מעט על הספר ‘הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה’

Captureהספר המעניין הזה, ‘הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה' (כרמל), יצא לפני כמה חודשים. נעם חדד, שזהו עיבוד של מחקר הדוקטורט שלו, מבקש לאתגר בו את התפיסה המובנת מאליה של הציונות הדתית כתנועה דתית ולאומית, כלומר, כציונות *דתית*. על פי חדד מדובר בתנועה לאומית בעיקרה.

חדד עומד, באופן נכון וחשוב לדעתי, על האופי המודרני של קטגוריות כ"דת" ו"לאום". שני מונחים אלה התפתחו במקביל להתגבשות המדינה הלאומית כישות פוליטית ובהקשר לצורך של מדינת הלאום להדיר את הדת למרחבים אישיים, כלומר לשמור על "הפרדת דת ממדינה" ומרחב ציבורי חילוני. מכיוון שתהליכים אלה צמחו מתוך הנצרות, הם גם מתאימים להגיון הפנימי שלה באופן טבעי, ונמצאים בחוסר התאמה אינהרנטי עם המסורת היהודית (שמעולם לא הפרידה בין המרחב הדתי הפרטי לציבורי, וגם לא בין חוקי "דת" לחוקי "מדינה").

מכיוון זה מגיע חדד לבחון את הציונות הדתית, וכאן, על פי מחקרו, הוא מגלה שמדובר בכלל בתנועה לאומית, ולא דתית. "הטענה המרכזית של ספר זה היא שאת הציונות הדתית לגווניה יש להבין [… כ]תופעה לאומית-מערבית-מודרנית." על פי חדד הציונות הדתית מתעניינת בעיקר במדינה, פחות בהלכה, כמעט שנמנעת מלעסוק בענייני דת ומדינה ומשקיעה את מרצה בסוגיות של התנחלות וריבונות על יו"ש. כפי שכותב חדד,

"האל, שבמסורת היהודית עמד מאז ומעולם במרכז התיאולוגיה, איבד את נוכחותו הדומיננטית במחשבה הציונית דתית, או לחילופין נתפס ככזה שבעצמו מקדש את המדינה ומציב אותה במעמד ראשון במעלה, ולמעשה נדחק מפניה. כל או כך, בתיאולוגיה הציונית דתית הלאומיות והמדינה הן התכלית העליונה, ולא האל."

לצורך עבודתו עבר חדד על אלפי טקסטים מעשרות השנים האחרונות, ממנשרים ישיבתיים ועד טורי דעה ב'הצופה', והוא מגיש לקורא מחקר עשיר ומפורט. הספר משיא תרומה לשדה, ובהחלט מומלץ לקריאה למתעניינים. עם זאת היה קשה לי להסכים לתמונה שהוא מצייר.

על פי חדד הציונות הדתית מתחילתה היתה תנועה לאומית בעיקרה, ואולי אפשר להתווכח עד כמה המזרחי היה מושקע בהלכה ועד כמה בציונות (נדמה לי שהיתה שם כוונה לחבר את שתי הישויות בלי לוותר על אף אחד מהן), אולם גם אם המזרחי לא הצטיין בלהט דתי, מה נעשה עם גוש אמונים? כלומר, חדד לא נותן מספיק מקום לדעתי לפריצה בשנות השבעים של הקוקיזם. על פי התיאולוגיה הקוקיסטית המדינה היא ביטוי של רצון אלוהי מפורש, וההתיישבות ביהודה ושומרון מימוש של תוכנית אלוהית משיחית. האם אין כאן נתינת מקום מרכזי לאל? אדרבה, הקוקיזם הוא דוגמא מובהקת לשיעבוד הלאומיות לצרכי הדת, ולא להפך.

