תרבות

מוותרים לרוצחים כי הם ברברים. וזה טוב.

אולי שמעתם על המקרה הזה: ג'ון אלן צ'או הצליח להגיע לאי מבודד בשטח הריבוני של הודו, שעליו חיים כמה עשרות בני שבט מבודד. צ'או הוא נוצרי אדוק (אפילו ביקר בישראל),שסבר שהאל הטוב רוצה שיהיה מיסיונר. הוא התאמן שנים לקראת המפגש, ניסה ללמוד את שפתו של השבט ונשא עימו מתנות שונות. מטרתו היתה להביא את הבשורה הטובה לבני השבט, שעדיין לא שמעו על לידתו, צליבתו, מותו ותחייתו של ישוע. בני השבט לא רצו לשמוע, ירו בצ'או חצים והרגו אותו. ממשלת הודו, בהתאם למדיניות ארוכת שנים בנוגע לאי, החליטה להניח להם.
 
וזה העניין המדהים. קבוצה של בני אדם עברו על החוק. למעשה הם ביצעו פשע חמור ביותר: הם רצחו אדם. ובכל זאת, באופן מודע לחלוטין, הרשויות נמנעות מלשלוח את המשטרה (או את הצבא), לא עוצרות חשודים ולא מביאות אותם לפני שופט, למעשה אפילו לא מחפשים את האשמים. רגע: אפילו לא מחפשים את גופת הנרצח! כשהברירה היחידה היא כניסה כוחנית שתהרוס את חיי תושבי המקום, בוחרים לאפשר לרוצחים להמשיך בחייהם (הברבריים למדי, יש להודות) כאוות נפשם, ולגופת הנרצח להירקב בחולות חופי האי.
 
הסיבה לכך היא אחת: לתרבות שלנו יש רצון אמיתי לשמר תרבויות אחרות. בשם הידע האנושי, בשם הסובלנות לצורות חיים שונות, בשם המגוון האנושי, בשם חופש הדת והמצפון, בשם סימן השאלה הגדול שאנחנו שמים אפילו על האמיתות המובנות מאליהן ביותר שלנו. אנחנו מעוניינים שצורות אחרות של חיים אנושיים, של מוסר ושל אמת תתקיימנה, שלא תיכחדנה מעל פני האדמה. ואנחנו מוכנים להקריב אינטרסים אחרים שלנו למען העניין.
 
זה יפיפה בעיני. זו פסגה של התפתחות ציבילציונית. זו סובלנות שקיימת בחברות מודרניות וליברליות. בזמן שבסין, למשל, דואגים באופן אקטיבי לרסק תרבויות מקומית (בזמן הזה, של האויגורים המוסלמים) ובמדינת ההלכה של הרב רכניץ (שכתבתי עליה לפני כמה סטטוסים, גללו אחורה) נהוגה כפייה דתית וחוסר סובלנות מוחלט כלפי חריגות מחוקיה, הדמוקרטיה הליברלית מאפשרת גמישות. זכרו את זה בפעם הבאה שתתנגדו למופע בהפרדה מגדרית של חרדים. זכרו שיש לנו רצון אמיתי לאפשר אותו.
 
ועם זאת, כמובן, לא הכל הולך. אם אחד מבני השבט היה מגיע לעיר בהודו ורוצח בה מיסיונר הוא היה נשפט ונכלא. החברה שלנו מאפשרת "חממות" שבהן מתפתחות צורות חיים אחרות, אולם היא לא מאפשרת לשנות את המסגרת הכללית עצמה, כלומר את המובן מאליו הליברלי של המרחב הציבורי. אותו מופע בהפרדה, למשל, הוא לגיטימי לגמרי אם הוא פונה למיעוט, שאורחות חייו שונות. אבל הוא לא יכול להיות לגיטימי כמופע לציבור הכללי. המקרה הראשון מסייע לתרבות מיעוט לשמור על אורחות חייה וערכיה. השני מבקש לשנות מהיסוד את המסגרת הכללית.
 
