הבעיה בתיאולוגיה של התנועה הרפורמית

אחרי שבשבוע שעבר פרסם ה-Forward נתונים לא נעימים על הצמצום במספרי החברים בזרמים הלא-אורתודוקסים בארה"ב, כותב השבוע הרב הרפורמי דנה אוון קפלן על הבעייתיות שהוא מוצא בתיאולוגיה הרפורמית. הבעיתיות היא שהיא ליברלית קצת יותר מדי – עד כדי כך שאין לה כל גבול. משום כך קל מאוד לאנשים להיכנס לתחומה, אבל גם קל להם מאוד לצאת. הנה המשך דבריו:

One might think that most people would prefer a congregation that allows each member to find his or her own comfort level rather than one that requires all sorts of obligations, theological as well as ritualistic. That is not necessarily true.

Yes, many potential members are deterred by high upfront demands. But for those who join, the commitment is much greater. Since most of the members in a demanding congregation are deeply committed and religiously active, the collective religious experience is much more fulfilling.

כלומר בזרמים שבהם הדרישות קשוחות יותר, יהיו יותר אנשים שזה לא יתאים להם, אבל למי שזה כן יתאים, זה יתאים לאורך זמן – נאמנותו תהיה עמוקה יותר.

ועוד דבר אומר שם דנה: יש אנשים שפשוט מתאים להם שקשוחים איתם. שמגבילים אותם. לא לכולם מתאים החופש לבחור, מכל מני סיבות – כן, לאו דווקא מאותו ו"מנוס מחירות" אריך-פרומי, למרות שגם הוא כמובן קיים. אני חושב שיש בזה גם את אותה חוכמה שמבינה שכדי לברוא עולם צריך גם דין ושכדי לבנות משהו, צריך קירות. המציאות שלנו אינה רק חסד, וזה רע שהיא כך. לא צריך לשאוף שהיא כן תהיה כך (למרות שבעומק בעומק, היא תמיד ולנצח כך. אם כי אנחנו לא חיים בעומק. אם כי ראוי להיות מודעים לעומק. טוב, הפלגתי למיסטיקה).

וזה מזכיר לי כתבה ישנה שלי על תנועת ההרה-קרישנה (ISKCON), בה הבעתי את הערכתי למבצע המדהים שהצליח להוציא לפועל מייסדה, סוואמי פרבהופאדה. הנה:

סיפורם של חסידי קרישנה המערביים [… הוא] אחד הניסויים הגדולים ביותר שנעשו אי פעם בהשתלה דתית: מה שניסה, ובמידה רבה הצליח, הגורו של התנועה, בָּהקְטיוֶדאנטה סוואמי פְּרָאבְּהוּפָּדָה לעשות הוא לקחת תנועה דתית ולהעביר אותה, קומפלט, לתוך קרביה של תרבות זרה לחלוטין. בשונה מרוב הזרמים הניו אייגי'סטים, כאן לא היה דילול, לא של המסר ולא של המסורת. בתנועה של פרבהופדה הקפידו על כל מצווה, קלה כחמורה, ולמרות זאת (ואולי בזכות זאת?) היא זכתה לפופולריות עצומה, ופרחה והתפשטה בצורה מרשימה (גם כיום מספר חבריה חוצה בקלות את סף המאה אלף).

מה ששתלתי שם היה אותו "ואולי בזכות זאת" – דהיינו כן, לעיתים תנועה דתית פורחת לא למרות, אלא בזכות גדריה החמורים והקשוחים. אנשים אוהבים גם קשיחות, וזהו רק הלך הרוח הליברלי-כמובן-מאיליו של רובנו שלא מאפשר לנו להבין את זה בצורה פשוטה.

2 תגובות

  1. אם כך, תומר, ייתכן שצפויים תהליכים דומים אצל הכיפות הסרוגות בישראל, על אף שהם אורתודוכסים. כי גם בקהילות האלה רואים איזו התרופפות ושינוי של רמת המחויבות. מצד אחד מגיעים גם דתל"שים ומסורתיים, ומצד שני, אני פוגשת יותר ויותר מתפללים בבתי הכנסת שאינם חובשים כיפה במהלך השבוע אלא רק בשבת.
    תוסיף על כך את כמות האנשים שבוחרים לשלוח את ילדיהם לחינוך המשותף (דתיים וחילונים) ותמצא תהליכים שעשויים להוליך באותו כיוון ממש.

    אהבתי

  2. רוני, יש תהליכים דומים. אבל אל תשכחי שנקודת המוצא היא שונה, והיא של מחוייבות חד משמעית להלכה. דווקא במסגרות כאלה, וזה קורה גם אצל הקונסרבטיבים והאורתודוקסים בארה"ב, בני הקהילה נשארים בפנים, ופעמים רבות לא מקיימים את הנדרש מהם במסגרת המחוייבות לכאורה. הם נותנים לרבי לעשות בשבילם את המצוות, אם אפשר לומר כך, ובאים רק כדי להפגין נוכחות בשבתות. הם במוצהר אורתודוקסים, אבל בפועל מתנהגים כרפורמים. כאן המחויבות היא גדולה מדי עבורם, אף שהם נאמנים למסגרת.

    אהבתי

כתיבת תגובה