חדד מתייחס למחקרים שתפסו כך את הקוקיזם (של גדעון ארן ואחרים), אולם מבטל אותם כמשתמשים בפרדיגמה מחקרית "מערבית-מודרנית" (למשל, השימוש במונח "פונדמנטליזם") ולא מתאימות מבחינה מתודולוגית. הוא מנסה להראות שגם במסגרת גוש אמונים הבכורה ניתנה ללאומיות ולריבונות ולא לאל ולהלכה, אבל נדמה לי שהוא לא מצליח. כך למשל, חדד מביא מאמרים מתוך 'הצופה' שהציגו את המתנחלים כ'אחר', כמי שמקבלים "חיבוק חם" מהממסד הציוני דתי אבל אינם חלק ממנו. זה נכון, אבל זה רק מפני ש'הצופה' נשלט אז בידי מזרוחניקים, ואילו בשטח הדור הצעיר כבר הלך וכבש לבבות וגבעות. במהרה הקונצנזוס הציוני דתי הפך לקוקניקי, והלאומיות נצבעה בצבעים של הלכה, של תיאולוגיה פוליטית ושל משיחיות.

בראיון ליאיר שלג ב'מקור ראשון' קובע חדד כי

הטיעונים ביחס לארץ הם טיעונים לאומיים־חילוניים: בעיות הביטחון, הקשר הלאומי שלנו לארץ וכדומה. למרות הרטוריקה הדתית, לא מתייחסים לארץ כאל מצווה דתית. לכן, גם עניין הריבונות על יו"ש חשוב כל־כך לציונות הדתית. כי ריבונות זה מושג לאומי־מדינתי. לאדם דתי לא אמורה להיות חשובה הריבונות, רק עצם החיים בארץ.

אבל ריבונות המדינה על השטחים חשובה לציונות הדתית הקוקיסטית מבחינה דתית מפני שלב התיאולוגיה הקוקיסטית הוא הכפפת הארץ לרצון האל ולשליטת האל, ואלו באים לדידם לידי ביטוי על ידי רצון עמו ושליטת עמו על ארצו – ולכל זה מטען משיחי מודגש.

ב'לנתיבות ישראל' כתב הרצי"ה כי

הגאולה האמיתית, המתגלה בשכלולה של הישיבה בארץ ותקומת ישראל בה, בהמשך התחדשות יישובה של הארץ עם התקבצות ששבי הגלויות לתוכה [… ב]שליטת ממשלתנו עליה, של התדבקות מהותנו הציבורית את קדושת ממשותה.

הלאומיות כאן מוכפפת לאינטרס הדתי, ולא להפך.

אמנם, הקוקיזם מת, ואיתו מתה הדתיות המתפרצת הזו. אני מסכים לחלוטין עם חדד שכיום הציונות הדתית היא תנועה לאומית בעיקרה. לבד מאשר במעגלי חרד"ל מצומצמים, עבודת השם אינה עומדת במרכז חייהם של הד"לים, וההלכה הפכה לאוסף של מנהגים ופולקלור, פעמים מעשירים, פעמים טורדניים. זו לא טענה חלוצית ולא רק חדד (או אני) טוענים אותה, אבל ספרו של חדד מביא עוד עדויות יפות לכך.

ואם נרחיב מבט להקשר הגלובלי, המעבר ללאומיות כמרכז החיים האידיאולוגים של הציונות הדתית הוא תהליך של חילון, והוא אינו מוגבל לה. גם תנועות דתיות אחרות, כמו ה-RSS בהודו והנצרות האוונגליסטית הלבנה בארה"ב עוברות תהליכים דומים. מסיבות שונות (אכתוב על זה מאמר כשיהיה בית ספר או בעוד כחמש שנים כשהילדים יצליחו להעסיק את עצמם), הלאום מחליף האל כמרכזן של תנועות כאלה, בתהליך שמחליש אותן מבחינה דתית אבל מחזק אותן לאומית, ומסכן את המסגרת הדמוקרטית במדינות בהן הוא מתרחש.

תגובה אחת

  1. הדת היא עניין אישי. הפוליטיקה והלאומיות הם ענין קבוצתי או תנועתי. אין לציונות הדתית שום עניין להוביל או לקבוע מסמרות בעניני דת. אך התנועה בעיקרה מורכבת מאנשים דתיים. בנט מעומיין לשנות זאת היום.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s