כך למשל, מבורך יוצא מתוך האנלוגיה הקלישאית בין אהבת האל לאהבה זוגית כדי לגלות ש"קטגוריות כמו אגרסיה, פרוורסיה ומועקה" הן אימננטיות לשתיהן. על פי מבורך כפי שהזוגיות בימינו עוברת דילול לכדי "אורח חיים בריא"' כך גם תפיסות מחולנות ומודרניות של הדת מבקשות להפוך אותה למערך של עצות טובות או יצירה אסתטית. מבורך שולל את שני הדברים. ג'יהאד ומסעות צלב, הוא טוען, אינם מקרים של כשלון הדת (בעיני ההומניסטים), של חוסר פתיחות של הדתיים אל האלוהי (בעיני הניו-אייג'יסטים), אלא דווקא "תולדה הכרחית של פתיחות זו עצמה".
מתוך תפיסה זו מבדיל מבורך בין "שני טיפוסים של מאמין: העברי והפגאני". הפגאני מתמסר עד כלות לקול האלוהי האלים. העברי "נשטף בנהרות המוות של האהבה האלוהית אך ברגע הלפני אחרון מווסת אותה ועורך בה השעיה או התקה." את הפתולוגיה האלוהית, מסביר מבורך, אין להדחיק או להכחיש. חייבים לבוא איתה במגע. זאת עושים על ידי ההלכה. המצוות הן המתווך הריטואלי שמעבד את הפסיכוזה האלוהית והופך אותה למודוס ויונדי, כלומר לדרך חיים.
"המצוות מהוות את אותם כללים משותפים, מעיקים וחסרי מובן, ה'מסדירים' את הממדים הפתולוגיים במערכת היחסים בין הקב"ה לישראל, בין האל למאמין." ואכן, האין המצוות החוק המסדיר את החיים שבין הבריאה והגאולה, כלומר שבין הלידה והאפוקליפסה של המוות? הנה כי כן, הגות דתית ישראלית רעננה ומעניינת. נהדר.
מינים 
תודה לך על גילוי המידע.
א. נראה לי יש טעות במשפט 'השעיה או התקה' אולי צריך להיות המתקה?
ב. התובנה שהבאת איננה נשמעת פוסטמודרנית בהכרח, תוכל אולי לפרט תובנה מהחלקים שהם 'מכשול בל יעבור'?..
אהבתיאהבתי