כמה מילים ראשוניות על דאע"ש

דאע"ש היא תופעה אנושית, תרבותית וחברתית, אבל דאע"ש היא גם תופעה תיאולוגית. כך למשל, היא מקשה מאוד על אנשים (כמוני) שמעוניינים למצוא סיבות ונסיבות מקלות לאכזריותם של אנשים. נראה שדאע"ש פשוט אכזריים, בלי להיות זקוקים לסיבה. הם לא תחת כיבוש, לא מוחים נגד הקולוניאליזם, לא נאבקים לחופש או לשוויון שחסרים להם. הם במוצהר נאבקים כדי להכניס אחרים תחת הכיבוש שלהם, ולגזול מהם את החופש (המועט) שהיה להם, ולפעמים גם את חייהם ורכושם. הם עורפים ראשים, כורתים ידיים. הם לא נחמדים.

אבל נדמה לי שהתנועה מקשה גם על המומחים (ואני בשום אופן איני מומחה לאסלאם). על פניו מדובר באנשים שבזמן הזה במודע ובכוונה חוזרים לנורמות מוסריות קדומות (רצח המוני, אונס המוני, ביזה, סחר בבני אדם, השמדת אוכלוסיות על רקע דתי), דהיינו מתנהגים כסופה אנושית אלימה המשמידה את כל שנקרה בדרכה. מצד אחד, יהיה זה פשטני מדי לומר שמדובר רק באגוטריפ רצחני של קבוצה של כמה רבבות גברים שמתוך הכאוס שסוריה ועיראק התרסקו אל תוכו הצליחו לארגן לעצמם נשק וג'יפים, ומשתמשים בפונדמנטליזם כמסגרת של משמעות ותירוץ לנהוג ככל העולה על רוחם.

מצד שני, גם לראות בהם ביטוי פשוט של פונדמנטליזם איסלאמי אי אפשר, שכן הם נוהגים באופן שתנועות פונדמנטליסטיות אחרות, אל קאעידה למשל, מסתייגות ממנו, ומתעקשים להשמיד את כל מה שהיה לפניהם, כולל לא מעט מסגדים סונים. אני מחכה למאמרי המלומדים שיסבירו שהתופעה היא שילוב של פונדמנטליזם ורוח הטרור המהפכני של האידיאולוגיות המודרניות הגדולות (או משהו). כרגע נדמה לי שלפחות דבר אחד אפשר לקבוע: מול עינינו, אחרי כמעט שבעים שנה, אנחנו חוזים בעלייתה של האנלוגיה הדפיניטיבית הבאה לרשע מטורף. מעתה אל תאמר "נאצים", אמור "דאע"ש".

בתמונה (אחת הפחות נוראיות), לוחמי דאע"ש טובחים בחיילים עיראקיים שהם שבו.