בשיא המחאה החברתית נערך ערב בכיכר הסוס בירושלים בהשתתפות הרבנים בני לאו ויובל שרלו, מהבודדים בציונות הדתית שתמכו בה. אני זוכר את מילותיו של שרלו. הוא השווה את התנופה של המחאה לזו של גוש אמונים, שם הוא היה צעיר ונמרץ, ואמר דבר מעניין: היזהרו מהאכזבה. כי האכזבה בו תבוא. אין אידיאל שמתממש בשלמותו במציאות. והדרך תמיד ארוכה גם למימוש חלקי. היזהרו מהאכזבה.
צ'יקי מביא בכתבה להלן כמה אנשים שהיו מאוד פעילים במחאה ושהאכזבה ייאשה אותם. הם בדרך לירידה מהארץ. כדאי לחשוב על ההבדל בין מיואשי המחאה החברתית למיואשי גוש אמונים. לראשונים יש את האופציה לרדת מהארץ. לא רק מפני שהם מחזיקים במקצועות חופשיים וכו', אלא מפני שחלקם של האידיאלים שבשמם נלחמו גדול יותר מחלקה של מדינת ישראל בזהות שלהם. לכן בשם הראשונים הם יכולים לוותר על האחרונה. לאנשי גוש אמונים אין אפשרות כזאת, מפני שמראש ארץ ישראל ומדינת ישראל הם חלק אינטגרלי ומהותי מהאידיאלים שלהם, וממילא מהזהות שלהם.
אז מה עושים אנשי גוש אמונים כשהם מאוכזבים ומיואשים? מתחרד"לים. גם כאן הניתוק הוא מהחברה הישראלית, אבל לא דרך ירידה מהארץ, אלא דרך התכנסות אל תוך ד' אמות של הלכה, ומטאפיזיקה שלא קשורה למציאות. ובדיוק על זה כתבתי איזה מאמר קצרצר שאעלה מאוחר יותר או מחר.
מינים 