צריך להבין על מה אנחנו מדברים כשמשתמשים במילה 'חילוני'. חילוני איננו אתאיסט. בישראל רוב החילונים אינם אתאיסטים. חילוני הוא מי שהדת הממוסדת לא מכתיבה לו את חייו. אם נסתכל על החברה הישראלית אנחנו רואים רנסנס יהודי שבו השייכים לקבוצת החילונים מתעניינים במסורת ובכל מיני צדדים שלה – פיוט, קבלה, חסידות, מעגלי תפילה, בתי מדרש פלורליסטיים, אבל זה לא אומר שהם חדלים להיות חילונים במובן הסוציולוגי של המילה. להפך, הם קובעים לעצמם איך המפגש הזה ייראה, הם תופרים לעצמם חליפה יהודית כפי שהיו רוצים ללבוש. אין פה חזרה בתשובה המונית. השאלה היא תמיד אצל מי הסמכות והסמכות היא עדיין אצלם, כי אין להם רב.
"ש לנו מפלגה דתית לאומית ויום אחד מצרפים אליה אישה חילונית, ואז עוד חילוני. זה גל שבו הישראליות מוגדת יותר כחברות בעם היהודי, וזה נקבע לא על פי מחויבות להלכה אלא לפי השאלה 'עם מי אתה מזדהה'. במובן הזה ינון מגל ואיילת שקד הם מאוד 'יהודים'. לא במובן ההלכתי אלא הפטריוטי. הם גאים בזה, חשובה להם הזהות, הצביון היהודי. דווקא ההזדהות הזאת מאפשרת לקבוצות כמו הציונות הדתית לקבל לתוכן אנשים שלא מצייתים להלכה בכלל, כל עוד הם מזדהים כפטריוטים. בנט הוא מאפיין קלאסי של התופעה הזו. זה שראש המפלגה הדתי איננו בן תורה בעצם ולא למד הלכה בצורה רצינית, ושונה לגמרי מכל מי שעמד בעבר בראש המפד"ל, זה אומר שיש לגיטימציה גם לעמדות כאלה. הוא מחפה על הנכות שלו מבחינה דתית בזה שהוא מיליטנט ופטריוט, לא מפחד ולא מתנצל. הוא ממש מגלם את זה.
מהדברים שאמרתי לרחלי מלק-בודה במסגרת פרוייקט שנערך במוסף 'שבת' על "קץ החילוניות". ראו שם גם דברים של אורי משגב, מאיר בוזגלו, ארנון סופר, אשר כהן, משה רט ומאמרים נפרדים של בצלאל סמוטריץ' ואמנון רז-קרקוצקין.
מינים 