יוגה בעזרת ה'

רוני אברמסון הלכה לה לשיעור יוגה, והנה מקשקשים לה בשכל על חודש אדר, על מגילת אסתר, על ריבונו של עולם. במאמר דעה ב'הארץ' היא מתלוננת על כפייה דתית. במובן מסויים בצדק גמור: על פי רוב מי שמשלם על שיעור יוגה לא מצפה לשמוע על "היד המכוונת של ההשגחה העליונה". שרבובו של הקב"ה בין התנוחות והמתיחות הוא לא לעניין.

במובן אחר, יש כאן היפוך אירוני של מסלול התפתחות היוגה במערב: מאז סוף המאה ה-19 הופשטה היוגה ממימדיה הדתיים והפכה לשיטה "מדעית" שתכליתה להגיע לרוגע, שלווה, אושר ועוד כמה דברים טובים. לפעמים היוגה בזמננו כלל לא נחשבת אפילו לעניין "רוחני", ומדובר בהתעמלות בלבד. זאת בעוד היוגה בראשיתה היתה דרך רוחנית עמוקה ומורכבת, ובהחלט לא התכחשה לקיומו של האל. למעשה, היוגה-סוטרות של פטנג'לי (סביב המאה ה-3 לספירה) מציינות בפירוש ש"כתוצאה מהתמסרות לאל מושג סמאדהי" (1.24 או 2.44). בעוד היוגה במערב הפכה, תוך מעבר במנסרה הניו-אייג'ית, לטכניקה מדיטטיבית-עד-אתלטית, הנה חוזר אליה – דרך היהדות – המימד התאיסטי! אברמסון ציפתה ליוגה מערבית, אבל קיבלה טעימה ממשהו שדומה (קצת יותר מדי מבחינתה) דווקא ליוגה ההודית העתיקה.

ובמובן שלישי, צריך להבין גם עוד משהו קטן: יהדות שמוגשת על מצע של יוגה היא עצמה יהדות שעוברת תהליכים מואצים של ניו-אייג'יזציה. אברמסון אמנם עברה סוג של כפייה דתית, אולם המסורת היהודית נכפית כאן גם היא לא מעט. היוגה עברה במערב מסלול של אנטיתאיזם. היהדות עוברת כאן מסלול בו היא הופכת לתאיזם רוחני-הרמוניסטי. כאשר אותה מורה ליוגה משתמשת בתרגילים כדי להסביר את המגילה היא משנה את היוגה, אבל גם את המגילה. בסוף הדרך הזאת ההלכה הופכת ל"דרך רוחנית", והחג הופך לפורימאסנה.