האם על המדינה להכריח בעלי עסק לבצע פעולה שעומדת בניגוד למצפונם?

Capture

לא הייתי חוגג את פסק הדין הזה.

תראו, בית המשפט פסק שהנתבעים, שסירבו להדפיס פוסטר עבור אגודת להט"ב, הפלו את הלקוחות משום נטייתם המינית, וזה בפירוש מנוגד לחוק. הנטבעים כלל לא ראו את הפוסטר שהיו אמורים להדפיס, ולכן לכאורה לא סירבו בגלל התוכן שלו, אלא בגלל זהות המזמינים. אם זה כך, זה אכן מגונה ואסור חוקית (סמוטריץ' כבר רוצה לשנות את החוק), וטוב שבית המשפט פסק כפי שפסק.

אבל אם בית הדפוס סירב לתת שירות לא בגלל זהות הלקוחות אלא בגלל תוכן הפוסטר (כטענת הנתבעים), נדמה לי שהרבה יותר בעייתי שהמדינה תחייב אותו. יש הבדל גדול בין סירוב שלנו לשרת אדם *בגלל מי שהוא*, לבין סירוב שלנו לבצע פעולה *מפני שהפעולה מנוגדת לאמונתנו*. המעשה הראשון הוא אפלייה על רקע זהותו של אדם (הומו, ערבי, מזרחי, יהודי). המעשה השני אינו אפלייה בין בני אדם אלא בין מעשים שונים, ולא קשור לזהות של הלקוח, אלא לפעולה שמבקשים מבעל העסק לעשות.

חשבו על זה:

• אתם בעלי בית דפוס. אתם אנשי שמאל ומתנגדים בתוקף לשליטת ישראל בשטחים. למרות זאת, אתם לא מחרימים איש, גם לא מתנחלים. יום אחד מגיע אליכם ברוך מרזל ומבקש שתדפיסו לו אלף פוסטרים ועליהם הכתובת "לא מפרנסים את האויב – עבודה עברית". האם מותר לכם לסרב להדפיס את הפוסטר הזה?

אני לא טוען שזה בדיוק אותו דבר (עמדה פוליטית אינה זהות מינית). אבל זה מספיק דומה. האם הייתם רוצים שהמדינה תכריח אתכם לא רק לשרת את מרזל (שידפיס אצלכם, למשל, הזמנות לחתונת בתו), אלא גם להדפיס עבורו תועבה גזענית?

אני חושב שלא. באותה מידה, אני חושב שכשיש אפשרויות אחרות (כלומר, נאמר, בית הדפוס אינו היחיד בעיר) אל לה למדינה לחייב בעל עסק לעשות מעשה, כלומר ליצור תוצר, שעומד בניגוד מפורש לאמונתו. חופש הדת והמצפון כאן אמור לגבור על הנוחות והרגשות הפגועים של הלקוח.

ונכון, לא פשוט תמיד להבחין בין אפלייה בין בני אדם לבין סירוב לבצע פעולה שאותם בני אדם דורשים. אני לא טוען שיש כאן כלל אצבע פשוט שאפשר להשליך על כל מקרה. אבל הרי בשביל להבחין בין מקרים גבוליים ובעייתיים יש בית משפט. ולדעתי עליו לנהוג ביתר סובלנות כלפי מי שמסרב לבצע פעולה שלדעתו אסורה עליו מטעמי דת ומצפון.

כתבתי על זה לפני כמה שנים בבלוג הראשי. והנה קישור לכתבה של אלמוג בן זכרי.

9 תגובות

  1. אני מסכים, ואני חושב שההבחנה בין הזהות למעשים היא הבחנה חשובה. אבל גם היא אינה פותרת את כל הבעיה. האם מותר לי, למשל, לפתוח סלון יופי המציע את שירותיו לנשים בלבד (או לגברים בלבד)?
    ומצד שני, כדי להימנע מהשוואת דת עם פוליטיקה: אם אני בעלים של בית דפוס, האם מותר לי לסרב להדפיס מודעות המכריזות כי מי שאינו מאמין באלוהותו של ישוע מנצרת יירש גהינום? האם מותר לי לסרב להדפיס מודעות של כנסייה הדוגלת באופן מוצהר בעמדה תיאולוגית זו גם בלי לעיין בתוכן המודעות?