והאירוניה: אם תשתנה המסגרת הכללית ממילא לא תהיה יותר סובלנות לתרבויות מיעוט. האפשרות לסובלנות אמיתית, מתוך הכרה וכבוד, קיימת רק כל עוד המסגרת הכללית היא ליברלית.
Capture

ההגיון הניו-אייג'י ורוח הזמן

על הקשר ביניהם. שתי דוגמאות קטנות לעניין.

דוגמא א':

בן שלו כתב ב'הארץ' של יום שלישי ביקורת על הופעותיו של שלמה ארצי. שלו כותב טוב ומעניין, אולם את עיני צדו כמה פסקאות משמעותיות:

אם ההופעה הראשונה נדמתה בעיני כאירוע מוסיקלי שהידרדר ונהפך לקרקס, האסוציאציה שההופעה השנייה עוררה היתה שונה לגמרי. היא גרמה לחשוב על סדנת מודעות המונית, עם ארצי בתפקיד המדריך הראשי או הקואוצ’ר, חברי הלהקה בתפקיד עוזרי המדריך, יושבי השורות הראשונות ‏(ובעיקר אלה שארצי נעצר לידם‏) בתפקיד המשתתפים, ויתר האנשים בקהל בתפקיד הצופים. […]

מי מאתנו לא מרגיש צורך להשיל, להשתחרר, להתחבר? מי מאתנו לא רוצה לעבור את כל התהליכים האלה כדי להיות מסוגל לאהוב ולהיאהב? בכך עוסקת סדנת המודעות ההמונית של ארצי, ועל מנת שיהיה לה תוקף אמיתי, על מנת שהצופים המשתתפים יעברו את התהליכים האלה על בשרם, האיש שמעביר את הסדנה חייב אף הוא לעבור אותם. אולי זאת סיבה שארצי מרשה לעצמו להתנהג, לפחות בחלק מהזמן, בצורה לא שגרתית: לטייל, לאלתר, לפלרטט, להביך, לדבר במקום לשיר, להשפריץ מים. […]

אבל כמו בסדנאות מודעות אחרות, לצד היופי והאמת היתה גם מנה לא קטנה של דביקות וכוחנות. באמצע “מלך העולם” ארצי הפסיק לשיר והכריז בלי להתבייש: “כל אחד מכם הוא מלך העולם: הכי ידוע והכי לא ידוע, הכי עשיר והכי עני, הכי גדול והכי קטן!”

נו, בדולינה לא היתה יכולה לומר זאת טוב יותר. הפיכת הופעה לסדנת שיתוף או מודעות היא הפיכתה לאירוע תרפוטי, שבו הקהל מוזמן "לעבור תהליך" ובו חוויותיו ורגשותיו, הופכות לאמצעים שלו להגעה לקתרזיס, שמנקה אותו מבפנים. כאן לא באים כדי לשמוע מוזיקה, לא באים כדי לראות אמן שר. באים כדי לזכות בחוויה, והכריזמה של האמן אינה אלא יכולתו לעורר בנו רגש, שלא לומר דמעות.

מתוך נקודת המבט הזאת לא קשה לפתור את החידה שבשמה יצא שלו למשימתו המסוכנת בעורף העוגב. על פי דבריו הוא ביקש

לפתור את הסתירה־לכאורה שקשורה למעמדו העליון של ארצי. איך זה שאמן חושף קרביים כמוהו נוחל הצלחה כל כך גדולה וכל כך מתמשכת במדינה שמעדיפה על פי רוב את הכוכבים שלה במצב צבירה שטחי ומלטף? איך זה שהמלך הבלתי מעורער של המיינסטרים הוא במובן מסוים אמן קיצוני?

התשובה בגוף השאלה: אמן חושף קרביים כמו ארצי הוא בדיוק מה שמחפש הקהל הצמא לרגש שעולה על גדותיו, שמתחנן להפוך הופעה ל"חוויה מטלטלת", שנוהר אל הבמה בבקשה לגאולה מהיומיום המתיש בתוך בליל של קולות קורעי אוזניים וקהילתיות-לרגע עם עוד אלפים שנעים בקצב אחיד. על כן על אף ששלו ודאי מבין בזה הרבה יותר ממני, קשה לי להאמין שהקהל הישראלי אכן מעוניין בכוכבים "במצב צבירה שטחי ומלטף", לפחות אם הכוונה כאן היא לאמנים שלא חושפים ומעוררים רגשות. להפך, תנו לנו יזע (ארצי) דמעות (ביטר), או רגישות אניגמטית וכנות שובת לב (א. בנאי – שניהם). ומי שאמר שהופעות רוק מחליפות את טקסי המקדשים הפגאנים ידע מה שהוא אומר.

