיפות סרוגות, אבל מדובר באנשי ישיבות ה'קו'. לפני כמה ימים הערכתי כאן שהם עוברים רב רב, אחד אחד מחברי הגוף הבוחר, ומשכנעים אותו שסתיו מסוכן לעמישראל (רפורמי, נאו-רפורמי, אפיקורוס, מקריב תינוקות למולך). מסתבר אפוא שאכן כך. לכן אני שוב חוזר ומעריך: הרב סתיו לא יהיה הרב הראשי האשכנזי הבא. ובהמשך לכך, הרב הראשי הבא, אם רק יציג את מועמדותו, יהיה הרב דוד לאו.

ועוד דבר מעניין: ב'צהר' קוראים לרב עובדיה יוסף ”לעשות תשובה ולבקש מחילה אחרי שכשל בעוון הלבנת פנים ברבים", אחרי מה שאמר על הרב סתיו.

יפה שרבני 'צהר' הבינו שהרב עובדיה יוסף נזקק בדחיפות לעשיית תשובה. אם כי אני לא יודע למה רק עכשיו. הרי הרה"ג עובדיה אמר כל מני דברים על חילונים ("אהבלים"), מורים ("חמורים"), מוסלמים ("מכוערים"), שחורים ("נביא צונמי נטביע אותם"), רופאים שעורכים הפלות ("בהמות"), הומואים ("חולים") בתי המשפט ("כולם גזל וחמס"). למה רבני 'צהר' לא ביקשו כבר אז שהוא יעשה תשובה ויבקש מחילה?

וזה מוזר, כי הרי 'צהר' הם רבנים פתוחים ואוהבי ישראל, שלא דואגים רק לאנ"ש, אלא רוצים לקרב את כוווולם לתורה, לא? אז איך זה שרק על עלבון כלפי יו"ר הארגון שלהם הם נזעקים, ולפני זה שתקו כמו דגים? כנראה שיהודי קטן כמוני לא מסוגל להבין רבנים גדולים שכאלה.