על האלוהים של ליבוביץ והאלוהים של רועי חסן

אתמול שודר הפרק השלישי בסדרת הכתבות של אבישי בן חיים על אלוהים בחברה הישראלית, פרק שעוסק באלוהים המסורתי-מזרחי, ולו גם אני תרמתי כמה מילים. שתי הערות עליו:

1. בפרק אני דיברתי על האל הליבוביצייני, שהוא כידוע טרנסצנדנטי לחלוטין, נבדל ונפרד מהעולם, בלתי מובן ובלתי נגיש. מה שניסיתי לומר (וקצת נחתך בעריכה) הוא שהאלוהים הזה בנוי על פי דגם האדם שנולד מתוך תנועת הנאורות באירופה. אותו אדם אידיאלי לכאורה הוא גבר, רציונלי, קר-רוח, "בוגר", מנוכר לעולם ומביט בו בחשדנות, שולט ברגשותיו ותשוקותיו (ולמעשה מדכא אותן), שומר תמיד על פאסון ורצינות, הגון וחסר-פניות, ופועל אך ורק בהתאם לציוויים מוסריים דאונטולוגים אותם הוא מפיק מתוך שכלו בצורה שיטתית ואוטונומית. בקיצור, אותו אדם הוא בעיקרו תודעה רציונלית המרחפת מעל לעולם. והנה, כך בדיוק נראה גם האל הקאנטיאני-ליבוביציאני.

2. הנקודה המעניינת ביותר בפרק היתה לדעתי הזיהוי בין זהות מזרחית לאמונה באלוהים. שני אלו קשורים בטבורם. כך מעיד גם רועי חסן וגם אמנון לוי , כאשר הראשון היה אתאיסט עד שאימץ מחדש את מזרחיותו וגילה שהוא חייב גם לאמץ מחדש את האמונה, והשני עדיין מחזיק באתאיסטיותו, למרות שגם "החזיר עטרה ליושנה" מבחינה עדתית. מה שמעניין כאן הוא לא רק ההיבט החברתי של התופעה ביחס לישראל, אלא גם למה שעולה ממנה, והוא שאמונה וחילון קשורים פחות להשכלה או לתגליות מדעיות, ויותר לזהות ולאידיאלים של זהות: למעמד, לעדה, לשיוך חברתי, ולמה שהיינו רוצים להיות. וזה הרי גם קשור לנקודה הראשונה: האל שלנו מעוצב לא מעט על פי הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו.

3 תגובות

  1. לפי מיטב הבנתי לייבוביץ בכלל לא האמין במעמד הר סיני שכן זה שולל את הטרנסצנדנטיות האדוקה שלו. אז למה בכל זאת הוא בחר לקיים את מצוות העם היהודי?

    אהבתי

  2. לזכות ליבוביץ', יש לומר, שהתפיסה ה'טהורה' (מדי) שלו את האל נבעה לא רק בגלל דברים שאתה חשבת. נכון שהוא היה יקה אדוק – בנשמתו ובמאמריו – אבל אם לרגע שמים את ההסתכלות הפסיכולוגית שלו בצד ומתעסקים בטענה התיאולוגית שלו – היה משהו בחשיבה שלו שעל האדם 'להשתמש' כמה שפחות במושג האל (וודאי בקונטקסט של הציונות, בו האל נלקח בעל כורחו להצדיק כל שטות קטנה או גדולה).
    אי אפשר למשל לטעון בפני ליבוביץ' שלא ניתן להבין בשום אופן את המקרא כניסיון להילחם במושגים רבים של אלילות (ושהוא כמובן לקח את זה קדימה הרבה יותר). נכון שאמונתו באל ביטאה גם פאן באנושיותו הרציונאלית, אבל אפשר לקבל את המחשבה שתכניה של המחשבה לא נקבעים רק מתוך הנסיבות שלה… (חופש-בחירה או לא?).
    אגב, ממכריו/נכדיו ניתן היה ללמוד שעם סוף חייו, יצא מליבוביץ' צד קצת יותר 'מיסטי', ושהוא החל לדבר הרבה יותר על 'תודעת החוב של האדם לנוכח קיום העולם', וכו'… כאילו הוא ניסה לרמוז שישנם אולי דברים שאפשר להרגיש ביחס לאל, אבל שבכל זאת אסור לדבר עליו – שכן הדיבור פירושו אינסטרומנטליזציה.
    במובנים אלו זה מאד מזכיר את הדיון על סוף 'המורה-נבוכים' – ואת האופנים השונים בו ניתן להבין את איסור הרמב"ם לדבר על תארי האל – פעם כריאליסט מוחלט, או לחלופין כמיסטיקן (כמו שהבין אותו למשל בנו), וכן את הדיון אל וויטגנשטיין (עוד גיבור של ליבוביץ') שאמנם חשב שיש דברים שיש לשתוק אודותיהם – אבל שבפירוש אי אפשר היה לומר עליו שהיה אתיאיסט (ודאי אחרי פרסום כמה מכתביו אחרי מותו)…

    אהבתי

  3. לדעתי ליבוביץ ייצג בצורה קיצונית את התפיסת האלגוריתם ההלכתי המדויק והסגור של הגישה הבריסקאית בישראל על צדדיה הלוגים והמיסטים.
    תפיסת המרחב ההלכתי המסורתי הסלחני, כפי שנשתמרה בארצות האסלם, שונה לגמרי. תפיסה זו נעשית פופלרית בישראל:
    http://tomerpersico.com/2014/08/18/ah .
    על הרקע הזה יש בעיה של ניגוד בין תפיסת הנאמנות הישראלית למינהגים לאומיים(כולל נאמנות לתפיסות שונות של האל) לגישה של ציוויים מוסריים דאונטולוגים(בהרבה מקרים אוניברסלים) ביהדות ארה"ב.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s