דוגמא ב':

בקטלוג איקאה 2013, שהוכנס לאחרונה לא בקשתי לתיבת הדואר שלי. והנה, בעודי מעלעל בו לתומי גיליתי כיצד מומלץ על פיו לנקות את מצפון:

ikea 2013 p 288

ממש הפואטיקה של ההלכה (כשם של פינה קטנה שאני נוהג לערוך בדף הפייסבוק שלי), אם כי לא ההלכה היהודית, אלא ההלכה האקו-הוליסטית רומנטית (+היפר-קפיטליטית צינית). הפוסקים המלומדים מקטלוג 2013 של איקאה מסבירים מה יש לעשות (=מה עלינו לקנות) כדי להשקיט את מצפוננו לקראת הימים הנוראים. גמר חתימת-פחמן טובה.

מעבר לחוסר הנוחות בפרסומת שתחת מניעים מסחריים מציעה לנו אתיקה (וממילא, בצורה לא הגונה, שהרי קנייה של כרית פוליאסטר יד שנייה תהיה טובה הרבה יותר לסביבה מקנייה של כרית כותנה חדשה באיקאה) יש כאן עדות לחדירתה של חשיבה אקולוגית לשיקולי הצרכנות של ההמונים. איקאה לא היו מדיגשים ידידותיות לסביבה אלמלא היו בטוחים שזה יעודד קנייה. אני לא טוען שאקולוגיה היא ניו-אייג', אבל בהחלט יש בהנחת המוצא ההוליסטית שלה סממנים מאותה השקפת עולם שנולדה בשנות השישים, מכורתו של הניו-אייג' המודרני.

על כן כמובן יש להבהיר: זה לא שהניו-אייג' "משתלט על המרחב הכללי". הניו-אייג' הוא פשוט הביטוי הדתי-רוחני לרוח הזמן הכללית, שבמסגרתה פנימיות, רגש, חוויה, יצירתיות, "אותנטיות" ואהבה מקבלים דגש והופכים למטבעות תרבותיים מרכזיים בשוק החברתי הנוכחי. בשדה הדת מתקבלת רוחניות ניו-אייג'ית. בחינוך מתקבלים בתי ספר דמוקרטים ובגרויות בקולנוע. בבריאות מתקבלת רפואה אלטרנטיבית-אינטואטיבית-הוליסטית. בבידור מתקבלת אהדה ל"ריאליטי" ומופעים של שיא הרגש. בפוליטיקה נאהב יותר את מי שמסוגל להחצין את רגשותיו ו/או להיות אותנטי (ראו כאן).

המלצה: הישיבה החילונית בירושלים

בירושלים הולכת וקמה ישיבה חילונית, דהיינו ישיבה פלורליסטית ופתוחה שבה ילמדו צעירים על מורשתם ותרבותם. לא רק שאני מאוד מתלהב מזה, אני גם מעורב בזה, ואלמד בישיבה. בימים אלה מתחילה ההרשמה למחזור הראשון שייפתח בשנה הבאה בעין כרם, לאחר החגים. התוכנית היא לארבעה חודשים, כולל לינה ואוכל – הכל במחיר מסובסד. בחורי הישיבה (ובחורות הישיבה כמובן) יהיו
צעירות וצעירים בגילאי 20-25 שרוצים לקחת חלק בהרפתקאה שהיא מסע רוחני ולימודי, חווייתי ומעשי. ימי היכרות יערכו בישיבה בתאריכים 26.5,23.6, בין 16:00-20:00, והמפגש הוא במעין מרים שבמרכז עין כרם.

