אתמול כתבתי בפייסבוק כך:
פשוט להתמוגג. המחלוקת על העלייה להר הבית קורעת את החרד"ל מבפנים: רבני הר מור נגד הרב דב ליאור, שטבון והגר נגד בן ארי ומרזל. העניין מאוד אידיאולוגי-תיאולוגי ולא רק הלכתי-טכני, ולא יכולה להיות עליו פשרה: עבור הרב טאו ולוויניו הר הבית הוא מחוץ לתחום עד בוא המשיח. זו העמדה החרדית המסרותית והקונצנזואלית שבזמנו החזיקו בה הרבנים קוק, האב והבן. הרב ליאור, כמו עוד כמה עשרות רבנים ציונים דתיים מתונים יותר, פרסמו החל מאמצע שנות התשעים פסיקות על פיהן מותר ואף רצוי לעלות,ך בניגוד גמור למסורת ההלכה. שני הצדדים רואים בעניין נקודת משען מהותית שנוגעת ליסודות אחיזת עם ישראל בארצו. וזה מה שכל כך מתוק בסיפור הזה, שמחלוקת הלכתית, ודווקא על הר הבית, מונעת איחוד בימין הקיצוני ועלולה להביא לבזבוז קולות עצום – ואף לתבוסת הימין כולו. הקב"ה, אנחנו אוהבים אותך (ובמיוחד כשאתה מפגין חוש הומור).
היום נוספת התפתחות:
זוכרים שיש עימות פנים-חרד"לי בעניין העלייה להר הבית? זוכרים שזה מה שלא מאפשר לרשימת ישי-שטבון להתאחד עם רשימת בן ארי-מרזל? ובכן, לאחר שבן ארי, שמתעקש לעלות להר, הועף (ובמקומו יוצב ברוך מרזל), והרב משה הגר, שמתעקש שאיש לא יעלה להר, פרש (ובמקומו לא יוצב איש), נותר רק לחתום על האיחוד – אלא שאז הודיע בו ארי שהוא עולה הבוקר להר, מתוך פרינציפ כמובן. והנה, הוא קיבל שיחת טלפון בהולה מהרב דב ליאור שדרש ממנו לא לעלות "שכן מדובר בפרובוקציה שתעלה באיחוד עם מפלגת יחד" (כך על פי חנן גרינווד). מסתבר שאם רק רוצים אז עלייה להר הבית היא פתאום פרובוקציה ואפילו אפשר להימנע ממנה. למדנו משהו.
מינים 