"אנשים חכמים נוטים פחות להאמין"

צהלו, אתאיסטים, צהלו, שכן (שוב) הוכיחו שאתם אתם החכמים ביותר, שאתם אתם המשכילים ביותר, שאתם תירשו את הארץ ואמן אמן אומר אני לכם, אתם אתם תאכלסו את מלכות האלוהים.

וברצינות, המחקר הזה מפוקפק (ואני עדין איתו כי אני יודע שיש לו תסביך נחיתות נוראי) משתי בחינות:

א. מה שמדדו המחקרים השונים שמאוגדים כאן הם שני דברים: איי-קיו, והשכלה. אלה שני דברים מעניינים, שני דברים חשובים, אבל אלה לא "חכמה", ואפילו לא "אינטליגנציה". את שתי האחרונות בני אדם *לא יודעים למדוד*. אי אפשר לכמת חכמה לא רק כי עדיין לא מצאנו את הכלי הנכון, את הטכניקה, את השאלון, את סריקת המוח וכו', אלא מפני שחכמה היא מונח כל כך כללי, כל כך תלוי תרבות וזמן, שהמחשבה שאפשר פשוט להצמיד לה מספר היא מופרכת לחלוטין.

ואיי-קיו, הרי הוא כלי עזר לכימות כל מני דברים מעניינים, אבל אנחנו יודעים שהוא במידה מסויימת (שוב, אני עדין) תלוי תרבות, ואף תלוי מגדר. ומה עם השכלה? אותה אכן אפשר למדוד. ומה מגלים מחקרים שמדדו? שאכן ככל שאנשים משכילים יותר, הם מאמינים פחות. ופעמים רבות הם אדוקים פחות בדתם, או כלל לא, מאנשים עם השכלה פחותה. זה נכון. אבל זה מביא אותנו לבחינה השניה שהמחקר הזה מפוקפק.

ב. במחקר הזה "דת" מקבילה למעשה ל"אמונה", ולכן כאשר אנחנו משכילים יותר או "חכמים יותר", אנחנו, על פי המחקר, שואלים יותר שאלות, לא מוכנים להסתפק בתשובות מטופשות, ועוברים תהליך של התפכחות באשר לאמונות שכפו עלינו בילדותינו. זה נכון: השכלה היא חדשות רעות עבור חשיבה דוגמטית ופונדמנטליזם.

מה הבעיה? הבעיה היא שהגדרת הדת כאמונה מתאימה (איכשהו) לנצרות, אבל לא מתאימה למגוון דתות אחרות. למשל הבודהיזם. למשל היהדות. למשל ההינדואיזם. למשל הדאואיזם. למשל השאמניזם. לא שאין באלה לפעמים דוגמה שיש להאמין בה, אבל זו פחות חשובה ממרכיבים אחרים בדת, כמו פרקסיס, או אתיקה, או נאמנות לקהילה, או חקירה פנימית, או השתתפות בטקסים, או טרנספורמציה אישית, או התרגשות, או סגפנות, או תפיסה מסויימת של המציאות. ולכן השכלה לאו דווקא תהפוך בודהיסטים או יהודים ללא-דתיים, וגם אם תהפוך, זה יהיה בצורה שונה מאשר נוצרים.

אז מה יצא לנו כאן? שהמחקר הזה מוטה תרבותית פעמיים: פעם אחת כי הוא בודק איי-קיו, ופעם אחת כי "דת" עבורו היא "אמונה". תוצאות המחקר מתאימות במקרה הטוב לצפון אמריקה ולאירופה, אבל לו היו עורכים אותו בהודו (לא של לפני 500 שנה, של היום) התוצאות, אני מנחש, היו שונות לחלוטין.

ורק אומר שכל זה לא אומר חלילה שאני נגד השכלה ונגד ניפוץ אמונות דוגמטיות. אני לגמרי לגמרי בעד. פשוט: עבורי ניפוץ כזה הוא אקט דתי מהמעלה הראשונה.

4 תגובות

  1. תגיד, קראת את המחקר המקורי או רק את הדיווח העיתונאי עליו?
    הם בהחלט מבחינים בין אמונה לפרקסיס (הקורלציה כמעט נעלמת). חלק מן המחקרים גם לא שואלים על אמונה אלא על יחס כללי לדת (״עד כמה הדת חשובה בחייך?״). כיוון שכל המחקרים בהם הם עוסקים נערכו במערב ורובם בנצרות, הביקורת שלך אינה רלוונטית.

