יחסיהן המתעדכנים של האורתודוקסיה היהודית והכנסייה הקתולית

ברי המזל מכל הם אלה שהוציאו את ספרם לפני הקורונה. ללא מזל גדול אבל גם ללא חוסר מזל גדול הם אלה שעוד יוציאו את ספריהם, ויכולים לדחות את ההוצאה עד שירווח. וחסרי המזל הגדולים הם כמובן אלה שהוציאו ממש כעת את ספריהם, כשהעולם עוסק במגפה ואילו להם יש רעיונות יפים ואבחנות מקוריות.

 

ספרה של כרמה בן יוחנן, 'נזיד עדשים' (הוצאת אוניברסיטת ת"א), יצא עכשיו, והוא מלא רעיונות יפים ואבחנות מקוריות. בן יוחנן כותבת על תפיסותיהן המתעדכנות של הנצרות הקתולית והיהדות האורתודוקסית אחת על השניה, ושוזרת – באופן שאני לא זוכר כמוהו בספר יחיד – את שני הצדדים יחד: הקתולים על האורתודוקסים ואורתודוקסים על הקתולים. היא עוסקת לא בדיאלוג בין הדתות, אלא בדימויים של כל מסורת את רעותה מתוך כתבי המסורות עצמן.

 

הספר קודם כל מביא רקע נרחב ומרתק על התפתחותן של התפיסות ההדדיות – כל ההוגים והרעיונות שעיצבו את ראייתה של היהדות בעיני הנצרות כפרומו חביב לעצמה ואת הנצרות בעיני היהדות כסיקוול כושל שחבל שנעשה. המבוא הזה כשלעצמו הוא מרתק ובעל ערך רב.

 

עיקר הספר מתמקד בזמן הזה, כלומר מאמצע המאה ועשרים, אז השואה מחד והקמת מדינת ישראל מאידך חייבו את שתי המסורות לשידוד מערכות. בן יוחנן סוקרת את המהפך בתפיסת נצרות לגבי היהדות שנוסח בועידת 'ותיקן 2' (1962-5). לראשונה נקבע רשמית יחס של מסורות אחיות, ולא של חילופי תפקידים שמשאירים את היהדות בצד הדרך, ככלי ריק.

 

בן יוחנן מציגה את המהפך במלוא מורכבותו, ומביאה גם את עמדותיהם של תיאולוגים קתולים רדיקלים שהציעו להאבק באנטישמיות על ידי ויתור על תפיסת האקסקלוסיביות הגאולית של הכנסייה (כלומר: יהודים יכולים להגיע לגן עדן ללא התנצרות) או אף על עצם רעיון תחיתו של ישו(!).

 

מנגד, היהדות גם כן שינתה את יחסה אל הנצרות – אולם לאו דווקא לטובה. אם בימי הביניים נפוצות עמדות שרואות חיוביות בנצרות (הרמב"ם) או אף מזכות אותה מעבודה זרה (המאירי), בזמן הזה, כאשר "יד ישראל תקיפה", אין עוד טעם בעיני רבנים רבים לבחור בצנזורה עצמית או בעידון המסר.

 

כבר אצל החת"ם סופר, כותבת בן יוחנן, ניכרת פחות סובלנות כלפי הנצרות, והסובלנות נמוכה עוד יותר כיום. אמנם היו גם רבנים, בעיקר מזרוחניקים, שניסו להמשיך את הקו המתון כלפי הנצרות (אונטרמן, הרצוג), אבל רבים יותר רואים בהקמתה של מדינת ישראל הזדמנות, כפי שכותבת בן יוחנן, לבטא את קולה ה"אותנטי" של היהדות.

 

בן יוחנן כותבת על עמדותיהם של רבנים כאליעזר ולדנברג, שלום משאש, עובדיה יוסף, משה שטרנבוך, יהודה ליאון אשכנזי, יוסף דוב סולובייצ'יק, שלמה אבינר, אורי שרקי ועוד, ומגלה כי קריאה נרחבת במקורות ההלכתיים וההשקפתיים היהודיים מצביעה על מגמה אחרת מזו העולה במפגשי הפיוס. במילים אחרות, מילות הידידות לחוד וההלכה המחמירה לחוד.

 

הספר מעניין וכתוב היטב, ופורס יריעה נרחבת ונהירה שתכניס את כל המבקש בכך לנבכי מערכת היחסים של המסורות הללו כיום. בן יוחנן גם מיטיבה להבהיר את הקשיים המובנים בניסיונות של מסורות לעדכן את עצמן – ועל אחת כמה וכמה כאשר השאלה שמולן גדולה כל כך: לא פחות מהבנה מחודשת של המסורת שבמשך אלפיים השנים האחרונות העמידה עצמה כממשיכה האמיתית היחידה של תורת משה.