הכניסה לפוליטיקה של הרב טאו – שלושה מאמרים מצויינים

אתר העין השביעית פרסם סדרה של שלושה מאמרים על תופעת מפלגת נעם שממש לא כדאי לפספס. המאמרים מכסים את התופעה בצורה מרשימה ומציעים שלוש דרכים שונות להסביר אותה.

 

המאמר הראשון (והמקיף ביותר) הוא של מורדי מילר, שחקר במשך שנים את החרד"ל. מילר מציע סקירה ארוכה של יצירת מעגל ישיבות 'הקו' של הרב טאו, ומסביר את השינוי בטקטיקה לאחרונה – מצפייה שקטה למשיח לאקטיביזם פוליטי – באופן תיאולוגי.

 

על פי מילר עד לא מזמן חשבו שהחילונים הם חול, ועתידים להתעורר ולחזור בתשובה אוטוטו, ואילו כיום סבורים שמפני שאנחנו ממש לפני הגאולה כוחות הטומאה התעוררו, ומפיצים את טומאתם בכל מקום – לכן, למשל, ישראל היא גיי פרנדלי ומנסים לשלב נשים בצה"ל. דוגמאות מובהקות להתפשטות הטומאה.

 

"בניגוד לחול," כותב מילר, "שאינו קדוש אך בעל עומק וחיוניות […] הטומאה היא חלולה ומסוכנת. הטומאה באה להרוס לשם ההרס, בלי שום היגיון. היא שורפת הכל כדי להביט בלהבות." מול הטומאה יש להילחם אקטיבית. לכן הרב טאו יוצא להפגין בעצמו והקים מפלגה.

 

את המאמר השני כתב ד"ר אהוד פירר. פירר מוצא סיבה הרבה יותר פשוטה לשינוי בהתנהגות המסדר של טאו. הוא תוקף את העניין מהכיוון הסוציולוגי ומסביר שמדובר בדינמיקה די קבועה של קבוצה משיחית. תחילה מדובר באליטה אינטלקטואלית, יצירתית ונלהבת, שמתכנסת על מנת ליצור אוונגרד רוחני. בשלב השני החומות בין הקבוצה לציבור הכללי מתגבהות, והיא מסתגרת מהעולם. בשלב השלישי, כותב מילר:

 

"אנשי הקבוצה מבינים לפתע שלאחר שנים ארוכות של בניית חומות בינם לבין העולם שבחוץ, הוא כבר חדל מזמן מלהתעניין בהם. הם מבינים פתאום שבמקום להיות אוונגרד רוחני שעוסק בבניית התודעה המהפכנית, הם הפכו – לפחות בעיני הציבור – לסתם חבורה של תמהונים המדברים בשפה שאיש לא מבין. לכן הם מחליטים שהגיע הזמן להפסיק את ההסתגרות ולצאת החוצה כדי להשפיע, לפני שיהפכו באופן סופי להערת שוליים בהיסטוריה. אבל לאחר שנים של הסתגרות, הם מגלים שהעולם השתנה. הם כבר לא מבינים את העולם וכבר לא מדברים את שפתו."

 

והמאמר השלישי שייך לד"ר שלמה פישר, שאני משתדל לקרוא כל מה שהוא כותב מפני שיכולת הניתוח שלו את החברה הישראלית בכלל ואת הציונות הדתית בפרט היא מבריקה לדעתי. פישר מתבונן בעניין שוב מהכיוון התיאולוגי. פישר מזהה את ההשפעה שינק הקוקיזם מהתנועה הרומנטית (הגרמנית בפרט), ומסביר כי "הרעיון המרכזי של התיאולוגיה הפוליטית הקוקיסטית הוא שיצורים נבראים, ובמיוחד בני אדם, ועם ישראל בפרט, שואפים (מבחינה פנימית) לחזור למקורם האלוהי."

 

עכשיו, יהודים אמורים לחזור למקורם האלוהים על ידי, בשלב ראשון, לחיות חיים של לאומיות גאה על אדמתם, ובשלב שני כמובן לשאת עול תורה ומצוות. פישר מסביר שהשלב הראשון הוא נקודת החיבור בין הציונות הדתית הקוקיסטית לבין הציונות החילונית המפא"יניקית, מתוך צפיה, כמובן, שהשלב השני בדרך.

 

אבל מה אם לא רק שהשלב השני לא מגיע, אלא שהשלב הראשון מתערער? "אם הטבע מעוות (כפי שטוענים החרד"לים ביחס לאוריינטציה חד-מינית) אז אי אפשר לחזור לעצמיות ולאותנטיות. במקרה הזה אי-אפשר להגשים את האידיאלים האלוהיים ולחזור למקור האלוהי. יש סיכול של כל המהלך." לכן, טוען פישר, הקיבעון האובססיבי כלפי תופעת הלהט"ב והמאבק כלפי הפמיניזם: מבחינת אנשי הרב טאו תופעות אלה מחרבות את הבסיס הבריא של החברה כולה, וממילא לא מאפשרות את התקדמותה אל הגאולה.