והנה דף הפייסבוק

מעט על הסרט "קשר לא מחייב"

לרגל חגו של ולנטינוס הקדוש הלכנו זוגתי ואני לסרט "קשר לא מחייב". אשטון קוצ'ר ונטלי פורטמן משחקים בו זוג יזיזים. היא רופאה והוא תסריטאי מתחיל, שניהם חתיכים אש, וכמובן שבסוף הם מגלים שהם אוהבים לאללה וזה לא רק מין – דה אנד. הסרט עשוי טוב ולמרות קלישאות מלוא הטנא הוא בסך הכל מבדר ובהחלט ראוי לבילוי. רק דעו שלסרט יש מסר ברור: אין גבולות.

הסרט הוא בעצם תשדיר שירות ארוך לפן פרומיננטי בתפיסת העולם המערבית הנוכחית, שמתאפיין מצד אחד במסמוס קטגוריות, הבדלות ושדות-טאבו, ומצד שני העלאה על נס של הרגש, ובאופן ספציפי האהבה. למה הכוונה? הסרט מציג הורים וילדיהם מדברים על מין (לא סתם, אלא משתפים חוויות, עצות למין אוראלי, וכד'); הסרט מציג דתות ותרבויות שונות שמתערבבות בכיף (הגיבורה היא יהודיה (גם בסרט) והיא מתאהבת בנוצרי, הוא אמריקאי וחברתו לשעבר היא בריטית, חברתה שלה היא הודית שיוצאת עם וואספ); הסרט מציג נטיות מיניות מתערבבות בשמחה (חברו הטוב של הגיבור הוא בן של זוג הומואים, שתי ידידות מגלות שהן מאוהבות זו בזו, ידיד נוסף יוצא עם נשים ואז פתאום מתפתה למין הומוסקסואלי).

וכל זה – וזה העיקר – כעניין הכי טבעי בעולם. כלומר, זה בכלל לא עניין בסרט. ואל תטקבקו לי שאין מה להתפלא על הבריטית, שכן דווקא העניין הזניח הזה בא להציג את כל ההבדלים התרבותיים והדתיים האחרים כזניחים, לאמור: אנחנו מכל הסוגים, כולנו שווים, כולנו אוהבים וכולנו אוהבים מין.

מה כן עניין בסרט? אך ורק דבר אחד: האהבה. כשהגיבורה שואלת את אחותה, פעמיים, למה היא מתחתנת, התשובה היא אחת: "כי אני אוהבת אותו כל כך". על הגיבור אומרים כמה פעמים ש"יש לו לב טוב", וזה לכאורה מה שמאפיין ומייחד אותו, וכמובן, כולם כולל כולם מתאהבים ו"עושים אהבה" כל הזמן.

ומה אני בא לומר? שיש כאן את אותו כיוון (שהייתי נותן לו שורש נוצרי קדמון) שמציע לנו לוותר על הכל לבד מהאהבה, להקריב את הכל עבור האהבה, להרוס כל מכשול בשביל האהבה. כמו כוכב שביט שנשרף, הסרט מסמן מסע שבו בדרך אל המטרה הלוהטת – האהבה – נמוגים ונעלמים כל המאפיינים הספציפים, ואנחנו הופכים ללא יותר מכדור אש מסנוור שאורו נובע מלבו. האהבה היא לכאורה נקודה שבה הטמפרטורה גבוהה כל כך עד שההתאחדות איתה מחייבת המסה של כל גבול והגדרה. ואכן, הורות וילדות, גזעים ותרבויות, נטיות מיניות וכמובן דתות – הכל מתאדה וגז אל מול פני המלכה החדשה: ה א ה ב ה.

