אווה אילוז כתבה ב'הארץ' מאמר חשוב על הצורך להפריד את הדת מהמדינה. הוא חשוב מפני שהוא מסכם בצורה טובה את הטיעונים בעד הפרדת הדת מהמדינה, והוא חשוב מפני שהוא נכתב על ידי אינטלקטואלית שהיא גם יהודיה וגם הוגה מהשורה הראשונה בעולם כיום. עם זאת, לדעתי היא שגתה בשתי נקודות עקרוניות.
ראשית, המשפט הכוללני הזה: "כיוון שהיהדות שמרה היטב על היהודים ממגע עם לא יהודים, דת זו אינה יכולה להציע כל קו מנחה למשטר ליברלי."
זהו? לא יכולה להציע כל קו מנחה? דת ותרבות בת שלושת אלפים שנה לא יכולה להציע כלום? מבחינה פילוסופית זה טיעון שקשה מאוד להגן עליו, ומבחינה היסטורית הוא פשוט שגוי עובדתית, שהרי ההבראיסטים האירופאים של המאה ה-17 השתמשו בתנ"ך כדי לבקר את הרודנויות המלוכניות שהם חיו בהן, ויותר חשוב: להציע אלטרנטיבות שמתוכן (כמובן, עם עוד תוספות רבות) בסופו של תהליך צמחה הדמוקרטיה המודרנית.
שנית, עוד מאותו משפט: "היהדות" על פי אילוז. בישראל "המדינה ביססה את האזרחות על הדת", כותבת אילוז, ומזכירה את פסיקת בג"צ האחרונה, התמוהה, בדבר חוסר קיומו של לאום ישראלי. אבל לא על סתם דת מבוססת האזרחות בישראל, אלא על יהדות אורתודוקסית, כפי שאילוז מציינת פעם אחרי פעם. מיסוד היהדות האורתודוקסית והפיכתה לדת רשמית ניוונה אותה לדעת אילוז: "היהדות שיגשגה יותר בארצות נוצריות ליברליות מאשר בישראל עצמה, וזאת מסיבה פשוטה: משום שהמנגנון המובנה המפלה לא יהודים (בעיקר ערבים) הוא אותו המנגנון המדיר ומפלה את הזרמים היהודיים הלא אורתודוקסיים בעולם."
נכון מאוד. המסקנה של אילוז כאמור ברורה: הפרדת היהדות מהדמוקרטיה, וזאת על מנת שנוכל לקיים כאן מדינה מתוקנת, ליברלית. אלא שכאן פתאום אילוז שוכחת את הזרמים הלא אורתודוקסים, ומתייחסת, ללא שום הצדקה, ל"יהדות" כאורתודוקסיה בלבד.
אני מסכים עם אילוז שליהדות של הרב עובדיה יוסף, אותו היא מזכירה בתחילת מאמרה, קשה עם הדמוקרטיה ולדמוקרטיה קשה איתה, אבל למה לעזאזל כשאנחנו מדברים על "יהדות" שנחשוב שזו היהדות היחידה הקיימת, או היחידה האמיתית? באופן מוזר אילוז למעשה מקבלת את עמדת האורתודוקסיה כאילו היא "היהדות", וממשיכה מכאן לטעון שבלתי אפשרי להצמיד אותה לדמוקרטיה המודרנית. אבל אין שום סיבה להניח שיש רק יהדות אחת, או שאם יש, היא האורתודוקסיה כפי שהיא נראית ב-2013.
לא זאת אף זאת: לא רק זרמים יהודיים לא-אורתודוקסים מסתדרים יופי עם הדמוקרטיה. חשוב גם לומר שרוב גדול של חובשי הכיפה הסרוגה, וגם חלק מהחרדים, הם בעלי תודעה דמוקרטית מוצקה. כשאילוז מביאה את הרב עובדיה כדוגמה לחשיבה אנטי-דמוקרטית היא עושה לעצמה חיים קלים.
אני מאוד מעריך את אילוז, ואני בעד הפרדת הדת מהמדינה. אלא שכפי שיש יהדויות שונות, יש גם דגמים רבים של הפרדת דת ממדינה. לדעתי המדינה הזאת צריכה להישאר מדינה דמוקרטית ויהודית, והיא גם יכולה.
מינים 
משום דילגת דווקא על נושא החזרה-בשאלה המאוחרת שלה. נושא מרתק בפני עצמו.
אהבתיאהבתי
היהדות בארץ היא אורתודוקסית. החילונים בארץ הם אורתודוקסים. בית הכנסת שהם לא הולכים אליו הוא אורתודוקסי. יש יהדויות שונות בעולם, אבל בארץ כמעט ואין. לזרמים המתקדמים יש השפעה פוליטית וחברתית אפסית בארץ.
לכן כשאילוז רוצה להפריד בין דת ומדינה, הכוונה היא להפריד בין האורתודוקסיה למדינה.
"דת ותרבות בת שלושת אלפים שנה לא יכולה להציע כלום?" – ודאי שלא. אפשר תמיד לנבור בהיסטוריה ולמצוא מה שמתאים לך, אבל מה שהיהדות האורתודוקסית מציעה כיום הוא כלום בריבוע, והיהדות הלא-אורתודוקסית היא לא רלוונטית – מה עוד שהגישות הליברליות לקחו הכל מהתרבות המערבית שלידם. אילוז מסבירה יפה למה – ליהדות אין שום נסיון בלהיות רוב, ולא פיתחה שום כלים להתמודד עם להיות רוב (לדוגמא, הלכות הריגת גוי ו"דרכי שלום" שאיבדו קשר עם המציאות.)
אהבתיאהבתי
אני חושב שפה אתה טועה
כשהיא אומרת שהדת לא מסוגלת להציע כלום הכוונה אינה בהכרח שאין פתרונות. בדיוק להיפך. הרי תחילת המאמר מוקדשת לכל החדשנות התיאולוגית, שמרנית יותר ופחות, שהיא ראתה בצרפת ובעיקר בארצות הברית.
ההבנה היא שהאורתודוקסיה לא מסוגלת ואולי יותר מהכל בכלל לא רוצה להציע פתרונות. כשאתה בעמדה של כוח אין לך שום רצון ליזום שינוי. גם בצרפת ובארצות הברית מי שגרם לשינוי ולליברליזציה ומהפת זכויות האדם לא היו הכנסייה הקתולית או הממסד הבריטי.
הדרישה להפרדת המדינה מהדת משמעותה ניתוק הזיקה המוחלטת בין האורתודוקסיה במובן ההולך וצר לבין המדינה. פתרונות לכך יכולים להיות הפרדה מוחלטת בסגנון האמריקאי אבל אני חושב שגם אתה ולדעתי גם היא מתכוונים למשהו יותר צרפתי – מצב שבו המדינה תומכת יותר מזרם אחד.
אהבתיאהבתי