החוט המשולש–יאיר שלג על הציונות הדתית

שני אירועים התרחשו אתמול בעולם הציונות הדתית:

מצד אחד עבר בירושלים 'מצעד הדגלים', עם שירי השנאה המוכרים כלפי הפלסטינים, ונדליזם כלפי חנויות של ערבים ואלימות רבה כלפי ערבים ועיתונאים (מכות, בעיטות, זריקת חפצים). איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' הגיעו למקום וחגגו עם הצעירים.

מצד שני פורסם סרטון של דרשה שנשא הרב משה ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, בה הוא יוצא נגד הכהניזציה הזוחלת של הציונות הדתית. על פי הרב ליכטנשטיין הציונות הדתית מאמצת כיום "כוח כערך עצמאי" הוא קובע כי

מנופפים בכוח וכוחניות כל הזמן… כאשר הרב כהנא והאגרוף הקמוץ שלו דוחק הצידה את הרצי"ה ואהבת ארץ ישראל שלו, שלא לדבר על הרב עמיטל והאנושיות שלו… ורוב הציונות הדתית לגווניה נותנת לגיטימציה מכל מיני סיבות, ולא מנדים ומוציאים מחוץ לגדר קבוצה שעוסקת בכוח… אנחנו בעיה קשה ביותר.

והנה נפרשות לפנינו שתי תפיסות מנוגדות, ששתיהן ציונות דתית, ושבקרב המתחולל ביניהן על הבכורה כרגע, לפחות מבחינת הניראות. מנצחת התפיסה הכוחנית, האנטי-הומניסטית.

בתזמון מוצלח יצא עכשיו ספר חדש של יאיר שלג (ג"נ: קולגה במכון הרטמן), 'החוט המשולש: קיצור תולדות הציונות הדתית' (כנרת זמורה דביר), שמביא לקורא מדריך קצר ובהיר מאוד לציונות הדתית, שהיא לדעתי המגזר המשמעותי והמשפיע ביותר בישראל.

שלג לוקח אותנו החל מהפועל מזרחי, דרך התמורות שהתרחשו סביב מלחמת ששת הימים ויום כיפור, מהפך 1977, אוסלו, פינוי גוש קטיף ועד היום. בדרך הוא מקדיש פרק שלם לצמיחת החרד"ל.

שלג מבאר כיצד צמח החרד"ל כזרם פנימי בתוך הציונות הדתית בתחילת שנות השבעים, כיצד מתחילתו התאפיין באדיקות רבה יותר (בעיקר בענייני "צניעות") ובדחיית ערכי העולם המערבי המודרני. הוא כותב גם על השוליים הקיצוניים, כנערי הגבעות וחלק מפעילי הר הבית (אם כי לדעתי לא כותב מספיק על חדירת הכהניזם לציונות הדתית, הגם שזו תופעה שתפסה נוכחות משמעותית בשנים האחרונות ממש).

מאידך כותב שלג על מה שהוא מכנה "מהפכת הדתיות הליברלית", שפירושה חדירה, החל משנות ה-90, של תפיסות ליברליות אל תוך הציונות הדתית, למשל ביחס לפמיניזם (כולל נשים כמנהיגות ופוסקות הלכה), להט"ב, אימוץ תרבות מערבית והשתתפות בה כיוצרים (קולנוע, שירה ועוד), וגם יחס מקל להלכה (כולל תפיסה היסטורית שלה, כמשתנה בהתאם לנסיבות ולא כחוק נצחי וקבוע).

כמובן, כל זה עדיין תחת מסגרת לאומית וימנית מאוד, כאשר פרוייקט ההתנחלויות הוא יסוד עיקרי של זהות. אבל הלאומיות גם היא אינה מקשה אחת. כשהוא מגיע לזמן הזה מבדיל שלג בין כמה זרמים בתוך הציונות הדתית, ומדגיש חלוקה מעניינת בתוך התפיסה הלאומית של המגזר.

על פי שלג

לצד הפרשנות המתמקדת בעמדה הימנית הקלאסית – שליטה ישראלית מן הים לירדן וניציות ביטחונית – הולכת ומסתמנת פרשנות המזהה את האתוס הלאומי בעיקר עם יסוד הממלכתיות ושמירה על מוסדות המדינה ואחדות העם.

תפיסה כזו ניתן לראות בכנסת אצל סרוגי כיפה כמתן כהנא וחילי טרופר, או בשדה המחקר והחברה אצל אנשים כידידיה שטרן ושוקי פרידמן. דומני שהרבה מאוד תלוי בהתחזקותה של המגמה הלאומית-אזרחית-רפובליקנית הזו בתוך הציונות הדתית.