למה ואיך היהודים הם הכי חכמים וכו'

ישראל היום מביא היום לקוראיו מאמר מתורגם מהעיתון הספרדי אל-פאיס, בדבר תרומתם העצומה של היהודים לתרבות המערבית, שגדולה כידוע הרבה יותר ממה שהיינו מצפים מעם כזה קטן. הנה. אחרי רשימה ארוכה של יהודים טובים ותורמים-לתרבות שמתו בשנה האחרונה, מסכם כותב המאמר:

בהתחשב בעובדה שבעולמנו, שבו חיים כ־6 מיליארד ו־800 מיליון בני אדם, יש פחות מ־14 מיליון יהודים, התרומה שהרימו החברים בקבוצה האנושית הזאת – בין שהיא מוגדרת כקבוצה לאומית, סוציו־תרבותית, דתית, אתנית או מה שלא תהיה – בשתי המאות האחרונות בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, המדע, היצירה האמנותית והספרותית וכו' – אי אפשר שלא לכנותה מעוררת תדהמה.

העובדה שהיהודים, שמהווים בקושי 0.2 אחוזים מכלל האנושות, צברו מאז 1901 כ־170 פרסי נובל בכל הקטגוריות (29 אחוזים מכלל הפרסים) – אינה יכולה להיות אלא פרי של קונספירציה אחת גדולה. קונספירציה, כן. עלילה שהחלה בשעה שהמהפכה הצרפתית הפילה את שערי הגטאות באירופה ושיחררה לחופשי כמויות עצומות של כישרון, יצירתיות, אנרגיה ויכולת למידה ש־50 דורות של יהודים צברו במשך יותר מ־1,000 שנות דיכוי, אפליה והגבלות. הזרם שיצא משם שטף את העולם המערבי במהלך שתי המאות הבאות, ממארקס עד ד'יזראלי, מהרוטשילדים עד טרוצקי, מפרויד עד אליאס קאנטי, מהרולד פינטר עד אלברט איינשטיין.

טוב, הסיפור הזה ידוע, אבל באופן לא מפתיע הוא צץ כל פעם מחדש. אבל מה הוא אומר? לדעתי אין ספק שהיהודים הם מיוחדים. אבל אני מטיל ספק גדול בכך שהם מיוחדים בהיותם מיוחדים. כוונתי היא שאין ספק שהיהודים הם עם (או ציבור, או קהילה, או מקבץ גנטי) מוכשר מאוד, ואין ספק ששיעור תרומתם לעולם המערבי גדול לעין שיעור משיעורם באוכלוסייה. אלא שמנגד יש לך את ההודים, שתרומתם ל"מדעי המדיטציה" עצומה וגדולה מכל עם אחר, או את הטיבטים שגם הם העמיקו חקור את התודעה האנושית בצורה יוצאת דופן, או את הגרמנים עם תרומתם העצומה להגות המערבית ולמוסיקה המערבית, ועוד.

ועוד דבר: גם אם ניתן לראות את ייחודם של היהודים, נשאלת השאלה היא מאיפה מגיע ייחוד זה: האם מנשמה נוספת שיש להם, או מתנאים חברתיים? רבים כבר הסבירו את הייחוד הזה כתוצאה מאלפיים שנה של דגש על השכלה, על אוריינות, ומהעדפה (מבחינת זיווג) של חתנים חכמים ומלומדים כמה שיותר.

ודבר אחרון: אם תקראו את הכתבה תשימו לב לעוד דבר המשותף לכל האנשים שצויינו בכתבה, לבד מזה שהם יהודים. מה הוא? הנה: כולם יהודים שפרקו עול מצוות. ממרקס ועד פרוייד, משפינוזה ועד איינשטיין, היהודים הגדולים ביותר מבחינת תרומתם לאנושות הם היהודים שחשבו שאין כל צורך לקיים מצוות. אפשר גם להוסיף את פאולוס לרשימה. מה זה אומר? האם זה אומר שהגדולה היהודית מתממשת רק מחוץ למסגרת ההלכתית (כלומר יש צורך לפרוץ את המסגרת כדי לקבל "נשמה יתרה")? או שאנשים גדולים באמת הם אנשים שמורדים במובן מאליו שהם קיבלו (כלומר אותם אנשים היו ממילא גדולים, וזה גרם להם לצאת ממסגרת ההלכה)? לא יודע. צריך עיון. אבל אם לא נרצה להיכנס למיסטיפיקציה, נהמר על האופציה השנייה.

אגב, אני עקרונית בעד קיום מסגרת הלכתית. אבל אולי זה רק בגלל שאני יהודי קטן.