בית משפט בהודו אסר על שחיטת בעלי חיים

בית המשפט במדינת הימצ'ל פרדש אשר בהודו פסק שאין לשחוט בעלי חיים כצורה של פולחן. במדינה הצפון-הודית נשחטות בכל שנה אלפי עזים במסגרת פולחן הינדואיסטי לאלים (כן, קורבנות בעלי חיים עדיין נהוגים במקומות מעטים בהודו), ותנועות למען בעלי חיים עתרו לבית המשפט בדרישה להפסיק את המנהג. בית המשפט, כאמור, פסק שיש להפסיקו. על פי פסק הדין צורת פולחן כזאת היא מיושנת ו"יש לשנותה בעידן המודרני".

זו דוגמא לגישה החילונית הכוחנית שמאפיינת חלק מהממשל בהודו. יש כמובן גבול למה שמותר לעשות בשם הדת בכל מדינה, אבל לדעתי קורבן בעלי חיים לא חוצה את הגבול הזה, אלא אם כן אסור במדינה גם לשחוט בע"ח לצורך מזון. מי שטוען שבשביל לאכול מותר אבל למען האלים אסור בעצם מבליע את ההנחה שדת היא קשקוש, שהשחיטה עבור פולחן דתי היא משחק חסר משמעות, מפני שרק כך אפשר להסביר למה מוטב לאסור אותה אבל יש להתיר הרג סיטונאי של חיות עבור מזון.

אלא שגם אם אנחנו חושבים שדת היא קשקוש עלינו להבין שעבור אחרים היא לב ולוז החיים, מקור המשמעות והזהות שלהם, ולהתחשב בעמדתם (שוב, עד גבול מסויים). נדמה לי שבית המשפט בהימצ'ל פרדש לקח לעצמו חירות שהוא לא היה אמור לקחת (ועוד הרשה לעצמו לחוות דעה על אילו פולחנים מתאימים לעת המודרנית ואילו לא).

3 תגובות

  1. לדעתי הדרך הכי הגיונית לתקן את העיוות שאתה מתאר היא שבית המשפט יאזור אומץ ויאסור על שחיטת בעלי-חיים גם למטרות אכילה.

    אהבתי

  2. הטיעון שלך לא רציני. אנחנו אוסרים גם על קרבות תרנגולים, זה בגלל שספורט הוא קשקשת? גם מלחמות שוורים אסורות בהרבה מדינות למרות שאוכלים שם פרים למכביר ולדת אין קשר לכך.

    ברור שהרג בעלי חיים גורם להם סבל, ויש להצדיק אותו. יש פה איזון בין ערכים שונים, והשאלה היא הדירוג שלהם. אם אני רוצה לשחוט חתולים להנאתי אני עובר על החוק כיוון שהנאתי האישית לא מצדיקה, לדעת החוק, את הסבל שנגרם. זה לא בגלל שהצורך שלי בהנאה הוא ״קשקשת״. עכשיו, ברור שעבור אדם דתי, הדת היא חשובה וקיום מנהגיה עולה על הסבל שנגרם. אבל אפשר בהחלט להצדיק גם עמדה הפוכה, בה הדת היא חשובה, אבל לא מספיק חשובה על מנת להצדיק הרג. במיוחד שניתן לקיים פולחן ללא קורבנות, ודתות כבר עשו את המעבר הזה, ורע לא קרה להם.

    Liked by 2 אנשים

כתיבת תגובה