כהנא זה לא רק גזענות

היכן שפעם עמדו יוסף בורג וזבולון המר עומדים היום כהניסטים. תוך חמישים שנה הגיעה הנהגת הציונות הדתית מהניסיון האמיץ לגשר בין המסורת למודרנה להחלפת המסורת בקליפה קנאית של גזענות ושנאה. זה מדכא למדי, אבל זה לא הכל.

אני שם לב שקשה לשכנע רבים שיש הבדל בין סמוטריץ' לבן גביר, אבל לטעמי מדובר בשתי תפיסות עולם נבדלות. אני כמובן לא מכחיש את הגזענות הממארת של סמוטריץ'. הייתי זה שפרסם ראשון את "תוכנית ההכרעה" שלו, בה הוא מציע לפלסטינים לבחור בין טרנספר, אפרטהייד, או ג'נוסייד. אבל בן גביר זה סיפור שונה. ביחס למדינה, ביחס לחוק, בשיקולי ריאל-פוליטיק ובנכונות להתפשר, ביחס לנורמות חברתיות וכמובן בסגנון. אלה הבדלים משמעותיים. זה בית מדרש אחר.

לוז ההבדל נמצא ביחס למדינת ישראל. הציונות של הרב מאיר כהנא היתה אמביוולנטית במקרה הטוב. כפי שכותב שאול מגיד בספר שעומד לצאת ובמאמר ב-The Tablet, אחרי עלייתו לישראל הלך כהנא והתאכזב ממדינת ישראל. הוא סבר שהמדינה חילונית ו"נורמלית" מדי, וראה בה מסגרת זרה, "גויית", לא יהודית. ציונות "אמיתית", על פי כהנא, פירושה מדינת הלכה, נקייה מלא-יהודים. התפשרות, אפילו תועלתנית, עם המבנה הנוכחי של מדינת ישראל מחלישה ומדללת את התוקף של היהדות ושל ההבטחה האלוהית על הארץ.

כפי שכותב מגיד, כשכהנא הושבע לכנסת הוא הוסיף אחרי הנוסח המקובל את הפסוק "וְאֶשְׁמְרָ֖ה תוֹרָתְךָ֥ תָמִ֗יד לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד" (תהלים, קיט, מד). בשל חילוניותה של המדינה כהנא לא ראה במדינת ישראל ישות יהודית לגיטימית, והודה, בתשובה לבית המשפט העליון, שהתכוון באמירת הפסוק לכך שחוקי התורה יגברו בשבילו על חוקי המדינה. אל האחרונים נאמנותו מוגבלת. שבועתו נפסלה והוא התבקש להישבע שוב כמקובל, מה שאכן עשה.

עם כל גזענותו, ואף עם תקוותו למדינת הלכה, סמוטריץ' רואה במדינה כפי שהיא כיום מסגרת לגיטימית ואת חוקיה כמחייבים. בן גביר לא (כדאי גם לעקוב אחרי שבועתו של בן גביר אם וכאשר ייכנס לכנסת). הסמליות שבאימוץ בן גביר על ידי מפלגת "הציונות הדתית" היא פלסטית, אבל הבוטות שלה לא צריכה להסתיר את האמת שהיא מחזיקה: לאורך השנתיים האחרונות הציונות הדתית שוב ושוב שיתפה פעולה עם ממשיכי דרכו של הרב כהנא. הכהניזם שפעם נדחה בברור על ידי מנהיגיה של המפד"ל, הפך בן בית.

אין זה דבר פעוט עבור ממשיכי דרכם של הרב ריינס והרב קוק, שקידשו את המדינה שכהנא דחה. מגיד קושר את הפופולריות העולה של תורת כהנא בקרב הציונות הדתית לשברונו של הקוקיזם, ואני חושב שהוא צודק. רק עם אבדן התקווה המשיחית שהביא איתו גוש אמונים, רק אם ההכרה שהיהודים החילונים לא עומדים לחזור בהמוניהם בתשובה בעקבות המפגש עם יהודה ושומרון, שנסיגות משטחים כבושים קורות שוב ושוב בניגוד להבטחתו של הרצי"ה, ושבאופן כללי שום משיח לא עומד פתאום לנחות עלינו, נזנח הקוקיזם כמסגרת טוטלית ונפתח הפתח לאימוצם של דרכים ורעיונות אחרים.

כמו העניין הסרוג המתגבר בחסידות, בפמיניזם, בליברטריאניות, בשמרנות, כמו הלייטיות והדתל"שיות והלהט"ביות הדתית, גם הכהניזם סולל לעצמו מסילות בתוככי הציונות הדתית. כמו אותם כיוונים אחרים גם הוא מחליף את הרומנטיקה המשיחית הקוקניקית, אלא שהוא מחליף אותה באקטיביזם פונדמנטליסטי, אלים וגזעני באופן בוטה. במקום הממלכתיות והנאמנות למדינה הוא מציע אנטי-ממלכתיות וחתירה תחת יסודותיה של מדינת ישראל הדמוקרטית והחילונית.

בן גביר, מרזל, גופשטיין בן ארי – אלה אינם אלא הזרוע הפוליטית של נוער הגבעות. כמו אותם צעירים שעורכים פוגרומים בפלסטינים ותוקפים חיילים ושוטרים, אין להם נאמנות לדבר מלבד לאתוס הפונדמנטליסטי שלהם. איתמר בן גביר ינסה ככל יכולתו לפרק את מדינת ישראל מתוך הכנסת.