    אהבתי

  2. אני מסכים אתך במקרה הזה, אבל צריך לזכור:
    לאו עכברא גנב אלא חורא גנב
    מה שנתן לבית המשפט עד כה להחליט שהוא מוסמך לשפוט גם בעניינים ערכיים הוא זה שנתן לבית המשפט לעשות גם את הצעד הנוסף הזה (שאחריו יבואו מן הסתם צעדים קטנים נוספים)

    אהבתי

  3. ברגע שזה פוסטר עבור "אגודת להט״ב" ולא עבור סתם אנשים שבמקרה הם להט״בים, אין צורך לראות את התוכן.
    זה בהכרח תוכן שבא לשרת אג'נדה פוליטית להט"בית (לשם כך האגודה קיימת), וחופש המצפון מחייב אפשרות לסרב לכך אם זה מנוגד לאמונתך.
    מדובר בפסק הדין חשוך ונקווה שיבוטל בערעור.

    אהבתי

  4. רק תנסו לחשוב איזו מהומה הייתה קמה לו בית דפוס היה מסרב להדפיס לחברה רק בגלל שבעליה יהודים…..

    אהבתי

    1. איך זה קשור לעניין? ברצינות, הרי כל הנקודה המטורפת בפסק הדין הזה שהוא מרחיב את חוק איסור אפלייה (שאוסר להפלות בשל *זהות מזמין העבודה* והוא הגיוני) גם ל*תוכן של העבודה*. כלומר, אפשר לחייב ארכיטקט שמאלני לתכנן התנחלות או בית כלא למהגרי עבודה, יהודי לארח כנס של ניאו-נאצים בבית מלון בבעלתו, להט"ב להדפיס פליירים של להב"ה.

      אהבתי

  5. אולי אפשר לשאול דוגמא לכבוד יום השואה? נאצי יבוא אליך לבית הדפוס ויבקש להדפיס כרזה "היהודים גרמו למגפת הקורונה. יש לגרשם". האם גם אז יפסוק בית המשפט לשלם פיצוי על אי הדפסת המודעה?

    אהבתי

    1. לכאורה כן. לכן פסק הדין הזה מטורף לחלוטין. מי שחושב שמדובר באיזשהו הישג לזכויות אדם … יש שתי אפשרויות לדעתי:
      א. פשוט לא חשב על זה עד הסוף או לא הבין במה מדובר.
      ב. ההנחה היא שתמיד הפסיקה תכפה על אנשים ימנים\חרדים\דתיים\מזרחים\מסורתיים וכו' אבל ברור לכולם שאיכשהו זה תמיד יפורש או יאכף באופן שלא יפגע בחופש הדת והמצפון שלו.

      מתקשה לדמיין ג. ברצינות.

      אהבתי

  6. האם לדעתך פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים שהטיל קנס על אולם האירועים של היישוב יד השמונה (יישוב של יהודים משיחיים ונוצרים אוונגליסטים) בגין סירובו לארח מסיבה לחגוג את החתונה של מיכל בירן ובת זוגה (ללא טקס שכן הטקס כבר נערך בלונדון ומדובר היה במסיבה "נטו") שמוצטט בפסק הדין של בית המשפט השלום בבאר שבע? האם אתה סבור שהוא בעייתי באותה מידה, ואם לאו, כיצד אתה מבחין בין שירותי דפוס לבין אירוח אירועים (לא דתיים) לקהל הרחב?

    אהבתי

    1. אגיב בקצרה ברשותך (הזמן שיש לי ללא הילדים מתקצר והולך): אני חושב שסירוב לארח *מישהו* אינו דומה לסירוב להכין *משהו*. נכון, הגבול פה אינו חד משמעי ויש גלישה ממקרה למקרה, אבל בכל זאת, יש הבדל. יחד עם זאת, במקרה של אולם שנמצא בתוך *קהילה* שלמה שתיפגע ממה שנעשה בו, אני חושב שיש מקום להתחשב בהם ולהרשות להם לסרב (בתנאי כאמור שיש אופציות אחרות עבור המבקשים אירוע). עם זאת, גם לתת קנס זה לא נורא. כלומר, מותר להם גם לשלם עבור אמונותיהם. עניין של מידה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s