תגובה לאכזבה – המחאה החברתית וגוש אמונים

בשיא המחאה החברתית נערך ערב בכיכר הסוס בירושלים בהשתתפות הרבנים בני לאו ויובל שרלו, מהבודדים בציונות הדתית שתמכו בה. אני זוכר את מילותיו של שרלו. הוא השווה את התנופה של המחאה לזו של גוש אמונים, שם הוא היה צעיר ונמרץ, ואמר דבר מעניין: היזהרו מהאכזבה. כי האכזבה בו תבוא. אין אידיאל שמתממש בשלמותו במציאות. והדרך תמיד ארוכה גם למימוש חלקי. היזהרו מהאכזבה.

צ'יקי מביא בכתבה להלן כמה אנשים שהיו מאוד פעילים במחאה ושהאכזבה ייאשה אותם. הם בדרך לירידה מהארץ. כדאי לחשוב על ההבדל בין מיואשי המחאה החברתית למיואשי גוש אמונים. לראשונים יש את האופציה לרדת מהארץ. לא רק מפני שהם מחזיקים במקצועות חופשיים וכו', אלא מפני שחלקם של האידיאלים שבשמם נלחמו גדול יותר מחלקה של מדינת ישראל בזהות שלהם. לכן בשם הראשונים הם יכולים לוותר על האחרונה. לאנשי גוש אמונים אין אפשרות כזאת, מפני שמראש ארץ ישראל ומדינת ישראל הם חלק אינטגרלי ומהותי מהאידיאלים שלהם, וממילא מהזהות שלהם.

אז מה עושים אנשי גוש אמונים כשהם מאוכזבים ומיואשים? מתחרד"לים. גם כאן הניתוק הוא מהחברה הישראלית, אבל לא דרך ירידה מהארץ, אלא דרך התכנסות אל תוך ד' אמות של הלכה, ומטאפיזיקה שלא קשורה למציאות. ובדיוק על זה כתבתי איזה מאמר קצרצר שאעלה מאוחר יותר או מחר.

5 תגובות

  1. יפה רק הערה אחת: יש בהחלט גם מגמה שנייה של צעירים דתיים שלא מתחרדים אלא דווקא נוסעים לבנות חיים יהודיים בנכר.

    היעדים אמנם קצת שונים (ובעיקר תלויים בגודל הקהילה היהודית המקומית) אבל האינסנטיב דומה והמטרות זהות: בנייה מאפס של חיים חדשים בגיל 30-40 אחרי אכזבה (לפעמים ממש שנאה או טראומה) מהמערכת המקומית בישראל.

    שם, אגב, לא רק שהחיים קלים יותר מבחינה חומרית, אלא גם החיבור ליהודים המקומיים והישראלים החילונים המקומיים טבעי יותר.

    אהבתי

  2. תשובה באיחור: אלו שאני פגשתי הם כולם צעירים משכילים ממרכז הארץ. נראה לי גל המחאה האחרון, אפילו שלא השתתפו בו, הזיז משהו. אולי המשבר בעקבות ההתנתקות גם השפיע? לא יודע… ברובם נשואים צעירים במקצועות טובים, ובכל זאת עול השכירות ו/או גידול הילדים קשה מדי, אל מול אלטרנטיבות קלות (יחסית) בחו"ל – בעיקר סין וארה"ב.

    אהבתי

  3. מאוד חרה לי כשקראתי את הכותרת והציתותים של הכתבה ועוד יותר כשקראתי אותה.
    האנשים שם רובם חברי פייסבוק וחלקם אף במציאות שלי ושל חברתי ובעצם גם של צ'יקי .
    מעבר לכותרת הסנסציונית רובם יותר עושים רעש וקולות של נמאס ונרד מהארץ ולא באמת עושים מאמץ מודע בכיוון.
    מעבר לצבע והרעש הכתבה בעיקר משום שהתפרסמה בעיתון ולא בפורומים הסגורים יותר של המעורבים עושה לטעמנו הרבה יותר נזק מתועלת.

    המעניין הוא שהרושם שנוצר אצלי בנוגע לקהילה הפרד-חנאית וה"היפית" הוא שמשקל גם בה הוסט מפעילות מחאה חברתית שפונה לקהל הרחב, אל עבר מפגשים שהפעילות העיקרית בהם הוא "שירה מקודשת" (הזמנתי אותך בזמנו אז לקבלות השבת שנערכו במאהל שהחלק האמנותי בהם כמעט תמיד כלל חאפלות של שירה מקודשת).

    אני מניח שהצמצום אל תוך העצמי והרוחני הוא שלב טבעי בהתפתחות של תנועות אלה כמו במחאת ילדי הפרחים. וגם בנכר נראה לי מקווה הפעיל למצא עצמו מוקף באינטלקטואלים הדומים לו ובעלי בסיס משותף בחיפוש אחר חיים שלווים, הוגנים והגונים יותר.

    הכתבות של אחותו דפנה ארד לעומת זאת מתאפיינים ב"אצבע על הדופק" נאמנה יותר מבחינה תרבותית חברתית ונוגעים יותר לנושאים בוערים יותר לחברה. גם הכציבה שלה לא רעה בכלל ואפילו בקריירה המוזיקלית שלה עשתה חייל לטעמי יותר מאחיה.

    בהצלחה לכולנו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s