האם על המדינה להכריח בעלי עסק לבצע פעולה שעומדת בניגוד למצפונם?

לא הייתי חוגג את פסק הדין הזה.

תראו, בית המשפט פסק שהנתבעים, שסירבו להדפיס פוסטר עבור אגודת להט"ב, הפלו את הלקוחות משום נטייתם המינית, וזה בפירוש מנוגד לחוק. הנטבעים כלל לא ראו את הפוסטר שהיו אמורים להדפיס, ולכן לכאורה לא סירבו בגלל התוכן שלו, אלא בגלל זהות המזמינים. אם זה כך, זה אכן מגונה ואסור חוקית (סמוטריץ' כבר רוצה לשנות את החוק), וטוב שבית המשפט פסק כפי שפסק.

אבל אם בית הדפוס סירב לתת שירות לא בגלל זהות הלקוחות אלא בגלל תוכן הפוסטר (כטענת הנתבעים), נדמה לי שהרבה יותר בעייתי שהמדינה תחייב אותו. יש הבדל גדול בין סירוב שלנו לשרת אדם *בגלל מי שהוא*, לבין סירוב שלנו לבצע פעולה *מפני שהפעולה מנוגדת לאמונתנו*. המעשה הראשון הוא אפלייה על רקע זהותו של אדם (הומו, ערבי, מזרחי, יהודי). המעשה השני אינו אפלייה בין בני אדם אלא בין מעשים שונים, ולא קשור לזהות של הלקוח, אלא לפעולה שמבקשים מבעל העסק לעשות.

חשבו על זה:

• אתם בעלי בית דפוס. אתם אנשי שמאל ומתנגדים בתוקף לשליטת ישראל בשטחים. למרות זאת, אתם לא מחרימים איש, גם לא מתנחלים. יום אחד מגיע אליכם ברוך מרזל ומבקש שתדפיסו לו אלף פוסטרים ועליהם הכתובת "לא מפרנסים את האויב – עבודה עברית". האם מותר לכם לסרב להדפיס את הפוסטר הזה?

אני לא טוען שזה בדיוק אותו דבר (עמדה פוליטית אינה זהות מינית). אבל זה מספיק דומה. האם הייתם רוצים שהמדינה תכריח אתכם לא רק לשרת את מרזל (שידפיס אצלכם, למשל, הזמנות לחתונת בתו), אלא גם להדפיס עבורו תועבה גזענית?

אני חושב שלא. באותה מידה, אני חושב שכשיש אפשרויות אחרות (כלומר, נאמר, בית הדפוס אינו היחיד בעיר) אל לה למדינה לחייב בעל עסק לעשות מעשה, כלומר ליצור תוצר, שעומד בניגוד מפורש לאמונתו. חופש הדת והמצפון כאן אמור לגבור על הנוחות והרגשות הפגועים של הלקוח.

ונכון, לא פשוט תמיד להבחין בין אפלייה בין בני אדם לבין סירוב לבצע פעולה שאותם בני אדם דורשים. אני לא טוען שיש כאן כלל אצבע פשוט שאפשר להשליך על כל מקרה. אבל הרי בשביל להבחין בין מקרים גבוליים ובעייתיים יש בית משפט. ולדעתי עליו לנהוג ביתר סובלנות כלפי מי שמסרב לבצע פעולה שלדעתו אסורה עליו מטעמי דת ומצפון.

כתבתי על זה לפני כמה שנים בבלוג הראשי. והנה קישור לכתבה של אלמוג בן זכרי.