האם היה פסל של יהוה בבית המקדש?

יגאל בן-נון, חוקר מקרא, כתב ספר מעניין (רסלינג) על ההיסטוריה של האל המכונה 'יהוה', הלא הוא האל העליון במסורת היהודית לפחות מימי יאשיהו (סוף המאה השביעית לפנה"ס). יאשיהו הוא המלך ש"גילה" "ספר תורה" במהלך שיפוץ בית המקדש בירושלים. במחקר מקובל שזהו ספר דברים שלנו, שחוקיו שונים בכמה נקודות חשובות מספרי החומש הקודמים, ושבעצם כונן מהפכה תיאולוגית ופולחנית.

 

הספר כופה את אחדות הפולחן בירושלים (במקום באתרים שונים), מורה לסלק צלמי אלים שונים מבית המקדש (וַיְצַו הַמֶּלֶךְ […] לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהוָה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה), וגם, וזאת מדגיש בן-נון, ממקם את יהוה כאל היחיד (דברים, ד, ו: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד). בן-נון עומד על כך שמקורו של האל יהוה בדרום (בשירת דבורה ובחבקוק פרק ג', שירות עתיקות ששומרות את המקור של האל, נמצא תיאור שלו כמגיע מדרום מזרח: מהר פארן, מתימן), וטוען שרק בימי יאשיהו הוא הפך לאל הראשי והיחיד, כחלק מאותה מהפכה.

 

הספר גדוש בפרטים ועשיר מאוד במידע מאיר עיניים. הוא מביא גם לוחות, שרטוטים ותרשימים ובאופן כללי כתוב היטב ולא קשה לקריאה. ואני לא מספיק בקיא בחקר המקרא בכדי לבקר אותו כראוי, ויש לקוות שחוקר מקרא יעשה זאת. בנוסף, אני רוצה להדגיש שלא קראתי את כולו. אולם לא אוכל שלא לומר כמה מילים על השאלה שבתת-הכותרת של הספר: "האם היה פסל של יהוה בבית המקדש?"

 

בן-נון מנסה להראות שעם איחוד הפולחן והעמדת יהוה כאל היחיד, הוצב פסלו בביתו, דהיינו בבית יהוה, הוא בית המקדש. כיצד הוא עושה זאת? הוא טוען, נכונה, שיצוגים של יהוה נמצאו באתרים ארכיאולוגיים שונים (יש אפילו ציור מפורסם של "יהוה ואשרתו", דהיינו הוא ובת זוגתו, עם ראשים של בני בקר (חשבו על עגל הזהב)). עוד טוען בן-נון שלא הגיוני שאוכלוסיית יהודה היתה שונה מכל עם אחר בסביבה, שהיה זקוק לייצוג מוחשי של האל. זה כמובן סביר ומתבקש, אם כי לא מבטל אפשרותן של יצירתיות ואף מהפכנות.

 

בהמשך קובע בן-נון שהאיסור על עשיית פסל ומסכה, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה (שמות כ) נוסף בכלל לאיסור הבסיסי יותר, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי (שם) רק אחרי חורבן ממלכת יהודה ובית המקדש הראשון. וזאת למה? מכיוון שאז, במאה הרביעית לפנה"ס, אחרי שהמלך הפרסי כורש הרשה לבני ישראל לבנות שוב את מקדשם, פשוט לא היה כסף לפסל והמחבר המקראי "תירץ את העדר האלים ופסליהם לא מטעמי מצוקה אלא כעיקרון פילוסופי חדש" (עמ' 323).

 

לדעתי זה הסבר קלוש, דל, שמרדד את אחת המהפכות המקראיות העצומות לכדי אפולוגטיקה אומללה שנובעת ממחסור חומרי. ההסבר הזה גם מפספס את העקרון העמוק שטמון בלב אותה מהפכה: *האדם הוא צלם אלוהים*. האדם, כל יצור אנושי, הוא הוא צלמו של האל. צורתו כצורת האל ולכן הוא הוא פסלו.

 

בן-נון לדעתי שוגה בהבנת השימוש הדתי בצלם. הוא טוען שצלמים בעולם הקדום היו ייצוגים של האל (325), אולם להבנתי צלמים תמיד היו ביטוי לנוכחות האל. דהיינו, צלם לא היה סמל שמצביע אל האל, אלא התגלמות שמבטאת את נוכחותו ושמאפשרת מפגש איתו. ההבדל גדול.

 

באופן הזה האדם הוא צלמו של האל, מפני שהוא, על פי הסופר המקראי, התגלמותו של האל על פני האדמה. לכן, אגב, הוא כל כך חשוב במסורת היהודית הקדומה, הרבה יותר מאשר בעמי המזרח הקדום (הדבר בא לידי ביטוי בחוקים שונים, למשל בנוגע לרצח: בישראל אי אפשר להענש על רצח בקנס, אלא רק במוות. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ – ולמה? כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם (בראשית, ט)). צלם אלוהים הוא המייחד את האדם, ולכן חייו חשובים כל כך. למעשה, אפילו בן-נון מבין שהאדם הוא צלם האל (עמ' 298), אולם לא מסיק מזה שמשום כך אין כל צורך – ואף יש איסור – בפסל במקדש.

 

תפיסת האדם כ"צלם אלוהים" היא אחת המתנות הגדולות של הציביליזציה היהודית לאנושות. לטעמי בן-נון מפספס את משמעותה וניסיונו להראות שהיה פסל של יהוה במקדש לא צולח.