    מעניין שסיינטיפיק מעריב השמיטו את אחת הפרשנות המעניינות למחקר – אנשים ״אינטיליגנטים״ יותר נוטים להיות נון קונפורמיסטים (דבר מבוסס למדי). נון קונפורמיזים לגבי דת במאה האחרונה במערב הוא אתאיזים. קרי, יש פה בחירה תרבותית לא פחות מאשר דתית.

    בקיצור, קרא את המאמר. ניתוח על סמך דיווח עיתונאי מיד שנייה או שלישית הוא לא רציני.

    אהבתי

    1. עידן, ראשית, אם כשמדובר בפרקסיס הקורלציה נעלמת אז אני צודק, נכון? שנית, נון קונפורמיזם לגבי דת המאה האחרונה במערב הוא לא רק אתאיזם, אלא גם, ואף בעיקר, ניו-אייג'.

      אהבתי

      1. צודק במה? מדובר על נוצרים בעולם המערבי. תסכים שהאמונה (או ההצהרה על האמונה) חשובה יותר מהפרקסיס (שהוא מה בדיוק? לחגוג את חג המולד? לומר גרייס? את זה עושה אפילו ריצארד דוקינס). אבל אלו באמת פרטים שעל מנת לדון בהם צריך לקרוא בעיון את המחקרים המקוריים. מדובר פה במטא אנליזה ולא במחקר.

        לגבי ניו אייג׳, יש בזה משהו. אני לא אופתע אם תמצא קורלציה דומה, לפחות במחקרים ישנים יותר. אבל בכל זאת יש הבדל. לאתאיזים, בדומה גם לזרמים שונים בדת, מסורת של דיון רציונלי ואינטלקטואלי מעמיק. בניו אייג׳, הרבה פחות. אפשר לראות איך אנשים שלמדו והפנימו את שיטות המחקר האקדמאיות המערביות ייטו להעדיף דיון מהסוג הזה. אבל זו, כמו שאר הפרשנויות, פשוט סברת כרס. אני לא בקיא בפרטי המחקר.

        אהבתי

  2. נתקלתי בגלים שהכה המאמר בארבע מקומות. הכתבות באנגלית ב גארדיאן ובארס-טכניקה היו מקיפות, ניטרליות ונעימות לקריאה. מYNET לא ציפתי ליותר ממה שנכתב בהתחשב באופי האתר ולקהל אליו הוא פונה לעומת זאת הכתבה ב"ידען" אתר מדע שמתיימר לעומק אינטלקטואלי ומדעי ובעיקר הכותב הספציפי הרתיח מעט כפע שלרוב הוא מצליח את דמי.
    הקו הפטרוניסטי, השחצני והמלגלג שתמיד נשקף ממנו אלי. יותר ויותר אני מוצא את המדעיזם האפולוגטי כבריוני וסר טעם לא פחות מכל פונדמנטליזם דתי של מחזיר בתשובה.
    מספיק לי דוקינס אחד על חריפותו אבל עדת מעריציו בלתי נסבלת בעיני. ואולי זו הסלידה הכללית שאני מפתח ממיסיונריות ווכחנות.
    קארל סאגאן סרב בעקביות לקחת חלק במאבקים כנגד הדת והמיסטיקה. אפשר לזקוף זאת לצד יתר זכויותיו הרבות ומעניין לקרוא מדוע.
    אני ממליץ ביותר לקרוא ולשמוע את רוברט אנטון וילסון שהגה וחקר את הפוליטיקה של האמת, המדע ותפיסת המציאות. וילסון שהעריך והושפע מסאגאן לא היסס ל"הכניס לו" על כך שהתנשא על עמנואל וליקובסקי ולא טרך לקרא את דבריו לעומק אלה הניח הנחות ובעיקר על כך שלטענתו למרות שסאגן היה אסטרונום נהג להתבטא כמבין מוחלט בכל תחום מדעי. וילסון גרס שההגיון הארסטוטליאני של הנכון או לא נכון הוא מבוי סתום ונחלת העבר כצורת חשיבה.
    אשאיר לכם את הקישור להרצאת TED קצרה ולעניין שדי ממצה את הנקודה הכללית לדעתי: http://boingboing.net/2013/08/19/argument-when-losing-is-winni.html.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s